הטעות של רובינשטיין

את הטעות הראשונה הוא עשה כבר במוצאי יום הבחירות, כשנשא את דבריו על בימת האודיטוריום העירוני נוכח מאות אוהדי ביתר שחגגו את הזכייה עד לשעות הקטנות של הלילה.
ראש העיר הנבחר מאיר רובינשטיין התנצל על הסלוגן "נבחר כדי להנהיג" והסביר כי לא להנהיג בא, אלא לשרת את הציבור. בהומור, הוא הבטיח לתקן זאת לקראת הבחירות הבאות.

והוא טעה! אם יתמיד בטעותו זו, ספק אם תינתן לו ההזדמנות לשנות את הסלוגן לקראת מערכת הבחירות הבאה.

לו היה מתבונן לעבר המועמד המפסיד, ולא רק לעברו, היה נוכח לדעת כי הטעות הגדולה מכל שיכול לעשות פוליטיקאי חרדי היא לשמש כמשרת הציבור ולהשקיע בתושב החרדי כבוחר פוטנציאלי. יצחק פינדרוס, שעל יכולותיו כראש עיר מצליח אין עוררין – או לפחות לא היו עד לפתיחת מערכת הבחירות – הוא האחרון ברשימה ארוכה של אישי ציבור חרדיים, שעשו את הטעות הפוליטית הגדולה, הפכו עצמם למשרתי הציבור, ובסיומה של קדנציה גילו כי הציבור החרדי אינו נוהג להותיר טיפ לאלו שמשרתים אותו.

ולא שאין את מי לשרת, יש ועוד איך, אך לא את הציבור כפרט הצורך שירותים מוניציפאליים, אלא את הפוליטיקאים והעסקנים המכתיבים לו כיצד לנהוג ולהצביע. בהם יש להשקיע, אותם יש לרפד כל הדרך אל הקלפי.

ההיגיון מחייב שהציבור ישפוט את נבחריו לפי התוצאות הנראות בשטח, שלא לומר ברחוב. שאלו לתושבי ראשון לציון, אשדוד וערים רבות נוספות בהם מכהנים ראשי הערים קדנציות על-גבי קדנציות. הם לא סוגרים דילים עם המפלגות הגדולות, ולהיפך, הם מקפידים להתנתק מהטבור המפלגתי הארצי ולמקד את זרקורי דעת הקהל אל עשייתם העירונית, כשנקודת המוצא הכל כך הגיונית הנה, שאת התושב העירוני מעניין הרבה יותר מי מהמועמדים ישמור לו על עיר נקייה, ומסקרן הרבה פחות, האם עמדותיו הפוליטיות של המועמד למשרת ועד הבית העירוני, זהות לעמדתו.

דיברנו על היגיון? לתושב החרדי, כך מסתבר, היגיון משל עצמו. לדידו של זה, השקעת הנבחר בציבור שבחר בו, אינה משפיעה על אופי הבחירה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע.

נבחר הציבור שמתעקש למצות את עיקר עיסוקיו, באיסוף פחי הזבל העירוניים וניקיון הרחובות, ימצא עצמו בסופה של קדנציה ברחוב.

קחו לדוגמא את ראש עיריית בני ברק לשעבר מוטל'ה קרליץ, איש עשייה בכל רמ"ח אבריו הפוליטיים. בכל עיר אחרת היה לוקח את הקדנציה הבאה בהליכה קלילה. בכל רחבי הארץ, כן. בבני ברק, לא! שהלוא במחוזותינו אין כל משמעות לעשייה ולאינטרס הקטן של טובת התושב - משלם הארנונה. השיקול היחיד שנקלח בחשבון הנו האינטרס הפוליטי הצר, שמוכתב לרוב באינספור דילים קטנים שנרקחים בין פוליטיקאים קטנים עוד יותר מאחורי הקלעים, שלא לומר על גב התושב.

קרליץ, לא היה רק איש עשייה, אלא גם פוליטיקאי בכלל לא רע. הוא פינה את מקומו בהתאם לדיל, וכל השאר, היסטוריה בני ברקית טיפוסית, של שמור לי ואשמור לך.

