המחוקק העצמאי

את הסטירה, הוא החטיף לעמיתיו לסיעה, בעת שהגווארדיה החרדית, למקטון ועד גדול, עשתה את דרכה לחתונת בנו של ח"כ יענק'ל כהן, בלילה שבין רביעי לחמישי האחרון.

בשעה שהכל פסעו מעדנות לעבר אולמי התמר, עשה ח"כ גפני את דרכו, בכיוון ההפוך של אותו רחוב בני-ברקי, לבית 'איגוד מנהלי הישיבות', כשהוא מתבונן לכל עבר, על מנת לוודא שאיש אינו מבחין בכניסתו למקום. בזה אחר זה, הגיעו גם יתר המוזמנים. פוליטיקאים מלבדו של גפני, לא היו שם, יען כי לא הוזמנו. מי שכן נכחו, היו חברי ועדת הרבנים המשותפת לענייני חינוך מטעם דגל התורה ואגודת ישראל. לעומתם, החברים מטעם ש"ס שהצטרפו לאחרונה, לא נכחו משום מה.

לא מדובר בויכוח על רקע אידיאולוגי - כיסאולוגי (מחק את המיותר) בתוככי יהדות התורה, דוגמת זה שהתרחש בחדר הסיעה בכנסת בשבוע האחרון, ודווח במדור זה, בנוגע לשאלת ניהול המשא-ומתן על הצטרפות לממשלה. גפני אומנם כינה את הממשלה כ"בטלנית" בראיון שהעניק לפרשן המדיני של 'יתד' אריה זיסמן (מבחינתו של הלוחם הפרלמנטרי, מדובר במדיניות ולא בפוליטיקה), אך באותה נשימה, הבהיר ומבהיר נחרצות, כי הוא תומך בניהול משא-ומתן לשם ניהול משא-ומתן, שיניב פירות, גם אם לא קואליציוניים.

הפעם, מדובר ביוזמה אישית, שנעשית מאחורי גבם של יתר חברי הסיעה, אשר יש לה משמעויות מרחיקות לכת, בנוגע לסוגיית 'חוק החינוך החרדי', העולה על סדר היום הציבורי (ויורדת ממנו) חדשות לבקרים. גפני מאס בסחבת והחליט לנקוט יוזמה, דבר מבורך לכשעצמו. דא עקא ומדובר בנושא הנוגע לאושיות החינוך החרדי, ומחייב שילוב ידיים לכל אורך הדרך. אין פלא אם כן, שמבחינת עמיתיו לסיעה, מדובר בהבעת אי אמון אישית בכל אחד ואחד מהם.

בראשית השבוע, הבהיר גפני, כי לאור ההדלפות הבלתי פוסקות מחדר הישיבות של הסיעה, בכוונתו להציע לפתוח את דיוני הסיעה שהיו סגורים עד כה, לנוכחותם של עוזרים פרלמנטריים ועיתונאים: "במקום שיהיו מוזנים מהדלפות מגמתיות וחלקיות, שישמעו את הדברים כהווייתם", הסביר גפני בציניות. זו אולי הסיבה, שהוא מצא לנכון להיפגש עם חברי ועדת הרבנים בדיסקרטיות, מבלי שהוא טורח לעדכן את יתר החברים. או שמא, אם להיות מדויקים יותר, תוך הקפדה שלא לעדכן את חבריו לסיעה, כשהוא סבור, בנאיביות שאינה אופיינית לפרלמנטר המלומד (בהדלפות), כי הפעם, יישארו הדברים, לפחות ברגעים הספורים שאחרי, בין כותלי החדר הסגור, בו לא נוכח פוליטיקאי מלבדו.

