שרדן בלתי נלאה

ביום שאחרי המבול, הוא שקע בתרדמה במהלך טקס חילופי המפכ"לים, באקט שנראה באותה שעה כמו שקיעה בתרדמת פוליטית שאין ממנה יקיצה. כמו רופאיו של שרון, גם בסביבתו של אולמרט, כמעט ולא נמצא פוליטיקאי או פרשן נחשב, שנתן לו צ'אנס לצאת מהאירוע בשלום. כינו אותו 'חלל פוליטי שמקום קבורתו לא נודע', השאלה שריחפה באוויר, לא הייתה אם יסיים את חייו הפוליטיים, אלא מתי. הפסימיים מבין מקורביו העריכו שזה עניין של שעות, האופטימיים הרחיקו לכת וצפו לו עוד מספר שבועות. הכול היו תמימי דעים שעד סוף 2007, לא נראה את אולמרט בבית ברחוב בלפור בירושלים. הכול, לבד מאולמרט עצמו.

שמונה חודשים אחרי, ערב פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, 'בא הרוג ברגליו' ולועג למספידיו. הפעם, מי שנראים רדומים, הם בעיקר יריביו, אין כמו אוורור החליפות שבארון במשך שמונה חודשים כדי למרוט את העצבים ואת התקווה. נתניהו, נראה לעיתים ככזה שהשלים כנראה עם התחזית שהממשלה תמלא את ימיה.

בחודש הקרוב, יזדקק אולמרט שוב לגייס את מלוא תעצומות הנפש, ולמרבה הפלא עוד נותרו לו כאלה בארסנל, על מנת לסגור מעגל ולקבור את שלדי מלחמת לבנון השנייה, מבלי שייאלץ להיקבר חיים יחד עימם.

מאז נפלו השמיים על ראשו, נתונים כל מעייניו של ראש הממשלה לצליחת המשוכה הסופית של וינוגרד. בכל מה שעשה ולא עשה, אמר ובעיקר שתק, הוא שיווה לנגדו את דמותו של השופט הישיש וינוגרד, יציר כפיו, שעמד לכלותו כגולם הקם על יוצרו. את החודשים הראשונים, הוא העביר בעיקר בקרב מייגע, מול מה שהוא ראה כ"ציר הרשע". במלחמת לבנון הוא נכשל כישלון חרוץ, אולם במלחמת הספינים, התברר לתוגת יריביו, כי אין שני לו. לוינוגרד ולשאר חברי הועדה הישישים הוא עשה דה-לגיטימציה, את תדמיתם התקשורתית של הצמד מיכה את זליכה, הוא קעקע עד היסוד, מחלוץ ופרץ שהזכירו את הכישלון, הוא התפטר, מבלי לפטר... איכשהו הוא שרד את התקופה הקשה, כשהוא מחובר למכונת הנשמה תקשורתית, ומתקשה לנשום באופן עצמוני, לנוכח מעמדו הציבורי הרעוע.

בחודשים האחרונים הוא העביר הילוך, ועבר ממגננה להתקפה. מה שהתחיל בטיסת הארכת קדנציה והשתיקה (של אולמרט, לא של נתניהו), סביב ההפצצה שהייתה או לא בסוריה השכנה, נמשך בועידת אנאפוליס שם הצליח אולמרט, באומנות שאין שנייה לה, לפזר צ'קים שמועד פירעונם (כמו מועד קבורתו) אינו ידוע. בניגוד לשרון שבתמורה לעטיפתו בפשתן רך, נאלץ לעשות, הרי שאולמרט, הפך עצמו לאתרוג, באמצעות פיזור הבטחות. אם תרצו, גם הסערה הבריאותית, שהוציאה לאולמרט את הערמונים מהאש ושפכה עליו אור אנושי, רך משהו, היא חלק מקמפיין הספינים הגדול, כל הדרך לוינוגרד. וכרחמנים בני רחמנים, לא היינו כותבים זאת, אלמלא נדחה הניתוח למועד בלתי ידוע, ולא בעצת הרופאים.

