'סאטירת' הלחי

התקשורת החרדית, רובה ככולה, לא הגישה את הלחי השנייה, וגם לא התנדבה להכות על החזה.

הסטירה המצלצלת שספג נציג הציבור החרדי ח"כ יענק'ל כהן מידיו האמונות של פקיד מדינת ישראל אמנון דה הרטוך, ויהיו הרקע וחילופי המילים שקדמו למעשה אשר יהיו, חייבת הייתה להיתקל בתגובה חריפה, שאכן באה לידי ביטוי, בהתגייסות עיתונאינו, מקיר לקיר. החל מ'המודיע' ראשון הביטאונים, וכלה ב'שעה טובה' אחרון השבועונים.

מאמרו של הפובליציסט ('הממוחשב') מיכאל (מ.) שוטלנד במוסף 'יתד השבוע', היטיב לבטא את האווירה: "הכאה של נציג ציבור חרדי בעצם מילוי תפקידו בבית הנבחרים הישראלי, חורגת בהרבה מהמעשה היבש החמור לכשעצמו. התמונה של אדם נשוא פנים, נציג ציבור בעל צורה יהודית מסורתית, הסובל אלימות פומבית כה מבזה, נדירה לאורך ההיסטוריה של נציגים יהודיים תחת כל שלטון שהוא. הסטריאוטיפים הנובעים מתמונה זו ברורים מאליהם, וללא תגובה ראויה, יש בהם פוטנציאל גבוה של השפעה שלילית על ההמון בקסבות הישראליות. דברי הסנגוריה התקשורתיים כמו גם התייצבותם של אישים ציבוריים לימין הפראות המחוצפת, מעמידה את כל הציבור בחזית אחת. כולנו הרב יעקב כהן. הכאתו היא בבחינת מעשה אלימות כלפי כולנו".

כשכר שיחה נאה, ניתן לצטט את דבריו הנכוחים של אבישי בן חיים, הכתב 'המומחה' לענייני חרדים, של 'מעריב'. בניגוד לקולגות – הכתבים לענייני המגזר בעיתונות החילונית המתחרה – הרי שבן חיים, אינו עושה את כתיבתו קרדום לחפור בה, ומקפיד לסקר בהוגנות את המתרחש במגזר.

באומץ עיתונאי שאינו מצוי במחוזותיו, לא היסס "הכתב לענייני", מלקרוא לייצור השנאה האנטי-חרדית, בשמו המכוער: "שתי סטירות מצלצלות חטפו החרדים השבוע. את הראשונה חטף חבר הכנסת הרב יעקב כהן מיהדות התורה. את הסטירה השנייה, והכואבת יותר, חטף הציבור החרדי כולו, כשהגיעו התגובות האוהדות לסטירה והתבררה עובדה מפחידה, שורפת ועצובה. רבים וגם נחשבים בציבור הישראלי דווקא שמחו לראות חרדי עטור זקן, חסיד גור בשנות החמישים לחייו ואב לעשרה ילדים, חוטף סטירה. כך למדנו שוב כמה דברים על ישראל 2007: שלא צריך ללעוג לחרדים שטענו השבוע "אנחנו בגלות", שדווקא יש אלימות לגיטימית, שרק מתנחלים וחיילי צה"ל מותר להשוות לגרמנים, ומרתק במיוחד - שלמתעבי המסורת היהודית המיושנת שמייצגים החרדים דווקא יש בפנים מעט זיקה למסורת אחרת, אירופית, עתיקה ומכוערת".

דא עקא (או שמא, דא מכה), ואפילו אבישי בן חיים החוץ-מגזרי, לא יכול היה לעמוד בפני פרץ הלעג והגיחוך הבלתי מובן שנשפך ממקלדתו, של מי שמתיימר להיחשב כפרשן המוביל של המגזר.

לא כהערת אגב, ולא במדור צדדי, אלא בראש טורו השבועי המרכזי: 'המטבחון', הפך אליטוב את הסטירה לסאטירה: "שעתיים שלמות הוא שכב-ישב במרפאה. מסביבו ישבו כולם חמורי סבר. מרגע לרגע נעשה יותר צפוף. מבקר תמים היה משוכנע שנקלע למעמד יציאת נשמה וממהר לחייג לאחד משני האחים הנמרצים, כדי שיעבירו את המעמד המרטיט ב'שידור חי' טלפוני... לחילופין, דומה היה כאילו נקלעת לגטו לודז' של לפני שישים שנה כשאחד החסידים כושל אל תוך השטיבל מעולף, אחרי ששלושה גלוחי ראש הפליאו בו את מכותיהם שעה ארוכה". כך לגלג אליטוב והוסיף לתיאוריו המבדחים, עוד כהנה וכהנה, כיד ליצנותו הטובה.

