מאידיש ועד לאדינו

הוא קורא להעדפה מתקנת של האוכלוסייה החרדית, מכיר בעובדה שהיא הופלתה לרעה ומבטיח לשנות זאת. הוא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ומצהיר שמדובר רק בסנונית ראשונה. ויש לו אג'נדה סדורה: "יש להקצות משאבים לאוכלוסיות וקהלים, שבמשך שנים, לא נהנו ממשאבי המשרד, זוהי זכותו של הציבור החרדי שהופלה לרעה, והוא זכאי ליהנות מהעדפה מתקנת בכל הענפים, באופן הראוי המכובד והנכון, ועל פי אמונתו. אנחנו צריכים להיות הגורם המסייע, המדרבן והתומך בקידום התרבות, במגזר החרדי, לכל גווניו, מאידיש עד לאדינו".

על האמירה האמיצה, לא חתום שר חרדי כזה או אחר. גם אין המדובר בציטוט מעתירה של עמותת 'בצדק' - הארגון החרדי המקביל ל'בצלם'. את אמרת השפר, ככתבה וכלשונה, שמענו השבוע בלשכתו של לא אחר מאשר המיניסטר הערבי הראשון בממשלת ישראל חבר-הכנסת ראלב מג'אדלה, שר המדע, התרבות והספורט, שפרש את חסותו על פעילות 'שבוע התרבות התורנית בירושלים' בחג החנוכה. היד ובעיקר החסות, עוד נטויה לפעילות תרבותית ענפה בקרב המגזר החרדי בכל רחבי הארץ.

גיליונות העיתונות החרדית לכל סוגיה וגווניה, שהופקו בימי החנוכה, כמו גם לוחות המודעות וקירות הסמטאות הירושלמיות הצרות, מלאו במודעות המבשרות: "האגף לתרבות תורנית מגיש - שבוע התרבות התורנית בירושלים". ומה בתפריט? למעלה מחמישים אירועים לגברים, נשים וילדים של הפקות מקוריות, מופעי מוסיקה ודראמה, מופעים אורקוליים (סרטים בלע"ז) כשרים למהדרין, סיפורת ואמנות, הצגות לנשים, בנות וילדים, ושאר פעילויות תרבותיות. מי שפספס/ה את מודעות הענק, קיבל/ה זאת בדיוור ישיר לתיבת הדואר, במסגרת חוברת כרומו מהודרת שחולקה בכל מקום אליו הגיעו עלוני הצדקה של 'קופת העיר', הווי אומר, בכל תיבה ותיבה.

הצד השווה של עשרות הפעילויות גם יחד, הינו, העלאת התרבות החרדית, בקונסטלציות כאלו ואחרות, על ראש שמחתו של הציבור החרדי. הן אמת, שבעזרת הגברים המגזרית, הצגות ומחזות על נגזרותיהם השונות, הם כמעט בגדר בל ייראה ובל יימצא, אך בכל הנוגע לעזרת הנשים, ולפעילויות בקרב הילדים והילדות (בהפרדה מלאה, ועם פיקוח תוכני, כמובן), פורחת לה תרבות הפנאי, כפי שלא פרחה מימי מתתיהו ובניו.

השר המוסלמי לא הפך סתם כך לדורש שלומו של המגזר החרדי, כמי שבא ממגזר מופלה בפני עצמו, וכבן לאוכלוסיית המיעוט הערבי, הוא מבין פרק בהלכות קיפוח ואפליה. ובבואו לתקן, בעיקר את אפליית מגזרו שלו, הוא מטפל על הדרך במגזרים נוספים שהופלו עד כה, במשך עשרות שנים, ובראשם המגזר החרדי.

מאג'דלה מבין שתיקון המעוות היא משימה של יותר מיום אחד: "אני מגיע מסקטור שהופלה לרעה, ולא עלה על סדר היום של ממשלות ישראל לדורותיהן. אני יודע מהו קיפוח ומהי אפליה. הצלחתי להעלות את נושא ההעדפה המתקנת של האוכלוסיות המופלות על סדר יומה של ממשלת ישראל, אבל אסור לשגות באשליות, השינוי לא יקרה ביום אחד. צריך תכנית מקיפה של עשור שלם כדי לסגור את הפער בין יהודים לערבים, ומשכך אני מודע גם לגודל המשאבים שנדרשים כדי לצמצמם פערים גם מול האוכלוסייה החרדית".