ממתינים עד בוש


כחובב ספורט מושבע, יודע אולמרט שהפעם, לקראת 'חודש הרעה' שנכון לו, זה לא הולך להיות קל יותר. אם את הסיבוב הראשון הוא החל מעמדת האנדרדוג, שאיש לא הימר על שרידותו, הרי שהפעם, כמעט ואין איש שמוכן להמר על כך, שמה שלא הושג במחצית הראשונה של המשחק, בדו"ח הביניים, יושג בדקה התשעים, עם פרסום הדו"ח הסופי. אולמרט יודע, שבמידה לא מבוטלת, קשה יותר, לצלוח את המשחק הפוליטי מעמדתו הנוכחית, עמדת השרדן הבלתי נלאה, זה ששחקני היריב למדו להכיר את כישוריו, ואת תרגיליו.

אולמרט יודע ונערך בהתאם, את לקחי דו"ח הביניים הוא הפיק, ולמלחמה הבאה - לא של צה"ל מול החיזבאללה, אלא שלו מול דעת הקהל, הוא נערך בהתאם, הן ברמת התכנון והן ברמת ההפתעה.

נכון יותר לומר, כי השאלה הפעם אינה מה יאמר וינוגרד, אלא כיצד יגיב אולמרט? בזאת אין ספק שוועדת וינוגרד תנקום בו, בין היתר על כך שבאמצעות סחבת משפטית הפך אותה לוועדה נטולת המלצות אישיות - בהסקת מסקנות בעלות אמירות ברורות וחדות. השבוע עוד יכל אולמרט להתבשם איכשהו מ'מסקנות הלייט' של ועדת חוץ וביטחון, שהפנתה את האצבע לכיוונו של הצבא שלקה ב"עיוורון ובלבול", והשמיטה מהדו"ח את הדרג המדיני. המנגינה בוינוגרד, תהיה צורמת הרבה יותר.

אם בסיבוב הראשון, שלט השורש כ.ש.ל במאה ושבעים עמודי דו"ח הביניים, הרי שהפעם תמצה הוועדה את מלוא אפשרויות הטיית המילה 'אחריות' ונגזרותיה. סביר להניח, שגם עלה התאנה שהעניקה הוועדה, כמעט מבלי משים, בדו"ח הביניים, לא יינתן לעת הזאת. כזכור, היה זה רוני בראון שציטט תחת כל מיקרופון רענן, הערת אגב של הועדה, שעסקה בתיקון הליקויים על ידי המעוול. הפעם, כנראה, ישקלו חברי הועדה את מילותיהם שבעתיים, ולא יוציאו תחת ידם משפט דו משמעי שכזה.

היכונו לביאת הסחריר


הביקור המתוכנן של הנשיא בוש, אמור בהחלט להוות את הפלטפורמה ל'הסחת הקדנציה'. תנו להם לישראלים ובעיקר לתקשורתנים שבהם, רגעים של חזון, וכישלונות העבר, יהפכו לבלתי רלוונטיים בעליל. ולמי איכפת ששלושת המנהיגים בוש אולמרט ואבו -מאזן, סובלים מאחוזי נכות ניכרים ואך בקושי מסוגלים לעמוד על רגליהם, שלא לדבר על נקיטת צעדים מרחיקי לכת. התמונה, הפוזה, הם המטים את הכף במחוזותינו, לשבט ובעיקר לחסד.

מעבר לביקור הצפוי (כמו הדו"ח), מראים הסימנים, מתחת לפני הקרקע (אם תרצו, הקרקע שמעל המנהרות ברפיח), כי משהו מתבשל, דבר מה מתרחש.

ביקור הבזק של ברק במצרים, כינוסה הדחוף – בפעם השנייה תוך שבוע – של ועדת השרים, שדנה בהגמשת המושג "דם על הידיים", כדי להקל על השבת החיילים החטופים, מעידים על כך שרף המאמצים הסטנדרטיים, נוסח מאמצי השחרור של רון ארד, נחצה. יהיה זה יותר מסביר להניח, כי גם בנושא זה, נעשה כל מאמץ לכוון את שחרורו של גלעד שליט, לחודש הקרוב, בסמיכות רבה ככל האפשר, לפרסום מסקנות ועדת וינוגרד. עצומת המשפחות השכולות, נפגעות טרור, שנתפרסמה בראשית שבוע זה, וקוראת לראש הממשלה "לשלם את המחיר" תמורת החזרת החיילים, כמו גם הבליץ התקשורתי של משפחות החטופים, משרתים את מגמתו של אולמרט, כפי שמסתמנת בשבוע האחרון. "אנחנו מאמינים שהחיים חשובים יותר מכל רגשות הכעס והנקם", כתבו בראשית השבוע המשפחות השכולות בעצומתן. אולמרט, כך דומה, חותם על כל מילה, ובלבד שרגשות הכעס והנקם, יודחקו על ידי השבת הבנים, בשעה הנכונה.

