מבחן שדרות

הם עמדו שם, בדיוק במקום בו ניצבו בעבר הלא רחוק, תושבי גוש קטיף. הם חסמו את אותם כבישים, עצרו את אותם רכבים, חזרו על אותן מנטרות, הקרינו אותו ייאוש, והשיגו אפקט זהה. הוי אומר, לא השיגו דבר מלבד סיקור תקשורתי, מנומנם משהו, בעל פתיל קצר של ימים אחדים, במקרה הטוב.

זה מול זה, באותם כבישים, נפגשו שני עמים, תושביהם של שתי מדינות. אלו החוסמים, העומדים ומקפצים מחוץ לרכבים, ואלו החסומים, שהתרווחו בכיסאות הרכבים והתבוננו על חוסמי הכבישים במבטים מזרי אימה, כאומרים מה לנו ולאותה צרה. תיאר זאת בכאב, אלון דוידי, תושב חבל שדרות, שבשעות הבוקר המוקדמות עלה על אוטובוס ועשה את דרכו לתל אביב: "אנחנו רוצים לרסן את האווירה של מדינת שדרות ומדינת תל-אביב, ומבקשים להעביר מסר לאהוד אולמרט שגם תושבי תל-אביב חושבים שלתושבי שדרות מגיע לחיות בבטחה, כמו כל תושב בישראל". לא שראש הממשלה שמע משהו. באותה שעה, ממעוף הציפור, הוא שמר על שגרת טיסותיו, בקפיצה קטנה נוספת לחו"ל, הפעם לגרמניה האהובה. מה לעשות, עם כל הכבוד וההערכה, המסרים מקנצלרית גרמניה גב' מרקל, מהנים ומעניינים יותר מאלו של דוידי משדרות.

באירוניה ניתן לומר, כי לא לחינם נאחז אהוד ברק בקרנות המזבח הממשלתי. הרי אין שום סיבה שיעזוב, דווקא בשעה שמשאת נפשו משכבר הימים מתגשמת במלואה. חזון 'שתי מדינות לשני עמים', כבר כאן. החומה בין שתי המדינות, נראית כבלתי עבירה. שני העמים רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. לא במרחק גיאוגרפי מדובר, שכן זה, קרוב ומיידי, כמרחק הקצרצר שבין שיגור קאסם, לנפילה ופגיעה ישירה, אלא במרחק תודעתי, כגודל המרחק שבין הידיעה השכלית לתחושת הלב. מי שראה את אהוד ברק מסייר בשדרות ומתעלם מזעקות התושבים, כאילו היו נתינים זרים, מבין אל נכונה שלא מדובר במטאפורה, אלא במציאות ברורה ומטווחת. אהוד ברק ודיירי מגדלי אקירוב, כאן. אלון דוידי ונתיני שדרות, שם.

בשעתו, היו אלו תושבי גוש קטיף, שחיו בקו האש, ספגו את הקאסמים העזתיים, ובמקום שיוכרו כשכפ"ץ של המדינה, הוקעו אל עמוד הקלון והוצגו כ'גוש' התקוע בגרונה של המדינה. היום, משהועמקה הנסיגה, והצטמצם המעגל הביטחוני המגן על גבולותיה של המדינה, תופסים תושבי שדרות את משבצת הנודניקים מן הדרום, יושבי הארץ האחרת, הנחשלת, שמטרידים בבעיותיהם את יושבי הארץ הנהדרת, השבעה והמדושנת. ברגע הראשון, כשפשטו נתיני שדרות על כבישי הבירה בבוקרו של יום ראשון, עוד התייחסה אליהם המשטרה באגרופנים של משי, תוך גילוי הבנה למצוקתם. לא שיש כאן רגישות – מינוח שהוצא זה מכבר מהלקסיקון הישראלי. אך לכל הפחות לא קיבלו תושבי שדרות את מנת הזעם המשטרתית והתקשורתית הרגילה המופנית לעברם של נודניקים מסוגם. אל דאגה, לא לעולם חוסן. גם זה יחלוף במהירות. אף אם יקרה הבלתי צפוי והתושבים שירדו לכביש, יחזיקו מעמד יותר מיום – יומיים, יכולים נהגי תל אביב וירושלים להירגע מראש. שתי יממות של הפגנות, והאדישות, תפנה את מקומה לנחישות, לא כנגדם של משגרי הקאסמים, אלא נגד סופגי הרקטות שעשו את הטעות הגדולה, והפרו את שגרת יומם של תושבי תל אביב וירושלים.

