ברית השנואים

חם, חם מאוד, באוהל המחאה של חקלאי גוש קטיף לשעבר מול קרית הממשלה. כאילו לא רק הממשלה וכל חילותיה נגדם, אלא גם החמה שיצאה מנרתיקה כדי שלא להטריח אותם באורחים. אלא שזו בדיוק הסיבה שהם נמצאים שם ולפיכך הם יושבים בפתח האוהל ועיניהם צופות אל ארבע כנפות הצומת הסמוכה. אלפי מכוניות חולפות שם בשעה, חלקן מאיטות קצת לצפות במחזה ורק בודדות, אחת או שתיים בשעתיים, עוצרות ופולטות את המבקרים הנדירים.

כמה זמן הם עוד יחזיקו שם מעמד, בחום הלוהט הזה (אוויר הרים צלול כיין, בעיצומו של קיץ, יש בירושלים רק בשירים הנוסטלגיים) - מקסימום עוד שבוע או שבועיים. לאחר מכן יקפלו האנשים הטובים והמסכנים האלה את האוהל, יחזרו לאתרי הקאראווילות וימוגו מהתודעה הציבורית עד ליום השנה הבא של הגירוש הנורא. כפי שזה נראה כעת מצבם אז לא יהיה טוב יותר מזה שהוא כעת, אלא ההפך.

הוי. מתי ילמדו התמימים המושבעים האלה שבמדינת ישראל של ימי שרון והבאים אחריו לא משיגים שום דבר מישיבה באהלי מחאה שקטים ומסודרים. שיקחו דוגמא מחיילי המילואים שישבו באותו מקום בדיוק ארבעה חודשים וקראו להתפטרותו של אולמרט בעקבות הכשלון המחריד בלבנון.

אולמרט, שירש משרון רק את האכזריות והאטימות ואף לא קמצוץ מכושר האיפוק והתבונה, התייחס אליהם כמו לאבק. את חקלאי גוש קטיף לשעבר הוא לא רואה אפילו ממטר. שישבו שם עד שימאס להם וילכו.

אבל עד שבאים בתלונות לראש האבן האטום הזה (השייך לאדם היחיד בתבל המשוכנע בהצלחה הישראלית במלחמת לבנון השניה) אפשר, ואולי גם חובה, לשאול היכן נמצאים כל היתר. במיוחד אלה שנופפו במהלך הבחירות בדגל ההתנגדות הפוליטי והציבורי שהניפו לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון, וברגע שהתיישבו ליד שולחן הממשלה הפליגו למחוזות היעד האמיתיים של המינויים והגו'בים. על הטוב יזכר השר אלי ישי שבעיצומו של משבר הלחם יצא אל הנואשים היושבים באוהל הלוהט ודיבר על ליבם. גם ציפי ליבני היתה שם, וכל היתר- יוק.

מדוע שלא תצאו מהאוהל, תחסמו כבישים ותבעירו צמיגים, אנו שואלים חקלאי צרוב שמש היושב ליד השלט הנאיבי של " לקחתם - תחזירו".

אין לנו כבר כוח לדברים האלה – הוא משיב בלאות עצובה.

בני התשחורת במחנה אליו הוא שייך מתישים את הצבא במרדפים על גבעות חומש ושא נור ומתרתקים אליהם חטיבה שלימה. לזה יש להם את כל הכוח והלהט הדרושים. אבל לחקלאים המבוגרים ועמוסי החובות שגורשו מגוש קטיף יש רק שאיפה חומרית אנושית אחת - לחזור לחיים נורמליים של מגורים בבית אבן ופרנסה בכבוד. ולך תוציא אנשים כבויים ועייפים להפגנות וקרבות רחוב כפי שבאמת היה צריך להיות.

הפאסאדה של החיים הטובים


שלושים דקות נסיעה מאוהל המחאה בירושלים, בואכה יד בנימין ואתר הקראוונים של מפוני הישוב גני טל, ולרגעים מסוימים יש לנו את התחושה שיש מפונים ויש מפונים. יש הזרוקים באתר קארווילות נידח בחולות הנגב, ויש היושבים בלב ליבה של המדינה, בישוב מאורגן ומטופח, ומחכים לבתי הקבע שלהם שיוקמו ממש בסמוך למקום בו הם מתגוררים כעת במגורים זמניים.