היה גם מי שנהג אחרת, השקיע בתושב וביום פקודה סבר בנאיביות שההשקעה תשתלם: כזהו ראש מועצת אלעד לשעבר צוריאל קריספל, מייסד העיר ומי ששם בראש מעיניו את ייעול ושיפור השירות לתושב. את קריספל היית יכול לראות בשעת בוקר מוקדמת, כשהוא סובב ברחובות העיר ובודק בכוחות עצמו באלו רחובות לא פונתה האשפה, הוא היה מסוג ראשי הערים שמעורים עד לפרט האחרון כולל בבחירת סוג האבנים המשתלבות למדרכות, ועצי הנוי שיישתלו ברחובות. בכל מגזר אחר הוא היה נישא על כפיים לקדנציה נוספת. לא במגזר החרדי.

קריספל, לא השקיע במקום הנכון ומצא עצמו יותר מידי פעמים כשהוא מכריע בקונפליקט שבין טובתם של פוליטיקאים מקומיים לבין טובת האזרח, לטובתו של זה האחרון והקטן. הוא העמיד במקום את אלו שחפצו לנהל את העיר בשלט רחוק, כשלאו דווקא טובת התושב עומדת לנגד עיניהם. בנאיביות, הוא סבר שהציבור יוקיר לו טובה. סבר ונתבדה בדרך הקשה, עם ספירת הקלפיות.

שלוש שנים אחרי, וכשבקרב תושבי העיר נשמעים קולות של געגוע, הוא נשמע מפוכח מתמיד: "הייתי נאיבי. הייתי צריך לדעת שבציבור החרדי מועמד אינו נמדד לפי ערכו האישי והתוצאות שהשיג. הרי לציבור החרדי אין זכות בחירה אלא רק זכות הצבעה"...

באורח פרדוקסלי, התגייס אותו קריספל בעל התובנות דלעיל, למען הדחתו של פינדרוס מראשות עיריית ביתר, כשהוא נשאל האם הוא לא חש שעשה לפינדרוס את מה שעשו לו, הוא עונה בכנות ישירה כהרגלו: "בהחלט. הייתי חצוי לגמרי. מצד אחד טובת התנועה שאני חבר בה הייתה נגדו.
מצד שני, כקולגה שחווה בדיוק את אותו דבר רציתי שהוא ינצח. הרי לא הייתה שום סיבה עניינית להחליפו. הוא היה ראש עיר מצוין בכל הפרמטרים, הוא ייצג את העיר בכבוד מעל כל במה, הרגשתי שהוא נמצא באותו מצב בו הייתי לפני שלוש שנים, בכל מקום אחר הוא היה נבחר בגדול. עבדתי נגדו, אך בסתר ליבי רציתי שייבחר".




עקדת יצחק

פינדרוס סיים את השיחה, השתתק, וסימן שני קווים על הדף המפולח שהחזיק. "הפסדנו" הוא אמר בשקט לבני משפחתו, ויצא לעודד את הפעילים.

שעה לפני כן, ב-10:15 בלילה, תכף לאחר סגירת הקלפיות, הכל היה נראה אחרת, פינדרוס הגיע לביתו, בישר לרעייתו "ניצחנו בשלוש מאות קולות", והתיישב סביב שולחן המשפחה הביתרית. לצידו היו, אביו ואמו, חמיו וחמותו, שני אחיו וח"כ דודו רותם, ידידו. האווירה נעה בין אופוריה לאופטימיות זהירה, עד לשעה 11:15, בעת שהגיעו נתוני קלפי מס' 7, בה נמנו בטעות, קולות המועמדים לראשות לפני קולות הסיעות במועצה. על הקו היה נציג 'צדק' בועדת הקלפי שבקול נכאים עדכן את פינדרוס כי קיבל רק 209 קולות, בעוד רובינשטיין יריבו זכה ל-355 קולות. פינדרוס שתק רגע, הודה למטלפן וחייג על אתר לבור הממוחשב. "כמה אני אמור לקבל בקלפי מס' 7 על פי הנתונים שבידכם"? הוא שאל. "350 קולות", ענה הקול מהצד השני. "ורובינשטיין"? הוא הוסיף לשאול. "219 קולות", הוסיף להלום הקול מהבור. פינדרוס שמע, אמר תודה וניתק את השיחה, משני צידי השולחן תלו בו בני המשפחה את עיניהם המייחלות, "הפסדנו", הוא אמר בשקט ובעוד הנוכחים מתקשים לעקל, עזב את הבית ועשה את דרכו אל מאות הפעילים שהתגודדו במטה רשימת 'בית יוסף' ברחוב זוועהיל.

