כל ח"כ והכביש שלו

כמו במשפט שלמה, נקרעות שתי בנות, תושבות ביתר, בין שני עולמות. בבית אביהן, חונכו על ברכי חסידות בויאן, אך משהגיעו לפרקן, נישאו אחר כבוד לחתנים חסידי קרלין. ויהי היום ותגעש העיר במחלוקת גורלית, חוצת חצרות, שמאיימת לערער את שלוות הנפש השוררת בבתיהן בימים כתיקונם. מן הצד האחד, עולמן הנוכחי קורא להן להצביע עבור המועמד מאיר רובינשטיין. מן הצד השני, האב - במקרה דנן תלמיד חכם ירושלמי משכמו ומעלה, מפציר בבנותיו לציית להוראת האדמו"ר מבויאן, ולא להצביע למועמד אחר מבלעדי יצחק פינדרוס. ובתווך 'מבותרות' הבנות בין שני העולמות, בדילמה אידיאולוגית שמאיימת על שלוותה של 'משפחה יהודית גדולה'.

ואם תרצו, בסיפור הביתרי המוקצן משהו דלעיל, שהגיע לאוזנינו מפיה של שמועה מבוססת, יש כדי להעיד על המחוזות אליהן נקלעה מערכת בחירות אזוטרית בהתנחלות קטנה. מה שהיה אמור להיות מאבק ענייני מקומי על משרת ועד הבית העירוני, הפך, כנהוג במחוזותינו לקרב רווי יצרים ואינטריגות, שיש בו כדי לחתוך גורלות במישור הארצי, ולפלג בין משפחות במישור המקומי. קרב שיש בו כמעט הכול, לבד מוויכוח ענייני גרידא.

מתוככי ליבת המחלוקת בביתר, אך בעיקר מחוצה לה, קשה שלא לתמוה האם אי אפשר אחרת? האם מערכת בחירות מקומית, בעיר שעד פתיחת מערכת הבחירות ידעה בעיקר שלווה ואחווה, אינה יכולה להתנהל בענייניות מכובדת, במאבק על ליבו של עניין – רמת השירות לתושב, ולא על ליבה של עדה, בדיוק כפי שמתנהלות להן מערכות בחירות במאות רשויות מקומיות, גדולות יותר. חרדיות פחות?

ח"כ משה גפני כפרט ייחודי, שספק אם בא להעיד על הכלל, סבור שאין מדובר בהרהורי כפירה. בעיצומה של מערכה, הוא מודה שזה לא היה אמור להיות, ובעיקר לא להיראות כך. הוא מתקומם – כמו בסערת תשמ"ט - כנגד ניסיון הצד השני להחיות את מחלוקת החסידים-מתנגדים, אך באותה נשימה, לא חת מלהודות כי גם בצד הליטאי, לא היו צריכים להגיע לטיעוני הגנה כגון 'שמירת כבוד גדולי הדור'. הגיע הזמן שהציבור ייבחר את נציגיו בכוחות עצמו, על פי כישוריהם, ובין אקט עצמאי זה, לבין 'ועשית ככל אשר יורוך' אין כל קשר, אף לא מקרי, הוא אומר.

ואם יטען הטוען, כי דרך הבחירה האוטומטית נוסח ההצבעה במודיעין עילית (הצבעה דיקא, בחירות לא היו שם), היא האופציה הרעה במיעוטה, גפני שולל זאת מכל וכול ומסביר כי אומנם בבחירות האחרונות, על רקע סיטואציה פנימית רוויות מאבקים, לא הייתה ברירה אלא לנהוג כן, אך ברמת העיקרון, יש לאפשר לציבור להיות מעורב ולהביע את דעתו.

