פתאום הרבנות מטעם

הימים, ימי בחירת הרבנים הראשיים לישראל, ערב שנת השמיטה. על סף לשכת הרב הראשי האשכנזי ניצבים שני מועמדים מובילים, שקולים בכבודם בייחוסם ובסיכוייהם. שניהם חרדים לדבר ה'. לשניהם נהירים שבילי הגשרון המחבר בין הגבעה הפוניביז'אית בבני ברק לבית ראש הישיבה, כשבילי היכל שלמה. הצד השווה הנוסף שבהם: שניהם מצפים בכיליון עיניים למוצא פיו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך, שעל פיו ייפול דבר.

את המתח בין שני המחנות התורניים, ניתן לחתוך בסכין שאין בה פגימה. לרגע נדמה כי יד אחד המועמדים על העליונה, כשב'יום השישי' שלפני שבוע הבחירות מתפרסם משאל (כמעט ואמרנו: משאל טלפוני) בין חברי הגוף הבוחר, המנבא את בחירתו ביתרון קל, אך הכרעתו של הגרא"מ שך, שכמנהג הימים נופלת ברגע האחרון, משנה את התמונה וסוללת את דרכו של המועמד השני, לכס הרם והנישא.

הרב המפסיד, איש בעל הדר רבני, הנודע ברחובות קריה, מקבל את הדין באהבה. יש בליבו שאלות ותמיהות, אך מנהג אבותיו בידיו, ובעיקר בפיו, שלא להרהר אחר דבר רבו, בבחינת "וידום אהרון".

ורק מקורבי המקורבים שנכחו בחדרון הצר שברחוב ראב"ד, ידעו מה ראה ראש הישיבה על ככה: "בשנת השמיטה הקרובה, הרב הראשי יצטרך לאשר את היתר המכירה. צריך לבחור במועמד שיוכל לעשות זאת בדרך, שיהיה בה חילול ה' הקטן ביותר", אמר ראש הישיבה, ונימק שלא לאוזני המועמדים, את ההכרעה.

שמיטות חלפו, רבנים ראשיים נתחלפו, ובראשית שבוע זה, חל יום השנה השישי להסתלקותו של מרן ראש הישיבה. בדבר המעשה, לא נזכרנו אך משום השנה השישית להסתלקותו, אלא גם, שלא לומר בעיקר, משום 'שנת השביעית'.

פסק דין מעורר (מאמרי) זעם שיצא מתחת ידם של שופטי בג"ץ, חידד יותר מכל את המהפך הקיצוני שחל במעמד הרבנות הראשית לישראל, זו שבראשית ימיה הייתה מוקצית מחמת מיאוס על ידי הציבור החרדי.

שורשו של סיפור שביעית רב ספיחים ונספחים זה, בהחלטת מועצת הרבנות הראשית להותיר את ההכרעה, בדבר מתן הכשר למצדדים בהיתר מכירה, בידי הרבנים המקומיים שבכל עיר ועיר. בתשע ערים ברחבי הארץ סירבו הרבנים המקומיים להעניק תעודות הכשר וכתוצאה מכך עתרו לבג"ץ, מועצת הצמחים, התאחדות חקלאי ישראל ו'שאר ירקות', בדרישה שהרבנות הראשית תעשה שימוש בסמכות המוקנית לה, על פי חוק ותעניק למצדדי ההיתר תעודת הכשר באופן עצמאי, שלא באמצעות הרב המקומי המכהן.

הרבנות מצידה טענה, כי מדובר בסמכות שברשות, הוי אומר, סמכות המאפשרת לרבנות להעניק הכשר, אך אינה מחייבת אותה לעשות כן. אלא שיושבי מגדל השן הבג"צי לא קיבלו את הטענה וחייבו את הרבנות הראשית, לעשות שימוש בסמכותה השיורית ולהסמיך רבנים שיעניקו תעודות הכשר מתירות מכירה, בכל מקום שהרבנים המקומיים אינם נכונים לעשות כן.