אחרי פרץ פרודיה שכזאת, גם העיתונאי אבישי בן חיים, שבא לתאר את חומרת המאורע, לא יכל להצטייר כקתולי יותר מהאפיפיור, ונאלץ להצטרף לפרצי הצחוק ולצטט מבדיחות האליטוב: "בלעג קל דיווח סגן עורך העיתון החרדי "משפחה" יוסי אליטוב: "חבר הכנסת הרב יעקב כהן נושם באופן עצמוני", והוסיף : "לו זה היה תלוי בכהן, הוא היה יושב במרפאה לפחות עד תפילת 'כל נדרי' ומחכה עד לאחרון כתבי אל-ג'זירה כדי להסביר מדוע דה-הרטוך גרוע מהנאצים בגלל הרעת תנאי הפרישה של הגננות החרדיות", כותב בן חיים, לא מפיו, אלא מפי כתבו של שף 'המטבחון' החרדי, שהקדיח תבשילו.

"שתי סטירות מצלצלות חטפו החרדים השבוע", כותב בן חיים.

בסוף-השבוע, כך דומה, חטפו החרדים את הסטירה השלישית, ומידיו של אליטוב.

תרתי דסטרי

השבוע האחרון לא "האיר פנים" למו"ל 'בקהילה' דודי זילברשלג, שמצא עצמו נסטר על שתי לחייו.

הסוטרים וללא רחם, הנם עורכי הביטאונים החרדיים: ב'המודיע' א. הדר (העורך ישראל שניידר), במדור 'עניינים'. ב'יתד נאמן' עושה זאת פ. חובב (ישראל וורצל עורך 'יתד השבוע'), במדורו הסאטירי 'אדרבה'.

בגדול החל: ב'המודיע' תחת הכותרת "יפי נפש ותמימים", קורע א.הדר את המסכה מעל פניו של זילברשלג, ועל-אף שאינו קורא לילד בשמו, הרמז והקונוטציה ברורים: "הציבור החרדי, בלעה"ר, הוא ציבור גדול ורחב. יש בו מכל הסוגים ומכל הגוונים. גם 'יפי-נפש' יש בקרבו, כאלו שמשתדלים לרקוד 'מה-יפית' לפני 'פריצים', אותם הם בוחרים לפי הכדאיות, הענין והאינטרס. לזכותם, אם ניתן להגדיר זאת כזכות, יש לומר: הם לא רוקדים בחינם. לחובתם יש לומר: את כלל הציבור הם בהחלט רוצים להרקיד בחינם".

והעורך מוסיף 'לסטור': "גם בריון כדה-הרטוך, מסוגל למצוא סביבו רקדן אחד או שניים. הם כבר יסתדרו עם הקריטריונים שלו (להעברת תמיכות לזק"א או שמא ל'מאיר פנים'??? – א.מור), יתאימו עצמם לכל מה שהוא דורש. הם אפילו ינסו להסביר, עד כמה הלז שומר על הקופה, הם יספרו שהוא איש טוב. יטענו שמתחת לאגרוף הברזל, יש פלומת צמר-גפן".

ובקטן כילה: ב'יתד נאמן' מנחית חובב, 'סאטירת' לחי מצלצלת על לחיו של המו"ל וקורא לילד בשמו: "אלים, הוא (דה הרטוך – א.מ.) אלים? לא, באמת, תגידו, עליו אתם אומרים שהוא אלים? כנראה שאתם לא קוראים את העיתונים הנכונים. אם הייתם קוראים את מאמר המערכת בשבועון לקהילה, לא הייתם נכשלים בטעות נוראה שכזו". וכאילו לא די ברמזים העבים, מציין חובב את שמו המפורש של מטרת החיצים השנונים: דוד זילברשלג.

חובב, כמו הדר, מכוונים למאמר תמיכה בדה-הרטוך שפרסם זילברשלג זה מכבר בגיליון 'קולות' של 'בקהילה', ובעקבותיו 'חובטים' השניים בזילברשלג, שסופג סטירותיים, גם על 'הלחי השנייה'.

