כסף או חיים

אפילו פני הגולגולת הקפואה של ראש הממשלה לא עמדו כראוי במבחן המתח הגדול של ההצבעה בכנסת לסיכום הדיון בדו"ח וינוגרד. כל קול משורות הקואליציה שנעדר או הצביע נגד שידר על פניו אות של זעם בולט. מנגד, כל קול משורות האופוזיציה שנעדר או נמנע העלה על שפתיו חצי חיוך של ניצחון.

כמי שעוקב מדי שבוע אחרי הצבעות אי האמון במליאה ובדיונים חשובים אחרים, כולל ההודעות השבועיות על מהלך המלחמה בלבנון בשעתו, יכול כותב השורות לציין כי מעולם לא ראה את אולמרט נסער ורגוז כל כך. לפחות מאז שנבחר לראשות הממשלה.

הייתה בכך הפתעה מסוימת. חמישה ימים קודם לכן קיבל אולמרט את דו"ח הוועדה כמתנה שנפלה עליו מן השמים. אפילו כתב ההגנה המפורסם של מזוז על אריאל שרון בתיק היווני לא התקרב לקרסולי המתנה שהעניקו לאולמרט חמשת חברי הוועדה. אם בשעתו נאמר שגם עורך דינו של שרון לא היה מנפיק מתחת ידו כתב הגנה כה מוצלח, כעת ניתן לקבוע מפורשות שלו נבחרו חברי הוועדה מבין חברי סניף קדימה ברחוב כרמיה בירושלים, הם לא היו מצליחים לספק לבוס את הסחורה ברמה שסיפקה אותה ועדת הבדיקה הממשלתית העלובה.

יום לפני ההצבעה בכנסת שיחרר אהוד ברק את חבל הניילון האחרון שכאילו נותר על צווארו של ראש הממשלה. אחרי ההודעה הלא מפתיעה על הישארות בממשלה דומה היה שמה שנותר לאולמרט וחבר מרעיו זה רק לבחור את העניבות המתאימות (מומלץ אדום, זכר לתחבושות הספוגות שנותרו באזורי הלחימה) למסיבת ההודיה העליזה.

אבל אולמרט נצפה רחוק מאוד משמחה במהלך הדיון וההצבעה. גם בגלל נוכחותם של ההורים השכולים ביציע, גם בגלל העלבונות שהטיחו בו נציגי האופוזיציה בזה אחר זה (כנגד האחרונים לפחות הוא קיבל נאום תמיכה נלהב של ח"כ יעקב מרגי שניתח באופן גאוני כיצד האחריות נופלת במידה שווה על הממשלות הקודמות והאופוזיציה הנוכחית), גם בגלל הפיגוע בדימונה שאירע כמה שעות קודם לכן, אבל בעיקר בגלל היעדרותו של אהוד ברק מהדיון במליאה.

כיסאו המיותם של שר הביטחון היה האיתות הברור ביותר לכך שברק אמנם לא עוזב את הממשלה אבל הוא ממש לא סובל (כמעט מתעב, אומרים פרשנים פוליטיים ששוחחו עמו בראשית השבוע) את העומד בראשה.

ועם שר ביטחון זועף שיושב בממשלה כמי שכפאו שד, עם חמישה חברי קואליציה שמצביעים נגד ועם עוד כמה שנעדרים לרגל עיסוקים אחרים, מה שנותר לאולמרט להתנחם זה רק בשנים-עשר החיילים הנאמנים שהעמידה לרשותו התנועה להחזרת עטרה ליושנה. איש לא נעדר. לאף אחד לא הייתה שמחה משפחתית חשובה או חלילה ניחום אבלים שלא ניתן לדחייה.

"לא נותנים לנו אפילו לצאת עשר דקות מהבניין במהלך הדיונים שלפני ההצבעה", התלונן באוזנינו ח"כ מהשורות האחוריות בסיעה. ולמה לא נותנים? שמא פתאום תוקדם ההצבעה או שאחד ממצליפי סיעת קדימה יסתכל בלוח הנוכחות האלקטרוני וייכנס ללחץ כאשר יראה שלא כל האורות ליד שמותיהם של ח"כי ש"ס דולקים.

שלא תחשבו, חלילה, שאולמרט זכה בכך מן ההפקר. כמה שעות לפני ההצבעה על דו"ח וינוגרד הופעלו כל המכבשים הקואליציוניים האפשריים כדי להעביר בוועדת הכלכלה של הכנסת את החוק לסינון אתרים פסולים באינטרנט הכללי שהגיש שר התקשורת אריאל אטיאס (לנו מחכה האינטרנט הכשר האמיתי שיחובר אך ורק למספר קו ונקי, אשרינו שזכינו לכך).

