כ"ג חשון התשפ"ה
24.11.2024

מכיסא רחמים לכיסא דין

יו"ר ש"ס מצא את העיתוי הנכון לפרוע חשבון עם 'הח"כ הבא במחתרת' * ומדוע, על אף שגדולי הפוסקים התנגדו ל'חוק מוות מוחי', לא יצאה יהדות התורה למלחמת חורמה נגד תנועת ש"ס שתמכה בחוק * אבי בלום עם 'בית ספר לפוליטיקה'

מכיסא רחמים לכיסא דין



כנגד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היה מי שהתריס בשעתו "אם שותים לא מנהיגים". בשושן פורים, בשכונת הר נוף בירושלים, עשו גם לאמירה זו 'ונהפוך הוא': "אם לא שותים, לא מנהיגים", לוחש אחד מהמפזזים באוזנו של יו"ר התנועה המבושם ומוריק לגרונו, תוך כדי ריקוד סוער, כוס יין נוספת.

למטה, על פתח הבניין, צובאים עשרות פעילים, וסתם שנוררים לחד-יומא ('ת"תניקים' בלע"ז), ומביאים את המאבטחים לרמת הזעה, ששום 'כוננות מורנייה' לא מסוגלת להביא. לאותם פעילים שמצליחים איכשהו להשתחל ולעבור את הסיבוב הראשון, ממתין בגרם המדרגות, מעגל אבטחה נוסף. בחורצ'יק חסון מ'היחידה לאבטחת אישים', מאפשר רק ל'מאושרים' שכניסתם אושרה באמצעות מדבקה שהוצמדה לדש בגדם, להיכנס לתוככי 'מתחם השיכורים'. בקומת הכניסה ממתינים משך שעה ארוכה, ראיסים וסגניהם ברשויות מכל רחבי הארץ. הם מחכים לקבוצת תמיכה יזומה ומאורגנת שזולגת טיפין טיפין, ומוודאים שכניסתם של המעודדים המוזמנים (על ידם) תאושר. ביום שכזה, בו נכנס יין ועלול לצאת סוד, עדיף למנהיג המקומי, לבוא לתוככי הבית, כשהוא מגובה בתמיכה עממית ספונטאנית כזאת או אחרת, על כל צרה שלא תבוא.

מי מהפעילים שמצליח איכשהו לפלוש לבניין המוגן, ולהגיע עד דלת הבית, ללא אישורים מתאימים, מורחק ללא סנטימנטים, כאילו מדובר, מינימום, בפולש זר לחוותו של החקלאי שי דרומי. המאבטחים, בניגוד למאובטחים, שומרים על קור רוח.

נכחה כאן צמרת התנועה הקדושה כולה, למעט השר המצונתר משולם נהרי, שכנראה 'לקח ללב' את הודעת מנכ"ל משרד הפנים אריה בר, ולפיה "תקנות 'חוק נהרי' טרם הוסדרו על ידי משרד המשפטים". כולם הגיעו ועל אף האווירה הפורימית, הקפידו לשמור על ממלכתיות מעונבת. כולם, לבד מיו"ר התנועה ישי.

יש בו באלי ישי פשטות עממית, שאינה בנמצא, גם לא בקרב חבריו להנהגה. אותם לא תראו מפזזים שתויים למחצה משך שעות, כשחולצתם המוכתמת ביין, מתנופפת לכל עבר, פאות מסולסלות מודבקות לאוזניהם וכיפת נח-נח לראשם. הפעילים שרוקדים סביבם, יודעים זאת. אולי בגלל זה, הם רוצים להיכנס דווקא לכאן, למקום בו נפרצים הסכרים בין יו"ר לפעיל.

במבט נוסף, פורימי פחות, בימים בהם מתפרסמים סיפורי 'מסעות נהנתניהו' של 'ביבי גוזר הקצבאות', יש בעממיות היתירה, כדי להעיד יותר מכל, על אווירה אחרת. תשכחו מימי 'נערי ורסאצ'ה' מחד, ומתצוגת השעונים היוקרתיים מאידך. לא שדירה בהר נוף היא תכלית הצניעות, אך הסגנון והפשטות המופגנת, אומרים משהו.