שר התרבות קורא לילד בשמו: "במקום האפליה שהיתה, בכוונתי להנהיג העדפה מתקנת", ולמרות הרצון הטוב שבא לידי מעשה, הוא לא מתכוון להתערב בתכני המשאבים המופנים לקהל היעד החרדי. דווקא כבן המגזר הערבי, הוא מודע לבעייתיות שבניסיון לכפות תכנים על ציבור שאינו חפץ בכך, ומקפיד להדגיש שלא בא לכפות תכנים כאלה או אחרים, כתנאי לקבלת התקציבים. במחיצתו, הס מלהזכיר מושגים כמו 'תוכניות ליבה' שנכפים הר כגיגית על מגזר שאינו חפץ בכך: "זו זכות לגיטימית של כל ציבור לדבוק בתרבותו, על פי אמונתו", הוא מגדיר זאת בלשונו, ולא המינוח עיקר, אלא הכוונה, ובעיקר המעשה.

כדוגמא לפעילות בקרב בני המגזר החרדי לכל גווניו, מדוברי שפת האידיש ועד דוברי הלאדינו, כלשונו הציורית של השר, ניתן להצביע, בין השאר, על ערב של מוסיקה אנדולוסית, שהתקיים בבנייני האומה במוצאי שבת חנוכה. גם שלומי אטיאס, סגנו הנמרץ של לופוליאנסקי שיזם את המופע, לגברים בלבד, לא שיער את גודל ההצלחה. אלפי איש נכחו באולם, ועוד מאות צבאו על הדלתות, והוכיחו כי ישנם גם כאלו, שעבורם ערבי תרבות כשרים למהדרין מסוג זה, הינם כורח המציאות, ולאו דווקא בגדר מותרות. רק מי שהיה במקום וראה את גבריאל שטאובר, חסיד גור, המכהן כמנהל האגף לתרבות תורנית בעיריית הבירה, ניצב על הבמה, ומברך בעברית בעגה אידישאית, את הנוכחים, בני עדות המזרח ברובם, הבין מהי תחושה של קיבוץ גלויות תרבותי. את שר המדע המוסלמי ששהה בחו"ל, החליף, עמיתו החרדי, השר אלי ישי.

ולמען הסר חשש מלב טועה וחרד, המדובר בתרבות המבוססת כולה על אדני טהרת הקודש, בהכשר וחותמת של האגודות האמונות על הנושא מטעם גדולי ישראל. בבחינת, יצרכו ענווים תרבות למהדרין מן המהדרין, וישבעו. תקציבן משרד המדע, התרבות והספורט גיא אטיאס, בחורצ'יק צעיר ודינאמי, מקצוען בכל מה שנוגע לתקציבים וקריטריונים, שמן הסתם עוד נשמע עליו רבות, בהקשרים של תרבות תורנית ולא רק, נראה היה לרגע כבן דמותו של מוטק'ה בלוי, איש משמרות החינוך, כשבישיבת ועדת רכישות של המשרד הסביר מדוע אחד מהתנאים הנדרשים לקבלת התקציב הנו ש"על התכנים והאירועים להיות בפיקוח רבני דוגמת 'משמרת הקודש והחינוך' או 'הועד למען טוהר המחנה'", כנוסח סעיף ו' שבמכרז.

מה נשתנה?

היתה תקופה, ולא קדומה במיוחד, שהציבור החרדי לא היה מורגל בכגון אלו. המונח תרבות היה כזה, שאי אפשר לא להשתמש בו ולא לראותו. ניתן לומר כי יותר משהיתה כאן התעלמות במודע, היתה זו התעלמות בהיסח הדעת, שהלוא העסקונה החרדית, לכל רוחב השדרה, עסוקה ראשה ורובה בצרכים קיומיים דוגמת דאגה לכיתות לימוד, תקציבי בסיס לישיבות ושאר עניינים של 'רווח והצלה', עד שלתרבות שהיא בגדר מותרות, לא נותר כל פנאי, שלא לומר תרבות הפנאי.

פובליציסטים חרדיים ושאר חברי כנסת ועסקנים ידעו לבכות ולספר על תקציבי עתק מהם נהנה הציבור החילוני והדתי. הטענות והמענות נשמעו כקיטור בעלמא, לאור העובדה שלציבור החרדי לא היו כלי קיבול לקליטת תקציבי התרבות. אלא שאם לגבי גברים חובבי חזנות ומוסיקה כשרה למהדרין, ניתן לראות בצורך התרבותי, משום עניין של מותרות, הרי שבכל הנוגע להעשרה תרבותית לנשים ולילדים מדובר בצורך קיומי של ממש, צורך שסיפוקו לא היה בנמצא.

