על גבי חרשו חורשים

התשתיות הוכנו לפני שנים, אך מאז, הספיקו להיהרס. הכבישים אומנם רחבים, אך ברבות השנים הפכו למשובשים. כה משובשים, עד שלעיתים הנך נזקק לנוע בשבילי עפר מלאי מהמורות. יותר מכל, תורמים לאווירה המסגדים הפזורים בישימון הצחיח, ומעידים כאלף ישמעאלים, על המצאותינו בלב ואדי ערה, אותו משולש שהרצף הטריטוריאלי של כפריו הערבים, הביא את תנועת 'ישראל ביתנו' לראות בו פוטנציאל לחילופי שטחים בין ישראל לרשות הפלשתינית.

כשאנו נפרדים מהשטח - לא בצער רב, יש לומר - ועושים את הדרך חזרה, שוררת באוויר תחושה של אכזבה, כמעט של מפח נפש. כל אחד מהנוסעים מתכנס בתוך עצמו ועושה חושבים. את האווירה, שאיש לא מבטא בקול, ניתן לסכם במילים ספורות: לא לג'בלאה הזו התפללנו ופיללנו.
בצד תחושת האכזבה, איש לא מתכוון להרים ידיים. כמנהגם של פרושים, הם יילחמו עד הגרגר האחרון, ויעשו הכול כדי שהיאחזות חרדית ב"עיר העתיד חריש", תקרום, למרות הקשיים הרבים, עור וגידים.

אך מדוע להקדים את המאוחר? בשעות המוקדמות של בוקר יום ראשון, לאחר טבילת ותפילת שחרית כדת וכדין, עשו את דרכם בצפיפות, ברכב מסחרי אחד, ח"כ מאיר פרוש ונציגי החסידויות החברות ב'ועדת הדיור'. היו שם (לפי סדר הא' ב'. זה מה שחסר לכותב השורות להסתבך במאבקי חצרות) נציגי בעלזא, ברסלב, סלונים, ערלוי, קהל עדת ירושלים – המתמידים וקרלין. כנוכחים נפקדים שימשו נציגי וי'זניץ וסערט ויזנ'יץ, וכן נציג צאנז, השוהה בימים אלה בחו"ל לצידו של האדמו"ר.
הוזמן גם, נציג חסידות בויאן, השוהה אף הוא בחו"ל, רק את זאת לא ידעו אנשי פרוש להשיב, האם ההזמנה לנסיעה המשותפת, היא שגרמה ליציאתו המהירה של נציג החסידות לשדה התעופה, בואכה ארץ נכר.

זר כי היה נקלע לנתיב מקביל בכביש 6, ומבחין בבני החבורה, סבור היה לתומו, מן הסתם, כי הכוח עושה את דרכו למערכת בחירות באחת מערי ישראל. ולא היא. לשם שינוי, נסעה החבורה "לתור את הארץ", או שמא, אם להיות מדוייקים יותר, לאחר ביקור, "לראות את מצוקת הארץ".

שני מודלים קיימים עד היום בערי הפריפריה החרדיות. מן הצד האחד 'מודיעין עילית' – בגלגולה הראשון קריית ספר - שנבנתה על קרקעות פרטיות ומהווה מודל לעיר שסוננה מלכתחילה וסומנה על ידי מקימיה כעיר של 'אנשי שלומנו'. המאסה החרדית שכוונה לעבר העיר, כבר מימיה הראשונים, קבעה את צביונה המובהק ומאותו רגע ואילך, כל ניסיון שנעשה לשינוי הרכבה ההומוגני של העיר, לא צלח, והיזמים החרדים לצביונה יכלו לסמן לעצמם וי של ניצחון. מעבר לאפיון הליטאי, מדובר בקביעת צביונה החרדי של העיר, כבר מהרגע הראשון.