קפיצה קטנה לביתו של יו"ר ועדת הכספים לשעבר יענק'ל ליצמן, והתמונה כמו חוזרת על עצמה. כאן אומנם, לא תמצאו דבוקה חסידית המקיפה את יו"ר סיעת אגודת ישראל, ולא רק בגלל שאין באמתחתו של נציג הציבור הגוראי ג'ובים לחלוקה, אלא משום שבגור כמו בגור, יש כתובת אחת למפגן הערצה ולהיקהלות פומבית, והיא רחוקה עשר דקות מכאן - בבית המדרש הגדול של החסידות, שם מתקיים הטיש שמושך אליו אלפים רבים של חסידים, וכותב השורות בכלל. את הדי ה'לחיים' של אלפי החסידים, שומעים בכל תחומי ירושלים, אותה מעלים הגערער-חסידים על ראש שמחתם כאשר מגש הענק בו מחולקים השיריים מעוטר בתכתובת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כאן, ליצמן הוא בסך הכול עוד קול במקהלה, כשעיני הכל, נשואות אל הרב'ה, שעל פי הינף ידו, יזועו כל הספודיקים בקהל.

עם או בלי פעילים מפזזים, הצניעות היא אותה צניעות. כשישי וליצמן מדברים, במשך כל ימות השנה, על קצבאות ועל משפחות החיות מתחת לקו העוני, הם עושים זאת מעמדה ראויה, של מי שנאה דורשים ונאה מתנהגים, לכל הפחות בהליכות ביתם.

צמרת שצילום: צמרת ש
צמרת ש''ס בגילופין בביתו של אלי ישי


רוח דרומית


לא לחינם ביקש יעקב מרגי יו"ר סיעת ש"ס, מהעיתונאים, מעוזרי השרים והח"כים ומהשתדלנים, לצאת מחדר הסיעה. את המילים הקשות שביקש לומר יו"ר התנועה ישי, איש מבלעדי השרים והח"כים, לא אמור היה לשמוע. מה טוב, שאצל פוליטיקאים, תמיד יש מי שדואג להשמיע.

הרב חיים אמסלם, אינו הח"כ הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שפותח חזית מול עמית לסיעה, אלא שהפעם הוא עשה זאת כנראה, בעיתוי הלא נכון, כשהדיו ממכתבו של הגר"מ מאזוז שהטיח בצמרת התנועה כי אינה אומרת את כל האמת למרן הגר"ע יוסף בסוגיית ההישארות בממשלה המחלקת את ירושלים, טרם יבש כדבעי.

העילה הרשמית לנזיפה בהרב אמסלם, הייתה מתקפתו כנגד השר איציק כהן מלפני שבוע, על רקע הסתייגותו המוחצנת של שר הדתות מ'חוק דרומי', שהגיש ח"כ ישראל כץ. התמיכה העממית לה זכה החקלאי העצור שי דרומי, שירה למוות בפורץ הבדואי שפלש לחוותו, הולידה את הצעת החוק, המבקשת לקבוע, כי ביתו של אדם ייחשב למבצרו – גם במחיר של הריגת פולש המאיים על חייו של בעל הבית. איציק כהן התנגד בהזכירו את המקרה הטראגי שאירע לפני שלושים שנה במלון חרדי, בו נהרג בחור ישיבה, לאחר שאיש האבטחה במלון סבר בטעות כי מדובר בפורץ. החוק המוצע – כך כהן – עלול להביא בעקבותיו עוד תאונות טרגיות שכאלה. "ובכלל", הטעים כהן, "הרי זה יגרום לכל מיני עבריינים לחסל חשבונות. הם יזמינו את המועמדים לחיסול ואחר כך גם ידאגו גם לירות בפולש הבלתי קרוא".

הרב אמסלם שמע ו'ירה מהמותן'. במכתבו ליו"ר ועדת חוקה מנחם בן ששון, הוא כתב: "צר לי כי שר הדתות אינו יודע להבחין בין תפקידו כממונה על שירותי דת לבין גלישה לתחום פסיקת ההלכה שאינה תחומו ותחום ידיעותיו. לא כל שר מוכרח להיות מומחה לדת והלכה".

השבוע, בישיבת הסיעה, תכף לאחר שהפולשים הבלתי קרואים הוצאו מהחדר, נמצאה הדרך לחסל חשבונות עם הרב אמסלם. לעיני חבריו, ולאחר שוחח עם הגר"ע יוסף, נזף בו יו"ר התנועה קשות. התנהגות שכזאת, בה קם ח"כ ויורה בחברו קבל עם ויו"ר ועדה, היא בגדר מעשה שלדידו של ישי, הינו בבחינת בל ימצא, ואם כבר יימצא, לפחות בל ייראה. הח"כ הרבני ננזף, ומשניסה להגן על כבודו, נשללה ממנו אף זכות התגובה.


