נרדמו על ההגה

המאבטחים הזהירו והבהירו, כי הנהלים מחייבים לפנותם מהמקום. השוטרים ניסו למנוע, וכמעט וחסמו בגופם את המעבר, אבל שרי התנועה החברתית התעקשו, להישאר בזירת האירוע ולעקוב מקרוב אחר המתרחש. אפשר והם חשו כי בימים של יובש תקשורתי, כשהם נזקקים להביא לחמם מאיסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, עמו הובעה נכונות הצהרתית להיפגש, אין כמו "פיגוע חברתי", כדי לשפר את המצב התקשורתי. התבצרותה של האם לילדים בעלי שיתוק מוחין בשער בית המחוקקים, תפסה את יו"ר ש"ס הירושלמי ישי והשר האשקלוני כהן, על מפתן המשכן. איציק היה בדרכו לראיון בערוץ הכנסת, בשעה שאנשי משמר הכנסת, מנעו ממנו את המעבר, והתריעו כי בפתח הבית מתבצרת אשה המאיימת בפיצוץ רכבה, באמצעות בלון גז. פחות מדקה לקח לו, כדי להבין, כי מחוץ לחומות הבית, ישנה הזדמנות טובה יותר לכותרת חיובית, מאשר באולפן הערוץ השוכן בתוככי המשכן.

האשה, אמא לילדים נכים מאשקלון, החנתה את מכוניתה באחד מכבישי הגישה לכנסת וכל מבוקשה היה העברת כיסאות גלגלים ממונעים לילדיה, ולא – תפוצץ את רכבה. על מנת להוכיח את "רצינותה", נסעה האישה לאחור ופגעה בניידת משטרה. בין לבין היא זעקה מקירות ליבה: "הבן שלי נפל פצוע בבית חולים, כל הצד שלו קרוע בגלל הכסאות. הם מתעללים בילדים שלי ושר הבריאות לא רוצה לתת לי כסאות". אוי לבושה.

איציק (כהן, לא דליה!), שמע ונדרך. כמי שרגש של 'אחווה אשקלונית' פועם בו, הוא החליט על אתר להגיע למקום ולסייע, עם אישור המאבטחים, או בלי. הוא נצמד לחלון המכונית ודיבר על ליבה של האשה המסכנה. כאחרון אנשי צוות המשא-ומתן, הוא נותר במקום מתחילת האירוע ועד לסיומו הטוב. לא רק בגלל ה'אקשן' הלא מבוטל, אלא גם, שלא לומר בעיקר, משום שחש אחריות, כשגריר אשקלון בממשלה, לגורלה של תושבת העיר האומללה.

כמו השר הנמוך בהיררכיה, כך השר בעל המעמד הגבוה, הגיע אף הוא לזירת האירוע. יו"ר התנועה ישי, חש שזהו הזמן וגם המקום הנכון, להוכיח יכולת מנהיגותית בעלת אוריינטציה חברתית. כששמע על האירוע, היה ברור לו כי נוכחותו, כנציג אותנטי של השכבות החלשות, חיונית, שלא לומר הכרחית. הוא הגיע ברגעים הראשונים בהם התפתחה הדרמה, והרגיש בבית. אנשי משמר הכנסת עוד ניסו להסביר, כי לא ייתכן שדווקא באמצעות איומים, תשיג האשה את מבוקשה ותיפגש עם סגן ראש הממשלה, אך ישי עמד על דעתו, וחש ששם מקומו. סמוך ונראה למצוקת השכבות החלשות, המורגלת על לשונו.