והתחושה הזאת מתעצמת במהלך הסיור העצמאי ברחובות הישוב החדש שצץ כמו יש מאין מערבית לבניין המועצה האיזורית נחל שורק. הרחובות סלולים, המדרכות מטופחות, ורמת נקיון וסדר שהלוואי על כמה וכמה שכונות מגורים חרדיות בירושלים. פיסות דשא ליד כל בית, בני נוער במגרש הכדורסל, ואנשים המשייטים בנחת באופניים בינות הבתים. הלזה יקרא מחנה מפונים?. תנו לנו מגרש במחיר טוב שם באיזור, צמוד לכביש שש ועשרים דקות מגוש דן, ועוד שנה אנו קובעים לידם את המזוזה. (לפי מצב מכירת המגרשים בשטח ההרחבה של יד בנימין הותיקה מתברר שיש אנשים שכבר חשבו על זה קודם).

אבל כשנכנסים אל הבתים פנימה מתגלה שמאחורי התפאורה החיצונית המטופחת אין אלא יאוש וכאב אחד גדול. נכון אמנם שבאתרי מפונים אחרים המצב הקיים גרוע עוד יותר והעתיד לוטה בערפל סמיך וכבד בהרבה. מפוני גני טל לא נזרקו ממלון למלון במשך חודשים ארוכים אלא הגיעו ישירות לבית הארחה חפץ חיים, משם לאתר הקראווילות (המתיישבים עצמם מחליפים את האות קוף בחית) הנוכחי ובעוד פרק זמן לא ידוע יתיישבו על אדמות חפץ חיים ויקימו שם את מבני הקבע שלהם באחד המקומות המבוקשים ביותר במדינה.

וכל זה כי היה להם את התבונה המפאיניקית לקחת מראש מה שנותנים, גם אם כלפי חוץ נמשכים המאבקים. בניגוד למשיחיסטים של קרן "מאמין וזורע", שסרבו להכיר במציאות המרה גם לקראת יציאת הנשמה, ניהלו חברי ועד הישוב, וח"כ צבי הנדל בראשם\ מו"מ שקט ומסודר עם הממשלה וחתמו על הסכם פינוי מגובש ומסודר שקיצר להם בהרבה את דרך היסורים של בני הישובים המפונים האחרים.

ולמרות התנאים החיצוניים הנראים כמשופרים לא פגשנו שם אדם שמח אחד. קודם כל הטראומה של ימי הגירוש שלא עומעמה חרף הזמן שחלף, וחרף העובדה שהם היו הבודדים שיצאו במכוניותיהם הפרטיות מהישוב ולא הועמסו בכח על האוטובוסים. המראות של הבתים ההרוסים צרובים אצלם בזכרון כאילו ארעו תמול שלשום. החממות השרופות שאת רובן לא הצליחו לשקם במקום אחר, עצי האקליפטוס הגדועים (יש דברים שאנחנו העירוניים לא נצליח להבין. לך תרגיש מה עץ גדוע עושה לחקלאי). ומעל הכל תחושת ההשפלה העמוקה.

כן. אומר לנו ח"כ צבי הנדל, אנחנו אנשים מושפלים. הנדל הוא בין המתיישבים היותר מסודרים שבין המפונים. יחד עם בני משפחה אחרים הוא הצליח להקים חלק מהחממות באיזור אחר ויש כמובן גם את המשכורת מהכנסת. ובכל זאת, כשהוא אומר אני אדם מושפל אתה מביט לו בעיניים ולא רואה שם צל של הצגה לתקשורת. רק כמו חור שחור אחד גדול.

במבט מבחוץ הקאראווילה של הנדל לא נראית שונה מבתי הקבע של יד בנימין הסמוכה. אבל כשמנסים לפתוח את דלת הכניסה נתקלים בקושי מסוים. האם בני הבית שכחו לשמן את הצירים החלודים? ממש לא. בסך הכל שביל הבטון המוביל לבית שקע אל תוך האדמה ויצר הבדלי גובה עם דלת הכניסה. תמשכו קצת יותר בכוח וזה יפתח, אומר לנו קול מתוך הבית. משכנו, ועכשיו זה נפתח.

את הסיור המתבקש בתוך הבית לא ערכנו. בבתים אחרים בהם ביקרנו ראינו את קירות הקרטון המתפוררים וחשנו בחום הנורא המחייב הפעלת מזגנים בתוך החדרים הלא מבודדים עשרים וארבע שעות ביממה. אל תקנאו בהם. זה לא דירות. זה מלונות. בשורוק על הלמד. בבית שברחוב השקד היו לנו כמה תובנות פוליטיות וציבוריות חשובות אחרות לבדוק עם בעל הבית ועם ח"כ אורי אריאל שהמתין לנו בסלון הבית.