מטבע הדברים לא ניתן כאן להרחיב בטיבו של חוק זה העוסק בהגדרות וחילוקים בין טומאה קלה וטומאת חמורה. נציין רק שהוא נועד לזכות את אחינו החילונים במצוות שמירת העיניים גם לפי הבנתם וקוצר דעתם. אם יעבור החוק גם את משוכות הקריאה השנייה והשלישית ייאלץ כל אזרח מעל ח"י שנים, שאינו מסתפק באתרים הרגילים באינטרנט ומעוניין לגלוש לדיוטות תחתונות יותר, לשלוח מכתב עם צילום תעודת זהות ואישור של נוטריון בו הוא מודיע כי אין הוא חפץ באינטרנט המסונן החדש, אלא במה שהיה לו עד עתה.

מי שלא ראה את אטיאס יוצא מחדר הוועדה לאחר ארבע שעות של מלחמה קשה נגד כל ההסתייגויות שהוגשו לחוק – לא ראה שמחה יהודית פוליטית מימיו. בעוד מספר חודשים, אי"ה, חסל סדר הפקרות ברשת האלקטרונית המקוונת. התקנות שיצורפו לחוק יקבעו מהי דרגת הטומאה המותרת לציבור חילוני ואיזו פורצת את גבולות המוסר האנושי. דומנו שמאז הסכם הסטטוס קוו בימי בן גוריון וחוק ניתוחי המתים בממשלת בגין הראשונה לא היה הישג חרדי נפלא כל כך.

בצאתו תשוש אך מרוצה מאוד מחדר הוועדה עבר כבוד השר ליד קבוצה של עיתונאים חרדים. אתם רואים, הפטיר לעברם באושר, בשביל מה צריך את ש"ס בממשלה? רואים גם רואים, השיב לו אחד מבני החבורה. נזכור זאת גם כשנשחה בים לקפריסין ברוח החזון שהפלסטינים ואולמרט מקדמים.

לגופם של דברים, אין ספק שזכותו של השר אטיאס להשתבח בהעברת החוק וביכולת הפוליטית הפנטסטית שגילה בניצול שעת הכושר של המצוקה הקואליציונית השבוע. אלמלא מוראה של הצבעה על דו"ח וינוגרד קשה היה לראות את כל נציגי הקואליציה רצים כנשוכי נחש לחדר הישיבות של ועדת הכלכלה. מאידך גיסא, מותר גם לחשוב שמדובר בהתערבות מיותרת בחייו הפרטיים של האזרח החילוני. הוויכוח בנושא זה הוא אידיאולוגי נטו וחובתו של אטיאס כשר ונבחר ציבור היא לקדם את האג'נדה שהוא מאמין בה.

אבל כשזוטות מסוג זה משמשות עילה, אפילו אם נאמרו הדברים בדרך של בדיחותא לכאורה, להמשך תמיכה באדם המוביל חמישה מיליון יהודים אל פי פחת ביטחוני – זה כבר צריך להדליק את האור האדום שלפני מחסום הרכבת הווירטואלית המפחידה ("הפליטים היהודים מפלסטינה מתבקשים להסתדר בשלשות ולא לקחת יותר משק ציוד אחד. ארגוני הסיוע הבינלאומיים כבר ממתינים לכם במקום אליו תגיעו").

אם חוק סינון אתרים הוא תמריץ לחיזוק תשתית הקואליציה, אזי משרד הדתות המועצות הדתיות ומשרות הרבנות הפנויות הן הן הרגליים האמיתיות של הממשלה.

הקצבאות בדרך


במידה וזו אכן הגישה המנחה את ש"ס (ולוואי ואנו טועים) הנה כי לאולמרט יש בהחלט סיבה למסיבה. עם קופה מדינה תופחת מזומנים, כתוצאה מהמשק האיתן שהותיר לו נתניהו, יש לראש הממשלה את כל המימון להיענות לכל דרישותיה הבאות בסדרה של ש"ס. מה זה עוד מאה מיליון שקל למועצות הדתיות לעומת עשרת מיליארד השקלים שהצטברו באוצר בגלל הגידול בהכנסות ממסים והגאות בשוק ההון. שתי נסיעות ראווה מיותרות לחו"ל של אדון אולמרט (בשבוע הבא לגרמניה) עולות הרבה יותר.