תחת איומי הפיצוץ של האשה האשקלונית, נצמד ישי לחלון המכונית והבטיח כי יעשה הכל על מנת לסייע לה במצוקתה: "אדאג לכך אישית, שילדייך יקבלו את כל הדברים שהם צריכים", קרא היו"ר, והביא לפתיחת החלון. מבעד לחרך הצר שנפתח, השיבה לו קשת-היום בנחרצות: "אותך אני לא רוצה לשמוע. הייתי אצלך וזרקת אותי מכל המדרגות, איתך אני לא רוצה לדבר". ישי, שמע ולא האמין. זיכרונו, במקרים שכאלה, לא נוהג לבגוד בו, וככל שהוא ניסה להעלות בדעתו, לא עלה בידו להיזכר אימתי פגש בה, באותה אשה, ואימתי, אם בכלל השיב כך ריקם לפנייתו של קשה-יום באשר הוא. "אני מבטיח לך לעשות הכל, צאי מהרכב ואדאג שלא תחסרי דבר", אך האשה נותרה בשלה והמשיכה להטיח: "היית שר בריאות, באתי אליך ולא עזרת לי, לא התייחסת אלי. כלום לא עשית בשבילי". ולא עזרו לו ליו"ר כל הסבריו, כי מעולם לא היה, לא שר ולא סגן שר במשרד הבריאות. המאיימת נותרה בשלה, והרצון המתוקשר להוכיח יכולת ניהול משא-ומתן חברתי לא צלח, ולא הוסיף לו בריאות, עד שישי נאלץ לעזוב את המקום, מבלתי יכולת להושיע. מזל שמצלמות לא היו במקום כדי לתעד את הרגע המביך. מה חבל שכתבים חדי אוזן, היו ושמעו.


מושב מאויים

אם תרצו, יש בסיטואציה המאוימת האמורה, כדי להשליך על המושב כולו. אי אפשר לומר על הש"סניקים, שהם אינם רגישים למצוקות, החברתיות והמגזריות. הם נלחמו ועשו, למען הישיבות, נאבקים ועדיין מחויבים לעשות, למען הבנייה בביתר, החינוך החרדי, וכן, גם הקצבאות, אך תמיד הם עושים זאת כשחרב של איומים ולחצים, מונחת על צווארם. לרוב, המדובר בלחציהם של שני חברי סיעת ג"ל, שהתקפתם – אומנותם.

אנשי התנועה החברתית הקדושה, אומנם טוענים, ובמקרים רבים גם צודקים, כי היו דואגים ופועלים, אפילו טוב יותר, גם ללא המהלומות המילוליות והקריקטורות המאוירות. תיאורטית, הכל טוב ויפה. מעשית, בדיוק כמו באירוע המביך שהתרחש בראשית השבוע בכנסת, כך במושב כולו, הם מגיעים לאירוע, רק לאחר שהלחצים כבר מופעלים. ליצמן וגפני, מגיעים לרוב לפניהם, ודואגים למקש את הגזרה, בכמה שיותר איומים.

ייתכן ומדובר במקריות מדהימה, מסוג ה"מקרים", שלעולם לא מתרחשים בפוליטיקה, אפשר גם, והפרלמנטרים המנוסים ליצמן וגפני, הם, בסך הכל, מורי הדרך המזהים טוב ומהר מחבריהם את המוקשים החדשים, וממהרים להתייצב שם ראשונים. בשורה התחתונה, להיכן שהם מתייצבים וזועקים, מגיעים גם הש"סניקים. ואידך זיל גמור.

אולי משום כך, לא ראינו אותם משיבים מלחמה, כשמאות מיליוני שקלים, נעלמו להם מבלי משים, במהלך המושב המעובר. אפשר והאשמה היא דווקא על החבר'ה מיהדות התורה, שאומנם התריעו, אך לא מיקשו את הזירה הפרלמנטרית, יתר על המידה, בהטחות וזעקות.

עוד לפני שניתנה להם חותמת מוסדית במסגרת ה'מוכר שאינו רשמי', נהנו הישיבות הקטנות מתקציב 'תגבור לימודי יהדות', או בגלגולו הקדום 'סעיף התמיכות'. התקציב 'פר ראש' עמד על סך משוער שבין מאתיים לשלוש מאות שקלים לתלמיד, לחודש. כך התנהלו הדברים במשך עידן ועידנים, כאשר הישיבות, סירבו להיכלל מדעת, במסגרות רשמיות, ורשמיות למחצה, דוגמת מוסד ה'מוכר שאינו רשמי'. בעיניו הצופיות למרחוק, דרש 'אבי הישיבות', מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל, להותיר את הישיבות במסגרות לא רשמיות ובלתי תלויות בחסדי 'הישות הציונית', ככל שרק ניתן.