המודל השני, בדמותן של אלעד וביתר עילית, הצליח קצת פחות, אליבא דמקימי הערים. האוכלוסייה שזרמה לעיר, לא עלתה בקנה אחד עם שאיפות מקימיה החרדיים. באלעד אומנם כפה זאת הבג"ץ, שלא אפשר לעמותה פרטית לשווק את הדירות בעיר כראות עיני וועדת האכלוס, אך בעיקר עשתה זאת המאסה הראשונית הגדולה, שהגיעה לעיר ושיבשה את הצביון החרדי שהועידו לה מקימיה. ביתר עילית, ניצבת איפשהו בתווך, בין שני המודלים, אך נוטה בבירור לעברו של המודל השני. אומנם שם, בניגוד לאלעד, היתה המאסה החרדית הראשונית, גדולה יותר, אולם למרות זאת, שלא כמו במודיעין עילית, לא הצליחו המתכננים להשליט הגמוניה מלאה, ואוכלוסייה שאינה לרוחם (נוסח 'מכבסת המילים' הנהוגה במחוזותינו), זרמה לעיר בהמוניה, וזכורים הפשקווילים (במיוחד אלו עם איור הכלב האימתני), מהבחירות האחרונות, שעסקו בשמירת צביונה הטהור של העיר.

עיר העתיד חריש, טרם אוכלסה אף לא בתושב חרדי אחד, אך יש כאלו שכבר עושים את החישובים, ומבינים שבבחירה בין שני המודלים, זה ההומוגני וזה ההטרוגני, תקבע את צביון העיר, מאסת המתיישבים הראשונה. אם קבוצת התושבים הראשונה תהיה חרדית, בשיטת 'חבר מביא חבר', תהיה למקום עדנה כעיר חרדית ראויה, ואם לאו, ירחם המרחם (לפרטים, ניתן לפנות ליושבי הברזלים, בחלק מהערים החדשות, אלו שכמעט ולא טעמו טעם דת).
וכשכולם שוקטים על השמרים, במחנה פרוש עובדים, ומתכננים הגעה מאסיבית של קבוצה חסידית גדולה כבר בנאגלת הרכישה הראשונה.

מעבר לאסטרטגיית הכיבוש המוקדם, יש כאן גם טקטיקה, שהלוא אי אפשר לשכנע כל חסידות וחסידות קטנה בנפרד, לשלוח כמה עשרות משפחות למקום ציה ושממה. כל אדמו"ר ומנהיג בפני עצמו לא ייטול על עצמו את הסיכון וישלח את חסידיו ותלמידיו למקום המוטל בספק, רק התאחדות מוקדמת, לאו דווקא פוליטית (אמרנו בויאן?), של חסידויות רבות, והגעה מתואמת של אלפי משפחות, תוכל לשים את העיר על המפה, כמרכז שהאדמו"רים ייאותו לשלוח אליו את חסידיהם.
זו הסיבה אם כן, שנציגי החסידויות האמורים בראש הדברים הגיעו בצוותא, כאיש אחד בראש אחד – ח"כ פרוש, על מנת לבחון את רצינותה של אופציית 'חריש' עבור בני הקהילות החסידיות.

מעשה ניסים


בכירי משרד השיכון מכנים את פרוש כ'שר השיכון החרדי' ומסבירים כי סוד ההצלחה במקרה זה, נובע מכך שועידת הדיור עוסקת בעבודת מטה, עם משרד השיכון, ולא מול המשרד.

וכדי לעמוד מקרוב אחר העגלה הנוסעת, או שמא אחר המקלות שנתקעות בגלגליה, התכנסו ובאו להם הנוכחים לחדרו של ראש המועצה הממונה 'חריש קציר', השר לשעבר ניסים דהן.
בהשפעת השכנים הערבים הידועים בגינוני הכנסת האורחים, התקבל גם הכוח החסידי בסבר פנים יפות, בחדר הישיבות של המועצה, בתוככי היישוב קציר. פרוש, הבהיר למן הרגע הראשון, לאוזני המארח הש"סניק, כי החריש העמוק שעושים בני החבורה במקום, נועד להביא לעיר את בני הקהילות החסידיות, במקביל לתושבים חרדיים מעדות ומחוגים אחרים, ולאו דווקא על חשבונם. ויפה שכר שיחה נאה, ובפרט כשהיא מושמעת באוזני ראש המועצה הממונה.

