רפורמים נקבצו עלי

אלפיים מאה שבעים וארבע שנים חלפו וההיסטוריה, כמו חוזרת על עצמה. את פילי המלחמה מחליפה סוללת עורכי דין מדושנים, את הכותבים על קרן השור 'אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל', מחליפים כותבי העתירות לבג"ץ, ואת מערות יהודה אליהן נסים שומרי הגחלת, מחליפים הישיבות והיכלי התורה.

אין להם אחיזה של ממש בעם. גם לטענתם המוטלת בספק, יש להם בסך הכול עשרים ושלוש קהילות, וכמספר הזה מוקדי תיפלה בכל רחבי הארץ. בכל עיר ואם בישראל יש מספר כפול ומכופל של בתי כנסיות ומדרשות, בהם מתפללים שלוש תפילות ביממה ולא רק תפילה אחת בשבוע. שלא כמו בימי המכבים, שם התמודדנו מעטים נגד רבים, הרי שהפעם, דווקא הרפורמים הם המעטים, ובכל זאת, הם מטילים את חיתתם על החשמונאים של ימינו – שומרי פך השמן ונושאי הגחלת היהודית האותנטית. בהיעדר חיי תורה ועבודת ה', הם מוצאים פורקן תיאולוגי בהגשה סדרתית של עתירות קנטרניות, המופנות כלפי הציבור החרדי בכל תחומי החיים. הם נועצים את הכידון פעם אחר פעם, ולעיתים רבות, רבות מידי, מצליחים להפיל חללים. קבלו את המתייוונים החדשים, מודל שנות האלפיים – הרפורמים.

עוד בטרם התאוששה היהדות החרדית מעתירת המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה הרפורמית, נגד תקצוב הישיבות הקטנות, קפץ עליה רוגזה של עתירה נוספת מהטמפל המשפטי. הפעם לא מסתפקים הרפורמים בקעקוע הקיום הרוחני, באמצעות ערעור האיזון הכלכלי של היכלי התורה, ומפנים את החנית היישר לליבו של הקיום החרדי הגשמי. החץ המורעל מופנה כנגד זכאותם של זוגות צעירים חרדיים, לרכישת דירות במחירים מוזלים יחסית.

מזה כעשור משווק משרד השיכון יחידות דיור בשיטת 'מחיר למשתכן', המציעה מסלול מוזל ואטרקטיבי במיוחד לרכישת דירות. הרעיון פשוט למדי: המדינה מקצה קרקע ממשלתית לבנייה, ומוציאה מכרז לקבלנים, כנוהל שבשגרה, אלא שבניגוד למכרזים הרגילים, הרי שבשיטה זו, גובה עלויות הפיתוח ומחיר הקרקע, נקבעים מראש ידי שמאי ממשלתי, ומפורסמים בחוברת המכרז. הזוכה המאושר מבין היזמים הניגשים למכרז, הינו זה המציע את המחיר הנמוך ביותר של מטר מרובע בנוי למשתכן. הוי אומר, הקבלן שמתחייב למכור את הדירות בפרויקט במחיר הזול ביותר הוא שזוכה במכרז. את הכסף סופרים במדרגות והתוצאה הסופית המתקבלת בדרך כלל, הינה הנחה של בין חמישה עשר לעשרים וחמישה אחוזים, ממחיר השוק, על הדירות הנמכרות במסגרת תוכנית זו.

ההטבה הכספית הניתנת לרוכשי הדירות מקופת המדינה, גלומה בעצם הויתור של משרד השיכון על הליך ההתמחרות הרגיל בנוגע, למחיר הקרקע המשווקת. בניגוד למכרז רגיל שהקריטריון המרכזי לזכייה בו, הוא גובה המחיר המוצע לקופת המדינה בעבור הקרקעות, הרי שבשיטת 'מחיר למשתכן', הקריטריון הנו גובה המחיר המוצע לדירת מגורים. כך יוצא, שקופת המדינה "סופגת" את עלות ההוזלה במחירי הדירות באמצעות, קביעת מחיר לקרקעות וויתור על הליך ההתמחרות.