ומסקנתו חדה ונוקבת: שתי האופציות גרועות. דרך החתחתים ההופכת כל בחירות למאבק בין עדתי רווי שנאות - גרועה, אך האופציה המעקרת מכל תוכן את זכות הציבור להשפיע - גרועה שבעתיים. הציבור החרדי ראוי ליותר, ראוי לבחירות שייערכו מתוך בגרות, ראוי שיאפשרו לו לבחור את נציגיו באמצעות פריימריז, לכל הפחות בתוככי כל סיעה וסיעה. זה נראה כמו חלום באספמיא? גפני סבור שלא, ומציין לשבחו (מקצת שבחו) של מאיר פרוש, את דרך בחירת נציגי סיעת 'שלומי אמונים' באלעד בבחירות האחרונות, כמו גם בחירתו של פינדרוס עצמו כמועמד ביתרי, אך לפני קדנציה אחת, באמצעות פריימריז פתוחים ושקופים שהתקיימו בסניף דגל התורה.

אם הנציגות החרדית תיתן דוגמא ותפתח את השורות לפריימריז בהם יוכל הציבור לומר את דברו, על סמך ביצוע בשטח, והיה שכרנו כפול ומכופל. בפעם האחת, יחוש הציבור מעורבות יתר וישתחרר ממסכת השנאות הבלתי פוסקת. בפעם האחרת יידעו נציגי הציבור כי חרב חדה מונחת על צווארם, הכסא אינו נחלה להם (ולבניהם), ומושבי המליאה בכנסת אינם כמושבי בית הלורדים. השררה תלויה ועומדת בכוח עשייתם. את נציגיו, יבחר הציבור על פי מעשיהם, בכפוף לדרך אותה יורו גדולי ישראל.

יש שיאמרו כי מדובר בנאיביות. להם ייאמר, כי השריפה הגדולה הבוערת בתוככי העיירה הביתרית ומתפשטת גם מחוצה לה, מחייבת לחשוב על כיוונים חדשים בהליכי כיבוי הדליקה.

כביש ללא מוצא


טביעת הסוליה הראשונה של פינדרוס, תכף עם היבחרו לראשות ביתר, הייתה סלילת הכביש המחבר בין שתי הגבעות A ו-B, דרך שחיברה בין שני חלקים קוטביים שקשיי המעבר ביניהם עד לסלילתה, דומים היו לתלאות המעבר שבין שני עברי הגדר המפרידה בין ביתר לכפר הערבי הסמוך נחלין. הדרך המאחדת בין הרובעים, אף זכתה לשם המקורי ובעל הקרדיט: 'כביש פינדרוס'.

שש שנים אחרי, משתמש פינדרוס בהישג סלילת הכביש כל הדרך לראשות. אך מה לעשות ובנסיעה נגדית על אותו נתיב ממש, נוסעת גם מכונת התעמולה של רובינשטיין. לדידם, פרוש ולא אחר מלבדו, הוא אביו סוללו של הכביש, בתפקידו כסגן שר השיכון במעמד שר. לשם שינוי, מגייס מטה ההסברה ה'פרושי' להוכחת טיעוניו, דווקא את הגיגיו של פינדרוס, בציטוט שבתוכנו לא נגענו: "אלמלא מעורבותו הברוכה (של פרוש – א.ב.), אפשר ולא היינו מקצרים, כיום, את הדרך לשכונת הגפן, דרך כביש החיבור החדש, אלא סובבים סחור סחור". כתב אז פינדרוס, ומקריא היום פרוש – המתריס במכתבו של ראש העיר, כנגד "קמפיין ההתערבות של המשפחה הירושלמית".

שש שנים אחרי, ואת השבת האחרונה עשה פינדרוס בצעדה הלוך ושוב על הדרך המובילה מגבעה לרעותה, בואכה בתי הכנסת דכל קהילה וקהילה, מתוך תקווה שהכביש הסלול על שמו, לא יהפוך עבורו בסופה של מערכת בחירות לכביש ללא מוצא.

שבוע לפני הבחירות, ובשני המטות היו חותמים בשתי ידיים על תוצאת ניצחון על חודו של קול. בפומבי, בטוחים שני המועמדים בניצחונם הניכר והוודאי, אך שלא למיקרופון, אלו גם אלו מביעים חשש, מי יותר ומי פחות. מן הצד האחד, מודים גם במטה פינדרוס כי האווירה ברחוב, המשפיעה בעיקר על מורל הפעילים, כולה אומרת רובינשטיין.

