מרימים רג"ל

רעידת האדמה שפקדה את ירושלים, בשעות הצהריים של יום שלישי השבוע כמעט לא הורגשה בבית הועד הפועל העולמי של אגודת ישראל. תשומת ליבם של הנוכחים, שהיה הפעם מלא וגדוש מהרגיל (שני עובדים וחצי) היתה מוקדשת לסוג אחר של רעידת אדמה שהתרחשה במקום: פגישה לבבית ועניינית בנוכחותם של שני היריבים הגדולים לשעבר, ח"כ הרב יעקב ליצמן וידידו החדש ח"כ הרב אברהם רביץ. אמנם הם לא היו לבד. יחד עימם נכחו במפגש גם יתר חברי הכנסת של יהדות התורה, שדנו בפני רבותיהם מועדת הרבנים החדשה לעניני חינוך בנושא חוק החינוך החרדי, אבל הכל הרגישו שמשהו אחר זורם בין השניים. לא עוד הציניות והעקיצות ההדדיות נוסח ישיבותיה השבועיות של יהדות התורה, אלא כימיה המורגשת הייטב בחלל האוויר.

בטוב ליבם של שני החברים החדשים הם גם אפשרו לעצמם להתבדח קצת על חשבונו של הח"כ מספר שניים בדגל התורה. זה נאלץ לאחר לפגישה עקב דיון דחוף בועדת החינוך של הכנסת שהתארך יתר על המידה. ליצמן לרביץ: השארתם את גפני לעסוק במשבר שביתת המרצים באוניברסיטאות. רביץ באירוניה אופיינית: דווקא שם הוא יכול להצליח מאוד.

האם הגיעו ימות המשיח? דומה שיש בהחלט מקום לאופטימיות. אם יחסים טובים בין רביץ וליצמן הם אינדקציה לנושא זה הרי שבקרוב ממש נוכל לשמוע את צלצולי פעמונו של החמור הלבן.

סאגת היחסים הנוראים בין שני האישים, עד לאירועי השבועות האחרונים, פירנסה עיתונאים ושדרנים חרדיים מאז הצטרפותו של האחרון לכנסת לפני שתי קדנציות ומחצה. רביץ לא יכול היה לסבול את מה שהוגדר על ידו כיצר השלטון של ליצמן, וזה מצידו לא מוכן היה לעבור בשתיקה על התקפותיו המילוליות חסרות המעצורים של עמיתו לסיעה המאוחדת. בשלב מסוים, שאף הוא דווח בחגיגיות רבה בעיתונות האל מפלגתית, נדרשה התערבותם הדחופה של גדולי התורה לגזור שתיקה על שני הניצים. במיוחד על יו"ר דגל התורה, שרק מארסנל הכינויים שלו כלפי ליצמן אפשר היה לכתוב את מילון אבן שושן החדש לפוליטיקה חרדית.

למערכת היחסים בין שני האישים לא היה אח ורע בתולדות יהדות התורה המאוחדת. אפילו האש והגופרית המומטרת לאחרונה בין ליצמן ופרוש בראיונות עיתונאים נוקבים, היא לא יותר מיריות קפצונים לעומת הנשק הלא קונוונציונלי שהופעל בעימותים הגדולים בין יו"ר סיעת אגו"י ויו"ר דגל התורה. ליצמן מדבר על יחס של אחד לעשר בין הסיעה המרכזית לשלומי אמונים ופרוש משיב לו שמוטב ולא יתערב בבחירות מקומיות במקומות אחרים לבל יצא פצוע שנית. איפה זה ואיפה קריאות "הצ'אוצ'סקו" מצד אחד, והעלבונות בנוסח "אפילו גדולי התורה שלו לא מתייחסים אליו" מהצד השני.

גם בקרבות הידועים של גפני את ליצמן בתקופות "הברוגז" המפורסמות שלהם, מעולם לא היתה גלישה לפסים אישיים. שני האישים תקפו בחריפות זה את מהלכיו של זה, אך תמיד נזהרו לעבור את קו ההפרדה הלבן המוביל להתנגשויות חזיתיות רבות נפגעים.