סלון אמרנו? רק כדי לשבר את האוזן. מדובר בפינת הסבה של שני מטר על מטר המחוברת למטבח ולחדר מבואה קטנטן המוביל אל שני חדרים נוספים. יש כאן שמונים וארבע מטר רבוע, עונה הנדל בתגובה למבטינו השואל, ולכאן מכניסים משפחה שהיה לה בית של מאתיים מ"ר עם ריהוט שנרכש בעמל של שנים. הריהוט ברובו מאוכסן עדיין במכולות הנצלות בשמש של צפון הנגב ומרקיב שם כמו גופה שלא ניתנה לקבורה.

אתם לא תבינו את זה לעולם, אומר הנדל , מה זה להפוך לפליט אחרי עשרות שנים ואחרי שכבר חשבת שבגילך כבר הגעת אל המנוחה ואל הנחלה.

המנוחה והנחלה של הנדל, יש להזכיר, היתה באיזור המסוכן ביותר במזרח התיכון. ואת זה לא יכולנו שלא להזכיר לו במהלך השיחה. בירושלים לא מסוכן, הוא עונה כמו יהודי בשאלה נגדית. אצלינו עדיין לא נוחתים פצמרי"ם בקצב של אחד לשעה - נזרקת מיד התשובה המתבקשת.

אבל הנדל מתורגל בדו שיח זה מעין זה. אם היה כל-כך מסוכן אצלינו איך זה שאף אחד לא עזב וכל הזמן קיבלנו בקשות להצטרף - הוא משיב.

מה שנכון נכון. השאלה היא למה. איך אפשר היה לחיות עם שריקות הפצמרי"ם הנוחתים ולהרגיש כמו בתוך בועה שלווה וסגורה. ומדובר באנשים שליוו לא מעט חברים בדרכם האחרונה לאחר פיגועים. אחד בדרך לישוב, אחד בתוכו ממש, והנה קצין הבטחון של הישוב גדעון ריבלין ז"ל (אין קשר משפחתי) שתמונתו ניצבת במרכז תצוגת המבקרים שהקימו המתיישבים המפונים.

זר כנראה לא יבין את האהבה שקשרה אותם לאדמה. אם יתנו לנו לחזור לשם, אומר לנו אחד המפונים בשיחה מאוחרת יותר ליד מרכז המבקרים, אנחנו מקימים שם אוהלים וצריפים ומתחילים את הכל מהתחלה. שיעזבו אותנו ממקדמות ופיצויים.

וזו כנראה התשובה האמיתית.

מעשה בשטאנץ


אבל החזרה למקום היא פרי חלומות שלא יוגשמו עד ביאת המשיח, ובנתיים צריכים לחיות ולהתפרנס. מי לא מכיר את השיטות בהם מנסה המדינה לחמוק מתשלומים לאזרחיה ומתישה אותם באלף ואחד הליכים ביוקרטיים וסעיפים שונים ומשונים. אבל הסיפורים ששמענו בגני טל, שהוא כאמור עוד מבוסס יחסית, מזכירים את המדרשים הידועים על שלטון החוק של סדום ועמורה קודם שעלתה צעקתם השמימה.

הנה מעשה שהיה מפליא ברשעותו גם את מחוקקי הערים האמורות. אחד המתיישבים המגורשים החזיק לפרנסתו מפעל ליצור דלתות ברזל. המכשיר המרכזי במפעל היה שטאנץ ענק השוקל כמה עשרות טונות של ברזל בתוך מבנה בטון גדול. מכה אימים אחת של השטנאץ הזה ועוד דלת ברזל יוצאת מקו היצור. היום כבר משתמשים בשיטות אחרות שקל יותר לבצע אותם במקומות אחרים. אי לכך לא מייצרים יותר שטאנצים נוספים ואין להם שווי שוק. אבל הבן אדם התפרנס מהמבנה המיושן שלו בכבוד רב.

וכמה מציעה המדינה למתיישב המנושל על המפעל דנן? בדיוק את הערך של השטאנץ כאילו היה גרוטאת ברזל העומדת להתכה. וכך הפך בעל מפעל מצליח מבעל שטאנץ מצליח לסתם שוואנץ. אחד שלעולם לא יצליח להסתדר עם הפרוטות העלובות שקיבל בתמורה למפעל חיים.

תרגילי עושק דומים שמענו גם ממתיישבים אחרים. כל אחד והתרגיל שהותיר אותו עם סכום שלא מאפשר לו להקים מחדש את מקור פרנסתו. אם מחשבים לבעל חממה את שווי הברזלים הניילונים וציוד ההשקאה עם פחת שימוש של עשרים שנה, איך מצפים מהם להקים בכסף הזה חממה חדשה? אם נותנים לבעל משק פרוטות על טרקטור מיושן ממנו הוציא את פרנסתו, אפילו פקיד מדינה מטומטם יודע שאין בשוק ציוד משומש במחיר כזה. כך לקחו משפחות שלא חיו על קריטריונים והקצבות אלא מעמל כפים (בהתאם לחזונם של מייסדי המדינה) והפכו אותם לשברי אדם שחלקם עוד יאלצו לקבץ נדבות.