ולעודף המוטיבציה בעבודת השטח, יש גם סיבה, שאף אם אינה משפיעה על המודע, משפיעה על התת-מודע: פינדרוס עול הימים, לוקח את המערכה כולה בנונשלנטיות, ביודעו כי גם אם יפסיד עתידו עוד לפניו – כך לשם ההמחשה בלבד, באלעד אומרים (ספק מקווים), כי לא מן הנמנע שבעוד שנה נראה את אנשי פרוש בעיר עמלים לבחירתו של פינדרוס. בשיחות סגורות, מביעים אנשי השטח של 'שלומי אמונים' באלעד התמרמרות על הדיל החשאי שנטען (ולא הוכחש) כי נערך מאחורי גבם, ומהותו, תמיכה במועמד ש"ס עתידי אלעדי, באשר הוא שם. כמה מהם החלו לגלגל את האופציה של הרצת פינדרוס לראשות אלעד כמועמד אשכנזי מוסכם, אם וכאשר. (פינדרוס שכבר הספיק לשמוע על ההצעה, הבהיר בחיוך כי בכוונתו לנצח בביתר, ולא לשמש על תקן 'היהודי הנודד'...) ובכלל, מי יודע, אם יאבד פינדרוס את הראשות וישודרג בסופו של תהליך כמועמד לכנסת (לתשומת ליבו של יענק'ל גוטרמן), עוד יהא זה בבחינת ירידה מכס הרשות המבצעת, לצורך עלייה לכורסת הרשות המחוקקת.

לפרוש, לעומת זאת, אין את הפריבילגיה להפסיד, גם לא 'הפסד מכובד' – אחרי שהשליך את כל יוקרתו למשחק בביתר. מבחינתו, כישלון אינו בא בחשבון, שכן נפילה שכזאת, עשויה (או עלולה, תלוי בעיני המתבונן), להביא לתחילת הסוף של סיעת הפסיפס 'שלומי אמונים' שרבים (רבים מידי), משחרים לכישלונה. דומה שבמטהו של רובינשטיין מבינים זאת טוב מכול, דבר הבא לידי ביטוי בראש כל (שלטי) חוצות, בהצפת העיר במודעות ובשלטי רחוב, שעמהם, ובעיקר עם מדביקיהם – "תלייני המודעות", מתקשים לוחמי פינדרוס להתמודד, לעת עתה. אלא שציפור חוץ ביתרית קטנה לחשה על אוזננו, כי במטהו של פינדרוס קיימת תוכנית מגירה מבצעית, להשתלטות באמצעות גיס חיצוני, על השילוט, בלוח-זמנים תלוי ועומד, שנקבע מראש.

אנשי פינדרוס, אמנם זעים באי נוכחות, לנוכח שלטון החוצות הנגדי, אך משיבים מלחמה שערה ובמשנה מרץ, במלאכת פילוח הנתונים אחד לאחד, כשהם בטוחים כי לכל הפחות בחזית זו יתנו פייט ראוי ל'מחנה הפרושים' הידוע בכוח ארגונו. במטהו של רובינשטיין לעומת זאת מלגלגים על פעילי השטח הפינדרוסים היושבים בחדרי-חדרים ממוחשבים, ומנתחים נתונים מספריים, בעוד שפעילי 'שלומי אמונים' - נאמנים לדרכה של משפחת פרוש מדורי דורות - עוברים ממצביע למצביע, משכנעים, ובמידת הצורך מזכירים נשכחות וזכות אבות...

בצד הפינדרוסי של המתרס, לא מסתפקים רק במשאלת לב, ומשקיעים רבות בפילוח הקולות הצפים, מתוך אמונה שרובם יעברו למחנה פינדרוס מכוח היותו של זה ראש עיר מכהן ו'טוב' – גם בעיני יריביו. את עיקר מרצם ואונם (אונם דיקא, הונם לעומת זאת קטן בהרבה מזה של מחנה פרוש, לטענתם) משקיעים הפינדרוסים בהפניית משאבים לעבר 'קו התפר' שבין ש"ס לרשימת 'בית יוסף' בראשותו של יוסי שטרית, ולעברן של שתי חסידויות – בהן לא הורו האדמו"רים לחסידים כיצד לנהוג בהצבעה על ראשות העירייה, מי במודע ומי שלא במודע.

