מנותקים מהמציאות

הוא ניצב בשבוע שעבר, בתוככי אולם קטן בבני ברק, והיישיר מבט מול חונכים רבים, המכירים את המצוקה מקרוב, ומידי יום ביומו, נותנים כתף תומכת ויד מסייעת. כמוהו כמוהם, הם מנסים לעשות הכול, בעיקר בשלב שלפני הנפילה, עוד בטרם נתרסקו האיברים בנשירה חופשית אל קרקעית התהום, שנייה לפני שנחצית נקודת האל חזור.
הם הגיעו לערב גיבוש, אחד מיני רבים הנערך בכל רחבי הארץ, על מנת להשמיע וגם לשמוע. והם שמעו יותר משחשבו, בעיקר מפיו של מנהל הפרויקט, המחובר בכל רמ"ח אבריו, הן למצוקת הנוער החרדי שנשר כבר, והן לזעקת הילד החרדי הניצב על פי תהום הנשירה. מידי שנה הוא מגלגל סכום של כחמישה מיליון דולרים, שמופנה למה שהוא מגדיר בצניעות כהגשת עזרה ראשונה רוחנית. והיד עוד נטויה יען כי אין הקומץ משביע את הנושר.
הוא עמד שם, ניצב מול האברכים הרבים, וחש בתוך המשפחה. הוא רצה לדבר על המלאכה הכבירה, לעטוף זאת במילים יפות, כנהוג במפגשים מן הסוג הזה. אך רצונות לחוד, ו'יציאות' לחוד, בחיק המשפחה, כמו בחיק המשפחה, נפלטות להן לעיתים גם אמירות, לא הכי נעימות, וככל שרמת אי הנעימות עולה, כך גדלה לה מידת הדוגריות והישירות, שהרי אמת, מאי-נעימות תצמח...
באותו מעמד משפחתי, הוא הרשה לעצמו לומר את אשר על ליבו, לתנות את כאבו, שלא לומר לפרוק את תסכולו: "כולם מדברים לאחרונה על פתרון בעיית הנוער הנושר, אני רואה אותם (לא את בני הנוער... – א.ב.), מסתובבים ברחובות ירושלים ומסבירים כמה הנושא חשוב, כמה הבעיה כואבת. אני מברך על כך, האנשים שיזמו את הסיור מלאי כוונות טובות. אבל על נציגי הציבור אני תמה, איפה הם היו כשהיינו זקוקים להם? היכן הם היו כשנסגרו מועדוניות לנוער הנושר בכל רחבי הארץ? הרי לדבר ולסייר זה הדבר הקל ביותר, אבל הם הרי אמורים לעשות. מה הם עשו?"...

לשם שינוי, את כתב האישום, הפנה המנכ"ל לא לעברם של בני הנוער הנושר, שכתבי אישום אינם זרים להם, אלא דווקא לעברם של אלו שמתיימרים להביא פתרון למצוקתם. ככל שזה נוגע לבני הנוער, נעשה כל מאמץ, מול גורמי הרווחה, המשטרה והפרקליטות על מנת לוותר על מעידות כאלו ואחרות ולמחוק את כתבי האישום, אך ככל שמדובר בכתב האישום הציבורי, מאוחדים כל הגורמים המעורים בנושא בדעה אחת: האמת חייבת להיאמר ובעיקר להישמע.

"צריך לזכור שמדובר בבני נוער מרוסקים, באמהות שליבן נשבר, באבות אובדי עצות ובמשפחות שנהרסות. מדובר בנשמות תועות, לא בכותרות פוליטיות", אומר לנו בכאב אחד ממנהלי הארגונים הוולונטריים העוסקים בתחום הנשירה.

מסיירים ובוכים

רק לפני שלושה שבועות דווח (בין השאר באכסניה זו, ולא רק), על הסיור הלילי המשותף לשרים, חברי כנסת ואישי ציבור, שנערך ברחובותיה האחוריים של בירת ישראל. המסיירים ידעו לספר על התדהמה שאחזה בהם למראה אחדים מבניה של היהדות החרדית שהתדרדרו עד לדיוטא התחתונה שאפילו פורקי העול מתרחקים ממנה. היו שהופתעו, או לכל הפחות השימו עצמם מופתעים, מעצם קיומה של התופעה, היו גם כאלו שבקיאים בנושא וידעו לדבר גבוהה גבוהה על סיוע ומתן עזרה, בעיקר באמצעות תקציבים ממשלתיים, עליהם, כך הם לפחות נוהגים לדווח, הם אמונים, כמי שנאה מקיימים – מכספי המדינה, ונאה "דורשים" – מהונם של הפילנטרופים.