בזאת ייבחנו


אין דבר קל יותר מלקונן את הקינה על אדישותם של יושבי בתי הקפה במרכז הארץ, על גורלם של הילדים קטועי הרגליים בשדרות, מול רצי הרגליים בתחרויות הספורט ברמת השרון. אם להיות כנים לרגע, לדידם של רבים מאישי הציבור והכותבים החרדיים, אין מדובר ב'קינת סופרים' הנכתבת ונאמרת בבכי ובנהי, אלא בהתרסה המבוטאת בהנאה צרופה. שהרי, אין כמונו בהכאה על חטא, ובלבד שמדובר בחזה הזולת – איש הציבור החילוני, יושב בית הקפה התל אביבי. 0כולם, מלבדנו.

דא עקא, עם כל הרצון לחסות תחת כנפי הקונצנזוס החרדי, במקרה שלפנינו, אי אפשר להימלט מהתחושה, שלתוכנית ההינתקות מערכי האחריות ההדדית של "כל ישראל ערבים", גם אנחנו שותפים מלאים. לא רק תושבי השכונות צהלה ורמת אביב, גם תושבי הרחובות חזון איש ומלכי ישראל. לא רק אולמרט וברק. גם נציגי הציבור שלנו, לוקים באטימות ובניתוק מסבלם של השדרותיים.

על מנת שלא להפוך זאת לכתב קטגוריה המבוסס על תחושות, ולא על נתונים ועובדות, החלטנו להעמיד את התזה למבחן. הן אמת, קלים חייהם של נבחרינו, לפחות אלו מביניהם היושבים באופוזיציה, ויכולים בכל עת ובכל שעה, לרחוץ בניקיון אצבעותיהם ולטעון כי אין בכוחם וביכולתם להשפיע על קבלת ההחלטות. להכריע אולי אי אפשר, אבל להשפיע, בהחלט ניתן. לא ברמת קביעת המדיניות הממשלתית, אלא, לכל הפחות, ברמת העזרה, ולו האינדיבידואלית. לסייע ולתת כתף, ניתן גם ניתן. ובזאת ייבחנו.

כך התנהלה לה הבדיקה: תחקירן 'קו עיתונות דתית' התעטף לשבוע באצטלא של 'שלמה כהן תושב שדרות'. הוא עבר משר לשר ומח"כ לח"כ. ארבעת שריה החותרים והנחתרים ושמונת ח"כיה הממושמעים של ש"ס, וששת ח"כיה המפולגים והמשוסעים של יהדות התורה המאוחדת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הוצבו בפני אותה סיטואציה.

תעודת זהות: שלמה כהן, יהודי שומר תורה ומצוות, תושב שדרות, נאלץ מידי יום להתמודד עם מצוקותיהם הנפשיות של אשתו וילדיו, אך את חיבוטי הנפש שלו, אין לו לאן להוליך. בצר לו, מחליט מר כהן להתקשר לנציגי הציבור החרדים, בכנסת ובממשלה, ולבקש מהם רק דבר אחד, לחזור אליו ולסייע לו במצוקתו ככל שידם משגת. בין מטח למטח, הוא שם את ידו על הרשימה המלאה של נציגי יהדות התורה וש"ס, ובמשך סוף השבוע החולף ותחילת שבוע זה, מתקשר אליהם פעם אחר פעם.