בגזרה הספרדית, אמורה שביתת (שלא לומר נחיתת), יו"ר 'התנועה הקדושה' אלי ישי בביתר בשבת הקרובה, ולאחריה, הטלת 'נשק יום הבוחר', בדמות הגעתו של מרן הגר"ע יוסף לביתר ביום ראשון הבעל"ט (הפעם ללא מרן הגראי"ל שטיינמן לצידו, כפי שהיה באלעד), להרים את רף התמיכה ברובינשטיין לראש הגבעות הביתריות. במטהו של רובינשטיין סמוכים ובטוחים כי הרשימה היוצאת מ'בית יוסף (שטרית)', תהפוך לבלתי כשרה בעליל לתומכי היתר מכירה, כשנשיא וחברי מועצת החכמים יתייצבו על במה אחת ויקראו בעגה הנכונה, לתמוך במועמד הנכון.

הח"כ בדימוס עופר חוגי, המשמש כמנהל מטה הבחירות של ש"ס בביתר, מעיד על עצמו כהודאת בעל דין, כי מעולם לא נכזבו הערכותיו ופילוחיו טרם הבחירות. "ניקח ובגדול. סדר הכוחות בקרב הציבור הספרדי לטובת ש"ס עומד על למעלה משמונים אחוזים", הוא אומר ומסתמך על קמפיין רב שלבים, שכולל טלפונים, ביקורים אישיים וחלוקת סרטי תעמולה, בבתיהם של אנשי מוצא 'התנועה הקדושה'.

מנגד, באגף הספרדי במטה פינדרוס לא מרימים ידיים. מבחינתם, הם יסתפקו בכך שבעקבות ההוראות הסותרות בין מרן הגר"ע יוסף למרא דאתרא הספרדי הגר"י תופיק, ידירו מצביעים ספרדים רבים ככל האפשר את רגליהם, ובעיקר את ידיהם מן הקלפי, ובהתחשב בעובדה שמרבית המצביעים הספרדים הנם מצביעי "שח - רובינשטיין" פוטנציאליים, הרי שכל הימנעות שכזו, כמוה כחיזוק מחנהו של פינדרוס.

הזינובים ההדדיים לא פוסחים גם על אנשי החוג הירושלמי – 'קהל עדת המתמידים', שנתבקשו, יש האומרים ב"לחץ פיזי מתון", להיחלץ חושים למען שמירת כבודו של ה'רב'ה מרחוב חנן 10' שנחלץ בשעתו לעזרת כבוד רבם. אך למעלה מן הטבע מתלבטים רבים מבני הקהילה שהחשיבה העצמית היא אופייה, כיצד לבחור. במטה רובינשטיין בטוחים כי בהתמדה ובהשקעה נכונה, יירשמו גם במגזר זה הפתעות (אם כי לא דרמטיות), לכשיפתחו הקלפיות.

ובלי אנקדוטה ישיבתית לסיום אי אפשר. צחוק הגורל, ובמערכה על בחירת צביונה של העיר, יצא שכר צירופה של בויאן, בהפסדה של דגל התורה. וכל כך למה? יען כי בעת שישיבת 'עטרת ישראל' תכננה את צעדיה הענוגים משכונת בית וגן לבתיה וגניה של עיר כוכבי היופי ביתר, הייתה זו בעיקר חסידות 'בויאן' שהתנגדה נחרצות למעבר הישיבתי שיביא לשינוי צביונה של העיר. לראייתם, בעוד שפינדרוס הליטאי, על אף שיזם בתחילה את המהלך לטובתם של בוחריו הטבעיים, נכנע לבסוף לאינטרס קהילת בויאן ונציגה (בזמנו, צחוק אותו גורל דלעיל, היה זה רובינשטיין), והעדיפם על פני טובת 'אזרחי' הישיבה הליטאית, על מאות בחוריה/בוחריה הפוטנציאליים.