בעשור האחרון זכורות לכותב השורות לפחות שלוש תקופות של משבר יחסים בין השניים ואף לא אחת מהן טמנה בחובה עשירית ממטען האמוציות הקשות, ולו רק של השנה האחרונה, ביחסי שני המקומות הראשונים של רשימת יהדות התורה.

איתותים ראשונים


את הסיבה למפנה צריך לחפש קודם כל אצל ח"כ רביץ. ליצמן הוא פוליטיקאי קר ושקול שכמעט לא מערב סנטימנטים ורגשות במערכות הפוליטיות שהוא מנהל. בכך הוא נוהג לפי הכלל הידוע האומר כי בחיים הפוליטיים אין אהבות ואין שנאות. יש אינטרסים שפעמים הם מצטלבים ופעמים שהם מקבילים. האויב של היום הוא בן הברית של מחר ולהפך. הכל לפי הצורך והעניין המשתנה.

השינוי המנטלי היה צריך לחול קודם כל אצל מי שהעלה את העימות לפסים של כמעט תיעוב אישי. אם רביץ היה מסוגל להעביר יד על המצח, אפילו באופן זמני, לטובת שיפור היחסים עם ליצמן, הרי שרק מכבש במשקל של כמה טונות היה מסוגל לסלול את הדרך לכך. במקרה זה מדובר במכבש דו גלגלי שהראשונים ששמעו את קול רעם מנועו היו משתתפי האסיפה לסיכום הבחירות של דגל התורה ונאמניה שנערכה במוצאי שבת שעברה בביתר עילית.

היתה זו אחת האסיפות היותר מרתקות בתולדותיה של דגל התורה. כמובן שלא קול תרועת מנצחים נשמע שם אבל גם לא קול ענות חלושה של מפסידים. אז נכון, עם התוצאות לא מתווכחים, במיוחד שמדובר בשישים מול ארבעים, אבל אחרי שפ. חובב הסביר שבעצם הכל היה צפוי וידוע מראש בעיר של שני שליש חסידים וספרדים, אזי כל תוצאה שהושגה היא סיבה למסיבה. לדעתם כמובן של המשתתפים.

מי שהרים שם את המורל, שלמרות כל ההסברים היה קצת באדמה, היה יו"ר התנועה ח"כ הרב אברהם רביץ. הנאום שהוא הרביץ שם היה אולי הטוב ביותר מאז כינוס היסוד המפורסם בבניני האומה בשנת תשמ"ט. רביץ נאם מאז במאות הזדמנויות ואירועים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שנדרש ממנו לעמוד בפני קהל של מפסידים ולרומם אותם לפסגות וירטואליות של כמעט נצחון.

צריך לדעת לצחוק גם כשכואב, אמר רביץ ועשה את המלאכה כפי שרק הוא מסוגל לעשות אותה. הוא שילב בין אירוניה פנימית מושחזת ("ידידי ראש העיר לשעבר. כמה טוב בדגל התורה להיות לשעבר") והתקפות חיצוניות חריפות נגד האיש שבא מירושלים להעכיר את אווירת השלום והאחדות בעיר השלווה. הוא גולל את תולדות ההסכם בין ש"ס ושלומי אמונים מזוית ראייתו וקרע את שני השותפים האמורים לגזרי גזרים. הקהל הנרגש הודה לו במחיאות כפיים סוערות. אם הלכו התפקידים לפחות שיהיו קצת ריגושים.

בלהט האווירה המיוחדת ששררה במקום דומה שרק מעטים נתנו את ליבם להכרזה החצי רשמית על ברית חדשה שהוקמה בתוככי יהדות התורה. היה זה במהלך התיאור המרתק על הנסיבות בהן נגררה ביתר עילית, לדעתו של רביץ, לתוככי מלחמה שבעצם מתנהלת במקום אחר. יש שני פוליטיקאים, כך רביץ, שמנהלים ביניהם מלחמה על שליטה בתוככי מפלגה ארכאית שרבים שם על קמצוץ של כבוד וביתר היא רק חלק מהמערכה הגדולה שלהם.

