לבנון באשקלון

המאבטחים ממליצים לו להישאר ברכב, אך עבור איציק כהן, שמדלג בקלילות מרכב השרד לזירת הנפילה, אופציה של היענות לתחנוני המאבטחים, כלל לא עומדת על הפרק. הוא אומנם חבר בממשלתו של אולמרט - שהזכרת שמו באתרי הנפילה, כמוה כהוספת כדוריות רסס לחומר הנפץ, אך לפני הכל הוא חבר אישי של עשרות המתגודדים, תושבי עירו אשקלון.

"הפילו את הממשלה", צועקים לו התושבים המפוחדים שמתקהלים סביבו ומריחים באימה את הפיח והעשן. "זו בושה, שאתם יושבים שם. ממשלה של פחדנים. נופלים כאן טילים, ולאף אחד לא איכפת", הם קוראים, ופוצחים בקריאות קצובות: "אולמרט הביתה".

איציק כהן, התושב הסימפטי, מחבק, מעודד, זורק מילה טובה, ומקבל פרגון בחזרה. רואים בו כאן, מעין ראש עיר בזעיר אנפין. כשאנו חולפים על פני בתים שנפגעו, התושבים לא מוותרים. הם לוקחים את השר יד ביד ומראים לו את החור שנפער בגג הרעפים, הרסיסים שחדרו את גדר המתכת וחוררו את הרכבים, הדלת שנעקרה מציריה. אפילו על הכלב שנפגע מחרדה ומסרב להיכנס למלונה, הם מספרים לו. אמרנו חצי ראש עיר? בחציו השני, הוא נראה לרגעים אחדים, כמו פסיכולוג למחצה.

לא רק אלו שנפגעו פיזית, בגופם וברכושם, אלא כל תושבי העיר ללא יוצא מן הכלל, עוצרים את השר בכל פינה וצומת. הם מתלוננים בפניו על אזעקת 'צבע אדום' שאינה נשמעת בחלקים רבים בעיר, מתייעצים איתו האם להותיר בבית את הילדים המבוהלים. באיציק, התושב, החבר לצרה, נוהגים פה כאחד מראשי המשפחה.

כשמדובר ביחס ליצחק כהן, נציג ממשלת ישראל, זהו כבר סינריו אחר לגמרי. כשר בממשלת אולמרט, הוא סופג מטח מילולי כבד: "מה אתם עושים שם? בשביל מה אתם נשארים בממשלה, בשביל כמה מאות מיליונים?", צועק לו ההמון שמתגודד במקום הנפילה. יש גם כאלו, שבשיחת אחד על אחד נינוחה יותר, אומרים את הדברים בעדינות: "הרי אתה הנציג שלנו, היחיד שיכול להיות לנו לפה. תלחם בשבילנו, הממשלה לא עושה כלום".

אם תרצו, זוהי בעצם תמצית הדילמה. משעות הבוקר סבבנו עם השר ברחובות העיר, מקפצים מזירה לזירה, חשים את האווירה הטעונה. ולא, אין כאן טינה אישית. אדרבה, השר הכהן הרגיל לברך, מתברך מפיהם של תושבי העיר. לא רק בזירת הנפילות, אלא בכל רחובות אשקלון, לא מצאנו אחד שלא ניגש לשר, כשארשת ידידותית מופגנת נסוכה על פניו. ברמה האישית, הוא זוכה לסימפטיה מקיר לקיר.

לא ברמה הפוליטית! בניגוד גמור להתייחסות החברית משהו, אל איציק כהן תושב העיר, הרי שבכובעו הפוליטי, לא מצאנו ולו תושב אחד שהביע שביעות רצון, מנוכחותה של ש"ס בממשלה, אם לנקוט בלשון המעטה.