נשיאת בית המשפט העליון אומנם ישבה בראש ההרכב, אך את הטון נתן השופט חובש הכיפה הסרוגה אליקים רובינשטיין. ב"חבורה הלכתית" מבית היוצר של חוג רבני צוהר, הוא גמר את ההלל על היתר המכירה, אשר לטעמו, נתמך לא רק בגישת הרבנות המוסדית עוד מתקופת הטורקים, אלא אף בפסקי הלכה של פוסקי זמננו כמרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א ומרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצוק"ל, שעל פי המסופר בפסק הדין, הבהיר לראשל"צ לשעבר הרב אליהו בקשי דורון, "שלמרות שהוא מהסוברים שאין להקל במכירת הקרקעות ויש לשמור שמיטה כהלכתה, מכיוון שרוב הציבור בארץ לא יכול לעמוד בדבר, על הרבנות לדאוג לכלל, ולהנהיג היתר מכירה". ולא נחה דעתו ולשונו הטרחנית של פוסק ההלכה (בעיני עצמו) השופט רובינשטיין, עד שגזר על הגופים והרבנים המשיבים, הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקלים שיינתנו לכל אחד מן העותרים. וכדי ביזיון וקצף.

התגובה לא איחרה לבוא, בדמותם ובצלמם של מאמרי מערכת מלאי חרון עברה וזעם בביטאונים המפלגתיים, ותגובות נזעמות לא פחות של משלחת מלאכים (שליחים), מבתיהם של גדולי ישראל.

לחבר מועצת הרבנות הראשית הרה"ג משה ראוכברגר, ברור מהו מקורה של ההחלטה ומאיזה בית מדרש יצאה: "יש כאן ניסיון של שופטים וביניהם, שופט דתי, לפתוח 'צוהר' לביזוי ולהשפלת רבני ישראל".

רבנות חרדית מטעם


בצד הסוגיה ההלכתית המובהקת והמוכרעת, אי אפשר שלא לתמוה לפשר נקודת השבר, אליה הובלה הרבנות הראשית לישראל. רבנות ממסדית זו, שבראשית ימיה הוחרמה על ידי הציבור החרדי ונתמכה בלהט לא דל, על ידי הציבור הדתי לאומי, שינתה את עורה. בהשלה איטית אך עקבית, הפך עורה המנומר בצבעי הכיפה הסרוגה, לשחור כולו, עד שכיום רואים בני הציבור הדתי לאומי במוסד הרבנות, 'נטע זר' ולא רק בשנת השמיטה.

הציבור הדתי לאומי, שהאמין במטרה שלשמה הוקמה הרבנות כרבנות מטעם, שמוסדותיה מהווים חלק בלתי נפרד מההוויה הציונית של ראשית צמיחת גאולתם, איבד עניין במתרחש במסדרונות 'בית יהב' שנצבעו בשחור.

מאז תור הזהב בו כיהנו שני מנהיגי הציונות הדתית הגר"א שפירא זצ"ל ויבדל"א הגר"מ אליהו שליט"א, ראה הציבור הדתי לאומי בעיניים כלות, כיצד אוחזים במושכות, רבנים ראשיים ודיינים בעלי צביון חרדי. אלא שאת הלגיטימציה שאיבדה הרבנות בקרב כור מחצבתה הטבעי – חובשי הכיפות הסרוגות, היא לא שבה וקיבלה מצידו של הציבור החרדי. על אף התחרדות מסדרונותיה, לא השתנה יחסו של הציבור החרדי אל הרבנות, עד שדומה, כי מעבר להפיכתה לאמצעי כלכלי לתמיכה בדיינים ברי אוריין (ג'ובים בלע"ז), לא ניכר בה ברבנות, כי באה אל כרעיו וקרבו של המגזר החרדי.

הכשריה של הרבנות, החלטות דייני בתי דיניה, ומעמדה ככלל, נותר כשהיה, בבחינת החלטות פקידותיות של נציגי הממסד הציוני, ולדידה של ההשקפה החרדית, פקיד מדינת ישראל - יהיה נכבד ככל שיהיה – פקיד הוא. ותו לא.