פרופסור לפוליטיקה

חברי יהדות התורה שהוזמנו בשבוע שעבר ללשכת ראש הממשלה לשיחת עדכון על אנאפוליס, לא היו לבד. יום למחרת, הוזמנו לאותה לשכה עמיתיהם לאופוזיציה מסיעת מרץ.

בניגוד לחברי יהדות התורה שבחרו להגיע ולא לתהות לפשרה של פגישה בנושא שעבר עליו הכלח, (היחיד שתמה בקול – ח"כ ליצמן, העדיף שלא להופיע לפגישה), הרי שחברי סיעת מרץ, המתמודדים בימים אלו על ראשות המפלגה, הגיעו לפגישה חדורי רוח קרב. זהבה גלאון, המועמדת לראשות התנועה, בעיקר מטעם עצמה, הטיחה בראש הממשלה: "יש לי תחושה שהפגישה הזאת נועדה ליצור ריכוך לקראת דו"ח וינוגרד". אולמרט מצידו לא התבלבל ואישש את התחושה, כשהסביר, כי למרות שהוא מודע ללחץ שיופעל עליו להתפטר בעקבות פרסום הדו"ח, אין בכוונתו לעשות כן ובדעתו להישאר בתפקידו.

כך מצאו עצמם ח"כי יהדות התורה ומרץ גם יחד, שותפי סוד למהלכיו העתידיים של ראש הממשלה. אולמרט, כפי שרק הוא יודע, דאג להשמיע לאוזני כל אחד מהח"כים (במרץ, כמו ביהדות התורה, כל ח"כ הוא סיעה בפני עצמה), את המנגינה העריבה עליו. לח"כ מאיר פרוש הוא הבטיח לנסות לשכנע את האמריקאים להתיר בנייה בשטחים הכבושים (על ידי רובינשטיין וסגנו פינדרוס...) של עיריית ביתר עילית, בהתאם לגידול הטבעי. מה שלא מנע ממנו, לפרוס יום למחרת את כוונותיו במשא ומתן המדיני להסדר קבע, בפני סיעת מרץ, כוונות שהביאו את גלאון להצהיר, כי תתמוך בכל הסכם שלום עתידי שיוביל אולמרט, על כל המשתמע מכך. ולמען הסר ספק, בא המפגש הטעון עם שר השיכון בראשית השבוע, וההוראה החד משמעית שבאה בעקבותיו, ושוגרה במכתב רשמי לשרי הביטחון, השיכון והחקלאות, שעניינה איסור על שינוע בלוק בשטחים, ללא אישורם של ראש הממשלה ושר הביטחון, והבהירה, כי הצהרותיו בפני יהדות התורה, אינם עולות אפילו כדי שיחה נאה.

אולמרט התבטא כפי שהתבטא במודע. הוא שיחרר את בלון הניסוי וצפה שהתגובה לא תאחר לבוא. חמישים חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה שחתמו בראשית השבוע על מסמך הקורא לקיים דיון בממצאי דו"ח וינוגרד במליאת הכנסת, בעקבות דברי ראש הממשלה, הוכיחו, כי לעת עתה, הכל מתנהל על פי התוכנית.

במובילי היוזמה, יו"ר סיעת מרצ ח"כ זהבה גלאון, יו"ר סיעת הליכוד ח"כ גדעון סער, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ אופיר פינס (העבודה) ויו"ר הקואליציה לשעבר ח"כ אביגדור יצחקי (קדימה). שני האחרונים, נמנים על נפגעיו הישירים של דו"ח וינוגרד. שניהם צפו את נפילתו של אולמרט ומיהרו לעלות על בריקדות ולהתפטר מתפקידיהם, כשר (פינס) וכיו"ר הקואליציה (יצחקי), ושניהם מוצאים עצמם בשולי המחנה, שמנהיגיו (ליבני בקדימה וברק בעבודה), הניחו להם לשכב על הגדר, דרכו עליהם, והשאירו אותם מדממים בשטח.