המבדק, יש לציין, הוא כפול. מבחינתו האישית של שלמה כהן משדרות, זהו מבחן ספציפי לגילוי מינימום של אכפתיות למר גורלו וגורל משפחתו, מצד הנציגים שאמורים לייצגו, כמצביע שדרותי, שבניגוד למקובל במחוזותיו, שם את מבטחו בנציגים חרדיים ערכיים ומוסריים.

מבחינתנו, מדובר במבחן עליון למסירות אמיתית של נציג ציבור, לזעקתו של האזרח הקטן, זה שאין סיכוי שמהעזרה המוגשת לו, תופק כותרת שמנה.

לכל זמן ועט

"אין לי עט. אני לא יכול לרשום את מספר הטלפון שלך", השיב אחד מיועצי השרים לפנייתו של שלמה כהן, שלא אמר נואש והוסיף להפציר ביועץ, שייאות לקשר אותו עם השר הנכבד. "אתה יודע מה? תתקשר ללשכה ותשאיר הודעה", נענה לבסוף היועץ לתחנוני הנודניק משדרות, שכמו 'דניאל בגוב האריות', לא התייאש מן הרחמים והוסיף לבקש על נפשו. לגודל המבוכה, ניוד המספרים ללשכת השר, לא רק שלא פתר את בעיות ה'קצר בתקשורת', אלא אף העצים את תחושת ההשפלה וחוסר האכפתיות. "למה אתה פונה אלינו? תפנה ליועץ השר", השיבו לו בלשכה. רק כשהסביר כי פנה ונענה בשלילה, ניאותה מזכירת הלשכה, לרשום את פרטיו ואת בקשת העזרה הטרחנית. "כבר ייצרו איתך קשר", הבטיחה המזכירה. לא לחינם היא "שכחה" לציין אימתי ייווצר הקשר. ביום הבחירות הבאות, כנראה.

כמו בתסריט ידוע מראש, מצא עצמו מר כהן מיודענו, פעם אחר פעם, באותה סיטואציה. לא תמיד הוא נזרק כמו כדור פינג-פונג מעוזר ללשכה וחוזר חלילה. אך כמעט בכל המקרים הוא נותר עם הודעה חד צדדית מצידו, שהושבה ריקם (למעט ח"כ הרב חיים אמסלם מש"ס, שאפילו הודעה לא ניתן להשאיר בלשכתו). מר כהן, טרח להותיר מספר טלפון בכל אחת מלשכות השרים והח"כים. אך בצד השני של הקו, לא טרח מאן דהוא להרים את הכפפה ("את השפופרת" למען הדיוק), ולברר כיצד ניתן לסייע, ולו באמצעות העוזר הזוטר ביותר. שלא לדבר על מענה ישיר מצידו של נציג הציבור המורם מעם.

אמרנו 'כמעט' בכל המקרים, שכן היה גם אחד, 'צדיק בכנסת המינים' שהחזיר טלפון, תוך פחות משעה, מרגע שנתקבלה בלשכתו ההודעה.

משמונה עשר יוצא אחד


מסתבר, שלא רק בתוככי הכנסת הוא מתגלה כ'לוחם פרלמנטרי' העשוי ללא חת, גם בכל הנוגע לסיוע ועזרה לעמך מן השורה, יש לו ערך מוסף.