הגידולים החרדיים גדלים בגני 'בית יהב' שלא בערוגתם הטבעית, אך בהגיע שנת השבע, ייתכן שבאווירת ההפקר המשכחת את זהות הבעלים הטבעיים, שכח מי ששכח כי בית הגידול הזה, אינו בית גידולנו. הגיעו הדברים לידי כך, שב'יתד נאמן' נזכרו לפתע ב"תקופות אפלות וזכורות לשימצה בהן, הוחלפו מורי הוראה ב'רבנים מטעם' שהפכו לבובות קרטון מגוחכות". לאמור, אם לא נתעשת, עוד תהפוך הרבנות הראשית לישראל ל ...רבנות מטעם. אוי לטרגדיה.

וכאן שואל הבן (שאיתרע מזלו ולא מונה לדיין): וכי מה מהותה של "הרבנות הראשית לישראל", אם לא "רבנות מטעם"?

ואין מדובר בספיח יחיד להתנהגות הבעלותית כלפי הממסד בעל הצביון הציוני. קדמה לכך פרשת מינוי הדיינים בחגיגה מתוקשרת, שלרגע נדמתה כסיקור מערכת הבחירות למועצת גדולי התורה. העובדה שמדובר בלא יותר ממוסד בעל גושפנקא ציונית ממלכתית, נשכחה מלב, כשחגיגת מינויי המקורבים והקרובים, הפכה במחי עט לקידוש שם שמיים ברבים. לא פחות.

מי יודע, שח לנו בערגה אחד מבכירי רבני הציונות הדתית, בקצב הזה, עוד יתחילו לומר בישיבות הקדושות ובכוללים החרדיים 'תפילה לשלום המדינה', ואם לא לשלומם של ראשיה שריה ויועציה, לכל הפחות לשלום דייניה...

ספיחי שביעית


היום אומר לך השופט הדתי עשה כך - כפוסקי הלכה ברי אוריין, ומחר אומרת לך הנשיאה החילונית עשה כך – כפסיקת הרבאיי הרפורמי. בצד הביקורת שהוטחה כנגד התערבות הבג"ץ בהחלטות הרבנות, אי אפשר שלא לתמוה לפשר התנהלותה החוזרת ונשנית של מועצת הרבנות הראשית לישראל, אשר למרות היותה גוף מנהלי ממסדי ("רבנות מטעם" כבר אמרנו?), לא פעלה על פי כללי המשפט המנהלי, ובכך הביאה על עצמה במו ידיה את התערבות הבג"ץ, על ספיחיה ההרסניים.

ולעניין זה (וזה בלבד), שותפים גם אחדים מחברי מועצת הרבנות בכבודם ובעצמם, לביקורת שנשמעה מפיו של השופט רובינשטיין כנגד עריכת משאל טלפוני אישי – ואפילו לא שיחת ועידה - במהלכו חזרו ואישרו רוב חברי המועצה שהשתתפו בו, את פסק מועצת הרבנות הראשית נשוא העתירה, וכל זאת ללא דיון מוקדם, ללא הנמקה, וברגע האחרון שלפני שנת השמיטה, בשעה שאין באפשרותם של החקלאים להיערך כראוי. (במאמר המוסגר יצוין, כי הראשל"צ הגר"ש עמאר, נמנע מלהשתתף בהצבעה, וטעמיו עמו).

"לא למדנו דבר וחצי דבר מפרשת מינוי הדיינים", אומר לנו בכאב חבר בכיר במועצה, "גם אז היו שהתריעו כנגד הסבב הטלפוני שנעשה, בדרך לאישור הכושר לדיינות של המועמדים שנבחרו. גם אז התרעתי כי סבב טלפוני שכזה אינו חוקי, אולם אז כהיום, לא השכיל איש מאיתנו לעשות זאת אחרת", דבר החבר, החפץ בעילום שמו ותפקידו, מחשש פן יבולע לו.