כך או כך, ברגע האמת, ביום הבוחר, תכריע יותר מכל יעילות מטות השטח. בשני הצדדים עומדים שועלי בחירות מנוסים בראש מטה יום הבחירות. מן הצד הרובינשטייני עומד ישראל בוקשפן, איש קרלין. מולו ניצב בני כהן הגדול, איש עיריית ירושלים בדימוס. שניהם יצטרכו למצות את מלוא הפוטנציאל - שלהם ושל מצביעיהם, על מנת להביא את אחרון המתלבטים לקלפי.

מה יהא בסופו של משחק ביתרי זה, והאם יצליח פינדרוס להפתיע ולכבוש שנית את הראשות, או שמא, בהתאם ליחסי הכוחות, תהא ידו של רובינשטיין על העליונה?

שבוע ימים, יגיד.

איש תחת גפני


בצומת הדרכים החרדית, נפנה מהפריפריה הירושלמית בביתר בואכה כביש המנהרות, לסיפורה של הפריפריה הבני ברקית, על דרך מכבית החדשה – שם אנו מגלים כי ישנם גם נבחרים שאינם רובצים בטח על מקומם, ו'נותנים גז' בשטח העשייה.

כביש מכבית שנפתח השבוע לתנועה, משנה את חייהם וסדר יומם של אלפים מבני הציבור החרדי, ולא רק. תוואי הכביש, המחבר בין אלעד והשכונות החרדיות בפתח-תקווה לבני ברק (וחוזר חלילה), ובין תושבי בני ברק לכביש 6, משנה באחת את מיקומם הגיאוגרפי של התושבים, ומקרבם 'מרחק נסיעה' (בת עשר דקות) לבני ברק הבנויה.

ואם ישאל השואל - ומה בין ענייני תחבורה לבין בית ספר לפוליטיקה? ובכן, מסתבר, כי מאז תכנונו בשנת 99 ועד לחניכתו השתא הכא - בשבוע שעבר, הוצא הכביש פעם אחר פעם אל מעבר לשוליים. ראשי הרשויות המקומיות פתח תקווה, קריית אונו, גני תקווה וגבעת שמואל, שבשטחן עובר התוואי, עלו על בריקדות וגשרים, והצליחו לשבש את הדרך המיועדת פעם אחר פעם.

מנכ"ל הולך ומנכ"ל בא במשרד התחבורה, ובשלבים מסוימים הרימו הגורמים המקצועיים ידיים. הון העתק שהושקע בכביש, הלוא אינו שלהם ולא נחסר מכיסם. מנגד, את הטרטור בין בתי המשפט מעתירה למשנתה (טרטור עתירתי שנמשך גם לאחר פתיחת הכביש), עבור לוועדות התחבורה והכספים בכנסת וחוזר חלילה, הם חוו על בשרם ועל זמנם, יותר מפעם אחת.

אלא שבתווך, עמד חבר כנסת חרדי חסר מנוח, שלא פספס כל טריק ושטיק (וכן, גם כותרות לא רעות ב'ביטאון הדגל'), בדרך להנעת מכבשי הדרכים לסלילת הכביש. זה הגיע לשיאו בשנת 2000, כאשר פעל בשיתוף פעולה עם יו"ר ועדת הכספים דאז, ח"כ אלי גולדשמיט, לעכב את תקציב משרד התחבורה בוועדה, עד שיוכרז קבל עם וועדה על דביקות בפרויקט, ונמשך, שנה אחר שנה, על פני עשרות פניות, טרטורים, שאילתות, פגישות, ואפילו דרישה להקמת קיר אקוסטי שיחצוץ בין הכביש ל'ישיבת אור ישראל הגדולה' הניצבת על אם הדרך המכבית, פעילויות שמתועדות כולן בתיקייה עבת כרס בלשכתו הבני-ברקית של הח"כ הנמרץ משה גפני.

מעתה ואילך אם יאמר לכם מאן דהו כי לחברי הכנסת החרדיים אין דרך, נודו לו בראשכם והורו לו על 'דרך מכבית'. שהלוא זהו מסלול הפעילות במחוזותינו, פרוש בביתר, כמו גפני באלעד, כל ח"כ והכביש הפרטי שלו...

בית ספר לפוליטיקה, טורו של אבי בלום, מתפרסם ברשת קו עיתונות דתית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!