כשהפנינו מבט אל מאחורי הקלעים, פגשנו גם אי אלו, שלמשמע אוזניים ולמראה עיניים, לא ידעו אם לצחוק בסיפוק – לנוכח ההירתמות המתוקשרת והכוונות הטובות של מארגני הסיור, או לבכות בתוגה – לנוכח המציאות בשטח, מתחת למעטה ההתעניינות המתוקשרת החביבה כל כך על פוליטיקאינו.

בצוחקים, או שמא בבוכים, נמנים לא רק פעילי העמותות הפרטיות, המטפלים דבר יום ביומו בנוער הנושר, והמודעים עד כאב, ל"גודל" העזרה התקציבית של האוצר, אלא גם, שלא לומר בעיקר, גורמים רשמיים, דוגמת מנהלי ופקידי מחלקות חינוך, רווחה, חברה ונוער, סגני ראשי ערים מטעם ש"ס, וגם, אותם אלה, שנקראו אל הדגל הממסדי, זה לא מכבר, עזבו משרות ועבודות מסודרות בשדה החינוך, על מנת להשפיע ולתת מענה למצוקה החמורה.
בשעתו, הם נקראו על ידי הפוליטיקאים, והתייצבו למשימה. כיום הם נקרעים, כשהם יושבים בבתיהם, על סף נשירה ממאגר התעסוקה החינוכית, ומחפשים בייאוש עבודה ההולמת את מעמדם. הנוער מסתובב ברחובות, והם, במקום לסייע לו, יושבים בבית ונזכרים בהבטחות. שהרי, עם הבטחות כידוע, לא ניתן ללכת למכולת השכונתית...
כמו שאר קוראי המגזר, הם קראו על הירתמות הפוליטיקאים, שלא כמו הקורא התמים, הם לא ידעו אנה להוליך את הבושה, ובעצם, לאחר מחשבה, נמצאה הדרך להוליך את הבושה, לספר על גודל המחדל, כאן: "ואם בפעם הבאה, יידע מישהו קצת יותר והיה זה שכרנו", אומרים אלו שגויסו והוזנחו, למרות ששכר של ממש - הם יודעים גם כן - הם לא יקבלו, למרות כל ההבטחות המוקדמות.

'גרועים' שבאומות

שנה אחורה בגלגל הזמן, בשלהי שנת התקציב 2006, זה התחיל עם תקווה גדולה בלב, והבטחה גדולה עוד יותר בפה... בניגוד למאמר חז"ל הידוע, הרי שבפוליטיקה 'כל ההתחלות קלות'. וכחלק מכלל פוליטי זה, גם נקודת הזינוק האמורה, הייתה נוחה וקורצת.
הפרסומים, שלוו גם אז בסיורים מיוחצנים במועדוני נוער חרדי מנותק בירושלים, ובמשחק סנוקר מתועד שהתקיים, קבל עיתונאים וצלמים, במועדונית לנוער מנותק בשכונת נווה יעקב, דיברו על מימון אדיר, חסר תקדים, של פרויקטים שכל מטרתם, מתן מענה למצוקה הקשה, שמפילה חללים רוחניים רבים, רבים מידי, מקרב בחורי ישראל. אז כהיום, הייתה העיתונות בתמונה (תרתי משמע). אז כהיום, היה הסיור רצוף כוונות טובות. ואל תהי כוונתם הטובה של היוזמים, קלה בעיניכם.

דיברו אז על תקציב בסדר גודל של למעלה משמונה ספרות, והיה גם מי שידע לספר בהתרגשות ניכרת, כי הפעם, בניגוד לעבר, הכול יהיה כשר וחוקי, במסגרת קריטריונים מגובשים, למהדרין מן המהדרין. ואל נא תשאלו מיהו זה ואיזה הוא שידע לספר ובעיקר לדברר, שהרי זו כבר שאלה לטור בפני עצמו, שכן כנהוג במחוזותינו, על הקרדיט, גם כשמדובר ברעיון שלא בא לעולם, קופצים רבים. כמו בפתגם הידוע, להצלחות – גם להצלחת הבן הנושר - אבות רבים...