מעבר לדברי הנימוסין, דיברו שם גם תכל'ס. מאיר פרוש חזר על הדרישה, להקמת מרחב תכנון מיוחד, במסגרת ועדה מקומית לחריש בלבד, תוך היפרדות מהוועדה האזורית, כפי המצב כיום. הושמע גם חלום להגדלת 'הקו הכחול' – שטח השיפוט של העיר, על חשבון תחום השיפוט של מועצה אזורית מנשה.
באורח פרדוקסלי, מי שהוביל בשעתו את המהלך להקמת המרחב התכנוני המיוחד, הוא אריה בר, אז מנכ"ל משרד הבינוי בתקופת השר שטרית. כיום, כמנכ"ל משרד הפנים של אותו שר ששדרג את מעמדו, הוא ניצב מעברו השני של המתרס, ובכובעו כאיש משרד הפנים האמון על גבולות הרשויות, אינו מאשר לעת עתה את הצעתו שלו.

בין כל הנוכחים חדורי המוטיבציה והאופטימיות, בלט בנוכחותו, מנהל מחוז חיפה במשרד הבינוי מוישה רובינשטיין – שריד לכהונתו של פרוש במשרד הבינוי כסגן שר במעמד שר. רובינשטיין עצמו, מתמודד כבר תקופה ארוכה במערכה לא קלה, כשגורמים שנוכחותו של חרדי בתפקיד כה בכיר במשרד היא לצנינים בעיניהם, מנסים להדיחו בכל דרך, גם באמצעות תפירת תפקיד מיוחד של מנהל מחוז הערים החרדיות, למידותיו של רובינשטיין, בתפירה גסה.

פרוש עצמו, שמר כל השנים על קשרים הדוקים במשרד, גם בעת כהונתו הוא התפרסם, כבן דמותו של ראש הממשלה המיתולוגי מנחם בגין, שאינו נוהג להדיח נושאי משרה מכהונתם, אלא, במקרה הטוב, למלא את חסרונם של אלה שפרשו מעצמם, או קודמו לתפקידים אחרים, באנשיו שלו. ובמילה אחת: 'מענטש'קייט'
כמו בעת המינוי עצמו, גם כיום, שומר פרוש, באמצעות קשריו הטובים במשרד, על גבו של מנהל המחוז הגוראי, ומשמש לו כמגן משוח בשמן. (ולהזכירכם, אין המדובר ברובינשטיין מאיר מסיעת שלומי אמונים, אלא ברובינשטיין מוישה איש הסיעה המרכזית...)

כאבל בין חתנים, ולא רק בגלל המאבקים שהוא חווה במשרד, עמד מנהל המחוז והפר את שמחת המשתתפים. הוא מכיר את חריש, עוד מהתקופה שהושקעו כמאה מיליון שקלים בתשתיותיה (הסכומים הכפולים שמופרחים לחלל האוויר, מופרכים בעליל), כל זאת נעשה בהנחה שהעיר תלבש אופי חילוני ותקרא תיגר על אופיו הערבי של האזור.

תחזיות לחוד ומציאות לחוד, בשטח, ואין כמו סיור במקום כדי לחוות זאת מכלי ראשון, עומדים בשיממונם כשבעים אחוזים מבתיה המעטים של העיר שנבנו בשעתו, עם תקווה גדולה בלב לייהוד האזור. את שלושים האחוזים הנותרים מאכלסים תושבים יהודיים, קשיי יום ברובם, ועוד חמולה ערבית אחת של משפחת קראג'ה מרמלה. היינו שם וראינו את בני החמולה על גבריה, נשיה וילדיה, מסתובבים ברחבי העיר כבתוך שלהם. לצופה מהצד, נראה שיש ממש בחזון המדבר על חיבור בין חריש לבין היישוב הסמוך. דא עקא, והחיבור שנראה טבעי יותר במצב הנוכחי, אינו ליישוב היהודי הסמוך 'קציר', אלא דווקא ליישוב הערבי ברטעא...