ארבעים דקות לאחר שהושארה בלשכתו ההודעה, חזר מוישה גפני למספר הטלפון של שלמה כהן משדרות, והקדיש לו את כל הזמן שבעולם. הוא התעניין בעובר עליו ועל משפחתו בימים האחרונים, וכשנשאל מה עשה עד היום למען תושבי שדרות, השיב: "לא מספיק, תמיד ניתן לעשות יותר, אבל משהו עשיתי". ומה בעשייה? הכללת ילדי גני אגו"י בעיר במסגרת מפעל ההזנה, תוך שיתוף פעולה עם ראש העירייה מויאל, שרת החינוך תמיר ומנכ"ל משרד רה"מ דינור. העלאת נושא מיגון בית הספר 'יסודי התורה' בעיר, ועוד מגוון נושאים שטופלו, לדברי הח"כ, במהלך השנה האחרונה. השורה התחתונה היתה ברורה: "תגיד לי מה אתה צריך. מה אני יכול לעשות בשבילך", אמר גפני שאף הבטיח, לבקשתו האישית של מר כהן משדרות, לבקר בעיר מוכת הקסאמים כבר בימים הקרובים. (רשמנו לפנינו. לתשומת לב העוזרים שיפמן וגרינברג).

באורח לא פלא, לא רק בהתייחסותו לפרט, מתגלה גפני כשונה מיתר עמיתיו המתעלמים. גם התייחסותו הכללית לתמונת המצב המדינית, שונה בתכלית, וככל שמתבוננים בכך יותר, מתקבל הרושם שאין מדובר במקריות חסרת קשר.

חבריו ביהדות התורה, קופצים על החומות חדורי רוח קרב, כל אימת שנראה צל צילו של חשש לגורלה של אבן ירושלמית אחת. מדהים לראות, כיצד אלו הגוזרים על עצמם שתיקה בכל הנוגע לקביעת גורלות של שלום ומלחמה, הופכים את ירושלים לחזות הכל. לא מטחי הקסאמים הניחתים על שדרות מוציאים מח"כי יהדות התורה את מיטב ההתקפות, אלא תזוזה מדינית ירושלמית כלשהי, או הקפאה כזו או אחרת, בתוך ומחוץ ל'תחום שבת' של ירושלים.

לא רק ביהדות התורה, גם בש"ס אנו עדים לאותה תופעה, כאשר שרי התנועה וח"כיה מבהירים חזור והבהר, כי מכל נושאי הליבה הקריטיים העומדים על הפרק, ירושלים, היא שתביא לפרישתה של התנועה הקדושה, מהממשלה הלא קדושה.

אל מול כל אלה, גפני, הוא היחיד שרואה את הדברים אחרת. לא שהוא אינו חושש לגורלם של תושבי ירושלים. הוא מודאג, כפי שהוא חרד לגורלם של תושבי שדרות. אדרבה, מבחינתו, במדד הרלוונטי היחיד של 'פיקוח נפש', מצבם של אלו האחרונים חמור בהרבה, וראוי להתייחסות יתירה. מעבר לכך, נאמן למשנתו של 'אבי ההשקפה', מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, הוא סבור, שאסור לו לציבור החרדי, להפוך לנושא דגל הלאומנות, בנושאים מדיניים וצבאיים כלשהם. הסיבות לכך הן יותר מברורות. גם אם לא כולן יכולות להיכתב שחור על גבי עיתון. תהיה ההתנגדות הפנימית אשר תהיה, ברור לו לגפני, שפומבית, לא היהדות החרדית היא זאת שצריכה לעמוד בראש החץ של לוחמי הגבולות.

חרדים לגורלם

והנה, הפלא ופלא. דווקא גפני, שנמנע מלעלות על בריקדות בנושאים מדיניים ככלל, וירושלים בפרט, מוצא את הזמן והעת, להתייחס אישית לאחרון תושבי שדרות הפונה לעזרתו. לעומתו, אותם שרים וח"כים החרדים לגורלו של כל פרויקט בנייה ירושלמי, לא טורחים אפילו להשיב לשיחת טלפון של תושב דרומי, המתחנן על נפשו. והתמיהה גדולה שבעתיים, על מנצחי מקהלת 'ירושלים לא למכירה' פרוש וליצמן, הידועים במדיניות הדלת הפתוחה לכל פונה.