מאז הושק הפרויקט הייחודי של משרד השיכון בתקופתו, של סגן שר השיכון דאז ח"כ מאיר פרוש, נמכרו על פי ההערכה כעשרים אלף דירות בשיטה זו. הרוכשים המאושרים, נמנים על השכבות החלשות ומוגדרים כ"זכאי משרד השיכון". זכאותם של אלו, נקבעת על פי שיטת ניקוד מיוחדת, המתבססת על קריטריונים של המשרד, המתייחסים למצבו המשפחתי, הכלכלי והסוציאלי של המשתכן.
באופן טבעי, מצוקת הדיור של הציבור החרדי, באה לידי ביטוי בפרויקט ייחודי זה. על פני שש השנים האחרונות, עלתה בהדרגה השתתפותו של המגזר בפרויקט, מהיקף של עשרים אחוזים בשנת 2000, עד לרמה של מאה אחוזים, בין השנים 2006-2003. במהלך שנים אלו שווקו לציבור החרדי במסגרת 'מחיר למשתכן', לא פחות מ-1752 דירות, רובן ככולן בביתר עילית.

ומדובר רק בראשית הבניין: על פי התכנון המקורי, כפי שנמסר לנו על-ידי גורם בכיר במשרד השיכון, אמורות עוד מאות דירות בביתר עילית ועוד לא פחות משלושת אלפים דירות ב"עיר העתיד" חריש, להיות משווקות בשיטה זו. ובימים של 'מלחמה על הבית', אין צורך להכביר במילים בחשיבות הפרויקט ההופך את רכישתה של דירת קבע, לדבר שבהישג יד גם עבור זוגות צעירים שהוריהם, אינם יכולים לעמוד בנטל של רכישת דירה לכל ילד.

חורבן הבית


כמו בפרשיות רבות נוספות, כך גם בפרשה זו, הייתה עינם של הרפורמים צרה ומצירה. וכמנהגם בכל הנוגע להצרת צעדי הציבור החרדי, הפנו הרפורמים את כל מרצם וכוחם להחרבת הבניין היהודי. אחרי טרטורים אין ספור, נאלצו פקידי משרד השיכון להעביר להם את החומרים הרלוונטיים, ששימשו עבורם, לא בפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, ככלי ניגוח כלפי הציבור החרדי.

העתירה הוגשה חיש מהרה, כשהטיעון המרכזי הנו, אפלייתו של הציבור החרדי לטובה, אם בהיקף הפרויקט, שהציבור החרדי הוא הנהנה העיקרי ממנו, ואם בעצם העובדה, שלא רק דירות שלושה חדרים, אלא אף דירות מרווחות יותר בנות ארבעה וחמישה חדרים, משווקות לחרדים בשיטה מוזלת זו, וכדי ביזיון ורפורמה.

בעתירתם מסתמכים הרפורמים על פסיקת בג"ץ לפני כשבע שנים, שביטלה את מענקי המקום וההלוואות שניתנו לציבור הדתי והחרדי באלעד, מסיבה של "אפליה" בין ציבורים שונים. מי שישבה אז בראש ההרכב, היתה נשיאת בית המשפט העליון דהיום דורית בייניש, היום כאז, מקווים הרפורמים כי מבג"ץ תבוא להם הישועה.

מן הצד השני, כמו בלוק הנופל על ראשו של בנאי, נפלה העתירה על ראש הגורמים האחראיים במשרד השיכון, ובפרט על ראשה של גב' שרה צימרמן – ראש האגף לנכסים ודיור, שמיהרה לפנות למשרד היועץ המשפטי לממשלה, על מנת לזכות להגנתו מול להב חרב הבג"ץ המתהפכת.

בפיה של צימרמן האובייקטיבית, שאינה חשודה על אהבת חרדים יתירה, אך בה במידה גם לא על שנאתם, היו נימוקים ענייניים למציאות שהתהוותה. מסתבר, כי ראשי הרשויות החילוניים פשוט סירבו לקלוט לתחום המוניציפאלי שבאחריותם את הפרויקט ובעקבותיו, את המשתכנים הפוטנציאליים, ברובם מעוטי יכולת.