הכסף היותר גדול הוא בדרישה הידועה הבאה של ש"ס להגדלת קצבאות הילדים. בראשית כהונתו ראה אולמרט בהמשך הקיצוץ בקצבאות ילדים יעד חברתי אידיאולוגי שבגינו היה שווה להשאיר בחוץ סיעה חשובה כמו יהדות התורה. היום הוא משחרר בכל מיני אפיקים, סמויים פחות וגלויים יותר, נכונות לדון מחדש בנושא מזווית ראייה אותה לא השכיל לראות בעבר. ההתבטאות של שר הרווחה בוז'י הרצוג השבוע על האפשרות של הגדלת הקצבאות ממש לא הייתה מקרית. כך גם דבריו של יו"ר הקואליציה ח"כ דני אפללו באוזני ח"כי יהדות התורה שצוטטו כאן לפני שבועיים.

האיתותים האמורים נקלטו באנטנות הרגישות של שתי המפלגות החרדיות. ביהדות התורה משוכנעים שאם רק יביעו רצון לחזור לשולחן הדיונים הקואליציוניים, קצבאות הילדים לא יהיו אבן נגף בלתי עבירה. האידיאולוגיה הכלכלית של אולמרט מתה יחד עם כל האידיאות האחרות שנפלו קורבן על מזבח ההישרדות. אם תמורת מיליארד וחצי ש"ח אולמרט מקבל שקט תעשייתי לשלוש השנים הבאות הוא מוכן לסגור עסקה עם השותפים החדשים עד סוף השבוע הנוכחי. גם קצבאות ילדים, גם ראשות ועדת הכספים ושני סגני שר במשרה מלאה. רק תיכנסו. תוסיפו שש אצבעות לחבילה ותפסיקו כבר לרדת לחייה של השותפה החרדית הנאמנה.

אבל גרונה של יהדות התורה (או יותר נכון של ארבעה מתוכה) כבר ניחר מלומר לא. בש"ס היו מאוד שמחים בהצטרפותה של יהדות התורה, אך גם בהיעדרה הם מקווים לנצל את שעת הכושר עד תומה. מבחינתו של אולמרט לא מדובר בתוספת של סיעה לקואליציה, אבל במצבו הרעוע הנוכחי זו גם סחורה שצריך לשלם עליה במזומנים. אם לא מיליארד וחצי שקלים על מיליארד יש בהחלט על מה לדבר.

וזה יהיה היעד האמיתי הבא להצדקת הישארותה של ש"ס בקואליציה. בתנועה הקדושה חושבים קדימה (תרתי משמע) ומעריכים שבכל מקרה יהיו בחירות בטווח של שנה ואף פחות. ההערכה נובעת מההבטחה של אולמרט לנשיא בוש לסגור הסכם מדיני עם הפלסטינים בתוך שנה. מה שאומר בעצם, שהדיבורים על ירושלים חייבים להתחיל בתוך שמונה עד עשרה חודשים. ש"ס תפרוש אז בהתאם להבטחתה ואולמרט ינסה להשלים הסכם בזריזות ולרוץ אתו כדגל מרכזי במערכת הבחירות.

בלי קצבאות הילדים אין לש"ס סחורה להציג בפני הבוחרים. לך תסביר למסעודה מוכת הקסאמים משדרות או למובטל בטיטו מקריית שמונה את גודל ההישג שבהחזרת הקיצוץ המלאכותי בתקציב הישיבות. נכון, ניידות המספרים וסינון האתרים הם אמנם דברים בהחלט נחמדים, אבל זה לא בשר למערכת בחירות אלא בקושי עלה סלרי למרק ירקות.

עם קצבאות מוחזרות, אפילו בחלקן, יש בהחלט עם מה לבוא למערכת הבחירות. עוד חמש מאות ויותר שקלים לתקציב הקיום המשפחתי המצומצם עשויים להיחשב בחוגים נרחבים כפיצוי נאות לתרפ"ט הוויתורים המדיניים וחזרה לגבולות ששת הימים שממשלת אולמרט עומדת להמיט עלינו בחודשים הקרובים. ש"ס תהיה אז כבר מחוץ לממשלה, ואף תתקוף אותה בחריפות רבה, אבל ההישארות עד לרגע ההכרעה צריכה 'קייס' רציני יותר מכל מה שהביאה עד עתה.