פרשת המן

השבוע, תחת כל מיקרופון רענן, טען דה-הרטוך כי התקשורת חרגה מגבולות הביקורת העניינית ושפכה את דמו. "קראו לי אנטיוכוס, המן הרשע", אמר הסוטר בראיונות שהעניק.

הלכנו ובדקנו, וככל שידנו (שאינה סוטרת) משגת, מצאנו אך עיתונאי חרדי אחד שהדביק לו את הכינוי הלז, עובר לכתיבת מאמר הסנגוריה מטעמו.

"מיהו זה ואיזה הוא"? ובכן לא אחר, מכותב המאמר המגונן, 'הפרקליט' דודי זילברשלג. וכה כתב החבר והמו"ל: "אם ההחלטה (של דה הרטוך – א.מ.) נוגעת לחינוך החרדי האיש מתוייג מיד כאנטיוכוס. כל החלטה נתפסת כגזירה ואם היא מתחום הילודים או היונקים היא משוייכת ל'פרעה החדש'. אם היא נושקת לאמירות בוטות של אותם פקידים בנוסח של להשמיד להרוג ולאבד, או אז מככב המן הרשע ועוד דמויות מן הפנתיאון הלאומי של אויבי העם היהודי לדורותיהם".

זילברשלג, חטא כשיצר את השד ה"המני" והוסיף חטא על פשע כשהאשים בכך את נציגי הציבור והתקשורת החרדית כאילו השתמשו בזאת בצורה המונית. ולא היא, הנציגים וכתבי המגזר נזהרו, נכון ליום כתיבת המאמר הזילברשלגי, מלגלוש לשוליים סהרוריים שכאלה של השוואות קיצוניות. (כנחמת פרקליטים, יכול זילברשלג להתנחם בכך שהשד ה"המני" ששחרר זה מכבר, נקלט בשבועון 'שעה טובה', שנסחף אחר אמירותיו של דה הרטוך והצטרף לחגיגה. אכן, מצא מין את מינו).

השבוע, כשטיעוני זילברשלג, נשמעים מתוך גרונו של הפקיד הסוטר, ביכר הפרקליט זילברשלג לירד למחתרת. והעיר ירושלים, נבוכה.

אבישי בן חיים, שציטט 'קטעים נבחרים' ממאמרו של זילברשלג, תחת הכותרת "מילות חיבה חרדיות לדה הרטוך", אף מצא לנכון לציין בהדגשה יתירה, בסופה של כתבה כי "את תגובתו של זילברשלג לאחר אירוע הסטירה לחבר הכנסת הרב יעקב כהן לא ניתן היה להשיג".

ברבות הראיונות והערוצים, הפך זילברשלג עם השנים ל"דובר מטעם עצמו", של המגזר החרדי. והנה, השבוע, בעת שהציבור החרדי מותקף מכל עבר, ובעוד שהמאמר הזילברשלגי משמש כשבט נוסף ביד הפקיד המכה להנחתת "הסטירה השנייה" על לחיו של הציבור החרדי, נאלם קולו של זילברשלג ונעלמה דמותו הססגונית ממרקעי הטלוויזיה.

זילברשלג, שמעולם לא החמיץ הזדמנות להשתזף באור הזרקורים על גבו של הציבור החרדי, בחר דווקא הפעם לשתוק. לעיתים, כמו העת הזאת, אין אמירה גדולה יותר משתיקה רועמת.

לא רק 'קצרים':