משך קרוב ליובל, נותרו הישיבות בניתוק ממסדי יחסי, עד אשר לפני למעלה מעשור שנים, הן קיבלו, חותמת חצי רשמית, שהגדירה אותן כ'מוכר שאינו רשמי', כאשר מכוח הגדרה זו, הן זכו להתחבר לצינור ישיר, ונקי מחסימות, כשהתקציבים עוברים ישירות, לא ממשרד הדתות המפורק ורב התככים, אלא באמצעות משרד החינוך, החף מקומבינות לכאורה. רק לכאורה.

במשך תקופה, זכו הישיבות (או למען הדיוק ההיסטורי: מנהלי הישיבות), להוסיף וליהנות גם מסעיף התמיכות וגם מתקציבי משרד החינוך. ולעולם התורה, הייתה אורה ושמחה.

'תור הזהב' לא ארך, כמצופה, זמן רב מידי, ונמצא מי שדאג, בנימוקים משפטיים, לסגור את הברז. כמו תמיד, היו אלו שופטי הבג"ץ, שבמסגרת דיון בעתירה שהגישה 'הסתדרות הצופים העבריים', מצאו את הדרך למנוע תקציבים מהמוסדות החרדיים, עד שבתאריך ז' בכסלו התשנ"ט מוציא היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין הנחייה ולפיה, לאור פסיקת הבג"ץ, יש לחדול מהקצאת "מענקי כפל בלתי ראויים", משני משרדי ממשלה שונים. בעקבותיה של אותה הוראה בא לעולם המושג 'כפל תמיכות', אשר מעבר למכבסת המילים, הייתה משמעותו הישירה, בשלב מאוחר יותר עם פירוק משרד הדתות, הקפאת התקציבים לעולם התורה. נערי האוצר לא היו צריכים יותר מזה, את מכתבו, חתם היועץ המשפטי – הידוע באמרותיו ובמשפטיו, במשפט: "ואין מזרזין אלא למזורזין", כהיום כך אז, אין לך מזורז בהקפאת תקציב הישיבות יותר מפקידי האוצר.


תשלומי כפל

מנהלי הישיבות, שילמו בגין אותה הוראה, לא רק 'תשלומי כפל', אלא גם 'תשלומי ארבעה וחמישה', אלא שחזקה על הנציגים בכנסת, שימצאו איכשהו את הנתיב, להעברת הכספים למטרות הקדושות. סגן שר החינוך דאז, ואיש המפד"ל (גם כן, דאז) ח"כ צבי הנדל, דאג לגיבושו של מסלול חדש, תחת השם הפרובלמטי: 'תגבור לימודי יהדות', דרכו הועברו מאות המיליונים לייעדם (ומדוע פרובלמטי? ראה להלן). הנדל, לא עשה זאת מאהבת הישיבות הקדושות, אלא מאהדת הישיבות התיכוניות, אליהן תכנן, ואף הצליח, להפנות את המשאבים. עילת ההעברה הרשמית, הייתה תנ"כית משהו, ונאחזה בכך שבישיבות התיכוניות נבחנים התלמידים לבגרויות, ברמה גבוהה בהרבה ממקביליהם בתיכונים החילוניים. בנוסף, כחלק מהכללת חטיבות הביניים במסגרת החדשה, התווספו גם הכיתות הגבוהות בתלמודי התורה ובבתי הספר, לנהנים מתקציבי התוכנית המתוגברת.

הרף שהוצב מלכתחילה, איפשר למוסדות חרדיים ודתיים בלבד, ליהנות משפע התקציב. דרישות כמו עשרות שעות לימודי יהדות שבועיות, דמות רוחנית מלווה, קיומה של תפילה במסגרת המוסד המתוקצב, ודרישות 'יהודיות' נוספות, הבטיחו כי התקציב יישאר במסגרת המשפחה. אם כי, לא המשפחה המצומצמת - החרדית לבדה, אלא המשפחה המורחבת – כולל זו הדתית לאומית.