צריך רק לזכור, ואין כמו פרופסור לפוליטיקה אהוד אולמרט, (תואר שהוענק לו בסיעת מרץ, לתשומת לב ח"כ טרטמן), כדי לעשות את החשבון, שבצד חמישים חברי הכנסת שחתמו על העצומה, ישנם עוד שבעים, שבהימנעותם מלחתום, אמרו את דברם.

אחריות קואליציונית


מכל ארבעת הסיעות המרכיבות את קואליציית אולמרט, קשה למצוא אחת שיש לה אינטרס אמיתי, לא הצהרתי, לפרוש וללכת אל הלא נודע.

השבוע, עם פרסום מסקנות ועדת חוץ וביטחון, דיבר ברק על "אחריות הדרג המדיני" לנעשה במלחמת לבנון. אין מומחה מברק מעמעום המסרים, ולעניין זה, נראה שמדובר בהצמדת הקלפים צמוד לחזה, ולאו דווקא באיום שיש בו ממש.

השאלה שעומדת מול עיניו, לפני הכול, הינה, מה האלטרנטיבה, ומבחינתו, האופק אינו קורץ במיוחד. וכי לאן יילך אהוד ברק, המגובה נכון לסקרי סוף השבוע ב"תמיכה מאסיבית" של שלושה עשר אחוזים בדעת הקהל... האם לשם כך חזר לפוליטיקה, כדי להתמודד מול אולמרט על זהות המפסיד השני בחשיבותו לנתניהו? גם אם ינקוט ברק באקט כלשהו, נראה כי הוא יהיה בעיקר הצהרתי, כזה שלא תהיה לו השלכה על שלמות הקואליציה בטווח הקרוב ומעבר לו.

ומשמאל - לימין, וכי איווט ייתן יד במודע להכתרתו המוקדמת של נתניהו כמנהיג מחנה הימין, על חשבונו? והגמלאים, כלום יש להם אלטרנטיבה להוסיף ולהתקוטט בחדר הסיעה, שלא באמצעות שרידותה של ממשלת אולמרט?

עבור אלי ישי, לא היתה תקופה טובה מזו. על אפם וחמתם של תוקפיו מהסיעה החרדית הקטנה יותר (בגודלה, לאו דווקא בפעלתנותה), הוא העביר את תקציב הישיבות. אולמרט נתן לו את מילתו, והוא התהלך בטוח, לכל אורך הדרך. על מילה של אולמרט הוא סומך. לעומת זאת, על סיטואציה דומה מול נתניהו, הוא הרי מתפלל בכל יום "אל תביאנו, לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ואם כך הם פני הדברים, וכי למה לו לתת יד להחזרתו לזירה של מי שאין לו בו אמון.

גם אם היה (ולא היה), ספק קל שבקלים בנוגע להיאחזות בכורסאות המיניסטר סביב שולחן הממשלה, הרי שמתקפות יהדות התורה, גרמו לכך שמבחינתה של ש"ס כל פרישה מהממשלה, לעת הזאת, תתפרש כמתן לגיטימציה, והוכחה לכך, שבהתקפותיה של יהדות התורה, היה יותר משמץ של אמת.

סיכומה של תחזית: אולמרט, כך דומה, עומד לשרוד גם את הסערה הבאה, כשחברי הקואליציה יקבלו על עצמם את המונח 'אחריות' שתטבע הוועדה, ויגלו אחריות רבה, בעיקר לשלמותה של הקואליציה.

וכל הכבוד לשר


בחודשים האחרונים, עקבנו מקרוב, בתוך שאר עיתונאי המגזר, אחרי מצוקת מנהלי המוסדות החרדים, לגורל התקציבים בעיקר. בצד הנושא החשוב לכשעצמו, לא ניתן להימנע מהתחושה, שרבים מקרב בני הציבור החרדי לא חשים קירבה יתירה לנושא, וכפי שתמה, וצוטט על ידינו אחד ההורים: "וכי אם יקבלו מנהלי המוסדות כפל כפליים של תקציבים, יפחת שכר הלימוד שמשלמים ההורים?".