וכאן בא המשפט היותר משמעותי שנאמר בכל האסיפה הנכבדה. "שני פוליטיקאים יש במפלגה הארכאית הזאת שאני צריך כעת לקרב אחד מהם". מיהו האחד ועל מה צריך לקרב אותו לא פירש אמנם הנואם הנכבד, אבל אחרי ההתקפה הישירה על ח"כ פרוש לא צורך בפירושים נוספים.

בעל הברית החדש הוא ח"כ ליצמן.

העילה להתקרבות בין שני הניצים לשעבר היא הדעה המשותפת בכל הקשור לחוק החינוך החרדי. רביץ, שכפי שתואר כאן בהרחבה לפני מספר שבועות, רואה בחוק את פסגת חייו הציבוריים ואף יצא בגינו למאבק פנים תנועתי שעלה לו בגינויים חריפים בעיתון המקורב תנועה (כולל רמזים על אי המשך דרכו כשלוחם של מרנן ורבנן שליט"א). ליצמן מצידו הוא תומך נלהב לא פחות של החוק. במיוחד לאחר שקיבל מהנהגתו הרוחנית מסר ברור לנסות ולהעביר את החוק (אם כי תוך שיתוף פעולה עם אנשי ורבני דגל התורה) במטרה להציל את הישיבות הקטנות מקריסה כלכלית.

וכאשר מדובר במטרה כה חשובה מהותית ומשותפת אזי גם רביץ מוכן לחרוק שיניים (מי ששמע את הטון בו נאמרו הדברים על הצורך לקרב אחד הצדדים באגודת ישראל הבחין שהם נאמרו באילוץ פנימי עמוק) ולמתוח קו נטוי על משקעי העבר. מכאן ואילך חסל סדר קטטות רדיופוניות בתוכנית המרכזית של מוטי לביא, ואין חומרים לסגור עמודים בעיתונים בעונת המלפפונים.

כמה זמן תחזיק האידיליה הזאת מעמד? לפחות עד שגורל חוק החינוך החרדי יוכרע לכאן או לכאן. זה זמן המינימום בו יאלצו שני האישים לשמור עמוק בבטן את דעתם האמיתית זה על זה. את זמן המקסימום קשה לשער ולא נופתע כל ועיקר אם הוא יתמשך עוד הרבה אחרי שחוק החינוך החרדי ירד מעל סדר היום הציבורי החרדי.

המכנה המשותף החדש הוא מה שהיה בשעתו אחד הצירים עליהם הוקמה בשעתו סיעת ג"ל המפורסמת. המטרה היתה הקמת מרכז כוח בתוככי יהדות התורה שיאפשר לשני החברים בו, ה"ה ליצמן וגפני, להיות בעצם הנהלת העל של הסיעה. ליצמן היה אמור לנטרל באמצעות הברית את כוחו של ח"כ הרב מאיר פרוש וגפני היה אמור לבוא לישיבות הנהלת דגל התורה עם עמדה מסוכמת מראש עם האיש החזק באגודת ישראל, מה שהיה מנטרל במידה רבה את כוחו של ח"כ רביץ. אגב, שני האישים האמורים מעולם לא הודו בקיומה של הברית האמורה והגדירו אותה כהמצאה עיתונאית, אך מאוחר יותר הודה אחד מהם באופן פומבי במציאות האמורה, אם כי העניק לה פרשנות קצת שונה.

כך או אחרת, אין ספק שאירועי ביתר עילית, והאינטרסים המשותפים לקראת הבחירות המקומיות כעת חיה בשנה הבאה, יוצרים בסיס מוצק לברית משולשת חדשה ביהדות התורה. רביץ את גפני את ליצמן מול "שלומי אמונים" והעומד בראשה. צירופו של רביץ לסיעת ג"ל הותיקה-חדשה יבנה רג"ל חזקה ואיתנה שעד שלא תתפורר, בשלב זה או אחר, תנסה לבעוט בכל העומד בדרכה.

הימים הבאים יגידו באיזו מידה של הצלחה.