אלא שכמו 'פרי החג' הפוחתים והולכים, כך גם הדרישות היהודיות. מהיום בו נבנתה המסגרת, היא כורסמה, שנה אחר שנה. בכל שנת תקציב, פחתו והלכו, הן התקציבים המוקצים לתוכנית - שעמדו, ערב העברת הסעיף התקציבי ממשרד הדתות לחינוך, על סך 287 מיליון שקלים בעוד כיום מוקצים לכך רק 134 מיליון, והן דרישות הסף – כאשר שעות הלימוד היהודיות פחתו אט אט, הדרישה לדמות רוחנית מלווה בבית הספר הוסרה, ואפילו הדרישה הבסיסית לקיומה של תפילה בוטלה.

בימיה של שרת החינוך אשת 'שלום עכשיו' יולי תמיר, כמעט והוחלפה התפילה המתחייבת על פי דרישות הסף, בשירת 'שיר לשלום – אל תלחשו תפילה'. ביתר שאת וביתר עוז ניכרו התוצאות החודש, כאשר גם מיעוט תלמודי התורה ובתי הספר, שמקבלים כיום את התקציב המדולדל, קיבלו הודעה מאגף התקצוב במשרד החינוך, ולפיה, יקוצץ הסכום רטרואקטיבית, מממוצע של מאה ועשרים שקלים לתלמיד בשנה החולפת, עד לסך הזעום של שבעים וארבעה שקלים לשנה זו, וכל זאת עקב הריבוי הלא צפוי של הגופים החילוניים, שגילו את התקציב, באדיבותה הרבה של השרה, וצירופם לעוגה הקטין עוד יותר, את גודל הפירורים שנזרקים לחרדים. ולהזכירכם, המדובר בתקציב 'חרדי' מעיקרו.

כמו בכל הדברים שריח של אידישקייט נודף מהם, כך בעניין זה, נוצר השיא השלילי, בעידן השרה הפוליטית, תמיר, שנראה כאילו שמה לה למטרה את קעקוע החינוך החרדי. לא באמצעות הצהרות - שם דווקא, חלקלקות לשונה, מוליכה את ח"כינו שולל פעם אחר פעם, אלא בתחום המעשי – בו אין כמוה בניפוץ כל אשליה, והפיכת כל פתרון לבעיה.

כיום, לא רק שהסכום הראשוני קוצץ באכזריות, גם במה שנותר, נוגסים בתי ספר ותיכונים חילוניים, שעומדים, כמעט ללא קושי ברף הדרישות היהודיות הנמוכות, ובכך, הלכה למעשה, נגזלה גם כבשת הרש של התקציב הישיבתי, והועברה לידיים חילוניות והכל באצטלה של תוספת יהדות. אומנם, הכל - כולל שרת החינוך, יודעים, לשם מה נכנס סעיף זה, לעוגת התקציב – עבור הישיבות. אלא שתמיר, מעדיפה להתעלם מהמהות ולהתייחס להגדרה המילולית: 'תגבור לימודי יהדות', ותגבור שכזה, כך היא טוענת, מגיע לכולם באופן שווה, גם לחילוניים. ולמי איכפת שאלו האחרונים נהנים מאינספור סעיפים תקציביים, שעין חרדית לא שזפתם.

כדרכה, עטפה זאת תמיר בעילת השוויוניות, כשהיא עושה שימוש בשמו הפרובלמטי של המונח התקציבי: "תגבור לימודי יהדות", המתאים יותר, בהגדרתו המילולית היבשה, למוסדות החינוך החילוניים, הזקוקים לחיזוקים יתירים, ולאו דווקא לאלו החרדיים, המחוזקים ועומדים.

מעל דוכן הכנסת, פנתה שרת החינוך, לחברי-הכנסת החרדיים, והסבירה בצדקנות: "כל תקציב של משרד החינוך, כל עוד אני במשרד, יחולק שקוף, אוניברסלי, על-פי קריטריונים, במטרה שגם ילדים לא מהמגזר הדתי או החרדי ילמדו יהדות. אני חושבת שאולי בעיניכם זה רע, אבל בעיניי זה טוב. אני חושבת שזה אפילו מצוין, כי שנים אמרתם: לא מלמדים יהדות. אז הנה באנו, לקחנו תקציב תגבור לימודי יהדות", הנה כי כן, בבוקר יום בהיר הפכה לה תמיר, לגדולת התומכות בהחדרת היהדות לבתי הספר, כשהתנאי לכך, אחד הוא: כל עוד הדבר נעשה, על חשבון תקציבי החרדים. כן, זו אותה שרה שבמשך כל הקדנציה, מתנגדת בנחרצות לתוספת שעות עבור לימודי יהדות, גם כאשר עמותות פרטיות מבקשות לממן זאת.