ואיך זה לא קורה כבר היום? פשוט ומצער מאוד. האנשים חיים על כספי המקדמות שקיבלו לבניית הבתים החדשים (שכמובן לא נבנו בשל בעיות מנהליות אין סופיות. גם מתיישבי גני טל עוד לא רואים את היום בו עולה הטרקטור הראשון על האדמות שהובטחו להם). כשגם זה יגמר עוד נראה כאן מחזות שמוטב כעת שלא לשערן כדי לא לפתוח פה לשטן.

ברית השנואים


השיחה עם הנדל ואריאל נקבעה מלכתחילה לנושאי התיישבות וגירוש, אבל גם הם הבינו שהשאלה על התבטאותו המוזרה של הראשון בפרשת דה הרטוך ("אני מכיר אותו הוא בן אדם ישר והגון") תעלה בשלב זה או אחר של השיחה.

צבי, אנו שואלים, איך זה קרה.

קדמונו בשאלה זו חבריו של הנדל בסיעה ובציבור המתנחלים. במיוחד אלה שהשקיעו רבות בקשרים עם החרדים לפני הנסיגה ועדיין מטפחים איתם את הקשרים לקראת הנסיגות האפשריות הבאות. דווקא בזמן שהציבור החרדי נזקק לכל טיפה של תמיכה מבחוץ באה ההתבטאות שנתנה תמיכה דווקא לבעל הסטירה.

אז להנדל יש הסבר גם לזה. הוא טוען שדבריו צוטטו בתקשורת החרדית רק בחלקם והושמט מהם החלק המגנה חריפות את המעשה החמור. אז מה הוא בכל זאת התכוון לומר. הנה הפירוש החדש והעכשווי: הוא (דה הרטוך . י.ר) אדם קשה מאוד. בתחום שלו יש לו איזה שריטה בראש, אבל הוא מצידו מאמין שהוא פועל על פי דין ולכן קשה לו עם ההתקפות נגדו. סוף ציטוט. אבל אחרי ההסבר המעודכן עדיין שנינו מבינים שהיתה כאן התחלקות מיותרת ומרגיזה.

כנגד ההחלקה הלשונית האומללה מציגים הנדל ואריאל שורה של דברים מהותיים הרבה יותר בתחום הקשר עם החרדים. אתם חושבים שהיה קל לנו לשכנע את החברים שלנו להצביע בעד חוק טל שפוטר חרדים מגיוס בשעה שהבנים שלנו משרתים? גם לא קל לנו לתמוך בחוק החינוך החרדי שבסופו של דבר לוקח תקציבים מהחינוך הממלכתי דתי. ובכל זאת תמכנו כי אנו מאמינים שיש לנו הרבה יותר מהשותף מאשר המפריד.

תבדקו, אין הצבעה מהותית אחת בכנסת בשנתיים שאחרי הגירוש שלא הלכנו יד ביד עם החרדים, אומרים בשפה אחת שני חברי הכנסת של האיחוד הלאומי.

גני טל, המקום בו התקיימה השיחה, הוא ישוב דתי לאומי-חילוני מעורב. אין שם זכר לחרדיות אך גם לא שמץ של עויינות אנטי חרדית. מגורשי גוש קטיף הם לא הבורגנים הדתיים של גבעת שמואל (נחום לנגנטל) של גבעת מרדכי (זבולון אורלב) או של שכונת רמות ב' (א. ד. הרטוך) ששנאתם אלינו מובנית בתוכם עמוקות ולא ניתנת לעקירה. זו האדמה שעליה גם אנחנו יושבים, אוכלים מפריה ושבעים מטובה. בין החממות והערוגות לא צומחת לה שנאה אקדמית נוסח אוניברסיטת בר אילן, ולא גם לא הבאשה העסקנית של תנועת המפד"ל המדושנת והשבעה.

עם המתנחלים השורשיים יש לנו על מה לדבר. אין דרכינו דרכם, אבל לפחות הם לא נגועים בשנאת עמי הארצות לשומרי התורה. גם אם בעבר הם אולי חשבו אחרת הרי שאחרי הגירוש הם מבינים שיש במדינה הזאת שני ציבורים שהממסד הממלכתי וכלי התקשורת הצמודים אליו היו מעדיפים שיתאיידו כאילו לא היה. מי שעושק בקריטריונים את הציבור החרדי עשק פי כמה את המגורשים.

אולי הגיע הזמן שנקים ביחד את ברית השנואים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!