אולי בגלל זה, כהן, חיית שטח, מרגיש שנוכחותו בתחומי העיר לעת כזאת כל כך קריטית, עד שהיא מצדיקה, את שינוי כל סדר היום המשרדי, לטובת השטח העירוני. הוא שומע את הקולות, ולא בוחר באופציה הקלה, של בריחה ללו"ז שהוכן לו מראש בלשכתו בירושלים. "השטח בוער, אני נשאר באשקלון", הוא מסביר בשיחה טלפונית למזכירות לשכתו. "תדחו את כל הפגישות, אי אפשר לעזוב את העיר במצב כזה".

בלקסיקון אין מילים, שיכולות להרגיע קמעא, את תושבי העיר, הפוכרים ידיים בייאוש ומתקשים להבין. הם רואים בעיניים כלות את המסוקים החגים בשמי אשקלון, וצופים באדישות במטוסי הקרב החולפים ביעף. עם שתי רגליים רועדות על האדמה, הם מתבוננים בתוגה צובטת לב, בעיקר על תוצאות הפעילות הקרקעית – לא על אדמת הרצועה, אלא ברחובות העיר כלילת היופי, שהפכה, כמו שכנתה הרחוקה מהלב שדרות, לעוד כתובת רדיופונית של אתרי נפילה.

בשעות הבוקר, הם שמעו, כמו כל עם ישראל, את הידיעה על סיום מבצע 'חורף חם', לאור מיצוי היעדים. שמעו והתפוצצו. מבחינתם, יש יעד אחד רלוונטי – הפסקת מטחי הגראד על עירם. אם זהו היעד, לא נותר אלא לתמוה, ממה-נפשך, אם התכלית לא הושגה, מדוע לצאת. אם היעד מלכתחילה לא היה בר השגה – מה טעם היה בכניסה.

האשקלונים, התנחמו בכך שסיום הפעילות ברצועה, יביא להפסקת ירי טילי הגראד לעבר אשקלון, תוך הסתפקות בירי לעבר שדרות לבדה. כך סבר השר איציק כהן, שהתקשר, בשעות הבוקר המוקדמות למנהלת בית הספר בו לומדת בתו ובישר לה על סיום המבצע וחידוש הרגיעה. גם את הסטטוס-קוו האבסורדי הזה, שיכול להתקיים רק במדינת ישראל, ניפצו הפלשתינים. שעה קלה אחרי שיחת הטלפון בין השר למנהלת, התפוצצה התקווה בפנים, כשנחיתת שני טילי גראד החרידה את תושבי אשקלון, וריסקה גם המשאלה הקטנה, לבוקר שקט ושליו. לאשקלונים לא נותר אלא לקוות, כי מדובר בסוג של "מילה אחרונה", שמשגר החמאס ברגע שאחרי סיום המערכה הנוכחית. עד לסיבוב הבא.

רגע אחרי שהוא עוזב את השטח החם – הן מהפגיעה הישירה והן מכעס התושבים, הוא מתפנה, ברכבו הבטוח (מזעם התושבים, לא מהטילים), לערוך חשבון נפש. מבחינתו, זהו אבסורד שאינו מתקבל על הדעת, לספק את הדלק למשאיות שמשנעות את הטילים, זוהי שטות מוחלטת לדאוג לצרכים ההומניטריים של העזתים, יותר מאלו של עניי עירך – תושבי אשקלון. תג המחיר, לדידו, צריך להיות ברור. המתג שמפעיל את אזעקת 'צבע אדום', צריך להיות זה שמוריד את השאלטר ברצועה. את הנייה ושאר ראשי הנחש צריך לרוצץ אחד אחד. וכי מה זה יועיל, תוריד אחד, יבוא אחר, הוא נשאל, ויורה מהמותן: "נוריד גם אותם, רק ככה הם יבינו".

שרת החינוך יולי תמיר, והשר בלי תיק, עמי איילון, סבורים אחרת. הם מציעים לבחון בחיוב לדור בכפיפה אחת עם ראשי הנחש. במקום להיות מוכשים פעם אחר פעם, יש לנסות לאלף אותם. להידבר גם עם ראשי החמאס, לחתור להבנות שיובילו לרגיעה.