גם חבר המועצה הרה"ג משה ראוכברגר מודע לטענה, אך תולה את הסיבה למחדל בכך, שבג"ץ כפה על מועצת הרבנות הראשית, בערב ראש השנה, להכריע בדבר עד ליום שאחר צום גדליה, החלטה שכפתה הכרעה טלפונית מהירה, נעדרת כל דיון והנמקה.

גם הוא לא מבין מדוע לא נערכה התייעצות מוקדמת עם גורם משפטי ומדוע לא הופקו לקחי העבר. אך יחד עם זאת, מציין, כי בעת שנערך הדיון הראשוני בעניין, השתתף בישיבה היועץ המשפטי לרבנות הראשית, שלא פצה פה, ולא ציין בפני הנוכחים את מסלול המכשולים המשפטי, שהם מציבים בפניהם במו ידיהם.

ויש לו לרב החיפאי חבר המועצה, גם היגיון צרוף כנגד טעוני השופט רובינשטיין בדבר הפגיעה בחקלאי המדינה. הרי מדובר, הוא מסביר, באחוז מזערי של תשע רבנויות עיר בלבד, הנזק שייגרם לחקלאים הוא שולי, ולעומת זאת באותה מידה, מביאה ההחלטה תועלת לחקלאי המשולש, ערבים תושבי המדינה, אלא שלהם משום מה החליטו שופטי הבג"ץ שלא לדאוג, הוא אומר באירוניה, ספק מתלוצץ.

האם נערכה ישיבה כלשהי עם חקלאים יהודיים? הרב ראוכברגר מספר שכן, אולם כשאנו שואלים אימתי, מתברר כי ישיבה שכזאת נערכה ביום חמישי שלפני האחרון. נקל להבין אם כן שהתועלת המשפטית שעשויה להביא ישיבה מאוחרת שכזאת, כמוה כתועלת שבסגירת האורווה לאחר שאחרון הסוסים כבר ברח הימנה.

בישיבה האמורה, השתתפו מלבד חברי מועצת הרבנות, גם מזכ"ל הקיבוץ הדתי נחמיה רפל וחברי הכנסת ניסן סלומיאנסקי מהמפד"ל ועתניאל שנלר מקדימה, ובמהלכה, הטיח הרב ראוכברגר בחברים הדתיים: "אתם שומעים לרבנים רק כשנוח לכם. כשלא נוח לכם אתם מעדיפים את שופטי הבג"ץ על רבני ישראל".

עונת המלפפונים


ופטור בלא כלום מלדון בפרשיית עונת המלפפונים המסעירה את הציבור החרדי, אי אפשר: בשוליה של עתירה, מיטיבה השופטת דורית בייניש לאזכר בנגיעת קולמוס את הטענות שנשמעות יותר ויותר גם בתוככי מחננו. קבל את האמת ממי שאמרה, גם אם, למרבה הבושה, המדובר בנשיאת בית המשפט העליון מעוררת הזעם והשנאה, ובדבריה לא נגענו: "תחת יבול החינם שנועד במקרא למעוטי היכולת, לעני, לגר ולעובד הזר, הרי לנצרכים בני זמננו נגרמה פגיעה, בשל ייקור סחורה עד כדי פגיעה בצרכיהם הבסיסיים".

אותו הבן שבראשית דברינו, זה שלא מונה כדיין ואף לא הופקד על אוצר בית דין כלשהו, שב ותמה, האם לא הגיעה העת לחדול מ"הפקרת" הציבור החרדי בכל שמיטה ושמיטה, ולהשקיע מאמצים כבירים גם (לא רק, גם!) בהוזלת דמי הפירות והירקות לעני ולתושב החרדי, לפחות באותה מידה שמושקעים המאמצים בהטמעת דבר השמיטה כדעת החזון-איש, בקרב החילוני הממוצע, זה שאך בקושי אינו טועם נבילה וטריפה...