משיב מלחמה - זילברשלג, היקיר השבועי של המדור, סופג חבטה נוספת (סטירות באות בצרורות), אך הפעם, לשם שינוי, משיב מהלומה: "תקופה ארוכה מאוד שכותב שורות אלו זוכה למנות רעל ואיבה גדושות בשבועון 'שעה טובה'. השלמתי עם העניין כשם ששמונת קוראי השבועון השלימו עם ריבוי הטעויות שבו", כותב זילברשלג בטורו 'על דעת הקהילה', (ומקצץ במחי קולמוס, מאה ושנים עשר קוראים נוספים שנמנו בעבר בעיתונו הוא, כקוראי 'שעה טובה'). "השבוע" – מוסיף זילברשלג לתנות את כאבו – "פנה אליי מישהו, בשאלה מדוע איני מסיים את העימות עם צוקרמן (עורך 'שעה טובה' – א.מ.). אין לי שום עימות עמו השבתי. נו, באמת, אתה בקלות מסיים את הפרשה. כאן הציע הדובר לתווך ביני לבין צוקרמן. "סגור עמו על תשלום חודשי קבוע ותרווה המון נחת". כששאלתי אם צוקרמן יודע על השיחה נאמר לי, בוודאי. כממתיק סוד סיפר הדובר, כי רבים מן המושמצים בעבר נכנעו לצו ה'זול' יחסית ונפטרו מעונשו של צוקרמן ומרעיו". מה אעשה ואני קרוץ מזן אחר. אולי קצת עיקש, אולי קצת טיפש, אני את החופש שלי לא אקנה בכסף, לא אכנע לעולם לפרוטקשן.. אדרבה, יתבעוני האדונים הנכבדים לבית הדין, ימשיכו לפרוע פרעות בתדמיתי". (סוף ציטוט). סיכומו של 'חד גדיא': פ. חובב וא. הדר חובטים בזילברשלג, זילברשלג הולם בצוקרמן, ועוד 'היד' נטויה... סנונית ראשונה של תגובת הצוקרמן, קיבלנו בתוכניתו של מרדכי לביא ברדיו 'קול חי', ועל פי הנשמע, הוא בהחלט מתכוון להיענות לאופציה השנייה, בהצעתו של זילברשלג ("ימשיכו לפרוע פרעות בתדמיתי", הציע המו"ל). צפו לקבלת ההצעה, בגיליון הצוקרמני הבא עלינו ל'טובה'.

לחם עבודה – במאפיות אין לחם? במערכת 'משפחה' יש עבודה. לא פחות משישה כותבים/ות מכסים/ות בגיליון ובמגזין 'משפחה' את שביתת המאפיות. בעוד שהלחם מושא השביתה מוגדר כ'אחיד', הרי שאופי הדיווח, מפוצל למדי. בגיליון החדשותי של 'משפחה', הכתבת רוחמה פז, וצמד הכתבים שלמה בראל ואריאל קורדיש, כל אחד לחוד, בעמוד אחר ובהקשר שונה, מדווחים על פן אחר של השביתה, בפיזור חדשותי מיותר שנראה ככשל מערכתי. לא כך במגזין, שם נאפית כאחת כתבתן המשולשת של מיכל איש שלום, לאה מייזל ואביגיל מייזליק, תחת הכותרת "נפגשים בכיכר: כל מה שרציתם לדעת על כיכר הלחם ולא היה לכם את מי לשאול. וגם: שני מתכונים ללחם ביתי מופלא". הכתבה ערוכה בטוב טעם, וערבה לחיך. לעורך גיליון החדשות לא נותר אלא לגשת לשולחנו של עורך המגזין ולעבור קורס זריז באפיית כתבות.

לא על הלחם לבדו – כתבי המגזר, כולם לבד מאחד, התעלמו מאחריותו של השר אלי ישי לשערוריית הלחם המאמיר. נקל לשער כמה נהרות של דיו היו נשפכים, לו הייתה השביתה נגרמת בעטיו של שר שאינו נמנה על אנשי המגזר. מכל עיתונאי המגזר, קורא יעקב אייכלר, במדורו 'בית ספר לפוליטיקה' את השר לסדר: "ישי היה מעדיף לשכוח את השבוע החולף ולעקור אותו מהזיכרון הציבורי. זהו יו"ר ש"ס שאינו מוכן לחתום על העלאת מחיר הלחם בעשרים אגורות, אך גורם לציבור בוחריו הוצאה של עשרות שקלים בהיעדר לחם במחיר מפוקח. לרבים זה מזכיר את מצבו של אהוד אולמרט לאחר חטיפת החיילים. ישי מצוי באותה סיטואציה. הוא יודע שהאברכים והמשפחות ברוכות הילדים אינן מסוגלות לספוג את הטילים המשוגרים על ידי המאפיה, אך אינו יכול להיכנע להם ולחתום על העלאת המחיר". ולפינאלה האייכלרי: "בניגוד לאולמרט, ישי לא יקים ועדת וינוגרד שתטיל עליו את האחריות הציבורית". (סוף ציטוט). ואין מדובר ב'ניגוד' היחיד... בניגוד לאולמרט, התקשורת המגזרית המגוננת (לבד מ"מטיף" אייכלרי אחד), לא רק שלא תדרוש מהשר הנכבד, להסיק את המסקנות, אלא אף תימנע מהצגת השאלות.

טעות סופר – ב'שעה טובה', מתקשים זה השבוע השני ברציפות בספירה. אשר צוקרמן, תחת שם העט דוד רוזן מספר כי "ברק נבחר ברוב זעיר של אלף קולות". המציאות קצת שונה, הפער בין ברק לאיילון, לא היה כה מזערי ועמד על למעלה מאלפיים קולות. ובהצטבר הטעויות הנפלטות, שוב אין מדובר רק בזוטות.