ההסבר שניתן היה, כי את עשרות המיליונים שהוקצו לטיפול בנוער הנושר, יש להעביר, על פי דרישות נערי האוצר (בע' ולא בה'), דרך צינורות רשמיים העומדים בקריטריונים קיימים.

המענה לכך נמצא, באגף העוסק זה עידן ועידנים בנושא: 'האגף לקידום נוער' במשרד החינוך. את העובדה שעד אז, עסק האגף האמור יותר בקידום נוער חילוני ופחות בקידום נוער דתי, שלא לדבר על חרדי, ידעו להציג כקלף מנצח. לאמור, מכאן ואילך, לא עוד תקציב מעל השולחן לנער החילוני ומתחת לשולחן, אם בכלל, לנער המנותק החרדי, אלא מימון שווה בין שוויים לכולם, חרדי כחילוני. חיים להב ראש תחום קידום נוער ב'מינהל חברה ונוער' במשרד החינוך, שהשתתף בסיור המתוקשר שנערך אז במועדוני הנוער והתרשם עמוקות, היווה עדות חיה לכך, שברמת הכוונה הטובה לפחות, ניכרת השאיפה לצאת לדרך חדשה.

על מנת לרדת לשורשה של הצעה, יש להקדים ולהסביר כיצד פועלת השיטה: באמצעות האגף לקידום נוער, מופעלת תוכנית היל"ה (השכלת יסוד ולימודי השלמה), המיועדת לבני נוער ש'נגרעו' מנתוני משרד החינוך, ואינם מופיעים עוד ברשימותיו של מוסד כזה או אחר.

לכאלה, נועדה התוכנית המקורית, שמטרתה קידומם ככל האפשר, שלא דרך המסגרות החינוכיות הרגילות שנכשלו בהחזקת בני הנוער, אלא באמצעות הצמדת חונכים מיוחדים אותם מתקצב משרד החינוך דרך הרשויות המקומיות, פר ראש, הוי אומר, ככל שמספר הנערים שנגרעו גבוה יותר, כן גדל התקציב שמעבירה המדינה, ובאופן ישיר, כן גדלים התקנים לעובדים וחונכים נוספים, שמנסים לשקם את הנערים ולהעלותם על דרך המלך.

לכאורה, התוכנית מתאימה כמו כפפה ליד, לצורכי הנוער הנושר החרדי (כן ימעט). כך גם הצהירו וקבעו אנשי המספרים האמונים על נהרות התקציבים, שהתפארו בגודל ההישג של הפניית משאבי האגף, לראשונה, גם לנוער החרדי.
רק בעיה קטנה התעוררה, לנוכח העובדה שמטרתה המוצהרת של התוכנית הינה השלמת בגרויות. סבר מי שסבר, כי מה שנכון לגבי הנושר החילוני – האמון גם כך על לימודי החול, אינו נכון כלל ועיקר, ככל שזה נוגע לנושר החרדי, שנושא לימודי הבגרויות הוא ממנו והלאה, ומי שאך בקושי בקיא בתרגילי חיבור וחיסור, הכיצד יוכל להתמודד עם רמת מבחני הבגרות? בהתחשב בכך שמצבם המנותק (כמעט ואמרנו הלא זמין...) של בני הנוער נובע, בין השאר, מחוסר יכולת למשא סיבולת לימודים יתירה, נראה רעיון השלמת הבגרויות, כמו הנער שהוא נועד לו, כמנותק למדי.

הוגי התוכנית, הבינו גם הם במידת מה את הפלונטר שבדבר, ולפיכך, מיהרו להכריז על 'גיור התוכנית'. לשם כך, גויסו בהליך מהיר (מהירות, באה על חשבון המקצועיות, כידוע), מנחים חרדיים שהשתלבו בצוות הקיים של האגף מתוך מטרה, ליישם תוכנית לימודים מיוחדת עבור הנוער המנותק החרדי, וכל זאת, במסגרת הקריטריונים הקיימים. כך למשל, נקבע, שבמסגרת התוכנית, יינתן גם דגש על לימודי יהדות. גם, ולא רק, שכן עיקרה של תוכנית הייתה ונותרה, השלמת בגרויות.