השיממון והעליבות המשמשים זה בזה, מקנים למקום תחושה של עיר רפאים, ומעידים על קבורת החמור (רוכבי חמורים לרוב, דווקא נראים בצידי הדרכים...) של תוכנית חריש המקורית.
אין פלא אם כן, שבחלוף הזמן, נאלצה הממשלה, שלא מרצונה הטבעי, לייעד את הקרקע לציבור החרדי (כמעט ואמרנו "לייהד").
הממשלה, בתקופתו של שטרית כשר הממונה, הקצתה את השטח לחרדים בדיעבד, ועשתה זאת כמי שכפאו שד. לדידו של רובינשטיין המפוכח, מהעיכובים הרבים ניתן להסיק רק מסקנה אחת פשוטה: לא מדובר בגורל, אלא ביד מכוונת שעושה הכל על מנת לתת ביד אחת ולתקוע ביד האחרת.

שמאל דוחה וימין גם


עד עתה, התבססה תחושתו של רובינשטיין, בעיקר על חוסר הנכונות להגדלת הקיבולת של יחידות הדיור. חריש יועדה מלכתחילה, ל-4500 יחידות דיור, רובן 'צמודי קרקע'. כמעט ללא בניה רוויה לגובה. מה שהיה טוב ויפה לעיר בעלת צביון חילוני, לא התאים כלל ועיקר לייעודה החדש של העיר כמושבה חרדית. שהרי מי שיש לו די מזומנים לרכישת וילה בחריש, יעדיף מן הסתם לקנות דירת שניים וחצי בבני ברק.

למרות הכישלון הנחרץ, של שיווק העיר, שבא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שקבלנים שזכו במכרז לבניית חמש מאות יחידות דיור בשטחי העיר, החזירו את הקרקע, בחלוף חמש שנים, לידי המדינה, בהיעדר קונה אחד לרפואה, עשה מי שעשה הכל, על מנת שלא לאפשר את שינוי התב"ע (תוכנית בניין עיר) במקום, בהתאם לצרכי המגזר החרדי, בבחינת גם לחילוני גם לחרדי לא יהיה.

אם רוצים לעמוד על גודל "העזרה" של גופי התכנון הממשלתיים, ניתן להשוות זאת לעיר אחרת שתוכננה על ידי המשרד – מודיעין. שם היה מי שחשב מראש עוד לפני שדרכה כף הטרקטור הראשון במקום, על פיתוח תשתיות, אם בהקצאת שטחים לפארקי תעשיה, אם בהקמת תשתית למסילת רכבת ואם בקביעת ייעודה של העיר ככזו שתאכלס 260,000 נפש על כל המשתמע מכך. ואילו בחריש, עיר העתיד החרדית? שם נעשה הכל על מנת לספק את המינימום שבמינימום, וגם זה לאחר תחנונים והפצרות עסקנינו הנמרצים, שבמקרה זה על כל חצי הבטחה שמושמעת, פועלים בכפליים למימושה.

תקע בשופר


כמה תושבים ניתן לאכלס בעיר העתידית? זוהי בעצם שאלת השאלות. כשפרוש מגיע, הוא מדבר על יעד של שלושים אלף יחידות דיור, ניסים דהן מצנן את ההתלהבות, הוא ניגש לפינת החדר, מצביע על מפת הענק התלויה על הקיר, ומסכם: "אולי עשרים ושניים". ניסים לא יהיו פה.

יש לו גם הצעה חלופית לחבר בין חריש לקציר ברצועה דקיקה, שעל המפה נראית כעין שופר, המוקפת בכפר הערבי אום-אל-כותוף, החולש על שתי גבעות סמוכות. אחת מהשתיים, או שמישהו ירים את הכפפה ויתקע בשופר, או שהעסק כולו ייתקע.