באורח פרדוקסלי, החל תהליך שידוד המערכות התרבותי, דווקא בתקופתו של ראש עיריית ירושלים דאז וראש הממשלה דהיום אהוד אולמרט, בתקופתו, לראשונה, הוקם האגף לתרבות תורנית בעיריית ירושלים. היתה זו הפעם הראשונה בה נשמע המונח תרבות גם בהקשר החרדי. הפעם הראשונה, ולא האחרונה, שכן הדגם שעוצב בעיריית הבירה, שימש כמודל לחיקוי בעיריות רבות, ולא רק ברשויות החרדיות. המפה השתנתה, התרבות החרדית – הן התורנית הראשונה במעלה, והן תרבות הפנאי לנשים ולילדים, וכן, גם לגברים (במינון הנכון), פורחת כעלה ניצה.

מן הראוי היה, שהשינוי האקלימי, יביא בעקבותיו גם שינוי תקציבי, מצידם של משרדי הממשלה האמונים על כך. לא שציפינו להעדפה מתקנת, והקצאת משאבים עודפים לתרבות התורנית החרדית, אך להשוואת המעמד, או לכל הפחות להכרה ממסדית תקציבית כלשהי, ציפינו גם קיווינו.

אלא שכמו בתחומים רבים נוספים, ככל שמדובר בצרכי הציבור החרדי, התנפצו להן התקוות המינימליות אל קרקע המציאות. האקלים אומנם השתנה, המונח 'תרבות תורנית' תפס את מקומו הראוי בלקסיקון החרדי. דא עקא, והמדבר התקציבי הממסדי, נותר צחיח כשהיה.

תרבות תורנית? לא לחרדים


ובחינה שנערכה, כך העלתה: במשרד החינוך, קיים גוף מיוחד האמון על תיקצוב התרבות התורנית, ושמו בישראל 'האגף לתרבות תורנית'.

בראש האגף, עומד יוחנן פריד. תחומי אחריותו ותקציביו, מתפרשים על פני תחומים רבים. כמעט רבים מספור. הפעילות הענפה, מתפרשת ממטולה עד אילת. לא רק מיקום הפעילות, גם היקף הפעילות רחב. אפילו הצגות תיאטרון בעלות ניואנסים של תרבות יהודית, המעניקות אספקלריה יהודית משהו לצופים החילוניים, זוכות לחסות ולתקצוב האגף. בפועל, מדובר בזרם תקציבי, בלתי נדלה כמעט, לכל דבר שזיק של יהדות, נדבק בו, גם אם בדבק שניתן להסרה בנקל.

מיהו קהל היעד של פעילות התרבות התורנית? ובכן, שוב, לפחות על פי ההגדרה הרשמית, מדובר בכלל הציבור - ללא יוצא מן הכלל: גברים ונשים בכלל האוכלוסייה, דתיים ושאינם דתיים, ותיקים ועולים חדשים, מגיל צעיר ועד זקנה ושיבה.

טבעי אפוא, שהתרבות התורנית החרדית, תחסה במסגרת האגף ותתוקצב, לפחות כשווה בין שווים. אך מה לעשות, וכשמדובר בציבור החרדי, מופנים המשאבים, שלא כדרך הטבע, כידוע ומפורסם. בניגוד לכל המגזרים המתוקצבים במסגרת האגף, מצא לנכון מי שמצא, להעמיד את התרבות התורנית החרדית בפינה, במסגרת 'האגף לתרבות חרדית', הפועל כיחידה עצמאית.

סבר לתומו מנהל אגף תרבות בעירייה חרדית, להפנות את בקשות החסות הנערמות על שולחנו, לאגף לתרבות חרדית. שהלוא מה שמגיע לבני כל המגזרים, מגיע מן הסתם גם לציבור החרדי, במסגרת האגף המיוחד שהוקצה לו.

סבר וטעה. שיחה עם הגורם האחראי באגף, יהודה הלוי, העלתה חרס נשבר בידי מנהל המחלקה החרדי: "אנחנו לא מתקצבים את הפעילויות הללו", הוסבר לו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. מה כן מתוקצב? הקשה השואל. "רק שיעורי תורה, כנסים והרצאות", השיב הדובר מעברו השני של הקו.

ומדוע ייגרע חלקו של הציבור החרדי? הסבר של ממש לא ניתן מעבר לתשובה בסגנון "אתה לא מצפה שנתמוך בכזאת פעילות". למה לא? מדוע מה שמגיע לילד החילוני מתל-אביב או לאישה תושבת גבעתיים, לא מגיע לילדי בני ברק ולנשות ירושלים? תשובה של ממש לא נתקבלה, אלא אם כן מענה חמקני בנוסח "אלו הקריטריונים. ניתן לפנות למשרד התרבות אולי שם יעזרו לכם", נחשב בעיניכם, כתשובה עניינית המתקבלת על הדעת.