דגל התורה והבעיה הספרדית


בעוד שנאומו של רביץ סחט מחיאות כפיים ורעמי צחוק מהמשתתפים, הנה כי נאומו של ח"כ משה גפני נשמע בדריכות עצורה ולא העלה אפילו חיוך אחד על השפתייים. היה זה נאום נוקב וקודר שבמרכזו מה שהוגדר על ידי הנואם ככפיות הטובה הגדולה של הציבור הספרדי בכלל וראשי ש"ס בפרט.

גפני פתח בכמה פלפולים מתמטיים של חישובי קולות המוכיחים לדעתו שלא תבוסה היתה כאן אלא נצחון גדול (אני מאחל לעצמינו נצחונות כאלה באופן יחסי בכל רחבי הארץ). אבל בהיות וגם לאחר החישובים המורכבים אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שמאן דהו ממפלגה אחרת יושב בכס ראש העיריה, גם הוא, כקודמו, נאלץ לחפש אשמים מבחוץ. שהרי מבפנים, מרקיז, הכל בסדר. ובאמת אין שום חדש.

וכאן נחלקו שני הנואמים בדעתם. בעוד שרביץ תלה את הקולר בתכסיסיה של "הסיעה הירושלמית", הניתוח של גפני העלה שני גורמים אחרים אל דוכן הנאשמים. תופעת השבטיות במגזר החרדי מחד גיסא וכפיות הטובה של הציבור הספרדי וראשי ש"ס.

ההצבעה בביתר עילית, קבע גפני נחרצות, היתה לפי הזדהות שבטית שגברה על כל דבר אחר. כולל העובדה שהיה ראש עיר מוצלח שחבל להחליף אותו ועל ההטבות הגדולות שקיבלו ממנו כל המגזרים. "חשבנו שבביתר עילית זה יהיה אחרת והמועמד המוצלח יותר הוא שיבחר אך התברר לנו שטעינו", התלונן גפני מרות באוזני הנאספים.

אכן. דברים כדורבנות. מה שגפני שכח, או שרצה לשכוח, זו העובדה המוכחת שאלמלי תחושת השבטיות לא הוא ולא עמיתו היו מכהנים כלל בכנסת. בשנת תשמ"ט איש לא ידע על הכישורים המיוחדים של המועמדים לרשימת דגל התורה. השבט הליטאי, ועוד חוג חסידי שנלווה אליו מסיבות שאבק הזמן מייתר להזכירם, התגייס עד האחרון שבו (כולל כותב השורות) כדי לנצח במה שהוגדר כמלחמת העצמאות של עולם הישיבות מהזרם הליטאי. אף אחד לא זכר, וגם לא היה צריך לזכור, לאגודת ישראל את ארבעים שנות פעילותה למען הציבור החרדי בכנסת. והיו אז נבחרי ציבור כמו הרב שלמה לורנץ, הרב מנחם פרוש ואחרים שאיש לא הטיל ספק בכישוריהם וכושר פעילותם. ברם, כאשר גדולי התורה מכל החוגים והמחנות קראו לצאת למערכה, לא היה אחד מהשבטים המזוהים עימם שנשאר בבית. מסתבר, איפוא, שאת הכרת הטובה יש להשאיר לחיי העולם הבא. בעוה"ז העכור והשפל המוטו הוא איש על שבטו ואיש על דגלו. כל אחד והדגל שלו.

גם הנדון השני שנגרר על ידי גפני לדוכן הנאשמים לא בטוח שראוי לגזר הדין החמור שהוטל עליו. למי שלא האזין לציטוטים ב"קול החרדי" מחמת חסרון כיס או מכל סיבה אחרת הנה הציטוט היותר משמעותי: "מרן הגרא"מ שך היה נגד מוסדות נפרדים לספרדים אבל בסוף הם הוקמו. גם ש"ס הקימה מוסדות משלה. אבל בעיקר אצל הבנות אנשי ש"ס לומדים במוסדות שלנו. כל ראשי ש"ס וזה כולל את ההנהגה הרוחנית הרוחנית והפוליטית שלהם לומדת אצלינו".