מאוחר יותר, כשעיניו אדומות אך קולו יציב הוא נשא את נאום ההפסד ("נאום ההספד" היו שאמרו בציניות לאור התבוסה), כשמשני צידיו יוסי שטרית ויצחק רביץ. הצלע השלישית - נציג 'כן' ומנכ"ל בויאן בעיר בנימין הרשלר לא נכח במעמד למגינת לב הפעילים. באותו לילה כבר גישש הר"מ הירושלמי מראשי הנהגת בויאן, את דרכו לקואליציה כשהוא שורף זמן אוויר (כשר כמובן), בשיחה ידידותית עם ראש העיר הנבחר.

ראש העיר המובס שמר על אצילות אופיינית, אך בתנועתו היה זה ליל הסכינים הארוכות. כנהוג בקרב נושאי הדגל, הופנתה האצבע המאשימה המיידית לעברו של הספרדי התורן. קשים חייהם של הספרדים בדגל התורה, בבחירות לכנסת ה-13 היה זה הרב יצחק פרץ שהואשם בכישלון ונדרש לפנות את כיסאו. הפעם נמצא השעיר לעזאזל בדמותו ובצלמו של ספרדי החצר יוסי שטרית, בחורצ'יק צעיר ונמרץ שבמשך הקדנציה האחרונה ניהל ביד רמה את לשכת ראש המועצה. שטרית הבטיח 1400 קולות, פינדרוס בנה על לפחות 1100. בפועל הצביעו קצת יותר מ-700 קולות, וכדי ביזיון וקצף. בדגל היו שנזכרו בהודאת בעל דין של פינדרוס בשיחה עם 'קו עיתונות' בחול המועד סוכות. פינדרוס סיפר כי ברגע האחרון הציע לו ישי דיל נוסח ה'יתנו-יקבלו' המפורסם של נתניהו: תן לנו את ראשו של שטרית, וקבל את ראשות העיר. פינדרוס סירב מבלי שהתייעץ עם צמרת דגל התורה, ששמעה על כך רק לאחר מעשה והתרעמה: "מדוע הוא לא מתייעץ? הוא יפיל אותנו לבור עמוק ביחד עם השטרית שלו", אמר ח"כ דומיננטי בתנועה.

פינדרוס ניסה 'לשמור על הבית', ואנשיו, אכן דאגו שלא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. רק כעת מתברר כי לכל אורך הדרך נרשמו קלקולים במעשה המרכבה הפינדרוסי. ראשון המהרהרים אחר תבונת הפרת ההסכם היה ח"כ משה גפני שבשיחה גלויה עם פינדרוס הביע את דעתו נגד הריצה העצמאית. מערער נוסף ודווקא לאחר הפסד, הנו זקן השבט ח"כ אברהם רביץ, שממקום שהותו בוושינגטון כאורח ועידת 'נצח ישראל' מערער אחר התנהלותו של פינדרוס ואומר: "מדוע הוא חתם בשעתו על ההסכם עם רובינשטיין מבלי להגישו לפני כן להנהלת דגל התורה? עם כל הצניעות הרי לנו יש מעט יותר ניסיון ממנו בעריכת הסכמים מול שועלי שלומי אמונים".

גם בבית מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן נשמעו כבר בישורת הראשונה קולות של פקפוק, ואף נשלחו שליחים לרחוב חנן 10 בירושלים. בסופו של דבר מה שהכריע את הכף היה כבודו של מרן הגרי"ש אלישיב: "לגבי ההסכם עצמו לא דנו איתי, גם לא ישבו סביב השולחן למשא-ומתן ובדיקת נתונים, ואין לי בירור כמה צריך לעשות מחלוקת ומסירות נפש על כך", התבטא הגראי"ל בביתו. גילו לא מנע ממנו לצאת לארץ נכר, ולהשפיע. אך בביתר הוא נמנע מלהופיע. כשביקשו המרא דאתרא הרב תופיק שיואיל להגיע לביתר ולהשפיע בהסבירו כי "אם פינדרוס לא ייבחר תיפגע ועדת האכלוס והעיר לא תהיה תורה'דיג (תורתית)", פטרו הגראי"ל: "עד ביאת משיח ממילא לא יתנהל שום דבר תורה'דיג". ואילו היועצים בקהילה הביתרית תירצו את אי הגעתו בכך שאין ברצונם לשחק לידי מטה רובינשטיין, שביקש להפוך את המאבק למחלוקת חסידים-מתנגדים. לכישלון תירוצים רבים, הוכח בביתר בשבועות האחרונים.