ראיסים מקומיים נותרו בחוץ מחשש פן ייכנס יין וייצא סודצילום: ראיסים מקומיים נותרו בחוץ מחשש פן ייכנס יין וייצא סוד
ראיסים מקומיים נותרו בחוץ מחשש פן ייכנס יין וייצא סוד


ח"כ הבא במחתרת


אין זו הפעם הראשונה בה תוקף הרב אמסלם את שר הדתות בחרי אף. לא מעט דם רע זרם בין השניים. בסביבתו של כהן 'מזכירים קרובות', כיצד השתלח הרב בעל הגינונים השוויצריים בשר כהן, בשידור חי, בפרשת משכורות הרבנים המקוצצות, ברשויות שאוחדו לאחת, פרשה שבאה לכדי פתרון, אך בשבוע שעבר.

ובכל זאת, הפעם, בניגוד לפעמים עברו, ננקטה כנגדו של הרב אמסלם תגובה חריפה ובלתי שגרתית. וזאת מדוע? ובכן, בצמרת ש"ס איש לא יאמר זאת בגלוי, אך אי אפשר שלא להידרש למכתבו של ראש ישיבת כסא רחמים הגר"מ מאזוז שנצרב בליבותיהם של שרי ש"ס.

כזכור, האשים הגר"מ מאזוז את בכירי התנועה, כמי שאינם אומרים את מלוא האמת לנשיא החכמים. מיני אותו מכתב כבר יושבו ההדורים בפגישת פיוס שנערכה עם אלי ישי בביתו של ראש הישיבה הספרדי, וסוקרה בשעתו באכסניה זו. הסולחה עם ראש הישיבה כותב המכתב נערכה. כעת הגיעה שעת פירעון כנגד מי שעמד מאחוריו.

בסביבתו הקרובה של ראש הישיבה, כמו גם בסביבתם של בכירי התנועה הקדושה, הפנו בשעתו את האצבע המאשימה לכיוונו של הרב אמסלם, מקורבו של ראש הישיבה. הח"כ הרבני, היה זה שפנה לגר"מ מאזוז והסביר לו, כי אם ראש הישיבה יעשה מעשה ויכתוב את אשר על ליבו, או אז, תצא ש"ס מהממשלה. סופו של הסיפור ידוע. המכתב נכתב, ומי ש'יצא בחוץ' היה הח"כ האמור מקונצנזוס הסיעה, ולא ש"ס מהממשלה.

עקרונית, עמדותיו של הרב אמסלם, היו קרובות לעמדת הפרישה של יו"ר התנועה הקדושה. אלא שאז כמו היום, הסגנון, הוא שהיווה בעיה. המתקפה החזיתית והפומבית כנגד צמרת התנועה, לא נשכחה. ומה שלא ניתן היה לומר אז, בשעה בה הרגעת הגזרה הייתה חשובה יותר מהעמדת הח"כ על מקומו, נאמר היום. כחבר קבינט בעל ותק, למד ישי מצה"ל, להגיב במקום ובזמן שימצא לנכון.
אחרי הנזיפה, הגיעה גם תורה של הלכה צרופה. מעודד מהרוח הגבית (שלא לומר, הדרומית), בישיבת הסיעה, נכנס איציק כהן לחדרו של הגר"ע, בשעות הערב של יום שני, תכף לאחר תפילת ערבית.

בחדר נכחו, מלבד נשיא מועצת החכמים ושר הדתות, גם שני עדים נאמנים, מזכירו של הגר"ע צבי חקק, וכן מנכ"ל משרד הדתות בפועל אביגדור אוחנה.

איציק כהן, העלה את סוגיית חיסול הפולשים לפני הגר"ע שהאזין ברוב קשב ופסק לאלתר כעמדתו של שר הדתות ולא כדעתו של הרב חיים אמסלם.

הגר"ע, כך לדברי הנוכחים, ציטט מדברי הגמרא בסנהדרין ע"ד, גבי "רודף שהיה רודף אחר חברו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל – נהרג עליו". ואם לגבי מי שבוודאי בא להרוג נאמר כי יש להצילו באחד מאבריו ולא להמיתו, על אחת כמה וכמה לגבי פורץ שאין כל וודאות כי להרוג בא, הטעים נשיא מועצת החכמים והורה את שהורה. פניו של שר הדתות, מיותר לציין, נהרו, ולא רק משום שהוא שש ושמח על דבר ההלכה המחודש.