הנימוק, סוציולוגי פרופר, טמון בהבנה שפרויקט שכזה מיועד לשכבות הסוציו-אקונומיות מהרובדים הנמוכים יותר של האוכלוסייה. ראשי הערים החילוניות, פשוט אינם מעוניינים בפרויקטים אלו על תושביהם העתידיים גם יחד, ולא רק בגלל הזכאות להנחה בארנונה שבאה בעקבותיה של הזכאות לדירה, אלא גם, שלא לומר בעיקר, מפני שאוכלוסיות אלו מביאות בכנפיהם בדרך כלל גם מצוקות רווחה, בעיות פשע ושאר מרעין בישין. מבחינתם של ראשי הערים החילוניים - תושבים שידם משגת לרכוש דירה גדולה, רצויים הרבה יותר בתחומי הרשות. לעומת זאת במגזר החרדי, המצוקה הכלכלית משותפת למרבית שכבות הציבור, ואלמנטים שליליים מהסוג דלעיל כלל לא קיימים, מה גם שפרויקטים שכאלו מזרימים אוכלוסיית משפחות אברכים צעירים, שצולחים בנקל את מבדקי ועדות האכלוס. נקל להבין אם כן, מדוע בניגוד לעמיתיהם החילוניים, מקדמים ראשי הערים החרדיים בברכה את דיירי 'מחיר למשתכן'.

על מנת שלא להצטייר כאנטי-חברתיים, דואגים ראשי הערים החילוניים לעטוף את דחייתם במעטפת עניינית. כמעט בכל הערים החילוניות, דואגות הרשויות מלכתחילה להצר את צעדיהם הפוטנציאליים של בני השכבות החלשות וזאת, באמצעות תכנון עתודות הבניה של העיר במסגרת תב"ע (תוכנית בניין עיר), ככאלה שמיועדות לדירות גדולות בעלות שטח של 120 מ"ר. לאור ההיגיון העומד מאחורי פרויקט מחיר למשתכן, של הוזלת הדירה ככל שניתן, מתבסס רובו הגדול של הפרויקט על דירות קטנות בעלות שטח של 85 מ"ר, וראשי הערים, נתלו במטראז' המצומצם, כנימוק פרוצדוראלי לכך שאין ביכולתם, לקלוט את דיירי 'מחיר למשתכן' בתחומם.

זאב זאב


עם הנימוק הענייני דלעיל ניגשה הגב' צימרמן למשרד היועץ המשפטי לממשלה, וכלשון גורם בכיר במשרד "נזרקה מכל המדרגות". המשנה ליועה"מ לממשלה שרית דנה, המכירה לא מהיום את המשקל הסגולי להן זוכות עתירותיהם של הרפורמים, סירבה להגן על עמדת המשרד בתואנה, כי הקצאת הדירות אינה מידתית ואינה יעילה, וזאת, על אף הנימוקים העניינים שהוצגו בפניה.

'עזרה ראשונה' הוגשה דווקא מכיוון בלתי צפוי. בישיבה דחופה שהתכנסה בלשכתו של השר זאב בוים, בעצמו ראש עירייה לשעבר המודע להלכי הרוחות בקרב עמיתיו, שמע השר על תגובת משרד היועץ המשפטי, וזעם: "השיקולים שהנחו אותנו הם ענייניים ומקצועיים. הציבור החרדי קיבל זאת בדין, ואם משרד היועץ המשפטי לממשלה לא מוכן לייצג אותנו, אעשה זאת בכוחות עצמי. אני אהיה שם ובפני שופטי הבג"ץ אייצג את עמדת המשרד", הרעים השר בקולו, וביקש להעביר את המסר לאנשי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה.

התגובה החריגה של השר, לא הועילה לחלוטין, אך "עשתה מחצה", ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה ניתנה ההסכמה הפורמלית לכך, שפרקליטות המדינה תייצג את עמדת המשרד בפני הבג"ץ. אלא שכפי שהגדיר זאת הבכיר האמור לעיל, "עוד ייצוג כזה, ואבדנו". פרקליטות המדינה, ייצגה את עמדת המשרד בשפה כה רפה, עד שנראתה בדיון כשלוחת העותרים – הרפורמים, ולא כבאת כוח המשיב – משרד השיכון.