כך בדיוק אמרו על ערפאת בשעתו. דיברנו איתו וקיבלנו את האינתיפאדה השנייה. האיצו בנו לשוחח עם אבו מאזן, שוחחנו וקיבלנו את החמאס. נשוחח עם החמאס היום, ומחר נקבל את הג'יאהד. "באיזה עולם אוטופי הם חיים? הרי מי שמניע את הגלגל הוא נשיא איראן אחמדיניג'אד", מסביר כהן מחליף דיסקט. כעת הוא מדבר, לא כנציגה השקול של הממשלה, אלא כתושבה הזעום של אשקלון. "מאיפה הם מדברים? מהלשכות המפוארות בקומה האחת עשרה, ברחוב השלושה בתל אביב? (לשכת שרת החינוך – א.ב.). גיבורים גדולים. שיבואו לכאן ויריחו את הזיעה של התושבים". ואל נא תדקדקו בקטנות, באיזו קומה מצויה לשכתו של השר, במשרד הדתות.

שכן לנפילה

הם שכנים לאותה צרה, באשקלון ובירושלים. בעיר הזירה הם מתגוררים באותו הרחוב, בבתים מטופחים, צמודי קרקע, מטרים לא רבים, מפרידים ביניהם. בעיר הבירה, הם יושבים סביב אותו השולחן, שקועים באותן כורסאות עור צבי. רק כמה שרים חוצצים בין השניים.

ביום ראשון, עלו שני השכנים – השר לביטחון פנים אבי דיכטר ושר הדתות איציק כהן, לאותה ישיבת ממשלה. מסביבם, שוחחו חבריהם לשולחן הממשלה, בארשת שכולה ענייניות, על מצוקותיהם של תושבי הנגב המערבי. עסקו שם בבני הערובה החדשים - מאה ועשרים אלף תושבי אשקלון. שרי הממשלה דיברו על תושבי העיר וראו לנגד עיניהם מספרים סטיסטיים. דיכטר וכהן, ראו פרצופים אנושיים.

לא (רק) לשמע דבריהם של תמיר ואיילון "צלצלו" אוזני השרים האשקלוניים, אלא (בעיקר) למשמע הדי התפוצצויות הטילים, שהחרישו את אוזניהם, בשכונת מגוריהם. דיכטר הביטחוניסט ביטא היטב את תחושותיהם של תושבי עירו: "אזרחי ישראל אינם מוצר מִתכלה, לא פיזית ולא נפשית. אני מצפה שתורה לצה"ל, להפסיק לחלוטין את ירי הרקטות לעבר ישראל, בכל מחיר", הוא הטיח בראש הממשלה.

ארבעה טילים טיווחו את כל צידי בתיהם ביממה שלפני ישיבת הממשלה. השכן המופגז איציק כהן, נטל פיסת נייר זעירה, שרטט את מיקום נפילת הטילים, ושרבט: "אבי, את מי הם חיפשו אתמול?". ראש השב"כ לשעבר, שבאמתחתו לא מעט ראשי נחש פלשתינאים מרוצצים, קיבל את ה'צעטאלע' והשיב לכהן, בשנינות מיתממת: "לדעתי, אותך. אני לא עשיתי להם כל רע...".

אחר הצהריים של בוקר ישיבת הממשלה, התעצמה שאלת המטרה. טיל נוסף, פגע ישירות בבית מגורים, הפעם, בסמיכות של מטרים ספורים לבתיהם של שני השרים. מעוצמת ההדף, נוקבו רכבים שעמדו בחנייה סמוך ל'בוטקה' השמירה של מאבטחי היחידה לאבטחת אישים, בפתח חצרו של דיכטר. "ה'בום' היה נורא, כל הבית הזדעזע כמו ברעידת אדמה", מתארת רעייתו של השר כהן את רגעי האימה.