יש מי שטורח לציין שבשתי הגבעות החולשות על אזור התפר שבין חריש לקציר, מתגוררים בני אותה משפחה, שאינם מתחתנים אלו עם אלו, ולא באים במגע, לשניהם גני ילדים ומוסדות חינוך נפרדים. אחד הנוכחים מעיר בציניות כי זהו המתכון המתאים ביותר להתיישבות חרדית. ולהזכירכם, היושבים בחדר הם בוגרי מערכת הבחירות הביתרית.

חלופת 'תקיעת השופר', כמו הצעה אלטרנטיבית להתפרסות על שטחי מועצה אזורית מנשה הסמוכה, זוכה לתגובה צוננת של איש משרד השיכון, הריאלי שבחבורה. הוא כבר נוכח באינספור אירועים מלאי אופטימיות שכאלו. הוא לא אוהב לעשות זאת, אך נאלץ לצנן את ההתלהבות ולנפץ את חלומם של בני החבורה.
יש גם שורה תחתונה, "בשורה" שנחתה על שולחנו של ראש המועצה, בימים האחרונים: כמות יחידות הדיור הוגדלה, מ-4,500, ל-5,200. לשם השוואה, פרוש מדבר על הוצאת נאגלה של 9,000 יחידות דיור למכרז, בשתי מנות.

אם תרצו אין זו אגדה, אומר ניסים דהן, ומציג מפה אדריכלית, פרי תכנונו של אייל איצקין, המעידה על אפשרות לדחיסתן של 4,230 יחידות דיור, בשטח שיועד מלכתחילה ל...1,800 יחידות דיור בלבד. ובעוד הנוכחים דנים בפתרון המוצע, עושה אברהם שוורץ, מהיותר בכירים בשלומי אמונים, את החשבון ולפיו בשטח הקטן יתגוררו תוך מספר שנים מיום אכלוסו כ-25,000 ילדים. "מישהו מבין הנוכחים מוכן להתגורר בכאלו תנאים", הוא שואל, ולא מקבל מענה.

מצוקה ברורה ומיידית


מעבר לתוכניות ארוכות טווח, ישנן שתי בעיות קריטיות העומדות על הפרק, כבר בימים אלו. בעיות, שאם לא ימצא להן פיתרון מיידי לא ניתן יהיה אפילו לחלום.

הקושי הראשון, שהוצג לראשונה במדור זה בחג החנוכה ('רפורמים נקבצו עלי'), נוגע להחלטת הביניים של בג"ץ בעתירת הרפורמים על הקפאת שיווק הדירות בשיטת 'מחיר למשתכן'. בשעתו חשפנו, כי במשרד השיכון מתכוונים להודיע על ביטול שיווק הדירות בחריש בשיטה זו, לאחר מכן, רוככה עמדת המשרד ובדיונים פנימיים, כבר דובר על שיווקם של 1500 יחידות דיור בשיטת 'מחיר למשתכן' במקום ה-3000 שיועדו לכך מלכתחילה.

כך או אחרת, לקראת הכרעת בג"ץ הצפויה בחודש הבא, שוררת תמימות דעים כי אין לסמוך על הנס ויש להיערך לפתרונות אלטרנטיביים. ההצעה החילופית העומדת על הפרק, הנה שיווק ראשוני של כעשרת אלפים יחידות דיור, במסגרת מכרזי קרקע, כבר בשלב הראשוני. ומדוע ללכת על כל הקופה כבר בשלב זה? זאת משום שבהיבחן שווי הקרקע כעת על ידי השמאי הממשלתי, הוא יהיה אפסי, לאור המצב העגום כיום, זאת לעומת הקפיצה הצפויה במחירי הקרקע, ברגע שתאוכלס על ידי הדייר החרדי הראשון. שהרי אין כמו התיישבות חרדית בארץ ציה ועיף בלי מים, כדי להקפיץ את מחירי הדירות לשחקים.
על ידי הוצאה למכרז מוקדמת, מעוניינים היזמים לשווק מאסה ראשונית של כעשרת אלפים דירות במחיר שווה לכל נפש – סכום שעל פי ההערכה יעמוד על בין שישים לשבעים אלף דולר, עובר לפרויקט.