כיצד נבחרו המנחים החרדיים, זה כבר סיפור בפני עצמו. כנהוג, היו אלו השיוך המפלגתי והיכולת הביצועית גם יחד (לא תמיד היה זה הפרמטר האחרון שהכריע...) שהיוו את השיקול המרכזי בבחירתם. המנחים, שהותירו מאחוריהם עבודות מסודרות, אותם זנחו, למען האידיאל שבקידום הנוער, וגם (אם כי לא בעיקר, על פי התרשמותנו לפחות), למען המשכורת המכובדת שהובטחה להם.

כישלון ידוע מראש

הכול היה ערוך ומוכן, התוכנית יצאה לדרך, הכותרות יצאו לאור עוד הרבה לפניה. דא עקא, פחות משנה חלפה וגם אחרוני האופטימיים הרימו ידיים ונואשו לנוכח גודל הניתוק – בין התקוות למציאות.
העברת הכספים הקואליציוניים לאגף הופסקה, הפעם, ללא כל כותרות, ובעקבותיה, בתגובת שרשרת, פוטרו המנחים החרדיים שאחדים מהם יושבים עד היום בבתיהם ורוטנים על הרגע בו הסכימו להתגייס למערכה ולעזוב מקום עבודה מסודר. מרכזים לקידום נוער נושר שנפתחו בערי הארץ - מערי המרכז ועד עיירות הפיתוח אופקים וירוחם, נסגרו במקרה הרע, או, במקרה הטוב, עומדים, נכון להיום, בסכנת סגירה לאחר קיצוץ תקציבי דרסטי, שלא ניתן לעמוד בפניו, למרות גיוס כל המשאבים האפשריים (משאבים של רצון טוב, בעיקר), מצידן של הרשויות המקומיות.

היכן נעוצה סיבת הכישלון? שיחה עם מספר גורמים המעורים בסוד הדברים, ומכירים את נפש הנוער הנושר וגם את שבילי התקציבים המיועדים לו, עד לרמת פרטי הפרטים, מעלה, כי לכישלון סיבות, ומיעוט רבים שניים...
ראשית, השינויים שנערכו בתוכנית היל"ה, ייתכן ובלהט דחיפות הרגע, היו בעיקר שינויים קוסמטיים, שהביאו לעולם ייצור כלאיים שאינו מתאים לנוער הנושר החרדי.
כך לדוגמא, באחת מערי ישראל הסובלת קשות מהמצוקה האמורה, גויסו לתוכנית, וגם זאת לאחר מאמצים מרובים, רק כשמונה בני נוער מתוך כמה מאות שמסתובבים ברחובות אותה עיר.
התברר, כי למרות ההבנה המוקדמת, התנאי של השלמת בגרויות נותר בעינו, ובדיוק כפי שצפו אנשי השטח, אישי החינוך שהתריעו על כך בפני הפוליטיקאים, התברר, כי מי שנשר אך תמול שלשום מהישיבה מפאת קשיים לימודיים, לא יעשה מאמצים מרובים מידי להתחבר ללימודי מקצועות אחרים, שבהתחשב ברקע הלימודי שלו, מהווים עבורו אתגר לא פשוט.
גם ניסיון שנעשה לגייס לתוכנית בני נוער צעירים יותר בגילאי שש עשרה ומטה, שעדיין בשלים איכשהו לדגור כמה שעות בשבוע על ספרי הלימוד נכשל כישלון חרוץ וזאת מכוח החוק המחייב את חתימתו של שר החינוך על הוצאתו של הילד ממסגרת לימודית, מכוח 'חוק חינוך חובה', ועד שתינתן חתימתו של השר, או שהילד ימות (מוות רוחני), או שהשר ימות (מוות פוליטי).
השורה התחתונה והלא ממש אופטימית הייתה, כישלון כל ניסיונות ההחייאה שנעשו לתוכנית במשך מספר חודשים. הנוער הצביע ברגליו, התקציבים קוצצו עד לביטול מלא, המנחים נשלחו הביתה. ורק אנשי המספרים הפוליטיים, המשיכו לחגוג על דיווחי ההישגים הכבירים.

