מרוץ שליחים

הם הגיעו ממאה ועשרים וחמש מדינות (שתיים פחות ממלכות אחשוורוש) לכינוס שכמותו נערך בכל שנה בניו יורק רבתי, אך בכל פעם במקום אחר. לא בגלל שהמארגנים השאירו חובות באולם האחרון, אלא שפשוט צר המקום להכילם לרגל הריבוי השנתי הקבוע, הגדל בטור גיאומטרי.

בשנה שעברה נערך הכינוס באחד האולמות היותר גדולים בניו ג'רסי הסמוכה. השנה נמלכו המארגנים והחליטו שאם אין אולם שיאכסן את צאן מרעיתם ברווח הדרוש, מן הראוי שיקימו אותו כמעט בכוחות עצמם.

וכך הפך אחד ממחסני הענק של נמל ניו יורק, העמוס בכל ימות השנה במכולות הנפרקות מאוניות מכל קצוות תבל, לאולם אירועים נוצץ ללילה אחד. רק מבט אל תקרת המקום יכול היה להעיד שלא מדובר במשהו סטייל שרתון סיטי טאואר (כפול שש באורך וברוחב) אלא במבנה צמוד נמל המשמש לאחסנה ולקליטת מכולות ימיות ענקיות.

זה אומר שהיה צריך לרפד את רצפת המזח המבוטנת בשטיחים בהיקף שמן הסתם גרם לביקושים ערים בתעשיית הטקסטיל המקומית, לעטוף את הקירות בווילונות אין סופיים, להשקיע הון של כסף בתאורה והגברה, ורק אז להתחיל לטפל בתכולת האולם עצמו על שלוש מאות וחמישים שולחנותיו. על הפקת אירוע כזה בוודאי לא מקבלים עודף מצ'ק של מיליון דולר.

אבל כשמדובר במסורת של שנים, ובכינוס המעניק אנרגיה שנתית רבת עוצמה למערך שלוחים המונה אלפים רבים, ב'מרכז לענייני חינוך' העולמי של חב"ד לא עושים חשבון. אם חשבונות כלכליים היו הגורם בפעילות המרכז לענייני חינוך של חב"ד הם לא היו מגיעים למה שהגיעו עד היום. מי שמוציא שלוש מאות שלוחים חדשים בכל שנה ומתחייב להחזיק אותם תקופה מסוימת, כבר רגיל קודם כול לעשות, ורק אחר כך לחפש מקורות כלכליים.

שיאו של כינוס השלוחים היה, כאמור, בבנקט (המושג דינר אינו תופס בסדרי גודל כאלה) שנערך בשעות הערב של יום ראשון השבוע. קדמו לו שלושה ימים של סדנאות וסימפוזיונים פנימיים של השלוחים. למדו שם על דרכים חדשות לקירוב לבבות רחוקים, התמודדות עם קשיים ובעיות הנובעים מריחוק ממרכזי יהדות וחינוך גדולים, וגם שיטות לגיוס כספים לבניית בתי כנסת, מקוואות והחזקת המרכז המקומי.

לפי הסיפורים ששמענו במהלך שלושת הימים מסתבר שגם אברכים צעירים שטרם מלאו להם עשרים וחמש שנים יכולים ללמד אנשי עסקים ממולחים פרק בגיוס כספים. תשאלו, למשל את השליח הצעיר של פאלם ביץ' בפלורידה.

והיו גם כמה מאות אנשי עסקים בין אורחי הערב הגדול של יום ראשון. רבים מהשלוחים הביאו עמם לכינוס גם את הנדיבים התומכים בהם במהלך השנה, למען יתרשמו גם הם מהעוצמה והאנרגיה של מפעל השלוחים העולמי. שמענו אומרים שעם עליית מפלס החום הפנימי בין המשתתפים, ובמיוחד אחרי הריקודים, נפתחו גם הכיסים של הנדיבים הצמודים למארחיהם השלוחים.

מי שלא היה צריך לתרום במהלך האירוע, יען כי הוא עושה זאת כל השנה ובהיקפים של עשרות מיליוני דולרים, הוא הנדיב הידוע ר' לב לבייב. למרות ההיכרות האישית רבת השנים עם חב"ד והקשר הישיר עם כמה מאות שלוחים במדינות חבר העמים, הוא לא הצליח לעטות על פניו את ארשת איש העסקים, כאשר הוזמן לשאת את דברו בפני אלפי הנאספים.

לבייב גם לא ידוע כמי שסובל מאימת הציבור. אבל אין אפס. במצבים מסוימים גם מיליארדרים 'נמסים' וחושפים רגשות פנימיים עמוקים. במיוחד כאשר הם מתארים את ימי ההתחלה, כאשר חסכו דולר לדולר. אצל לבייב ימי הבראשית שזורים בברכות ההצלחה שקיבל מהאדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, להן הוא מייחס את הצלחתו מאז ועד עתה.

את הערב ניהל ביד רמה הרב משה קוטלרסקי, האחראי על מערך השלוחים של חב"ד ונואם בחסד עליון בפני עצמו. לצדו ישבו הביג בוס של 'מרכז לענייני חינוך' של חב"ד הרב יהודה קרינסקי, יו"ר אגו"ח העולמית הרב אברהם שם טוב וכל הצמרת החב"דית העולמית.

אבל ה'שואו' האמיתי היה בין מאות השולחנות שבאולם הענק (שמונה דקות הליכה רצופה מהירה מקצה לקצה. בדקנו).

שמץ של זיוף לא היה שם בשמחה שבעוצמתה לא נפגשנו עד עתה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!