מצאנו מים – שני השבועונים 'בקהילה' ו'משפחה', שתו בצמא את סיפור גילוי בארה של מרים, על שפת הכינרת. מקורות המים כמו גם איכותם לא נבדקו, בדרך להשקיית הקוראים בסיפור. דווקא 'שעה טובה' "המלומד בטעויות" (ראה מאמרו של זילברשלג), מפקפק בגילוי המרעיש. "טוענים שגילו את באר מרים", מוכתרת הידיעה ב'שעה טובה'. בתוככי הידיעה, מתוודע הקורא לכך שהידיעה, התפרסמה לראשונה על ידי העיתונאי יואב יצחק: "זה כמובן לא צריך להיות נכון, אבל תמיד טוב לשמוע על גילוי בארה של מרים, מאשר על גילוי עוד שחיתות צמרת ישראלית". ועל משקל דברי ה'שעה טובה' נוסיף אף אנו ונאמר, תמיד טוב לראות גילוי קרדיט, שסייג באשר לאמיתות תוכן הידיעה, בצידו.

כתב מכוכב אחר – דן שביט, בכתבה מפלנטה אחרת, מצהיר על קיומם של עב"מים (כמעט) כעובדה שאין עליה עוררין. בכתבתו, במגזין 'קולות' של 'בקהילה', הוא מכריז בשם שלטונות ארה"ב שב-8/7/47 התרסק ברוזוול שבארה"ב כלי טיס זר - "לאחר שנים של הכחשות... יוצאת האמת לאור: ההתרסקות ההיא הייתה של חללית מכוכב אחר ובתוכה היו גופות חוצנים. כעת יש לכך אישור רשמי". בהמשך הוא מספר על כלי טיס שהתרסק לא מזמן, בשנת 1996(!), בברזיל: "החוצנים החיים(!) נתפסו, תושבים רבים היו עדים לכך ובהם גם כבאים, אחיות, רופאים, חיילים ושוטרים." ואנו לא ידענו ש'בקהילה' מחזיקים עב"מים, על תקן כתבים...

איזו מדינה – אשר מדינה מראיין את מזכיר הממשלה היוצא ישראל מימון וכדרכו, הופך את הראיון לאירועון. על פני העמוד הראשון של הראיון, מרחיב מדינה בסיפור עלילות עצמו ומתאר את מסלול המכשולים שעבר בדרכו ללשכת ראש הממשלה. גם הראיון גופו, לוקה בחסר (בעיקר בחוסר אומץ). כך, לדוגמא, כשמסביר מימון כי שרון ביצע את ההתנתקות הואיל וידע שה'חמאס' עומד להשתלט על הרצועה, שותק מדינה, ומפנה את השאלה הנוקבת הבאה, אל הקוראים, ואליהם בלבד: "צריך קצת לוליינות תקשורתית להסביר ששרון ביצע את ההתנתקות כי הוא ידע שהחמאס עומד להשתלט על הרצועה. שרון עצמו ועדת כתביו אמרו מעל לכל במה שההתנתקות תביא להסדר שלום ולהגברת הביטחון". שאלה במקומה. ומדוע 'נבצר' מהכתב הנכבד מלהפנותה לייעדה?

מצעד הגאב"ד – בכתבה נרחבת מדווח יצחק נחמיה יונגרייז (הוא יעקב רייניץ) ב'בקהילה' כיצד "בצעד נדיר הגיע הגאב"ד בצהרי יום חמישי האחרון למגרש הרוסים, מקום המעצר של האברכים" (מסירי שלטי הצניעות בבית שמש – א.מ.). עמיתתו 'מעבר לכביש' נתן וייס מתארת בגיליון 'משפחה' מציאות אחרת. תחת הכותרת "גאב"ד העדה החרדית נאלץ להמתין לשוטרים", מתארת וייס כיצד "גאב"ד העדה החרדית הגיע לבית המעצר במגרש הרוסים ונאלץ להמתין יותר מעשרים דקות עד שאושר ביקורו, לאחר שתדלנות ומאמצים רבים – בעיקר אצל אחד מנציגי המפד"ל". האם יונגרייז מטייח ומייפה את המציאות לעיני הקוראים, או שמא נתן וייס רואה במעומעם מ'עזרת הנשים'? לנציג המפד"ל, פתרונים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!