התוצאה הבג"צית לא איחרה לבוא. ראשית כל, הכריע הבג"ץ על הקפאת פרויקט 'מחיר למשתכן' עד להודעה חדשה. התוצאה מבחינתם של מאות רוכשים חרדיים פוטנציאלים ברורה: שלום ולא להתראות לחלום הדירה.

חריש עמוק


ההקפאה הזמנית, לא היוותה אלא קדימון, להחלטה נוספת, פוגענית פי כמה, הנראית באופק.
משפטנים מעריכים - ובמשרד השיכון לא מכחישים! כי עצם הגשת העתירה, ללא כל קשר לתוצאתה - הצפויה מראש, יש לומר - תביא ככל הנראה לביטול הקצאתן המיועדת, של כשלושת אלפים יחידות דיור בשיטת 'מחיר למשתכן' בחריש. שכן בכירי משרד השיכון, שחטפו מקלחת של צוננין בדיון בבג"ץ, יעדיפו לבטל לחלוטין את הפרויקט ולא להסתכן בעתירה נוספת של הרפורמים ובמאבק נוסף, מול לשכת היועץ המשפטי לממשלה.

הגזירה הספציפית הנוגעת לעניינה של חריש היא בבחינת, גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה, ואף לא לצלוע בה. הבשורה הגדולה שאמורה היתה להוות פתרון לחלקים נרחבים בציבור החרדי, עלולה לרדת לטמיון.

מחיר הדירות ההתחלתי אומנם יישאר נמוך בכל מקרה, וזאת בהתחשב בעובדה שמחירי הקרקעות במקום, גם כך לא מרקיעים שחקים, לאור המיקום הגיאוגרפי הבעייתי, סמוך ונראה למגוריהם של כנופיות ערביות עברייניות. אלא שלדברי יזמי העיר, ביטול שיטת 'מחיר למשתכן' ומעבר למכרזי קרקע סטנדרטיים, יגרום לכך שבסבב הבנייה השני, יקפצו המחירים, הואיל והצפי הנו שמחירי הקרקע ב'עיר העתיד חריש' יעלו, תכף לאחר ששיווק הדירות הראשונות יסתיים, כפי שאירע בכל הערים החרדיות החדשות, בהם קפצו המחירים ברגע שנכנסו הדיירים הראשונים.

אך הגזירה הכוללנית והכואבת יותר הנחשפת כאן לראשונה, מתבשלת בימים אלו במשרדי משרד השיכון, ועמה, כך מסתבר, יתקשה הציבור החרדי להתמודד, הרבה יותר. בתשובתו לבג"ץ, עומד משרד השיכון להודיע, כפי המסתמן, על שינוי אסטרטגי בשיטת השיווק של הדירות במסגרת הפרויקט, ומעבר ממכירת דירות בנות 85 מ"ר, לדירות גדולות יותר שיתפרשו על לפחות 100 מ"ר, כשהמשמעות הישירה הינה, תוספת מחיר בסך עשרות אלפי דולרים לדירה.

המשמעות העקיפה והמדאיגה, היא גניזת חלום הדירה הקטנה בת שלושת החדרים, עבורם של אלפי הורים לזוגות צעירים חרדים - תרתי משמע, שבידם סכום מינימלי, אשר בהצטרף משכנתא גמ"חים והשתתפות הזוג-הצעיר (אם וכאשר), עולה, מקסימום לכדי רכישת דירת שלושה חדרים במסגרת 'מחיר למשתכן'. אלו האחרונים, לא יוכלו להרשות לעצמם רכישת דירה גדולה בת ארבעה חדרים, שגם אם תהיה מוזלת במסגרת הפרויקט, עדיין תהיה יקרה יותר מדירת שלושה חדרים רגילה.