בהיעדר מענה, גם הומור שחור, הוא סוג של פתרון. יש מי שמסביר לשר הדתות, מדוע הפנה דיכטר את האצבע המאשימה לעברו: "כנראה לא מינית מספיק קאדים, לכן הם מכוונים אליך". כהן מחייך. ככל שזה תלוי בו, דבר לא יעצור בעדו מלהוביל את השינויים והמינויים המתוכננים במשרדו. לעניין זה, הוא מאמץ בשתי ידיים את סיסמת הימין, ואינו מתכוון לתת לטרור לנצח...

האם מנעמי השלטון, על הכופתאות הרבות העומדות לחלוקה במשרד הדתות, הם שמצמידים את שרי ש"ס לכורסאות הממשלה? בניגוד לדעת הקהל ברחוב האשקלוני, המצדדת בתיאוריה האמורה, הרי שנציג התנועה הבכיר בעיר, מתקומם למשמע הטענה. תפיסת העולם שלו הינה, כי במצב חירום שכזה, יש להישאר בממשלה ולא לצאת ממנה. בכלל – הוא מסביר – הממשלה עושה את הדברים הנכונים. הנה, גם במבצע שהסתיים, למרות חגיגות הניצחון המלאכותיות של החמאס, נהרגו למעלה ממאה מחבלים.

הכיצד זה מתיישב עם הביקורת הקשה שהוא מותח על חדלות האונים במאבק מול החמאס? ובכן, כהן, אינו סבור שמדובר בסתירה מהותית, אלא, לכל היותר בויכוח טקטי על גובה עוצמת הלהבות. "בשביל זה בלבד לפרוש מהממשלה? מה זה יועיל לעם ישראל? אנחנו צריכים להישאר ולהשפיע מבפנים". את התושבים שפגשנו, כמו את דעת הקהל החרדית, אתה ממש לא מצליח לשכנע, אנו מקשים. כהן בשלו: "אין דנים אדם בשעת צערו. הכעס הספונטני של התושבים, מופנה לעברי כנציג הממשלה. זה לא ימנע ממני להמשיך להסתובב בעיר ממקום למקום ולהגיש עזרה. בסופו של דבר גם הציבור שפגשנו מבין זאת, כולל אלו שקוראים קריאות, ברגעי מצוקה".

הרי הם יאמרו לך את אותם דברים, גם כשיירגעו - אנו מוסיפים להציק – בכלל, במדינת ישראל הנימוק המפוקפק של "מצב חירום", הוא התירוץ האידיאלי, שלעולם יהיה רלוונטי. פעם בצפון, פעם בדרום, לעיתים החזית הסורית רגישה, ולעיתים האיום האיראני מאיים. כהן שומע, ונותר בשלו: "מה שעומד לנגד עינינו, זו טובת עם ישראל ולא שיקולים פוליטיים ברמה של סניף ג'לגו'ליה. כשטילים נופלים והחיילים נלחמים, זה הזמן לחזק ולא להחליש. לבנות ולא לפרק".

מאמינים בני מאמינים

השירה ספונטאנית, פורצת ועולה מהלבבות וסוחפת את הנוכחים כולם, מהבכירים ועד אחרוני הפקידים.

ראש העירייה, המנכ"ל וצוותי החירום, שוהים זה שעות, ב'בור' שבבניין העירייה, והשהות בחדרים הסגורים והאטומים, נותנת את אותותיה. הפנים מתוחות, הפרצופים מודאגים. הטענות שמושמעות יותר ויותר על היערכות לקויה, מקלטים נעולים ו'אזעקת צבע אדום' שאינה נשמעת בחלקים גדולים בעיר, וודאי שלא מוסיפות צבע וורדרד, ללחייהם של אנשי העירייה.