וזאת ועוד אחרת. "אנחנו נלחמים בעד בתי הספר של החינוך העצמאי בכל רחבי הארץ שרובם הם ספרדים. שבעים אחוז מהבנות בבתי הספר ברמת אלחנן ורמת אהרון הם ספרדיות. היתה להם הזדמנות כאן בביתר להוכיח לנו שהשותפות היא אמיתית והם נכשלו בכך. איך יכול להיות העוול הנורא הזה?", זעק הח"כ בקול נורא.

יש משהו בטענות של גפני. במיוחד כאשר במוסדות החסידיים אין דריסת רגל לספרדים (אם כי גם מרצונם הטוב של האחרונים, בשל הבדלי מנטליות עמוקים יותר מאשר עם אחיהם הליטאיים), אבל מן הראוי להזכיר בהקשר לכך מספר עובדות שנשכחו אף הם בלהט הפולמוס הביתרי. ראשית, החינוך העצמאי הוקם שלושים וחמש שנה לפני הקמת דגל התורה ע"י חסידים וליטאים כאחד. כך שאף אחד לא יכול לתפוס עליו בעלות ולומר זה שלי הוא. בין המקימים היו גם כאלה שצאצאיהם גרים כיום בביתר עילית והצביעו, רח"ל, נגד המועמד של דגל התורה.

שנית. החינוך העצמאי איננו ארגון לגמילות חסדים אלא מקור הפרנסה החרדי הגדול ביותר. טול ממנו את עשרות אלפי הבנות הספרדיות הלומדות בו בכל רחבי הארץ ושלחת הביתה אלפי מורות, מנהלות, מפקחות ומפקחים שברובן משתייכים למגזר האשכנזי. כלומר: צא ובדוק מי חייב הכרת הטוב למי.

שלישית. החינוך העצמאי הוא גם לא ישיבה וכולל הממומנים ברובם מתרומות שמשיגים העומדים בראשם. מדובר במערכת חינוכית המתוקצבת במאה אחוז מתקציב המדינה. ומה לעשות שהשלטונות הרעים לא מכירים בחלוקה בין אשכנזים וספרדים. ואוי ואבוי למוסד המתוקצב על ידם במאה אחוז שלא יקבל תלמידות על רקע עדתי. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסמינרים והתיכונים לבנות, שהיו בתוכם שניסו לקבוע מכסות ועומדים היום תחת פיקוח ממשלתי הדוק ביותר בנושא זה. הוי אומר: קבלת בנות ספרדיות היא לא טובה אלא חובה גמורה מכוח חוקי המדינה.

ובכלל, עד שדגל התורה טוענת לכפיות טובה של ראשי ש"ס מן הראוי שקודם כל תבדוק מדוע את הספרדים שמזוהים עימה היא דוחקת לקרן זוית פוליטית מרוחקת. עשר דקות של שיחה עם ראשי תנועת ק"ד (בני תורה ספרדים שאינם מזוהים במוצהר עם ש"ס) מלמדות שבדגל התורה מאוד אוהבים ספרדים, אך רק בתור תלמידים בכיתות הלימודים. יצוג פוליטי? זה כבר סיפור אחד ושונה לחלוטין.

בהקשר לכך הם מאזכרים כי סיעת ק"ד בבני ברק הוקמה נגד רצונה של דגל התורה והם אף טוענים כי השארותם באופוזיציה תקופה ארוכה נעוצה בהנחיה של האחרונה. בירושלים אין אף נציג אחד של הזרם הספרדי-ישיבתי הנ"ל. במודיעין עילית יש יצוג שהושג לאחר מלחמות מרובות ואיומים בהליכה נפרדת, ובאלעד יש נציג שנכנס רק לאחר התפטרות מסיבות אישיות של נציג מש"ס. יוצאת דופן היחידה היא ביתר עילית אך ראשי ק"ד טוענים שאלמלי התמיכה של רב העיר הספרדי יתכן שגם זה לא היה קורה.

וזה אומר ששותפות אמת והכרת טובה הם ערכים שלא נהוגים באף מפלגה, גם לא בדגל התורה. אם לספרדים המזוהים עימה אין יצוג הולם, מוזר שדווקא היא באה בתלונות לש"ס, שברגע האמת הפוליטי עושה רק מה שטוב באמת עבורה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!