הבטחות כמו חול

'אם אין אני לי מי לי', הבין נציג 'איגוד מנהלי הישיבות', שנכנס, בצוותא עם כותב השורות, לחדר הישיבות של סיעת ש"ס, ללא הודעה מוקדמת. חדור אמונה ותובנה, כי מה שלא ייעשה עכשיו, בימים האחרונים של מושב החורף, ייתכן וילך לאיבוד. הוא ביקש את רשות הדיבור והסביר, את המצב האבסורדי אליו נקלעו הישיבות הקטנות. לא די בכך שתקציב 'תגבור לימודי יהדות' ניטל מהן בשלב זה, לאור הנחיית 'בג"ץ הרפורמים', שהוריד אותן מדרגתן, כמוסד 'מוכר שאינו רשמי', הם גם נאלצים לראות בעיניים כלות, כיצד בתי הספר היסודיים והתיכונים החילוניים, משתלטים וחומסים, את הסעיף התקציבי הדל.

השרים וחברי הכנסת שמעו, ופטרו את הנושא בהבטחה – חסרת שיניים – לטפל בנושא. אלי ישי, אף עשה מעשה ושלח מכתב נחרץ לשרת החינוך, אלא שעם הבטחות, גם כשהן מגובות במכתבים נלווים, לא קונים במכולת, גם לא עם הצהרות, כמו אלו של ח"כ מרגי שמשיב לשרה בלשונו, שלעולם לא משתמעת לשתי פנים: "אם באמת שרת החינוך הייתה רוצה לומר לנו דברים ביושר, היא הייתה צריכה לומר שזהו תקציב שאכן שייך לתגבור לימודי יהדות במערכת התורנית, במערכת הישיבות.

אך שומו שמיים, כשתקציב תורני מגיע למשרד החינוך, הוא צריך להתחלק שוויונית, לכל הזרמים", ומדובר, לדידו של מרגי, בצביעות עם קבלות: "כשמפעל ההזנה יצא אך ורק לחינוך הממלכתי, עמדה שרת החינוך והגנה על האפליה בחירוף נפש – שם הילדים לא שווים. במפעל הזנה אין שוויון לכולם. אבל כשמדובר בתקציב חרדי נטו, היא מתנכלת לו בשיטתיות".

כאשר לשונו של מרגי מתגלגלת, סיפורים ומשלים מובטחים: "זה מזכיר לי את הסיפור על אוניית משא שנקלעה לסערה בלב ים. כדי להצילה החליט רב-החובל להיפטר מהמשא הכבד, אבל במקום לזרוק את הקונטיינרים התחיל לזרוק את הטלית, את התפילין, את הסידור. כך הוא חשב שאולי יציל את האונייה מטביעה. כך לא מצילים אונייה מטביעה, גברת שרת החינוך. את אוניית החינוך הכושלת, צריך להציל באמצעות מהפכה רצינית בתוך מערכת החינוך, בגישה לכל הנושאים הערכיים. לא ייתכן שדווקא במקום הכי חלש, היכן שיש ערכים, שם את מתנדבת להיות החלוץ בקיצוצים, בחיסולים".

נאומים והבטחות כמו חול, ואין מה לאכול. האמירה הנחרצת נאה. מה חבל שבצדה, אין גם מעש קואליציוני, שרק הוא יכול להביא לידי פתרון.

גם המשל הימי לא רע. אם כי, אין בו כל התייחסות לכך שבנמשל דנן, הקברניטים החרדים, נרדמים בשמירה.

לא נותר אלא לקוות, כי אלו, יתעוררו מתרדמת החורף, במושב הבא.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!