גם אם נניח לרגע לציניות היתירה, דומה שעם קביעה אחת קשה להתווכח, עד היום, לא ראינו מנהל מוסד נעזב וזרעו מבקש לחם (או דירה...). לעומת זאת, ראינו גם ראינו, רבבות מבני הציבור החרדי, שנאנקים תחת עול הפרנסה ומתקשים לגמור את החודש.

כלפי מה הדברים אמורים? רק בשבוע שעבר הבאנו, בשם אומרה, את זעקת מנכ"ל מרכנתיל דיסקונט יעקב טננבוים, בעניין מחדל הפנסיה בציבור החרדי: "הציבור שלנו הוא אחד מהציבורים הגדולים שאין לו ביטוח פנסיוני. חלק לא מבוטל מהאנשים שלנו לא עובדים במקומות עבודה מוסדרים עם תלושים, ולא מפרישים להם הפרשות לביטוח סוציאלי. חייבים לשנות זאת, חייבים להגיע למצב שהציבור שלנו, לכולו יהיה ביטוח סוציאלי.. האם מישהו מוכן להגיע למצב שהילדים שלו יצטרכו לתמוך בו?"

טרם יקרא טננבוים ואלי ישי יענה. בלא כל קשר לראיון האמור, חתם בראשית השבוע שר התעשייה, המסחר והתעסוקה אלי ישי, על צו המחיל מראשית שנת 2008 חובת ביטוח פנסיוני על כלל העובדים במשק, ביניהם כמיליון עובדים שכיום אין להם ביטוח פנסיוני, ואינם מאוגדים במסגרת ההסתדרות.

הציבור החרדי, לדאבוננו, מכיר יותר מידי את המציאות הקשה של עובדים שזכויותיהם נרמסות. בפתרון המוצע אין כדי לתת מענה לאלו שאינם עובדים, או עובדים למחצה – על תקן "פועלים שחורים" - שמן הסתם, ימשיכו להיות מנוצלים גם במצב החדש, ולמרות זאת, נותר רק לקוות שלכל הפחות, יהווה הצו החדש עליו חתם ישי, משום אבן דרך לחשיבה מחודשת, לפני שרבבות אנשי שלומנו, יימצאו עצמם, בהגיעם לגיל הזהב, בפני שוקת שבורה.

מלחמת תרבות


הם עמדו בפתח אולם המליאה, בסוף השבוע שעבר, ערב ההצבעה על התקציב, והיו להם בעיקר מילים טובות לומר זה על זה. רק לפני שבועיים דיווחנו על השר שננזף על ידי יו"ר תנועתו, ולחש על אוזנו של הח"כ המיליטנטי בדגל התורה בזכות התקפותיו כנגד מחדלי התקציב, והנה הם שוב משתפים פעולה. איש המספרים מש"ס והלוחם הפרלמנטרי מדגל התורה, שילבו ידיים ועשו זאת ביחד מול משרד החינוך. הם עמדו והסתודדו, כאילו מסיעה אחת באו. היו"ר אלי ישי שחלף במקום, תמה לפשר גילויי החיבה המופגנים ונדהם לשמוע על שיתוף הפעולה: "אתה הלכת עם גפני?", הוא תמה, ספק נזף שנית.

אם הצמד נהרי גפני מכוון את כוחותיו לאותה מטרה, אין מי שיעמוד בפניו. משולם נהרי שם את האצבע על קיצוץ חריג בסך שישה עשר אחוזים בתקציב התרבות היהודית, שעלה לכדי חוסר של שלושה עשר מיליון ושמונה מאות אלף שקלים, שעלולים היו להשפיע על ביטול התקציב כולו, וזאת לאור העובדה שבסכום שנותר לא היה כדי חלוקת שכר מינימום למגידי השיעורים.

גפני, שלשכתו בבני ברק ממוקמת בקומת משרדי 'ארגון התרבות תודעה' ננעל גם הוא על אותה מטרה, ובשילוב ידיים שאינו אופייני לתקופה ולמתקפה, נועדו השניים לפגישה משותפת עם שרת החינוך.