כעת הם מרשים לעצמם להתפרק. השר כהן קובע מזוזה בפתח לשכתו המבוצרת של ראש העירייה, בתוככי 'הבור', ומברך בשם ומלכות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה"", והשירה כמו עולה מאליה: "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים".
אחריו, בזה אחר זה, מתכבדים ראש העירייה והבכירים, בקביעת מזוזות בשאר חדרי 'הבור'. מישהו לוחש על אוזננו, שקובע המזוזה האחרונה, הוא יהודי אתיאיסט, שבימים שבשגרה, יתרחק ד' אמות מהתקהלות שכזאת. כעת, הפלא ופלא, הוא מוצא עצמו קובע מזוזה, כשכיפה על ראשו הגלוי תמיד. גדולה נפילה, שמקרבת ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמיים.

כשמתיישבים לדבר תכל'ס, בתוככי חדרו המחניק, נטול החלונות, של ראש העירייה, אף אחד לא שר. אל יהי ספק. האמונה בלבבות קיימת. אלא שהנוכחים מטילים ספק, האם ההשתדלות מספקת.
בבוקרו של יום מדבר יו"ר ועדת חוץ וביטחון צחי הנגבי על מבצע צבאי, נרחב בהרבה מזה שהתבצע, כעל פתרון הכרחי ויעיל. האשקלונים תומכים בכך: "אם נגזר עלינו לספוג טילים, לפחות נעשה זאת בידיעה שצה"ל עושה את המקסימום האפשרי", אומר ראש העירייה, ומטעים לכהן, בשפה דיפלומטית ושקטה יותר, את שצעקו לו המתגודדים בזירת הנפילה: "בשביל זה אתם שם, כדי להשפיע". כאלוף משנה במילואים, וכמי שבקיא בפרטים, סבור ראש העיר, שניתן לעצור את הירי, וזאת באמצעים דרסטיים בהרבה, מאלו בהם נוקטת הממשלה. ש"ס כשותפה בכירה בממשלה בכלל, כהן כתושב בכיר בעיר בפרט, חייבים לעשות הכל כדי להביא לשינוי דפוסי החשיבה.

איציק כהן שומע את הקולות, ומרשה לעצמו, בחדר הסגור והמבודד, לדבר גלויות: כיבוש מחדש של הרצועה, יעלה לנו בדמים מרובים ומיותרים ולא יביא להפסקת הירי. להגביר את הלחץ ואת הפגיעה בתשתיות, צריך, אבל מהתבוססות בבוץ העזתי, אנו צריכים להישמר מכל משמר, משמיע כהן את התפיסה המתונה של התנועה הקדושה.

גישתה הרופסת של ש"ס כיום, תואמת במדויק, את עמדתה במלחמת לבנון השנייה. כהן סבור, שבמלחמה האחרונה, היא נתבררה והוכחה כנכונה. ראש העיר סבור, שגם בלבנון, היתה הפעילות הקרקעית מחויבת המציאות ובהיקפים גדולים יותר.

השורה התחתונה קשה. "צריך לומר זאת בפה מלא, אין פתרון. הטילים ימשיכו לנחות", מבהיר השר הריאלי, וראש העירייה נחרד: "איך אתה יכול לומר זאת, הרי אתה חבר בממשלה שאמורה לדאוג לאזרחיה, לא לוותר ולהיכנע מראש".

אם ישראל תרים ידיים בעזה, יגיעו הטילים לבסוף לא רק לאשדוד, אלא גם לכפר סבא. התובנה תחלחל גם לערי הגדה. "במוקדם או במאוחר, אם לא ייעשה לזה סוף כאן – באשקלון, הטילים יגיעו גם לשם – למרכז", אומר ראש העיר שמעדיף לשמור על אופטימיות זעירה, ומתעקש כי אם יינקטו האמצעים הנכונים, ניתן יהיה לעצור את הירי מהרצועה.

כשר הדתות, אין מומחה ממנו בהבחנה בין הבטחות שניתן לקיימן, לבין אמירות סרק שאינן ברות מימוש: "המציאות קשה, אבל להתעלם ממנה אי אפשר", אומר כהן ומוסיף בהומור שחור: "אני אופטימי כמוך, אבל עם ניסיון. אסור לנו למכור אשליות. צריך לעשות הכל כדי לצמצם את הירי, אך באותה נשימה חייבים להודות שפתרון, אין".