לדאבון ליבו של הח"כ, ולשמחתנו, מתברר, כי בסופו של דבר זהות היושבים בחדר הסגור, אינה מעלה ואינה מורידה. בכל סיטואציה ובכל הרכב, לפי רום כבודם ומעלתם של היושבים בו, ימצאו הדברים את הדרך לאוזניהם הדרוכות של העיתונאים. לפחות בדבר אחד יכול גפני להתנחם. הפעם, בניגוד לשבוע שעבר, לא הודלף המידע לחצאין. מסתבר, שגם לעמיתיו של גפני לסיעה, יש דרך לשוחח עם רבנים...

מעבר למעטה החשאיות, הייתה גם נימה לא מבוטלת של ענייניות. 'המחוקק הוותיק' עשה שיעורי בית לפני שביקש לכנס את הרבנים האשכנזיים לישיבה שלא מן המניין. למקום הוא הגיע כשתחת בית שחיו קבצי חקיקה, מוכנים ומזומנים להצבעה במליאה.

יממה לפני, חזר גפני אחורה בגלגל הזמן והתרפק על תקופת צעירותו כ'ישיבה-בוחער'. במשך לילה שלם, הוא הסתגר בחדרו ועמל על ניסוח שתי הצעות חוק, שביחד, מהוות את הבסיס ל'חוק החינוך החרדי'. הוא עשה זאת, כשאף משפטן לא יושב לצידו. בכלל, במשפטנים המלומדים, כולל הג'ינג'ים התוססים שביניהם, הוא לא נותן יותר מידי אמון. "ברוך ה' אני יודע לכתוב לבד, ומהמשפטנים, לא ראינו עד היום גדולות ונצורות", הוא מסביר בלשונו המיליטנטית, שריח של דמגוגיה חיננית לעולם דבק בה.

מה הביא אותו להגות יומם ובעיקר לילה בניסוח הצעת חוק? בעיקר העובדה, שאחרי שמקלפים את מעטפת הויכוחים הסוערים זה חודשים רבים, לאיש אין מושג מהו בעצם "חוק החינוך החרדי". ישב גפני על המדוכה, וכמחוקק למוד כל טריק ושטיק אפשרי, כתב במו מקלדתו, את שתי הצעות החוק, אשר נכון לעת כתיבת השורות, טרם נמצא העיתוי המתאים להעבירן רשמית לידיהם האמונות, של אחיו הטבעיים לסיעה האשכנזית, שלא לדבר על האחים החורגים מהסיעה הספרדית.

ואלה המשפטנים


קובץ חקיקה, ובו שני חוקים מוכנים להגשה, תחת הלוגו הרשמי של חבר הכנסת הנכבד, הובא לעיון חבריה האשכנזיים של וועדת הרבנים.

האחד: "חוק החינוך החרדי המרכזי", בא להסדיר את תקצוב מוסדות ה'מוכר שאינו רשמי' - רשתות החינוך העצמאי, מעיין החינוך התורני ואחרים, וכן את מוסדות הפטור – תלמודי התורה, וזאת באמצעות הקמת 'מועצת החינוך החרדי', שבין תשעה עשר חבריה, יהיו אחד עשר נציגים חרדיים. 'תפקידי הרשות', אמורים להסדיר את מצוקות החינוך החרדי דוגמת, פיקוח על המקצועות הנלמדים והסעות התלמידים.

השני: "חוק הרשות ללימודים תורניים גבוהים", דומה במהותו להצעת חוק שנוסחה בשעתו, על ידי העו"ד הג'ינג'י יעקב ויינרוט וראש עיריית בני ברק לשעבר מוטל'ה קרליץ, בשם "חוק המועצה ללימודים תורניים", והוא בא להסדיר את תקצוב הישיבות הקטנות והגדולות, ישיבות הסדר, כוללים, ואפילו מכוני הוראה ומחקר. כל אלה, יחסו תחת צילה הגדול של "רשות ללימודים תורניים גבוהים", כדת וכדין, כשגם כאן, יורד גפני לפרטי הפרטים של הרכב עשרים ואחד חברי הרשות: "שני שליש מחברי הרשות יהיו בעלי מעמד בתחום התורני.. לעניין זה ימליץ שר החינוך אך ורק על מי שהומלץ על ידי לפחות ששה מתוך עשרת המוסדות התורניים הגדולים במדינת ישראל". ודו"ק ותשכח מיהם עשרת המוסדות הגדולים. (רמז, רובם המכריע לא נמנה על הזרם החסידי או הספרדי).