ואותו תושב הריהו כסימפטום, גם אם מקרי, להתנהלות כולה, המבחינה בבירור בין ליבת ירושלים, לשאר נושאי הליבה. למען הסר ספק, מדובר גם באותם אלו מבין הח"כים, שבצד ההצהרות הירושלמיות המתלהמות, מזכירים פה ושם את המצב הקשה בשאר גבולותיה של המדינה. הם אומנם מבינים, שאין זה יאה להצטייר כדורשי שלומה וטובתה של ירושלים לבדה, אך מטבעם של דברים הנעשים כדי לצאת ידי חובה, עושים זאת בחצי פה, מבלי להציב אולטימטומים חדשות לבקרים, או למרוח ציטטות של זעם בעמודים ראשיים. בכל זאת, לא ניתן להשוות בין גורל אבני ירושלים, לגורל חייהם של תושבי שדרות.

קשה להשתחרר מהרושם, שבשורש ההבדל ביחס שבין שדרות לירושלים, עומדת ההבחנה בין אנשי שלומנו, לאלו שאינם נמנים על שורותינו. האמת חייבת להיאמר, כשמדברים על שתי מדינות, לא מדובר רק ביושבי מדינת הקפיטריות והמזללות בתל אביב, אלא גם בתושבי שכונותיה החרדיות של ירושלים ורחובותיה של בני ברק. שהרי, מצביעיה הקלאסיים של יהדות התורה אינם מתגוררים בשדרות. תשומת הלב הראויה, תקודש כנראה, רק כשיגיע טווח הרקטות לאשדוד...

לשואל, והרי לתנועת ש"ס, ישנם מצביעים רבים בשדרות ומחוזותיה? לא נותר אלא להשיב כי מצביעי ש"ס בשדרות, אומנם יש, אך חברי-כנסת ושרים, אין.

עדות חיה לנתק שבין השרים וחברי הכנסת לקהל המצביעים, ניתן היה לראות בפאנל שהתקיים בסוף השבוע שעבר במלון כינר, בהשתתפות שרי וחברי הכנסת של ש"ס, והפעילים המרכזיים בכל רחבי הארץ. על הבמה נאם יו"ר התנועה ישי בדבר חשיבות ההישגים, במשרדי התמ"ת, הדתות והתקשורת (על פי סדר זה). למטה בקהל, עניינו את עמך עסקניה המוניציפאליים של ש"ס, הפרושים בכל ערי ישראל, עניינים פעוטים בהרבה. "מה עם הקסאמים שחוטפים תושבי שדרות?" צעקו כמה מפשוטי העם שבנציגים לעברו של ישי. אז צעקו. לבכירי התנועה, תושבי 'מדינת ירושלים', שפה ואג'נדה משל עצמם.

מה חבל, שהמציאות בעלת ההבדלה הסקטוריאלית, של עמידה בראש החץ של מאבק בתוכנית מדינית, ובלבד שמדובר באזורים הקרובים לליבנו, נעטפת באריזה מרשרשת ומתלהמת של חרדה קיומית לגורלו של היישוב כולו. אם אכן זהו המצב מן הראוי שאותה זעקה ואמירה תישמע, גם כשמדובר בגורלה של שדרות. זעקה שכזאת אינה נשמעת, והמשמעות, כמו ברורה מאליה. לא לגורלה של ארץ ישראל ויושביה די בכל אתר ואתר אנו חרדים, אלא בעיקר לגורלנו.

אף אחד לא קם


הוא עזב את מרכז הליכוד, אך מרכז הליכוד לא עזב אותו. מוולגריות הטבועה באופיו של אדם, לא ניתן להשתחרר. על גסות רוח, גם תואר מיניסטר לא מחפה.