ראש העירייה לא מוותר. כתובע (בתי"ו ולא בטי"ת) הנאחז בקש, הוא שובר גם את הלינקג' בין התבוססות הצבא האמריקאני בבוץ העיראקי, לבין תסריט דומה העלול להתרחש ברצועה. "הרי האמריקאים נלחמים מחוץ למדינתם. אם מדובר היה במאבק בתוככי ארה"ב, הם היו מרסקים את הטרור בעוצמת תגובה שאי אפשר לשער", הוא מסביר בטוב טעם, "אנחנו נלחמים על ארצנו. לא ניתן לדרוש מאיתנו שלא להגיב בעוצמה".

אולי זו הטעות שלך, יש מי שאומר לראש העירייה הנחרץ. אתם כאן באשקלון, לא קולטים, שכמו עיראק עבור האמריקאים, גם אשקלון עבור תושבי מדינת תל אביב, ושדרות עבור שרי שכונת הר נוף, כמוהן כמדינה אחרת.

אחרי כל הדיבורים היפים על ערבות הדדית, לא ניתן להתעלם מהתחושה, כי פגועי הרקטות והטילים, חיים במדינה משל עצמם. הרי גם תושבי אשקלון, הסתכלו אך תמול שלשום על יושבי שדרות, כעל תושבי ארץ גזירה. שבע שנים הם סופגים קאסמים, יום אחר יום. האשקלונים, כמו שאר תושבי המדינה, התרגלו והמשיכו בשגרת חייהם. כעת, משגדל הטווח, מזדעזעת המדינה כולה. אם יהפוך החריג לדבר שבשגרה גם באשקלון, יתרגלו לכך עד מהרה שאר תושבי המדינה. בדיוק כפי שהתרגלו לשגרת השיגור בשדרות.

עבור איציק כהן, התיאור דלעיל, כמו בא לתמוך בטיעוניו: לדידו, לא מדובר בהשלמה מתוך בחירה. היא הנותנת. שבע שנים נוחתים הקאסמים בשדרות, לא בגלל שהממשלה מתעלמת באדישות, אלא פשוט, משום שאין פתרון. כך, חד וחלק. כמה כואב, ככה נוקב. כמה תמוה, ככה כואב.

היזהרו בבני שוטרים

אם רוצים לקבל פרספקטיבה נכונה על אשקלון - העיר ותושביה, אין כמו סיור בתחנת המשטרה המקומית, כדי לקלוט את הרושם הנכון. לא ראי שוטריה של אשקלון, כשוטרי תל אביב.

החבלן הבכיר בתחנה, פיני ביטון ("הרב פיני ביטון" מתקן אותנו השר כהן), הוא שוטר שלא מעלמא הדין. כשידיו אוחזות בטילי הגראד שנחתו בעיר, פיו לא פוסק מלדבר על הספר החדש שכתב בנו יקירו, תלמיד ישיבת פוניבז': "אעירה שחר". כשהוא מצביע על 'הרסיסים המעוינים' שמוחדרים בטילי הגראד על מנת להרבות את הרסס, ומסביר, כי בניגוד לקסאמים הביתיים, הרי שהגראדים, תוצרת חוץ, מדויקים ומהירים בהרבה, הוא מוסיף מיד, כמו משגיח זוטא: "רק תפילה ולימוד יעזרו. זו התקווה היחידה שלנו".

פיני (הרב, איך שכחנו), הוא בבואה לדמותם של האשקלונים. קומה אחת למעלה, בחדרו של מפקד המרחב נצ"מ דוד ביתן, מזמין המפקד המרחבי, את השר הביתי, ל'תדרוך נפילות' מסכם, שהוא עורך לקציני המרחב. גם שם, כשאנו מקלפים את הדרגות המשטרתיות אנו מגלים, שורשים תורניים ענפים.