ואחרי שיושבו ההדורים וחוסלו החשבונות, יש גם שורה תחתונה, לאו דווקא הלכתית. מ'כיסא דין', מתכוון ישי לעבור, כבר בשבוע הקרוב, ל'כיסא רחמים', ולזמן את השר כהן והרב אמסלם לשיחת פיוס אישית, כאשר גם לגבי החוק הענייני מעורר המחלוקת, תימצא הדרך לפשרה, באמצעות תמיכה בחוק, בהסתייגויות המתבקשות. אחרי הכל, יש גם תנועה לנהל ואת 'זכות המריבה' יש להותיר אך ורק בידי הצמרת הבכירה של התנועה הקדושה, ולא חלילה, בידי כל ח"כ ושר זוטר.


שמע את המצדדים והכריע לאיסור. הגריצילום: שמע את המצדדים והכריע לאיסור. הגרי
שמע את המצדדים והכריע לאיסור. הגרי


מאבק מוחי


כראוי לשבוע הפורים, בו "הדר קיבלוה מרצון", העסיקו אך סוגיות של 'חקיקה תורנית', את ח"כיה של היהדות הנאמנה.

הצד השווה שבהם - בסוגיות ההלכתיות האמורות לעיל ולהלן – שתיהן עוסקות בדילמה שבין מוות להצלת איברים. אחרי התגוששות 'חוק דרומי', סערה הכנסת שנית, כשהצעת "חוק מוות מוחי נשימתי". של ח"כ עתניאל שנלר מקדימה, הוגשה לקריאה שנייה ושלישית, ולבסוף גם אושרה.

קדמו להצבעה, מגעים בלתי פוסקים בין ח"כ שנלר ובעיקר מצד העומד לצידו בעניין זה, חתן פרס ישראל פרופסור הרב אברהם שטיינברג, ששנלר מגדירו כמי שידו האחת עוסקת במכשיר הרפואי, ידו השנייה בדף הגמרא וההלכה, והראש והלב הם המחברים את שניהם.

לב המחלוקת, הייתה ונותרה השאלה האם מוות מוחי, נחשב על פי ההלכה למוות שמאפשר לתרום את אבריו של החולה. עמדתם של פוסקי הדור, ממרן הגרי"ש אלישיב הליטאי ועד מרן הגר"ש וואזנר החסידי, נותרה נחרצת כשהייתה, ולפיה, כל עוד הלב לא חדל מלפעום נחשב החולה כחי.

סיעת יהדות התורה, כאיש אחד, החליטה לפיכך להתנגד לחוק, מה שלא מנע מארבעת ח"כיה, למעט גפני ופרוש, להיעדר מהמליאה בעת ההצבעה. בעת הדיון, עלה גפני לדוכן והסביר את הרקע להתנגדותו לחוק, תוך שהוא אינו מסתיר את הערכתו האישית לפרופסור שטיינברג, ולא בכדי.

לעת הזאת, הם אומנם ניצבים זה מול זה, אך רק בקדנציה הקודמת, הם פעלו זה לצד זה, בעת חקיקת 'חוק חולה הנוטה למות'. אז, היו הלוחם הפרלמנטרי והפרופסור הרבני, שותפים לחקיקת חוק חולה הנוטה למות, בתמיכתה של 'יהדות התורה', בו נקבעו הכללים, לגבי ניתוק חולה מהמכשירים. כעת עמד גפני ותמה, מדוע יש צורך להגמיש את הכללים ולאפשר ניתוק בעוד שהלב ממשיך לפעום: "גדולי הפוסקים סבורים שמוות מוחי זה לא מוות והוא גובל אפילו ברצח. אדם שמת מוות מוחי הוא אדם חי. הוא לא מת. אנחנו נכנסים כאן לשאלה המוסרית הנוראה, הכי נוראה שיכולה להיות בחיים: אדם, שאנחנו יודעים שהוא ימות בעוד זמן כזה או זמן אחר - האם מותר לקחת ממנו אברים ולתת את זה כדי להציל חיים של מישהו אחר? זו שאלה מוסרית מהמדרגה הראשונה".