קשה שלא לקשור את עיתוי הנחת הצעות החוק, ובדיסקרטיות שכזאת, בעמדתו המובהקת של גפני בעד ניהול משא ומתן על הצטרפות לקואליציית אולמרט. קשה עוד יותר להאמין, שהאינדיבידואליות תשרת את מטרתו של גפני להעברת החוק, שכן איש מעמיתיו לסיעה, לא ישמח לשמש כגלגל חמישי בהצעת חוק פרטית של חבר יחיד לסיעה, ותסמכו על חברינו המלומדים שימצאו לשם כך את הנימוקים הענייניים, ורק הענייניים. זו כנראה הסיבה לכך, שבבוקרו של יום ראשון, העדיף גפני להתעלם לרגע, מהעובדה שאיש מלבדו לא היה שותף לניסוח הצעת החוק המנוסחת והמגובשת שהגיעה לידינו, ולדבר יותר על כך שמדובר בכלי ראשוני שנועד לפשט את המושג העלום 'חוק החינוך החרדי', שכולם מדברים בו, ומעטים מבינים אותו.

וראה זה פלא, השעות היתירות, שנעטפו בדיסקרטיות, הוקדשו לניסוח הצעת חוק שביטאונה של התנועה שגפני חבר בה, יצא כנגדו חוצץ. בשעתו, אף הבהיר חבר ועדת הרבנים, נציג דגל התורה הגר"ש דויטש, כי יפרוש מדיוני הוועדה, אם תעלה בה לדיון סוגיית חוק החינוך החרדי. הצהרות לחוד ומציאות לחוד. בפועל, ידעו הכל ועדה זו למה באה לעולם, ידעו, אך התכחשו. והנה השבוע, בעת שגפני שטח את הצעתו, האזינו לה בקשב, כל חברי הוועדה האשכנזיים, ללא יוצא מן הכלל.

מסתבר, כי לעיתים, אין כמו חרב הבג"ץ המתהפכת, כדי להכשיר חקיקה פסולה. תחת אור הנר, ישב גפני וכתב, ומן הסתם נזכר במאמרו של אותו סנדלר, "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן".

אך שלא במפתיע, מה שמהווה בעיני גפני תיקון, נחשב עבור יריביו לקלקול. הלוחם הפרלמנטרי אומנם, מבקש להרגיע את הסערה ומציין כי הכל עוד פתוח ונתון לדיון בין החברים. מה לעשות, והחברים מסרבים להירגע. בתגובה רשמית, מסרב ליצמן להאמין כי אחד מחברי סיעת יהדות התורה, פועל בנושא כה מהותי על דעת עצמו ללא התייעצות מוקדמת עם חבריו לסיעה. התנפץ לו הג"ל אל סלעי החקיקה. ואילו יו"ר ש"ס אלי ישי מבהיר כי ש"ס מתנגדת למה שהוא מגדיר כ"חוק עוקף וועדת הרבנים המשותפת, מכל העדות", ההדגשה מפי ישי על פי הטרמינולוגיה הספרדית היא: "מכל העדות", ולא "מכל החוגים", כמינוח שנוצר בשעתו בביטאון 'המודיע'.

הישג אחד כבר יכול גפני לרשום לזכותו: איחוד, בלתי שגרתי בימים שכאלה, בין ליצמן לישי.

אחד נגד שישה


"אנו החתומים מטה, ראשי הערים החרדיות במרכז השלטון המקומי, מביעים את מחאתנו על התערבותך ללא סמכות, בהחלטות שאינן בתחום אחריותך.

מי שמך למנות יו"ר לפורום הרשויות החרדיות? וכי הינך חבר בפורום? וכי מרכז השלטון המקומי בישראל הינו עסקך הפרטי?