Money or life


ביהדות התורה, כאמור לא מוכנים אפילו להטות אוזן להצעות המפתות. ולא מדובר, לדעתנו לפחות, ברגזנות ונקמנות של אחד הח"כים כפי שיש הטוענים. עם כל המשקל וההשפעה שיש לח"כ שלא שוכח כלום, ההחלטה האם לוותר על מתנות כה נדיבות מתקבלות בדרגים הרבה יותר גבוהים. יש לו גם שותפים שאי אפשר למכור להם ויתורים על מיליארד וחצי שקלים בטיעונים לא רציונליים.

ואכן, מעקב אחרי קו ההסברה של יהדות התורה בשבועות האחרונים מלמד כי העילה לדחיית החיזורים הממשלתיים השתנה. זה כבר לא הטיעון שכל הבטחותיו של אולמרט שוות לצור על פי הצלוחית, או שמדובר בסתם הצעות לא רציניות רק כדי ליצור רושם של משא ומתן לצרכים פנים קואליציוניים. הקו הנוכחי הוא שיש דברים יותר חשובים גם מקצבאות הילדים, שלא לדבר על ראשות ועדת הכספים וג'ובים מובטחים אחרים.

הנושא הרשמי הוא הסכנה לחלוקת ירושלים, אבל עיון מדוקדק בנוסח הכרוז של שתי מועצות גדולי התורה מגלה שהעילה האמיתית היא החשש הכבד לשלומו של העם היושב בציון לנוכח ההתפתחויות המדיניות והביטחוניות האחרות.

בשעתו הובאו כאן, בפרסום ראשון ובלעדי (תנו פעם להשוויץ), דבריו של מרן הגרי"ש אלישיב המביעים דאגה לשלום היישוב בישראל. דומה היה לנו בשעת כתיבת הדברים שאנו שומעים דברים שטרם נשמעו בדאגת חומרתם מאז שואת יהודי אירופה לפני שישים שנה. מרן הגרי"ש אלישיב צייר תמונה ביטחונית קודרת של מדינה קטנה הצפויה למתקפה כוללת גם מצדם של אלו שהיא חתומה עמם על הסכם שלום, הנשען כרגע על כסף אמריקני. כשמוסיפים לכך את התכניות למסור שטחים חיוניים בסמוך למרכז המדינה לידי שלטון טרור רצחני ומסוכן, הסכנה היא לא רק חיצונית אלא פנימית. ואם יורשה לנו להוסיף: גם קיומית אמיתית.

איזה ערך יש אפוא לכספים ותקציבים נדיבים אם המחיר הוא חיזוק ותמיכה בממשלה שמשחקת פוקר פרוע על חייהם של חמישה מיליון יהודים. מה הערך של קצבאות ילדים אם הילדים עצמם יתעוררו כל בוקר לצפירות 'שחר אדום' (תשאלו את ילדי שדרות מה הם מעדיפים, הפסקת הקסאמים או בגדים יותר טובים) ויאכלו צהריים לצלילי האמבולנסים הדוהרים לאזורי הפיגועים רח"ל.

כאשר נשקפת סכנה לחייו של אדם, הכסף אליו הוא שואף כל ימיו הופך לפתע לערך אחרון במעלה. התושבים הניו-יורקים כבר יודעים שבזמן שמאן דהו שחור או לבן מצמיד להם אקדח לרקה עם הברירה 'כסף או חיים', אסור לחשוב אפילו רגע מיותר אחד לפני שבוחרים באפשרות השנייה. זו גם הייתה הבחירה של מלך סדום העתיקה. "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

בש"ס מתייחסים לכל האמור לעיל כמו אפוקליפסה רחוקה. המו"מ המדיני, כך מובטח להם (כנראה ממרום), לא יוביל לשום מקום. מי שכשל במלחמת לבנון קיבל לפתע את הכישורים לנהל את המלחמה הצפויה הבאה, ובקרוב יופעלו אמצעי ביטחון חדשים שישימו קץ למתקפות הטילים במערב הנגב, לפיגועים בשומרון ולמגפת המתאבדים החדשה עליה הכריז החמאס שיכור הניצחון מהטמטום הישראלי המתמשך.

אם זה לא יקרה, או לחלופין יגיע שלב הדיבורים על ירושלים, אולמרט יישאר רק עם חמישים וחמשה חברי כנסת יהודים. בינתיים אפשר לקחת סיכון מחושב ולחטוף כמה שיותר תועלות תקציביות וחברתיות חשובות. אם כבר פוקר, אז לא עוזבים משחק לפני שמישהו זורק את הג'וקר.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!