לא פחות משהוא דואג לשינוי המוצע, הביע גפני דאגה לשינויים עתידיים: "הרי גם בעבר אמרו שמי שמת מוות מוחי הוא אדם חי. עכשיו אומרים שהרפואה התפתחה. מחר יבוא מישהו ויגיד עוד זמן מוקדם יותר האיש הזה בטוח הולך למות, הוא חולה סופני. מי יודע מה יגידו בעוד חמש שנים....".

כמה שעות לפני, בישיבת סיעת ש"ס, הבהיר היו"ר ישי כי עמדתו של הגר"ע שונה בתכלית, וגורסת כי מוות מוחי כמוהו כמוות. הוא אמר זאת לאחר שבבוקרו של יום ההצבעה ביקרו הפרופסורים אברהם שטיינברג ויגאל שפרן בבית הגר"ע, שקיבלם כשלצידו הגרש"מ עמאר. הפרופסורים מסרו סקירה מפורטת והבהירו כי דרישותיו של הגר"ע באות לידי ביטוי בחוק אחת לאחת, החל מבדיקה מכשירנית שתוודא באופן מוחלט את מות המוח כולל גזע המוח, עבור לשילוב שלושה רבנים בוועדה שתוקם (גפני אגב, קבל על כך שעל פי החוק אחד מהרבנים חייב להיות רופא, בעוד שאחד משלושת הרופאים חברי הוועדה אינו מחוייב להיות רב. גם בעניין זה מבטיחים הש"סניקים להפתיע), וכלה במתן זכות מפורשת לכל אדם או למשפחתו למנוע את הניתוק מהמכשירים, גם לאחר קביעת המוות המוחי.

מי שנתבקש להירתם למערכה וכדרכו גם נענה, הינו הראשון לציון הגרש"מ עמאר, שנתבקש לפרסם את דעת תורה של מרן הגר"ע. ומדוע לא נכתב הדבר ישירות בקולמוסו הפורה של הגר"ע? יש מי שמסבר את האוזן, כי היה כאן רצון ברור להראות כי אין מדובר ב"דעת יחיד" של הגר"ע, כנגד כל פוסקי הדור, אלא בדעת פוסקי ההלכה הספרדיים והגרש"מ עמאר בכלל, מול אלה האשכנזים.

היה מי שזכר בסביבתו של הגרש"מ עמאר, את התגובות החמות להן זכתה 'הסכמת הנישואין האזרחיים' עם פרופסור אחר, שר המשפטים דניאל פרידמן. "מי שנכווה ברותחים – בפרופסור חילוני, נזהר בצוננים – בפרופסור דתי" לחש מי שלחש על אוזנו, וביקש להניאו מלכתוב את שנתבקש, אך כמי שעונה להגדרה "מכל תלמידי נאמן הוא", שיקולים שכאלה אינם ממין העניין מבחינתו.

וכך כותב הגרש"מ עמאר במכתבו: "מרן שליט"א חיוה דעתו דעת תורה, שמעיקר הדין המוות נקבע, עם מות המוח כולו כולל גזע המוח והפסקת הנשימה באופן בלתי הפיך". הגר"ע עצמו חותם בשולי מכתבו של תלמידו: "הדברים הנ"ל נעשו בהסכמתי המלאה עפ"י דעת תורה, והכל ברור ויציב ונכון וקיים".

בתווך, בדיוק מאותה סיבה המוזכרת לעיל, היה מי שביקש להסתמך על עמדתו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שכתב כי בש"ס ופוסקים, לא נזכר כלל עניין של מוות מוחי "ובעיקר מפני זה שלא נראה כלל לעיניים וגם לא ברור עד כמה שהבדיקה היא כבר באמת מוחלטת". לאור זאת, הצטרף בשעתו הגרש"ז לפסק ההלכה המשותף שנתפרסם ושלל את ניתוק החולה טרם שהלב חדל מלפעום. כעת, טענו המצדדים בחוק, עם התפתחות הטכנולוגיה וקיומה של אפשרות לקבוע את המוות המוחי באמצעות בדיקה מכשירנית שנקבעה בחוק, נמצאה הדרך לקבוע את העיתוי בוודאות, ולצרף את עמדתו של הגרש"ז זצ"ל, לעמדת התומכים, כ'פוסק אשכנזי ועוד למרן'.