לאחרונה אנו רואים כי בחרת להתערב ולהתנכל כלפי הציבור החרדי כדוגמת ניסיונותיך ללא הרף להכשיל את "חוק נהרי" ברשויות המקומיות אשר מטרתו להשוות את תקצוב הרשויות המקומיות באופן שווה לכל ילד ללא אפליה.

התנהגותך בכפיה, בכוחנות ובדרכים בלתי לגיטימיות, חמורה ומדאיגה מאוד בשלטון המקומי.
אנו דורשים שתשוב מדרכך ותנהג באופן נורמטיבי ובדרך דמוקרטית כמצופה מנציג ציבור". (סוף ציטוט)

שישה ראשי רשויות חרדים, רשומים על המכתב, חסר התקדים בחריפותו, שיועד ליו"ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית כרמיאל עדי אלדר.

ישכר פרנקנטל מבני ברק, צביקה כהן מאלעד, אברהם רוזנטל מקריית יערים, יצחק רייך מרכסים, יעקב גוטרמן ממודיעין עילית וישעיה ארנרייך מעמנואל, נקטו בצעד הקיצוני, המהווה חציית קוים אדומים, ביחסים שבין ראשי הערים החרדיות, ליו"ר מרכז השלטון המקומי.

למרות התוכן, הכל כך ענייני, מה שהניע אותם לכתוב את הדברים, לא היתה זעקת הציבור החרדי מול התנכלות השלטון המקומי, אלא דווקא סכסוך פנים חרדי, בין ראשי הערים לבין הקולגה מביתר, ראש העירייה הטרי מאיר רובינשטיין.

ואם ישאל השואל, להיכן נעלם שמו של ראש עיריית ירושלים לופוליאנסקי. כנראה שבנוסף לאישיותו השונה והמחייכת, עוד נותרה בליבו משאלה ירושלמית, שמונעת ממנו לצאת חזיתית, מול מועמדי פרוש, די בכל אתר וביתר.

שורשי ההסתעפות האמורה, נעוצים מספר שנים אחורה, בעת שראשי הרשויות החרדיות, תירגמו את כוחם במהלך מערכת הבחירות לראשות מרכז השלטון המקומי, והצליחו לשים יד על מגוון תפקידים. ישבו ראשי הרשויות וחילקו ביניהם את שלל הכיבודים והתפקידים. פרנקנטל, כראש מועצת עמנואל דאז, מונה לדירקטור בחברה למשק וכלכלה, רוזנטל ליו"ר הועדה לשירותי דת, גוטרמן לסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי ודירקטור בחברה למשאבי אנוש, ובדיוק כמו בסיום הילדותי המפורסם: "רק לפינדרוס לא נשאר". הלכו חברי הפורום ובישלו דייסה שנאכלה ברצון על ידי ראש עיריית ביתר דאז. שהרי פינדרוס הוא זה שיזם את הפעולה המשותפת הראשונה של ראשי הרשויות וגיבושה כפורום.

היה זה תכף לאחר הפיגוע הדמים הקשה והטראגי בשערי עמנואל, פינדרוס ארגן משוריין, ובמו ידיו כמעט, סחב לתוכו את שאר ראשי הרשויות לסיור הזדהות. באותו מעמד, בין הבעת תנחומים לדברי עידוד, דובר לראשונה על שילוב ידיים ופעילות משותפת במסגרת שתאחד את ראשי הרשויות. מי שעמד בתחילה בראש, גם אם לא בצורה רשמית היה מוטל'ה קרליץ, אז ראש עיריית בני ברק. לאחר הבחירות האחרונות לרשויות, הציע מי שהציע להפוך את החבירה המשותפת לגוף רשמי, הווה אומר – שלל נוסף להתחלק בו. החברים הביעו את הסכמתם ופינדרוס (בהיעדרו של פרנקנטל שלא גילה עניין), נבחר פה אחד לתפקיד שנראה היה ייצוגי בלבד, חסר כל משמעות אופרטיבית, אלא שפינדרוס בדרכו שלו, הצליח להפיח רוח חיים גם בגופה הזאת. בעיקר זכור לטוב 'כנס הנבחרים' שהתקיים בשנה שעברה בבית הארחה 'ניר עציון'.