השורה התחתונה אחת היא, בלי כל סיבה הנראית לעין, מופנים משאבי התרבות התורנית, דווקא לאוכלוסיה שאינה חרדית. המשאבים מוקצים, למרות שהקשר בין התרבות התורנית, לבין התרבות שבגינה מגיעים התקציבים לגופים אלו, הוא קשר מקרי, לעיתים רבות, שלא לומר רבות מידי. ואילו הציבור החרדי, שהחיבור בין תרבותו לבין מושגי התרבות התורנית, הנו חיבור בל יינתק, דווקא הוא, לא זכאי ליהנות ממשאבי העתק המופנים לתחום התרבות.

לא למותר לציין, כי במינהל התרבות במשרד המדע התרבות והספורט, קיימת מחלקה, בראשותו של מר מיכה ינון, האמונה על תקצוב מכוני המחקר התורניים, מחלקה אשר למרות הקיצוצים החוזרים ונשנים, ממשיכה להתקיים, ולתמוך במכוני מחקר תורניים, חרדיים כמו דתיים. מנהלי מכונים עמם שוחחנו, מציינים לשבח את הניהול המקצועי והיחס האנושי אותו הם מקבלים ממנהלת המחלקה הגב' ציפי גולדברג. אלא שלמרות שהמחלקה חוסה תחת ההגדרה הרשמית 'תרבות', אין בינה לבין פעילות תרבות הפנאי ולא כלום. כך עולה, כי למעט גופים חרדיים יחידים הנתמכים בידי מינהל התרבות, לא זכאי הציבור החרדי, למה שמקבל כל אזרח שאינו חרדי. ולעניין זה, מה שלא עשו שרי ממשלות ישראל היהודיים, לדורותיהם, עושה כיום השר המוסלמי.

הציצו ונפגעו


סמוך לחנוכייה המפוארת בעלת הקומה, עמד הגר"פ פרידמן, ראש הכוללים של חסידות בעלזא, והחברותא של האדמו"ר, ובקול בריטון עמוק, החל בהקראת ארבעה בתים מתוך פרק קי"ט בנעימה מיוחדת, שעל פי האגדה, הלחין המגיד ממעזריטש, ומדור לדור, הגיעה לבעל ה'שר שלום מבעלזא'. ברגע יהודי מרגש שכזה, נמס המנכ"ל בעל הלב היהודי החם. בעיניים מצועפות, הוא הצטרף, פסוק אחר פסוק, לחזרת החסידים על הנעימה המרגשת, כמו התפילה המרטיטה, כשהוא אוחז בידיו זמירות חנוכה, ונראה כאחד מבני החבורה.

מנכ"ל משרד המדע התרבות והספורט הד"ר יואב רוזן, הגיע לעקוב מקרוב אחר מהפכת 'ההעדפה המתקנת' שמוביל השר הממונה. הציץ ונפגע. מכל חמישים אירועי התרבות שהמשרד פורש עליהם את חסותו, הוא בחר להגיע, דווקא לנקודת התרבות היהודית האותנטית, בבית המדרש המפואר, של חסידות בעלזא. הוא, הרגיל בהדר של בתי תיאטראות, עמד נפעם לנוכח אווירת הפאר היהודי, גשמי ורוחני כאחד, שעמדה באוויר היכל הטישים הענק. צחוק הגורל ומי שמכהן בתפקידו הרשמי כמחזיק תיק התרבות התורנית בעיריית ירושלים, הנו הרב אברהם יהודה פיינר, שלפני הכול, הוא חסיד בעלזא בכל רמ"ח איבריו.

מנכ"ל המשרד, בחר לדלג על ביקור, ולו באחד מחמישים אירועי התרבות התורנית שהמשרד פרש עליהם את חסותו, (למעקב אחר ביצוע, הוא שלח את הגורם המקצועי במשרד). במקום זאת הוא הגיע לאירוע התרבות היהודי השורשי ביותר בירושלים. כאן הוא יכל להיווכח, מהיכן שואב פיינר את שורשי חיותו.