פינדרוס מצידו לא נותר חייב והבהיר לא אחת את דעתו הנחרצת כנגד ההתלהמות היתירה שאחזה בח"כ ובביטאון התנועה כלפי ממשלת 'קדימה-ש"ס', והוא צדק. בסופה של מערכה, לא מעט בעקבות ההתקפות המתלהמות, לא ש"ס אלא דגל התורה, נראית כיום כתנועה שהיא קריקטורה מהלכת.

וכמו בפיוט חד גדיא, גלגל ההאשמות וההכאה על חטא (על חזה האחר, רק האחר), מוסיף להסתחרר. היו שהאשימו את פעילי יום הבחירות שהובאו מבחוץ.

צעירי דגל התורה, עליהם נמנים זליג אורלנסקי מאלעד, מנחם שפירא ממודיעין עילית, שמוליק גרינברג מבית שמש, ועוד רבים וטובים המהווים את הדם הצעיר בתנועה המאובנת, דוחים, בשאט נפש כמעט, את הניסיון להפיל על פעילי השטח ביום הבחירות את תווית הכישלון: "איך ניתן להגדיר ככישלון הבאת 95 אחוזים מסך המצביעים הפוטנציאלי לקלפי"? תמה אחד מבני החבורה הצעירה, שהזקינה בן לילה, לנוכח התבוסה. הרי בסופו של דבר - הוא מסביר - אגף המחשבים תפקד מעל ומעבר, אך מה לעשות, והוא הוזן בנתונים דמיוניים, שגרמו לכך שאנשי פינדרוס הביאו במו ידיהם המוני מצביעי רובינשטיין לקלפי. מי שצריך לתת את הדין הם היועצים הביתרים, הירשמן רביץ ושאר בני החבורה, ולא העסקנים מחוץ שעשו עבודה טובה, דברי עסקניה הצעירים של דגל התורה.

אלו ואלו חשבון הנפש מחשבים, גם בקרוואן ירושלמי מפורסם בפאתי שכונת מאה שערים, נשמעו השבוע סוגי קולות רבים, החל מנאמן הבית שזעק "התרעתי בפניכם", וכלה בבני הבית שהביעו צער לנוכח התוצאה הכאובה.

ואילו לאנשי חסידות בויאן שסיפקה את הסחורה, תובנה שונה בתכלית. הליטאים עצמם, הם האשמים בכישלון. בבויאן יש גם מי שזוכר, שהיה זה רב קהילת בויאן בביתר (הרב דיקא ולא הגבאי), שלרגע פקפק בתבונת ההליכה עד הסוף, תכף לאחר חתימת ההסכם בין פרוש לש"ס. בשעתו, היה זה מנהל המטה הקהילתי מאיר הירשמן שהטיל את כל כובד משקלו למערכה ושכנע כי הראשות, גם ללא ש"ס, ברת השגה.

ופינדרוס עצמו? הוא שומע את הקולות ומבין כי הדרך לכנסת ישראל, שנראתה סלולה עד לא מכבר, רצופה כעת במטענים ובקבוקי תבערה (סיטואציה מוכרת בכבישים המובילים להתנחלות הביתרית). הוא יקבל בהכנעה את תפקיד סגן ראש העירייה, וימתין בציפייה דרוכה לקאמבק המיוחל. בדבר אחד הוא בטוח: הוא עוד יחזור.


הברית החדשה


עוד רבות ידובר בשבילים הרבים שהובילו את ש"ס לזרועות מחנה פרוש. החל מרבה של חולון הרב אברהם יוסף שבעקבות ההשתלחות האישית נגדו בסוגיית היתר המכירה, גמר אומר להשיב מלחמה כנגד אנשי התנועה המסיתה (כזכור, דבר פגישתו עם מאיר פרוש בערב יום הכיפורים, פורסם בשעתו בלעדית ב'קו עיתונות'), עבור לאריאל אטיאס שנפגש בתל אביב עם בכיר בשלומי אמונים ותיחבל את המהלכים (כלשונו הוא), וכלה ביו"ר התנועה אלי ישי, שרצה פינדרוס אך הכריע רובינשטיין, לא מעט בשל פילוח קולות אותו הציג לפניו ח"כ מאיר פרוש, פילוח אשר הצביע על ניצחון רובינשטייני גם ללא התגייסות ש"ס. ישי ביקש את הנתונים, והתייעץ עם 'המומחה', מזכיר מועצת החכמים רפאל פנחסי, שהתעמק בממצאים ואישר כי מדובר באופציה ריאלית למדי. יו"ר התנועה שמע והפנים. כמי ששומר על קשר עם 'חצרות קודשיך' ברחוב חנן 10 בירושלים וחזו"א 5 בבני ברק, הוא היה מודע למשמעות ההחלטה מבחינת יחסי הגומלין מול צמרת דגל התורה, שהלוא מבחינתם של אלו האחרונים, יותר משחששו הם מהפסד בביתר, חוששים הם מ'הברית החדשה'. הימים שלאחר מכן וההתקפה החזיתית והמאוירת שבאה בעקבותיה של ברית זו, הוכיחו שגם הוא לא צפה את עוצמת הסערה.