מהפגישה עם השרה, הם יצאו כשאפילו לא חצי תאוותם בידם, שכן הבקשה להעברת כארבעה עשר מיליון שקלים, שעל פי נתוניהם של מחשבי קיצין, נותרו בתקציב עוד מקנסות דה הרטוך בשנת 2004, נדחתה על ידי הגורמים המקצועיים במשרד, אלו האמונים על טרפוד כל דיל שריח של יהדות נודף ממנו. למרות זאת, בסופו של דבר, הועבר השבוע לתקציב התרבות סך של חמישה עשר מיליון ושבע מאות אלף שקלים – מיליון ותשע מאות יותר מהנדרש לכאורה - לתקציב התרבות היהודית.

וכנהוג במחוזותינו, על הדרך בה עשה לבסוף התקציב את דרכו, התרחשה לה מלחמה של ממש, ולא רק מול האוצר. הפעם, נכנס לזירת מלחמת הקרדיטים שחקן חדש. לא עוד גפני, נהרי, ליצמן ומרגי בלבד, לאחר שהתפנה ממהומות ביתר ולפני הקרבות האישיים על ירושלים, גם לפרוש, יש מה לומר.

בלשכתו של גפני מתעקשים, שהיו אלו ישי, גפני ונהרי, שבצוותא חדא, שילבו ידיים וניגשו אל הממונה (עדיין) על התקציבים באוצר קובי הבר, שנכח במקום, וכששמע על החוסר האמור, פנה אל גפני ושאל: "אתה רוצה לומר לי שהסכום יספק אותך"? משנענה בתשובה חיובית, החליט כמחוות פרידה, על ההעברה האמורה. עד כאן, לגרסא ראשונה.

לעומת זאת, בפרס 2, מעוז שלומי אמונים בירושלים, מציגים תמונה שונה בתכלית, ולפיה, היה זה פרוש, ולא אחר, שהסב את תשומת ליבו של קובי הבר לכך שבכספי התקציב שהובטחו ליהדות התורה בתקציב 2006-2007, נותר בסל התרבות עודף של שישה מיליון שקלים בכל שנה - שנים עשר מיליון במצטבר לשתי השנים. הבר, שמע ובדק, ומשנוכח שהצדק עם טענתו של פרוש, הורה על ההעברה האמורה. פלוס ריבית ודמי הצמדה.

יבוא השלישי ויכריע ביניהם. הסיפור על פי 'מהדורת נהרי' שונה, אך לשם שינוי, מבוסס בכתובים. הוא מכיר בהשתדלותו של גפני, אך מסביר, כי את 'מתנת הפרידה' העניק לו הבר, ולא לאחר זולתו. ומדוע לא היה די בשלושה עשר ושמונה מאות מיליוני השקלים? זאת תולים מסבירני השר במשרד האוצר (וכאלה יש רבים, גם עיתונאים), בעובדה שהגדלת תקציב שיעורי התורה, גוררת בעקבותיה אוטומטית, גידול יחסי של אחד לארבע, גם בתקציב התרבות היהודית. ולמי מהקוראים שמוצא עצמו טובע בים המספרים, רק נציין ונאמר, שבניגוד לקרדיטים שבעל פה של עמיתיו מיהדות התורה, הרי שבאמתחתו של השר, מסמך בכתב ידו של הממונה על התקציבים באוצר, המבהיר, כי התוספת העודפת בסך מיליון ותשע מאות אלף תינתן על חשבון הכסף הקואליציוני של סיעת ש"ס. ואידך זיל גמור.

בראשית השבוע, לאחר ששוב נשמעה הטענה, כי מתקפות יהדות התורה הם שהביאו להישגיה של ש"ס, המשיל זאת מרן הגר"ע יוסף לאותו זבוב שזמזם באוזנו של השור, ובסיום חרישת האדמה, התבונן לאחור בסיפוק והתגאה במלאכת החרישה המשותפת.

מי הזבוב ומי השור במקרה תרבותי ספציפי זה, קשה לדעת. העיקר שהאדמה חרושה.

'בית ספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!