שר הפנים מאיר שטרית, עמד על במת הנואמים, בטקס הפיכתה של אלעד ממועצה מקומית לעיר, מול ציבור חרדי גדול, משמנה וסלתה של העסקונה החרדית, ופער את פיו. הוא קרא לציבור החרדי ללכת לעבוד ולהתגייס לצבא, והבהיר כי לדעתו יש להסיר את הפרגודים המפרידים בין גברים לנשים. שר הפנים שהוזמן לברך, נמצא מקלל ורומס את מזמיניו, בדרך לצבירת פופולאריות תקשורתית על גב הציבור החרדי.

אצל שטרית כמו שטרית, אין ערך לנימוסין והליכות. הרי מדובר באותו שר שבעיצומו של מפגש משותף עם ראש הממשלה, שלח פתק למזכירת המדינה האמריקאית, ובו קרא לה להיפגש עמו ולשמוע את תוכניתו המדינית, כל זאת מאחורי גבו של ראש הממשלה שהזמינו לפגישה. רק שר חף מגנוני תרבות שכזה, מסוגל גם לשפוך קיתון של צוננים בפניו של הציבור שהזמינו לביתו, כאורח כבוד.
במקרה הראשון, לא טרחה מזכירת המדינה להתייחס למכתבו. ובצדק. (לא ששטרית תאב הפרסום אמר נואש. הוא כבר דאג להדליף זאת לפרשן 'העיתון של המדינה' וספג גם שם קיתונות של רותחים). במקרה האחרון, גם כן לא נשמעה תגובה. הפעם, שלא בצדק.

ישבו שם בכירי נבחרי הציבור החרדי ושמעו את דברי הבלע. איש לא היסה. אחד לא מיחה. ובעצם, היה מבין הנציגים, איש בעל מזג חינוכי עצמאי, שיצא מהאולם "במחאה", מספר דקות לאחר תום הנאום הבריוני...

'אף אחד לא קם'. נציגי ש"ס, כמו נציגי דגל התורה, ניטעו על מקומם. לפחות היה מי ששלח מכתב. המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן, לא נכח בעת שנאמרו הדברים. כששמע לאחר מעשה את שאירע, אחזתו חלחלה, הן משום דברי השר שנאמרו, והן משום תגובתם המתבקשת של אישי הציבור, שלא נאמרה.

בשובו לביתו, הוא נתן לתחושותיו ביטוי על גבי הכתב, ושלח זאת לשר הלא נכבד: "לא נוכחתי בזמן שדיברת ולכן לא שמעתי את ההתבטאויות חסרות הנימוס ודרך ארץ שלך, כלפי מקום וציבור חשוב ונכבד שכיבד אותך ואתה לא כיבדת אותם, ולכן לא יכולתי להגיב על דבריך במקום, אך אני חושב ומרגיש צורך להוכיח אותך כיהודי על דבריך שאינם צודקים כלל, ובפרט לבוא לציבור תורני חרדי בעל דעות ברורות של התורה וההלכה המסורה לנו מדור דור ולנצל את התפקיד שלך והכוח שבידך כדי להתגרות בציבור "לחנך אותם מחדש" כחינוך הקלוקל שאתה נמצא שם, ואתה יודע זאת אך אינך מבין את זה, ולכן דבריך החמורים נגד מחיצה שאתה יודע שכל שומר תורה ומצוות עושה כן, ובטוחני שכן נהגו גם בבית המשפחה שלך בעבר ההורים והסבים".

על ההתבטאות נגד לומדי התורה הוא כותב: "איננו חיים מפיהם של אנשים שאינם מבינים מהי תורה וחכמה לאחר שלצערנו לא למדו זאת ולא עמלו על כך כראוי". ויש גם עצה טובה: "אולי היה ראוי באמת, להקדיש זמן ללמוד מפי יודע דת ודין, דבר שיכול להיות רק לתועלת לך ולציבור".

בסיום מכתבו, דורש רבה של אלעד מהשר להתנצל: "תתקן את הדבר כראוי, והקב"ה יכפר ויסלח לכל השבים אליו באמת".

'בית ספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!