אל יחמיצו את החג

מדי שנה, בקבלת הפנים המסורתית של כל ראשי העדות בירושלים, אנחנו נוהגים להרים לחיים על כוס קולה. המנהג המוזר נולד מן העובדה כי בין הבאים נמצאים גם מוסלמים שאינם שותים יין, והכל מבינים שזו הדרך לדו-קיום הדדי, בלי התרסה ודווקאיות.

זה הקסם של ירושלים: עשרות דתות וכתות חיות זו לצד זו בהרמוניה, תוך כיבוד השונה. כך גם חוק החמץ שקיבלה בזמנה הכנסת. הוא איננו חוק דתי, אינו אוסר אכילת חמץ, וגם לא מטיל איסור גורף על מכירתו. הוא בא ליצור מצב שבו לא ייפגעו רגשותיהם של שומרי התורה והמצוות מפני ראיית החמץ במקום שאליו מגיעים כולם. זהו חוק אנושי שבא למצוא את המכנה המשותף לחיים יחדיו.

כאשר שופטת שוגה, לדעתנו, ומפרשת לא נכון חקיקה של הכנסת, לא אליה עלינו לכוון את ביקורתנו, אלא למחוקק בישראל, האמון על שמירת פני המדינה וחוקיה. ואם נתן בית המשפט פירוש שגוי לכוונה בסיסית של הכנסת, יתכבדו חברי הכנסת וימהרו לתקן את המעוות.

אם סבורים נבחרי העם שהשופטת הנאורה מבית המשפט המקומי בירושלים החמיצה בפסיקתה על החמץ את תכליתו של החוק, והסיטה את המהות הבסיסית וכוונת המחוקק למקום שאין דבר בינו ובין ההיגיון, יקומו ויאמרו זאת, מיד ובחקיקה.

זכותה של השופטת המכובדת, שגדלה בבית של בלשנים, שמשהו מכך ידבק בהלכי מחשבתה בבואה לקחת חוק רגיש וחשוב ולבודקו "לאור הנר" באמצעות המילון. אך גם זכותנו, ואולי אף חובתנו, לבוא ולומר בפומבי, שבכך שינתה כבוד השופטת את החוק משורשיו: האם ביטול הגדרת הפומביות מחנויות אומר שמעתה מותר לי להיכנס לשם, למשל, ולעשן כאוות נפשי, כאילו אני במקום פרטי?

כל הסקרים מלמדים שביעור החמץ ואכילת מצות הם מן המצוות שרוב העם היהודי מקפיד לשמור עליהן. בלא כל קשר להגדרה אם מדובר ביהודי חרדי, דתי, מסורתי או חילוני. מורשתנו מלאה בסיפורי הוד על יהודים שצמו ימים ארוכים במשך כל חג הפסח, ובלבד שלא יבוא לפיהם ולו פירור מן החמץ. ואכן, כאשר מקיימים מצווה במלוא מסירות הנפש, היא נחקקת בעומק לבה של האומה ונעשית חלק מעצמותה, בלא יכולת של איש לעקרה.

האם ויתור של שבוע ימים בראיית החמץ הוא כל-כך קשה, גם כשיודעים שהוא אחד הדברים החשובים לאחדות האומה? חבל שלא הרבה נותר מן הקונצנזוס, המחבר בין כל חלקי העם ומשמר את היותנו עם יהודי שבחר להקים לו מדינה יהודית בארצו.

אל נשכח: דמוקרטיה היא מושג שבו השלם שווה לסכום חלקיו, כאשר הם ניתנים לחיבור אחד.

המאמר פורסם באתר בעריב

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!