הבעיה השנייה העומדת על הפרק, הינה מצפה אילן, השוכן כיום סמוך ונראה לחריש, על שטח היאחזות הנח"ל שננטש, אך לא לאורך זמן. גם כאן, מקור כל הצרות היא עתירה שהוגשה לבג"ץ, במקרה זה על ידי הירוקים שטענו כי במקום אין תב"ע המאפשרת התיישבות קיבוצית. היועץ המשפטי לממשלה תמך בעמדת הירוקים, ושוב, על חשבון החרדים...

אומנם בתחילה, היה מי שניסה לערוך 'הצרחה שחמטאית', עם בסיס מג"ב הסמוך ולהעביר לשם את תושבי ההתיישבות, כשבמקביל יועתק הבסיס למתחם ההתיישבות הנוכחי במצפה אילן, אך במג"ב דרשו מיליונים בתמורה והרעיון נגוז. הפתרון נמצא בדמותה ובצלמה של חריש עצמה, כשתושבי מצפה אילן, דתיים לאומיים ולא מהמחמירים שבין בני הקהילה, מיועדים כיום למעבר למתחם המע"ר (מרכז עירוני ראשי) המתוכנן של חריש. המשמעות הישירה הינה, שתושבי חריש ייאלצו למצוא לעצמם מקום חילופי לתשתיות העירוניות, בתוככי חריש, על חשבון שטח המיועד בשלב זה, לבניית יחידות דיור. התוצאה תהווה מכת מוות לחלום העיר החרדית, הן משום השתלטות בני הקהילה הדתית לאומית (וכבר אמרנו, הכל תלוי במאסה הראשונית), והן משום שכמות הדירות שניתן לבנות, תקטן משמעותית.

השורה התחתונה כה עגומה, עד שגם סיור מתודרך לאורך 'החומה הסינית' – חומת בטון החוצצת בין היישוב לכפר הערבי הסמוך, לא מצליח להפיג את האווירה המתוחה. "אם המצב לא ישתנה", פוסק פרוש, שנראה כמי ששמע בשורת איוב, "לא נוכל לומר לאנשינו לבוא לכאן".

הזיבורית של המדינה


כשעין לחריש צופיה, דומה, כי מעבר לזאת, אין פתרון אחר בנמצא. שטחי האש הסמוכים לאלעד, גם אם יופשרו – מה שלא נראה באופק, למרות פעלתנותו הנמרצת של ראש המועצה צביקה כהן, לא יאפשרו רכישת קרקע במחירים סבירים לאור זינוק המחירים במקום, עם הפיכתה של העיר לשכונה בני ברקית 'מרחק נסיעה' של פחות מעשר דקות.

גם הרעיון הגרנדיוזי של הקמת עיר בפאתי לוד נראה יותר כחלום שאינו בר מימוש, מאשר כתוכנית שיש לה אחיזה בקרקע. מה נותר? הפשרת קרקעות בתחומי היישובים החרדיים בנחל שורק? "מדובר בשטחים שאינם מופשרים לבניה ועדיין צבועים בירוק. גם אם יופשרו השטחים המחירים לא יהיו זולים", מסביר פרוש. על כסיף, חבל להרחיב את הדיבור, חריש לעומתה, עם כל מגרעותיה, היא גן עדן של ממש.

נראה שלציבור החרדי, נותר בעיקר לקוות. וכשהתקווה הלבנה נמצאת אי שם במשולש, בזיבורי הזיבורית של המדינה, יש בכך כדי להעיד, יותר מכל, על נואשות מצבנו.

'בית ספר לפוליטיקה' מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!