ביום שאחרי בחירתו של רובינשטיין לראשות עיריית ביתר, התקשר אליו עדי אלדר ואחר איחולי המזל-טוב הלבביים, הבטיחו נאמנה כי "כל התפקידים שהיו לפינדרוס, יעברו אליך". רובינשטיין שמע באוזנו, והעביר את המסר לאוזניו של הפטרון ח"כ מאיר פרוש, שכמנהגו, לא חיכה עד שייפול המינוי מן השמיים, ומיהר ללחוש לאוזנו של עדי אלדר, ולא פעם אחת בלבד, בדבר נחיצות ודחיפות המינוי. שהרי אי אפשר להם לראשי הרשויות החרדיות, בלי יושב ראש.

עדי אלדר, נדבק בדחיפותו של הבולדוזר הירושלמי ובשבוע שעבר, ביום שלפני ראש השנה לאילנות, הודיע לרובינשטיין על מינויו כיושב-ראש פורום ראשי הרשויות. העתקים, כמובן, נשלחו גם לשאר חברי הפורום, ראשי הרשויות החרדיות.

שמעו על הבשורה, צמד חברי סיעת ג"ל ונזעקו חיש מהרה. הנימוק הרשמי היה היעדר ניסיונו של ראש העירייה הצעיר, שאך זה נבחר. אך אל תתנו לנימוקים רשמיים לבלבל אתכם, שכן הסיבה האמיתית לא קשורה למאיר רובינשטיין האיש, שכבר הספיק ללחוץ את ידם של גפני וליצמן גם יחד, אלא לרובינשטיין כסמל המאבק הביתרי, וכנושא דגל הניצחון של מאיר פרוש.

אל דגל ההתנגדות של חברי הכנסת, נקראו גם ראשי הרשויות, שהתקוממו כנגד כפיית מועמדותו של רובינשטיין על חברי הפורום, וזאת מבלי שנשאלו לכך בתחילה. לא שהם מייחסים חשיבות רבה מידי לתפקיד, שהרי בין החותמים ישנם גם כאלה, כמו ראש מועצת מודיעין עילית יענק'ל גוטרמן, שבכלל רואים בפורום ובתפקיד היו"ר, משום סרח עודף, שמזיק יותר מאשר הוא מועיל. שאלו נא את גוטרמן הכיצד ניתן להשיג ספריות עירוניות, מת"נסים ושאר ירקות, והוא יסביר לכם (רק אחרי שישיג זאת עבור תושבי עירו, ולא רגע לפני), כי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ואין לך עין רעה גדולה יותר מעינו של ראש מועצה מתחרה, שבא להציל עבורו ופוגע בשל חבירו.

ובכל זאת, מצאו השישה את העת והעט על מנת למנוע בגופם את המינוי. כשקלט עדי אלדר, כי הוא עומד להוות מטרה לחיצים המכוונים בכלל לעברו של פרוש, מיהר הלה לברוח מהזירה. יום אחרי ט"ו בשבט הוא נאלץ לשלוח לרובינשטיין הודעת ביטול "למרבה הצער, התברר לי שהתפקיד טעון בחירה על ידי ראשי הרשויות החרדיות. לפיכך הריני להודיעך על ביטול הודעתי אליך".
ר
ובינשטיין אם כן, ייאלץ, לפחות עד כינוס ראשי הרשויות, וכנראה שגם 'עד בכלל', להתמקד בעיקר בענייני עירו, ויש במה להתמקד. מי יהיה זה שיבחר? ליצמן רואה בפרנקטנל מועמד טבעי לתפקיד, אולם עוד חזון למועד כינוס הפורום שיתקיים רק בי"ג אדר א'. דבר אחד בטוח: כיראים המקפידים על קלה כבחמורה, יקפידו ראשי הרשויות להרבות בשמחה עם כניסתו של חודש אדר.