תרתי דסטרי


סטירות הלחי שמחטיפים לנו הרפורמים חזור והחטף, הופכות את בני הציבור החרדי כולו - ולא רק את ח"כיו - ל'חוזים בכוכבים'. הלחי האחת חבולת מכת דיור טרייה, בעוד שהלחי השנייה (נכון יותר לומר הראשונה, לפחות לפי סדר המכות הכרונולוגי), עדיין בוערת מהמכה המשפטית והתקציבית שספגו הישיבות הקטנות. בסוף השבוע האחרון, נראה היה כי הסאגה באה אם לא לידי גמר, לכל הפחות לכדי פתרון ביניים חיובי. שרת החינוך הודיעה רשמית על תקצוב הישיבות הקטנות בשנת-הלימודים הנוכחית ופני ראשי ומנהלי הישיבות אורו. אלא שהשמחה, כך מסתבר, היתה מוקדמת מידי (נכון לעת כתיבת השורות. עד למועד קריאתן, כידוע, הכל יכול להשתנות), יום למחרת הגיעה המהלומה מלשכת היועץ המשפטי לממשלה, שהורה לשרה - שלא לתקצב את הישיבות למשך כל השנה הקרובה, ולפרקליטות - שלא להגיש תשובה לבג"ץ. החבטה המי-יודע-כמה בסדרה, הכריחה את סגן ראש הממשלה אלי ישי, לנטוש את גינוני הכבוד, ולהתקשר בכבודו ובעצמו לעוזרת שרת החינוך קרן ביטון, למען הישיבות.

בלהט הויכוח והמושגים החדשים שהתנחלו להם בכותרות הראשיות של העיתונות החרדית, דוגמת חוק החינוך החרדי, מוסדות פטור, תוכנית הליבה, תקצוב ברמה של 55% (ועם המושג 'חוק נהרי' שנשכח, הסליחה), בלהט כל אלה, כמו נשכח לו מקור כל הצרות – התנועה הרפורמית שהגישה את העתירה. אם לא שהוגשה העתירה, היו הישיבות ממשיכות ליהנות מתקצוב מלא במסגרת 'מוכר שאינו רשמי', תמידין כסדרן וכספים כהלכתם.

וההלקאה הבלתי פוסקת, באה לידי ביטוי במישורים נוספים. בכל מקום בו ניתן לתקוע מקלות בגלגלי העגלה החרדית המלאה - כלשון משלו של מרן בעל החזון-איש זצ"ל בשיחתו המפורסמת עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון - עושים זאת הרפורמים, אם בנושאים מהותיים יותר, כמו אלו האמורים לעיל, ואם בנושאים מהותיים פחות, כמו העתירה כנגד הקצאת תדר לערוץ תורני ספרדי, (עתירה שלשם שינוי נדחתה, לא מעט בזכות חוות דעתו המלומדת של העיתונאי אבישי בן חיים), לדידם של הרפורמים, הקריטריון היחיד הרלוונטי, הינו מידת המעורבות של הציבור החרדי לעניין נשוא עתירתם. אם קשר שכזה קיים, או אז, לעתירה יש מקום, בבחינת הכה את החרדי והצל את התנועה.

מי לה' אלי


השאלה הנשאלת אפוא, הכיצד, אם בכלל, נחלץ הציבור לקדם פני הרעה. המתייוונים המקוריים ופטרוניהם, ספגו מנה אחת אפיים, מידיהם של המכבים, שקמו ועמדו על נפשם כנגד מבקשי רעתם. בימינו אנו אין מדובר במלחמת קיום פיזית של חרבות וכידונים, אלא בחרבות משפטיות שננעצות בלב הקיום התורני בארץ ישראל.

ניתן היה לצפות, כי היהדות החרדית, תשיב מלחמה שערה, ותיערך אסטרטגית כנגד הקמים עליה. הסברה נכונה במקרה זה, חשובה, אך אינה ממין העניין, שכן המלחמה לא מתנהלת במישור ההסברתי, אלא בחזית המשפטית – הקשה והמנוכרת מכל. לא נותר אלא לצאת לזירת הלחימה ולבדוק האם יש מי שמרים את כפפת האגרוף ומשיב מהלומה תחת מהלומה:

'עמותת בצדק – מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל', היא האנטי-תזה החרדית של ארגון 'בצלם', ומטרתה שמירת זכויות האדם, של בני הציבור החרדי, שכבודו וזכויותיו המשפטיות, נרמסים.