סדרת חינוך


המזל הרע רודף אחרי מנהלי הישיבות הקטנות בכל אשר ילכו. בסוף השבוע שעבר, איתרע מזלם, כשבעל כורחם הפכו לכלי משחק בידי ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, ובעיקר בידי היו"ר המיליטנטי רן ארז, הנושא על גבו (עמוס קופות השרצים) את השבתת מערכת החינוך הנכנסת ליומה העשרים.

הבג"ץ שהגישו התנועה הרפורמית וארגון המורים, כנגד תקצוב הישיבות הקטנות שלא קיבלו על עצמן את עולה של תוכנית הליבה מצוי בימים אלו בעיצומו של דיון, ולאור הצעת הביניים של שרת החינוך לאשר את תקצוב הישיבות הקטנות למשך ארבעת החודשים הבאים, נתבקשה תשובת הרפורמים וארגון המורים בנוגע להצעה. הרפורמים אמרו את דברם (כפי שדווח בשבוע שעבר), וכעת הגיע תורם של המורים המאורגנים.

וכשהגיע 'דבר ההוראה', שפשפו רבים ממנהלי הישיבות את עיניהם בתימהון לנוכח התשובה, ששללה מכל וכל את הסדר תקצוב ארבעת החודשים אותו הציעה שרת החינוך, והייתה גרועה בהתרסתה כלפי הישיבות, אף יותר מתשובת הרפורמים.

"למה הם עושים לנו את זה"? תמה בפנינו אחד ממנהלי הישיבות, שאלה שבהתחשב בדיווחים מפיהם של "מקורות זרים" אינה במקומה, ובמקרה הטוב, נובעת מנאיביות יתר.

אותם מקורות זרים (רביב דרוקר בחדשות ערוץ 10) דיווחו, כי בשיחה בארבע עיניים גילה רן ארז שהשביתה, היא חלק מתוכנית שמטרתה להחליף את שרת החינוך יולי תמיר בעמי איילון והיא נעשית בברכת הדרך של שני ה'אהודים', ברק ואולמרט. תחי הקונספירציה.

ואם כך הם פני הדברים, הרי שאין צורך ביום לימודים ארוך, גם לא בהשכלה על יסודית, על מנת לחשב ולהבין כי התגובה החריפה בבג"ץ הישיבות, שיצאה מבית ספרו של ארז באמצעות פרקליטת הארגון, מכוונת גם היא, לעברה של מציעת פתרון הביניים - שרת החינוך יולי תמיר, שבאה להרגיע את השטח הישיבתי ונמצאה גוררת אש, בלתי חינוכית בעליל. אכן, פוליטיקה במירעה.

תמיהה נוספת, קשה לא פחות וכואבת הרבה יותר, מפנים מנהלי הישיבות לעברם של ההורים. כמו בסוגיית שביתת המורים שנראית ככזו, שאינה עושה רושם רב מידי על המון העם (נכון לשעת כתיבת השורות), כך גם בסוגיית הקיצוץ בישיבות, הזעקה הגדולה העולה ממשרדיהם של המנהלים, נופלת – כך הם טוענים – על אוזניים ערלות של הורים שאינם מגלים הבנה מיוחדת למצוקות התקציב. "למה הם עושים לנו את זה"? תמה אותו מנהל שנית, הפעם כלפי ההורים, "הם לא מבינים שאנחנו בסך-הכל ידא אריכתא שלהם בחינוך ילדיהם?"

לא התעצלנו והפנינו את השאלה לעברו של יהודי רב פעלים וילדים, כזה שיש לו יותר מבן אחד החובש את ספסלי הישיבות הקדושות. זה מצידו, כמו יהודי טוב, השיב לשאלה בשאלה: "תגיד", הוא שאל בלמדנות, "לו יצוייר שמחר בבוקר תכריז הממשלה על הכפלת התקצוב לישיבות, האם יש סיכוי שמנהלי הישיבות מצידם יפחיתו את שכר הלימוד???"

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!