מת"ן בסתר

האם ניתן היה לעשות יותר? התשובה הנשמעת מכל עבר, היא חיובית מוחלטת. ואין מי מאנשי המקצוע - אנשי מקצוע דייקא, ולא פוליטיקאים - הפועלים בתחום ששמענו מפיו תשובה אחרת. אם תרצו, זו הסיבה השנייה לכישלון החרוץ: בסוד התוכנית והתקציבים לא הובאו אנשי מקצוע בעלי ניסיון בציבור החרדי, ובכלל, נשאלת השאלה, ולא מפיו של אחד או שניים, מדוע לא נעשה ניסיון להקים אגף מיוחד עבור הציבור החרדי, דוגמת האגף המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, במטרה להציב רף שונה, ומסגרת קריטריונית שתתאים לציבור החרדי, לא כתפירת טלאי על טלאי, אלא כתפירת בגד שלם שיהלום את מידותיו (המגודלות, יש לומר), של הנושר החרדי?

המציאות הקשה, נעלמה אומנם מעיניהם של קוראי העיתונים, אך לא מעיניהם של הגורמים המעורים. לאחר חודשים של תהייה התכנסו במשרדו של הפרקליט המקורב לבית נשיא מועצת החכמים עו"ד דוד גלס, ראשי עמותת מת"ן (מרכז תורני לנוער), ולצידם, מנהלי מחלקות חינוך ואגפי חינוך ונוער, ברשויות מכל רחבי הארץ, וראשי ארגונים התנדבותיים שונים, לישיבה חשאית, והכריזו - נכון יותר לומר: הדליפו - על אלטרנטיבה חדשה שבאה לעולם: העברת התקציבים הקואליציוניים, בסך מיליונים רבים, דרך 'מת"ן' - עמותה זכיינית של משרד הרווחה. גם מסלול זה נחסם עוד בטרם שבא לעולם (עולם המציאות. לא העיתונות), כשהסיבה הרשמית שניתנה, והדגש הוא על "רשמית", הייתה, כי לא ניתן להעביר את הכספים דרך עמותה חיצונית, על אף היותה זכיינית, מטעמים מובנים של היעדר פיקוח ושליטה, ודי למבין.

אם סבור מי מהקוראים שבכך באה על סיומה הסאגה המוזרה, טעות בידו.
מסתבר, כי מה'היל"ה' השלילית הזאת, לא רק שלא באה רווחה לעולם, אלא שאף גברה המצוקה.
וזאת מדוע? ובכן, מסתבר, כי מועדוניות נוער רבות שפעלו עד היום ברשויות המקומיות, בעיקר באמצעות עמותות פרטיות שזכו לסיוע הרשויות המקומיות, סגורות כיום, על מנעול ובריח.

רשויות מקומיות רבות, שהתוודעו להבטחות הוורודות, כבר ראו את הכסף בכיסיהם והודיעו לעמותות הפרטיות שהחזיקו את המועדוניות, על הפסקת הפעילות. שהלא, תסכימו גם אתם, מדוע לשלם מכספי הרשות על מה שהמדינה מממנת כבר, בלאו הכי?

"החזקנו במשך כמה שנים את פעילות המועדונית שמשכה אליה עשרות נערים מידי לילה, אבל ברגע שבאו ואמרו לנו שהאגף לקידום נוער עומד לממן הכול, וכבר שלחו לנו מנחים שהחלו בפעילות בשטח, הודענו למפעילים על הפסקת המימון החלקי", מתרץ בפנינו מנהל מחלקת חינוך בעיר חרדית.
ואילו אחד מפעילי השטח המוסר את נפשו למען הנוער מעיר בסרקזם: "היינו צריכים להישאר כמסגרת בת בתוך עולם הישיבות, ולא מחוצה לו. או אז, איגוד מנהלי הישיבות היה מייצג גם את דרישותינו נאמנה בלשכת יו"ר התנועה הקדושה, ונשירת התקציבים הייתה נמנעת, אם בנזיפה, אם בלטיפה".

אז מה היה לנו כאן? תקציב שניתן בקול תרועה תקשורתית רמה ונגנז בקול ענות חלושה, פעילי שטח שמתוסכלים לנוכח המחדל, ואחרונים חביבים, בני נוער מנותקים שבזכות מחדלי הפוליטיקאים, גם קורת הגג הקטנה, שסיפקה להם תעסוקה (ולתושבי הערים, מנוחה...) במשך מספר שעות ביממה, ניטלה מהם, כשהם מושלכים, לא אחר כבוד, לרחוב.

ואם ישאל השואל, ותקציב המיליונים שהובטח ונגוז, מה היה עליו? לנוער הערבי המנותק, שזכה - גם בעקבות הסאגה האמורה - לשחר חדש, פתרונים...

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ב'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!