ויואב רוזן לא היה לבד. בכלל, ביקורי האח"מים בבית המדרש של חסידות בעלזא בשעת ההדלקה, הפכו לעניין של סטטוס, משהו מעין "מי שלא כאן, לא קיים". יש מארח רשמי, הרב הערשל קליין הנמנה על בכירי עסקני החצר ומשמש כמנהל ארצי של מרכזי מפת"ח (מרכזי פיתוח העסקת חרדים. הארגון והאיש, ראויים לטור בפני עצמו, ועוד דיו למועד...) ויש גם מי שדואג להושיט יד לכל אחד, הרב ישראל אייכלר נציג החסידות האולטימטיבי. בערב זה - נר שני של חנוכה, חבשו את ספסלי היכל הטישים, בתוך קהל עדת החסידים, רם בלינקוב, הממונה החדש על התקציבים באוצר, שהגיע לקבל ברכה רגע לפני אישור מינויו בממשלה, מפקד מחוז ירושלים אהרון פרנקו שבלשכת השר דיכטר, רואים בקשר המתהדק בינו לבין הציבור החרדי בירושלים, סיפור הצלחה, והקונסול דיוויד סקהלר המשמש כמנהל מחלקת ויזות בשגרירות ארצות-הברית בתל אביב, שהגיע כאורחו של הרב אלימלך פירר, אך בשלב מסוים ננטש על ידי המארח.

וזאת למה? מסתבר, כי בהיכל הטישים, אין קליטה סלולרית, ואף לא ביפרית, דבר המאלץ את פירר לצפות במחזה רווי ההוד מחלון קומה גבוהה המשקיף על המתרחש, תוך כדי מעקב צמוד אחר השיחות הנכנסות, שגודל חשיבותן, כגודל החשיבות הנודעת ביהדות לחיי אדם.

מי מהקוראים שנכח פעם במקום, בשעת הדלקה, יכול מן הסתם לחוש את האווירה. מי שלא, מוזמן לעשות זאת בשנה הבאה, שכן מילים, אין בכוחן להכיל את עוצמת החוויה. בבעלזא כידוע, לוח הזמנים הוא בגדר המלצה בלבד, והאורחים התבוננו בהשתאות, כיצד ברגע בו עוברת בקהל האלפים השמועה בדבר הגעתו של הרב'ה, תופסים החסידים את מקומם על הפארענצ'עס (טריבונות, בלשון האורחים), תוך דקה, בסדר מופתי.

השקט שמושלך באולם בעת הדלקת הנרות (למעט זעקת ה'אומיין' מפיהם של אלפי חסידים), מוחלף עד מהרה בנעימה עליזה של מקהלת חסידי בעלזא בניצוחו של אלתר מאיר קאליש. הזמר הראשי ירמיה דמן, ולצידו ילד פלא, מנעימים בקולם, ומסלסלים על פי הנחיותיהם של הרב יוסף צבי בראייר מגדולי המלחינים החסידיים והרב מרדכי פריד ראש המקהלה. הקהל הגדול, מלווה חרש חרש, את המארש החסידי ושירת מעוז צור.

היה זה מחזה מיוחד לראות את רם בלינקוב, דובר אידיש חסידית מבית אבא, היושב לצדו של אורון אסרף עוזרו הצעיר של ד"ר רוזן, ומתרגם לו את ההברות החסידיות לעברית מדוברת.

פוליטיקה מתקנת


ראלב מג'אדלה מבין לא רק בענייני העדפה מתקנת. גם בפוליטיקה הוא מבין בכלל לא רע. את נציגי הציבור החרדיים הוא יותר ממכיר, בעיקר הוא מציין לשבח את ח"כ משה גפני, חברו בעבר לועדות הכנסת, שאחוות המיעוטים והקשרים ההדוקים שהצליח לרקום עם חברי-הכנסת הערבים הם נושא בפני עצמו. כיום הוא מצוי בקשר הדוק עם השר אלי ישי - חברו לשולחן הממשלה - וביחד הם מובילים מיזמים משותפים לטובת מגזרי המיעוטים.

מג'אדלה מודע לכך שהמחלוקות בתוך החברה החרדית, הינן במידה מסוימת, חלק אינטגרלי מתרבותה, ודווקא משום כך חשוב לו לציין כי הוא מעוניין להעניק לכולם, כשהוא משמיע קריאה בסגנון 'תעזרו לי לעזור לכם': "להנהגה החרדית יש השפעה ויכולת לעזור לי לגייס תקציבים לטובת הנושאים והאירועים שחשובים למגזר החרדי. במערכות פוליטיות צריכים להירתם ולשלב ידיים על מנת לעשות זאת. הציבור החרדי יכול להיות בטוח שהוא יקבל את החלק המגיע לו במשרד המדע התרבות והספורט. אני מאיץ בראשי ההנהגה החרדית לבוא ולתת כתף ולשלב ידיים על מנת שנוכל לתת מענה אמיתי לצרכי התרבות החרדית".

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!