בראש הארגון המורכב מנציגים אמריקאים וישראלים - חברי אגודת ישראל ודגל התורה, עומד עו"ד מוטי גרין מירושלים, וחברים בה, בין השאר, גורמים פוליטיים כמו, ר' אברהם רובינשטיין, סגן ראש עיריית בני ברק ומזכיר מועצג"ת של דגל התורה.

אם תרצו, 'בצדק' היא הגרסא המשפטית ל'מעט מן האור הדוחה הרבה מן החושך'. לפני כשלוש שנים, כשמחשוב נתוני הישיבות, עבר ממשרד הדתות לחברה חיצונית, והתקציבים עוכבו בדרך, היה זה 'בצדק' שעתר לבג"ץ והשיב את הכספים האבודים. יש גם מקרים בהם נדחה הארגון על הסף, כמו פסילתו על ידי השופטת בייניש, מלשמש כצד בבג"ץ השמיטה שנדון לא מזמן.

ברמת המיקרו – משאביו של הארגון, שאינם בלתי מוגבלים, מוקצים בעיקר להתמודדות מול פלונטרים משפטיים מתהווים, אך ברמת המקרו, במערכה כוללת של השבת מלחמה – ולא רק התגוננות - מול גורמים עוינים, לא ניכרת חשיבה אסטרטגית מערכתית.

שאלנו למשל, אם מישהו חושב על גזילת החנית מידי הרפורמי, והשבת מאבק בדרכם שלהם, תוך התחקות אחר כל שקל שזז בעמותותיהם. תשובה חיובית לא קיבלנו, אם כי ההגינות מחייבת לציין, שבמגבלות הניתן, עושה העמותה ככל יכולתה. לצפות מהחברים הנכבדים לגבש חשיבה אסטרטגית, זה כנראה קצת יותר מידי.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, והמגננה הגרועה ביותר היא ההגנה בכבודה ובעצמה. כמו שבלול ביום חורף, מוסיף הציבור החרדי להתכנס בקונכייה. את הרפורמים, התנהלות שכזאת רק מעודדת לחבוט עוד ועוד.

ולא רק במישור המשפטי, גם במישור הפוליטי, ניתן על פניו להתמודד עם התופעה, או לפחות לנסות להתמודד עימה. הרפורמים, שעותרים על כל צעד ושעל, עושים זאת בעטייה של 'זכות העמידה', המאפשרת גם לעמותות ולעותרים ציבוריים שלא נפגעו באופן אישי מהפעולות שבגינן הם עותרים, לעתור לבג"ץ ולהכניס את המערכת לתזזית.

שר המשפטים דניאל פרידמן, תכנן לצמצם זכות זו, והדבר, ללא ספק, יכול היה להוות חסם של ממש בפני עתירות הרפורמים, שמגישים את עתירותיהם, בעיקר מכוחה של זכות מורחבת זאת. אלא שפרידמן, חזר בו לעת עתה מכוונתו להעלות את הנושא, בה בשעה שלא ניתנה הדעת כדבעי על ההשפעה שיש לצמצמה, בהתמודדות הבלתי נגמרת מול המתייוונים החדשים. אם מדובר היה בהחלטה על חוסר התערבות טקטית, בבחינת פרידמן יילחם לכם ואתם תחרישון, שהיתה באה לאחר חשיבה מעמיקה, ניתן היה לקבל זאת, אך לא זה המצב.

בקצב הזה, נמצא את עצמנו עוקבים אחר אינספור וועדות. ועדה רבנים משותפת לענייני חינוך כבר יש לנו, תכף נזדקק גם לוועדת רבנים לענייני דיור, והרשימה מן הסתם, עוד תארך, עד שייפול האסימון ותקום ועדת הקיום לענייני רפורמים, בתקווה שלא יהיה זה מאוחר מידי.
בכביש - אומר הפתגם - אל תהיה צודק, תהיה חכם. מסתבר שגם בכביש הפוליטי-משפטי, בהתמודדות על הקיום, לא מספיק לחיות 'בצדק', צריך להתנהל גם בחוכמה.

'בית הספר לפוליטיקה', טורו של אבי בלום, מתפרסם ב'קו עיתונות דתית' ו'בחדרי חרדים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!