כך או כך, מכל כיוון שמתבוננים על הכביסה, היא נותרת מלוכלכת. מן הצד האחד, רובינשטיין נהג שלא כשורה כשלא בא בדברים עם חבריו לפורום (עם החברים דייקא, ולא עם הפטרונים הפוליטיים). מן הצד השני, אי אפשר שלא לתמוה, מדוע עניינים כה חשובים, כמו טרפוד 'חוק נהרי' על ידי מרכז השלטון המקומי, לא רק שאינם זוכים למכתב ולהתייחסות בפני עצמה, אלא אף הופכים לכלי שרת, לסגירת חשבונות במאבקים פנים חרדיים.

לכביסה המלוכלכת שמתכבסת בחוץ כבר התרגלנו. אלא שהפעם מדובר בעירוב בין כביסה פנימית לחיצונית, וכשזו מכובסת לה יחדיו, הכתמים לא רק שמוצגים לעין כל, הם גם מוסיפים והולכים.

מהיר תגובה


בראשית השבוע, נראה היה לרגע, כי מי שלא רצה אותו במשרד הדתות, עומד לקבל אותו כרשם העמותות.

מאיר שפיגלר מנהל הרשות הארצית לשירותי דת, הנחשב כיריבו חסר הפשרות של שר הדתות הנכנס איציק כהן, מסרב להשלים עם מר גורלו. מיום הקמת הממשלה, מירר שפיגלר את חייו של איציק כהן, כאשר כראש הרשות וכמי שהייתה שמורה לו זכות המילה האחרונה, גם כלפי השר הממונה על ענייני הדת, שסמכויות של ממש לא היו בידיו, הוא דאג להפוך אבן על אבן על מנת למנוע את מה שהוא ראה, כהמשך השחתת שירותי הדת ומינוי פרוטקציונרים, ומה שכהן, במשקפיו, ראה, כסיכול כל ניסיון לייצב את מצב שירותי הדת.

כגודל השמחה בסביבתו של כהן עם הפיכתו משר ממונה חסר שיניים, לשר הדתות שמשרד לו, כך גודל הקינה בסביבתו של שפיגלר, שמעתה ואילך יהיה כפוף בכל דבר ועניין למנכ"ל משרד הדתות בפועל אביגדור אוחנה. רבים שאלו, לשמחה זו של הקמת משרד הדתות מה היא עושה, לנוכח העובדה שסמכויות של ממש, ובעיקר תקציבים, לא ניתנו בידיו של השר. השאלה, היתה שלא במקומה, שכן עיקר השמחה, באה בגין דחיקת רגליו של שפיגלר, הבכיר עושה הצרות.

אלא שהשמחה, כך מסתבר השבוע, היתה מוקדמת. שפיגלר לא קורץ מהחומר של מי שישלים עם מר גורלו בהרמת ידיים ומאז שניחתה על ראשו הגזירה, הוא עושה כל מאמץ על מנת להשיב מלחמה. ומלחמה, כנהוג במחוזותינו, עושים בעיקר בתחבולות.

שפיגלר, לוטש עיניים למספר תפקידי מפתח בשירות המדינה, וככל שיהיו קשורים לדברים הנוגעים למשרד הדתות, כן ייטב. את הדרך הוא התחיל השבוע כשהתמודד ב'וועדת איתור' על התפקיד האימתני של 'רשם העמותות'.

לעת עתה, הוא כשל, כשמי שהועדף על פניו הוא אלון בכר, אך חזקה על שפיגלר שלא ינוח ולא ישקוט, עד שיציב רגלו על קרקע יציבה, ממנה יוכל לשוב ולשלוח חיצים לעברו של שר הדתות. שהרי, מלחמות דת, לעולם אינן דועכות.

בית ספר לעיתונות, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!