השוטר הבכיר במרחב, מתגאה בכך שמשפחתו מחזיקה כולל של עשרות אברכים באופקים. כשהגענו לביתו של השר, בבוקרו של יום, שאלנו, האם לא חלפה בראשו המחשבה לעזוב את העיר ולעבור למעוזם של הש"סניקים בהר נוף. שהרי, לא ראי מעמדו של שר המתפלל שחרית בצוותא עם מרן הגר"ע יוסף, כראי דרגתו של מיניסטר המשכים קום לתפילה ולצעדת בוקר בעיר דרומית שכוחה. "עכשיו אתם מבינים, מדוע מחשבת עזיבה אפילו לא חלפה בראשי?", אומר לנו כהן בארשת ניצחון, "איפה תמצאו עוד עיר, בעלת אוכלוסיה מיוחדת שכזאת".

קפיצה קטנה למוסדות החינוך המקומיים, מגלה, כי לא מדובר בפעילות הצומחת מאליה. עבור איציק כהן, לא מדובר בסיור מקצועי, אלא בביקור משפחתי. במשפחת כהן, הילדים מכל שכבות הגיל, הם "ילדי סנדביץ'". אבי המשפחה – השר איציק כהן, מקפיד, חוק בל יעבור, על הכנת הסנדביץ' לילדים. כשהוא מוצא ברכב כריך שנשכח, הוא יוצא ל"מסע סנדביץ'", במוסדות החינוך בעיר, על מנת להשיב אבדה לבעליה המורעב.

סמוך ונראה למקום נפילת אחד הטילים, ממוקם תלמוד התורה המקומי, בו לומד בנו. המנהל הרב יהושע עמרם, תושב ירושלים, מסתובב בין הכיתות ומציין בגאווה יהודית, כי התפוסה בכיתות כמעט מלאה. למרות המצב הקשה, ואולי דווקא בגללו, לא נמנעו ההורים מלשלוח את ילדיהם לתלמוד התורה: "הם פשוט יודעים, שכאן הם יירגעו. טוב להם כאן". מחוץ לחדר המזכירות ממתין זוג הורים חילוני. הם הגיעו, דווקא היום, כדי לרשום את הילדים לחינוך דתי. ביום שכזה? אנחנו שואלים: "כן. אנו רוצים שהילד יתחיל ללמוד כאן כבר מחר. חבל על כל יום", משיבים ההורים.

כהן, בעל מניית זהב בביסוס מערך החינוך התורני בעיר, עוד מתקופת היותו חבר עירייה מטעמה של 'אגודת ישראל', בימי טרום ש"ס, מחייך, זאת הפעם השנייה בסיור: "שאלתם למה אשקלון. תגידו אתם, בהר נוף נתקלים בסיטואציה כזאת?".

אזעקת ה'צבע אדום' תפסה אותם בעיצומה של תפילת שחרית. מתורגלים, נכנסו ילדי הכיתות הנמוכות, אל מתחת לשולחנות ואמרו פרקי תהילים. כעת, אחרי ששהו שעה ארוכה בחדרים הממוגנים, הם יוצאים להפסקה, ו"מדברים על זה", ספק מפוחדים ספק מסוקרנים.

איציק כהן, כמו אב בית מסור, עומד בפתח החצר ומסביר להם, כי היום ישחקו במסדרון. בניגוד למבוגרים שפגש לפני כן ברחובה של עיר, הילדים מצייתים לכל הוראה ולא שואלים שאלות מיותרות. כשהם נשאלים, מיהו הצד המנצח במערכה, בפיהם תשובה ברורה. "להם יש טילים, ולנו תהילים". ומי מנצח? "אנחנו היהודים", הם מדקלמים.

את הזאטוטים, בניגוד להוריהם המבוגרים, כהן משכנע ברגע. אין להם טענות, ומילה של ביקורת לא נשמעת מפיהם. מה חבל, שדווקא להם אין זכות בחירה.

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!