צו 8


בצד המחלוקת ההלכתית, שראוי לה שתסוקר לפרטיה, לא ב'בית ספר לפוליטיקה' אלא בהיכלי התורה, הייתה כאן גם דרמה פוליטית לא קטנה.

על פניו, ניתן היה לצפות, כי במקום בו עומדים כל פוסקי הדור מחד, ומרן הגר"ע יוסף ותלמידו הגרש"מ עמאר לבדם מאידך, נזכה ונחזה במאמרי מערכת מתלהמים, המכוונים את האצבע לעבר כתובת בעלת שם מפורש, נטול תארים לעיתים, ובכותרות ראשיות שאינן פחותות בהיקף הפונטים, מאלו שזכו להם עמדות בודדות דומות, בסוגיית השמיטה, הגיורים והנישואין האזרחיים.

אז זהו, שלא. אומנם היה מאבק פרלמנטרי שאף כלל את הפיכתה של ההצבעה על החוק, להצבעת אי-אמון, הייתה גם כותרת ביום שלמחרת בביטאון הבית 'יתד נאמן': "בניגוד להלכה: אושר סופית חוק 'מוות מוחי נשימתי' ", אולם כל זאת בגודלה של ידיעה פרלמנטרית שגרתית, ללא מאמר מערכת נלווה, ללא זעקה גדולה ומרה על מעללי 'ממשלת קדימה-ש"ס' שרומסת את ההלכה. הכל כאילו, כדי לצאת ידי חובה.

ישאל השואל וזאת מדוע, וכי עייף לו הלוחם הפרלמנטרי? ראשית, ניתן להרגיע. אין המדובר ב'יום חדש' של התייחסות נטולת כותרות צבע למאבקים שעוד נכונו בהמשך הדרך בסוגיות כגון אלו. מסתבר, שבמקרה ספציפי זה, מאחורי חזות המלחמה הנחרצת, הייתה בעיקר הידברות, במטרה לגשר עד כמה שאפשר, על התהום העמוקה שבין הפוסקים משני צידי המתרס.

הדינמיקה השונה, באה בעיקר בעטיו של פרופסור שטיינברג שעמד מאחורי ניסוח הצעת החוק, ונכנס בעצמו 'לקודש פנימה' לחדר ברחוב חנן 10 בצוותא עם מוישה גפני. הפרופסור הרבני והח"כ התורני (ראש כולל אופקים במיל.), שמעו את חוות דעתו ההלכתית הברורה של פוסק הדור מרן הגרי"ש. גפני שמע ולא סר ימין ושמאל. שטיינברג שמע, וגם אם לא פעל לפיה, השתדל, ככל שידו מגעת, להביא לכך ביטוי בחוק המוצע – בעיקר בסעיף 8.

משמעותו של הסעיף שנוסף הינו, שהרופאים חייבים ליידע את המשפחה, ובכל מקרה לא יתאפשר להם לכפות ניתוק מהמכשירים על קרובי משפחתו של 'מת מוות מוחי': "אני לא מתעלם מסעיף 8. אני משבח את שנלר על הסעיף. עוד עלולים היינו גם להימצא במצב שבו יכריחו מישהו בניגוד לדעתו, בניגוד למצפונו. אני פונה מעל במה זו לכל אחד ואחד שאם, חס וחלילה, קורה לו מקרה כל כך מצער של מישהו שקרוב משפחתו מת מוות מוחי - לומר לרופאים להמשיך את הטיפול. האדם חי. זו עמדתי".
למען האמת, ובזאת מודה גם גפני, מדובר בהרבה יותר משימור המצב הקיים, שכן במצב הנוכחי, טרם שחוקק החוק, נוהגים הרופאים לעיתים רבות שלא להמשיך את הטיפול אלמלא שהמשפחה עומדת על כך ומתעקשת. הסעיף שנתקבל, מחייב, הלכה למעשה, לקבל את הסכמת בני המשפחה לכך.

בשורה התחתונה, המחלוקת ההלכתית קיימת, אולם גרורות פוליטיות כמעט ולא ראינו. בש"ס טוענים, כי הייתה זו הוראה מפורשת של מרן הגרי"ש אלישיב, להתנגד לחוק במליאה, אך לא לפתוח במלחמה. ח"כ גפני מכחיש ומציג לראיה את התנגדותו. ובכל זאת, יש התנגדות ויש התנגדות. מאבק מוחי היה כאן, מלחמה עם כל הלב, לא.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 13 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}