הנימוקים כבדי המשקל דלעיל, כמו גם קולם הברור של חברי סיעת ש"ס בביתר שסבלו משך קדנציה שלמה, בעיקר מנחת זרועו של שטרית, נתנו את השפעתם. תשועה ברוב יועץ, וטרם הכרעה בא ישי בדברים גם עם אדמו"ר חסידי ירושלמי, בו נוהג הוא להיוועץ לעיתים קרובות, (בזמנו היה זה גיסו של האדמו"ר שייעץ ליו"ר ש"ס בדימוס אריה דרעי). מסתבר שרוח ההשפעה החסידית, לא זרה לו ליו"ר התנועה הקדושה.


יו"ר משוריין

יום ראשון בערב, שעות ספורות לפני פתיחת העצרת המרכזית בביתר. אלי ישי יוצא מלשכתו במשרד התמ"ת ועומד להיכנס לרכבו. המאבטחים מכוונים אותו לעבר הרכב המשוריין, בדרך המסוכנת בואכה ביתר. אלי ישי עוצר: תביאו את הרכב הרגיל, נוסעים לרחוב הקבלן, הוא אמר למאבטחים. דקות לפני כן, היה זה דוד שטרית, יועצו הבכיר ושלוחו בארץ הקודש (בעת שהותו של ישי בחו"ל) שהסתגר עמו בלשכתו והציג בפניו כרוז שעשה את דרכו לדפוס ובו הובעה "מחאה גדולה מזקני וגאוני חכמי ספרד שליט"א ראשי ישיבת פורת יוסף הגר"מ צדקה והגר"י מועלם נגד ההלשנות השקריות על המרא דאתרא". בגב הכרוז פורסמו תמונותיהם של ראשי הישיבה לצד הרב תופיק תחת הכותרת "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.. ככל אשר יורוך", כשפתקאות פינדרוס ובית יוסף סובבים אותם.

ישי ראה, נלחץ, ומיהר לבית 'המרא דארעא' ברחוב הקבלן, הוא הציג את הכרוז, שמע בתגובה את מה שהיה צריך לשמוע ומיהר לנסוע להגר"מ צדקה בשכונת שמואל הנביא. "לא חתמתי שיצביעו פינדרוס", הזדעק ראש הישיבה 'חכם צדקה', התקשר למי שהתקשר ודרש ממנו במפגיע, לגנוז את המכתב עד לאחר הבחירות. רק אז, עם סיום הסיכול הממוקד, הרשה לעצמו ישי לעבור לרכב השרד המשוריין ולנסוע בואכה כביש המנהרות לביתר.

אם תרצו, יש בסיפור זה כדי להעיד כי ישי כמו פרוש, לא תפקד רק כיו"ר מערכת הבחירות, אלא נאלץ מידי פעם גם לכבות שריפות. אין פלא שבסופו של יום, ניצב היו"ר הספרדי על בימת האודיטוריום לצד פרוש האשכנזי, כמנצח שווה זכויות. והייתה לו לישי, גם נקודת יתרון על רעהו האשכנזי. בעוד שבביטאון הספרדי 'יום ליום' התפרסמה מודעת ברכה של תנועת ש"ס תחת הכותרת (המוכרת) "כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל", הרי שבביטאון החסידי 'המודיע', סירב העורך הרב ישראל שניידר לפרסם מודעת ברכה למאיר פרוש, החתומה בידי נציגי כלל החסידויות, כשהעורך הגוראי מוסיף לקיים בהידור את מצוות "והתעלמת".


עין לציון צופיה

"איפה מאיר"? שאל הפטרון מאיר פרוש תכף לאחר סגירת הקלפיות. "רובינשטיין הלך לישון", ענה לו העוזר הצמוד יהודה דייטש, ופרוש לא האמין. "איך הוא מסוגל"? הוא תמה, אבל רובינשטיין, ברוח ברסלברית קלילה, גם את היום הזה לקח בנונשלנטיות האופיינית לו. בשעה 11:30 הוא התעורר למציאות אחרת. הלך לישון כמועמד והתעורר כראש מועצה.

גם מתוך שינה, היה מי ששמר עליו. החבורה הנפלאה והמשומנת של 'שלומי אמונים' - החל מאברהם שוורץ מראשית המערכה וכלה ביוסי דייטש בסופה - שחרשה את ביתר וסביבותיה לאורכה ולרוחבה, הוכיחה שוב מהי כוחה של חברות ונאמנות, חוצת גבולות מוניציפאליים. אלי ישי למשל, למד על כך תכף לאחר חתימת ההסכם בין ש"ס לשלומי אמונים: "אני לא רוצה לפגוע בך", אמר אז פרוש לישי, "אבל כמו במחשבים, אני לא עובד בלי גיבוי".

ישי לא הבין ופרוש הסביר כי הוא מתכוון להסתער בנפרד על הציבור הספרדי, באמצעות 'שיידרים' (שלוחי דרבנן) של ישיבת 'שובו בנים'. אמר ועשה - השיידרים, שבלילות כתיקונם מיומנים בגיוס תרומות ולבבות, הפכו למגייסי קולות, כשלא פחות מעשרים צוותות שכאלה, בניצוחו של הקמב"ץ רפאל בן הרוש, פשטו על ביתר משך חודש שלם ועשו שמות בשדה 'בית יוסף'.

שבוע לפני הבחירות עמדנו על ההבדל שבין יושבי חדרי החדרים הממוחשבים של פינדרוס, לבין פעילי השטח של פרוש העוברים מבית לבית, בפעילות מבצעית נוסח הקש בדלת. הפינדרוסים זלזלו והסתמכו על פילוחי הבור הממוחשב. אלא שהבור, כך דומה, היה עמוק הרבה מעבר לתחזיותיהם הפסימיות ביותר.


עם המבט קדימה, כשהוא נושם את אוויר הפסגות הצלול של עיר התורה (מעתה אמור, עיר החסידות) בהרי יהודה, יודע פרוש, כי ככל שהזינוק מטאורי יותר, כן תכאב עוצמת הנפילה. לעניין זה, די לו אם יתבונן (והוא מתבונן, ועוד איך), על התנועה הגאה עד תמול שלשום - דגל התורה, שאחזה בו זמנית בראשות מיטב הערים החרדיות ומאבדת אותן אחת לאחת, החל מבני ברק, עבור לביתר, ועין לציון (ולרכסים) צופיה.

אמרו עליו שהוא ניצח בשח-מט, אך גם פרוש יודע כי מדובר בסך הכל, במשחק הראשון בסדרה. הפרס הגדול מבחינתו, ממתין לו בכיכר ספרא. פרוש המפוכח מבין אל נכון, כי גם אם יפנה לופוליאנסקי מרצון את לשכת ראש העירייה, הרי שהוא, במצבו הנוכחי, לא יוכל לכבוש אותה.

רק במוצאי שבת זו עמד לופוליאנסקי בפני רבבות שוחרי שלום בכיכר רבין ודיבר על סובלנות. פרוש, גם אם ירצה, לא יוזמן לאירועים שכאלה, ואם יוזמן, מן הסתם לא יצטט כמו לופוליאנסקי קטעים נבחרים מתוך 'שיר לשלום' (לפחות את הקטע המזלזל בכוחה של תפילה הוא בחר שלא לצטט).

בניגוד ללופו הפופולרי גם בקרב המגזר החילוני, הרי שפרוש אינו יכול להישען על תמיכה אחרת מבלעדי התמיכה החרדית ולשם כך הוא זקוק לאצבעותיהם של אנשי דגל התורה והסיעה המרכזית. גם הוא יודע שאם לא ישכיל להגיע להבנות באלעד, בית שמש ועוד, הוא יכול כבר מעכשיו לשיר 'שיר לשלום' לחלום ראשות עיריית הבירה. שלום ולא להתראות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!