שערי המידע ננעלו

מאמרי המערכת שקדמו לפתיחתו של 'פורום המנהלים' של 'המודיע' התוו את גזרתו המצומצמת של ה'פורום':

"'פורום מנהלים' לא נועד להמציא מנהלים חרדיים. הוא לא מתכוון, חלילה וחלילה, להעלות את נושא ה'עבודה' כדיון חברתי וציבורי. חלילה! הוא נועד אך ורק לתת כלים מתאימים למנהלי מוסדות איך וכיצד לנהל את הישיבה, המוסד, הארגון, הקהילה, העסק ועוד, על הצד הטוב ביותר, וזאת מבלי לרעות בשדות זרים", כתב י.מ. ארזי, הלא הוא יצחק מתתיהו טננבוים מעורכי הביטאון, בתוספת פרשת 'בלק'.

בראשית השבוע, למען חזור והבהר, נמצא המקום, בצידו של דיווח בדבר "מרכז השתלמויות מקצועי למנהלי ארגונים ומוסדות, אנשי עסקים ומנכ"לים", להוסיף בהאי לישנא: "כאן המקום להבהיר כי מרכז "מובילים בניהול" אינו בית-ספר או מרכז הכשרה לאנשים החפצים להשתלם בניהול לשם רכישת ידע בתחום, וניסיון להיכנס ולהתערות במקומות עבודה ותפקידים ניהוליים. המטרה המוצהרת הינה לעזור למנהלים, שכבר תופסים עמדות ניהוליות ותפקידי ניהול בכירים, להשתלם בתחומים ובנושאים הנדרשים להם תוך כדי עבודתם השוטפת.. ואת ההכשרה הזו, מבקש המרכז החדש להנחיל בצורה המקצועית ביותר בד-בבד עם האווירה המתאימה לציבור החרדי. הדגש ניתן הן בתכנים הלימודיים - שהותאמו ונבררו בקפידה, במטרה להביא בפני המנהלים אך ורק את הכשר והמותר; והן מבחינת ציבור המשתלמים עצמם - כאשר הקורסים יתקיימו באתרים ייעודיים ובדיבוק חברים המותאם ומתואם לציבור האמון על דרך התורה ומצוותיה".

דא עקא, והבהרת עורכי העיתון, לא הצליחה לרדת לרמת השטח של מארגני ה'פורום' האמור.

בזה אחר זה, עלו לבמה מנכ"ל בנק ירושלים דוד ברוך ושר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג, והרביצו בפני הנוכחים את משנתם בדבר החשיבות שברכישת השכלה ותארים אקדמאים ויציאת חרדים לעבודה. לאווירת "דיבוק החברים" תרם את תרומתו גם החשב הכללי ירון זליכה, שנאם, כמו יתר מרצי המי"ל, בגילוי ראש. לדברי הנוכחים אף הגדיל החשב לעשות באזכור שם שמיים בקודקוד חשוף, כשהעורך הראשי הישיש של 'המודיע' נע בכיסאו באי נוחות.

למשמע דברי הבוז'י לא נשמעו קריאות בוז. איש לא מיחה, איש לא התווכח. אדרבה, ב'המודיע' אף ידעו לספר כי השר הרצוג נשא את נאומו "לקול מחיאות כפיים נלהבות מהציבור". את תוכן נאומו של הרצוג, דאגה יד נעלמה לצנזר מעיני הקוראים.

נאה(?) דורש 'המודיע' ולא נאה מקיים. ובעוד שבכל הנוגע לאחרים, זולתו, מקפיד העיתון הקפדה יתירה על חסימת כל דבר שבקדמה (שאלו נא את מפרסמי מכוני ההכשרה), זכו משתתפי הפורום מטעמו של אותו עיתון מצנזר, למנת דוברים גדושה שדרבנה את התופעה.

ובעוד שב'פורום המנהלים', הדיונים התנהלו. לעיני הקוראים, שערי המידע ננעלו!

מבית פנימה, בתוככי מערכת 'המודיע' הסגורה ומסוגרת, נשלחו חיצי הביקורת מ'בין השורות' של מאמר המערכת של ביטאון יום ה', שעסק ב"כינוס 'פורום מנהלים' שנפתח אתמול וינעל היום":

"בלהט הדיבורים בעניני חברה וכלכלה, יש גורמים במימסד החילוני, שמגלים נכונות 'לקרב את הציבור החרדי ולעזור לו'. אין דבר נכון יותר מאשר לנסות ולעזור, אך לפעמים, מנימת קולו של המבקש לסייע למדים על כוונות שאינן רצויות. משום שאם מישהו מבקש 'לעזור לציבור החרדי' לוותר על משהו מעקרונותיו, או להוציאו ממסגרותיו – מוטב שימהר ויקח את טובתו חזרה. אין מחיר בעולם ששווה את עקרונותינו. איננו רוצים להיות 'כמו כולם' באורח החיים או במוסכמות. הציבור החרדי, בכל מצב ובכל ענין רוצה להישאר מה שהוא. רוצה לשמר את מורשת סיני - כפי שהיא, ללא שינוי כל שהוא, מבלי לוותר לא על פסיק ולא על קוצו של יו"ד. הוא לא מבקש עזרה מאף אחד, רק שלא יעשקו את זכויותיו". סוף ציטוט.

כנהוג במחוזותינו, לקוראים, לא נודע כי באו הדוברים בשבח רכישת התארים, לקרבו של 'פורום'. העקיצות ההדדיות, נותרו בגדרה של תכתובת מוצפנת פנים ארגונית, למי מבין הקוראים שהגיע ל'פורום' ונוכח לדעת לדאבון לב, כי "המגיה ("מבקר" הביטאון), לא הגיע"...

באותו יום, צוטט גם נאומו של "הרב אמיתי שולמן, מעורכיו הבכירים של 'המודיע'": "שעמד בדבריו על האתגר ש'המודיע' לקח על עצמו בהקמת "פורום מנהלים", הנערך על טהרת הקודש באותה הדרך שבה נוסד העיתון על ידי גדולי ישראל". כמו בעניין התארים, גם כאן, את משנתו של הרב הלעומתי ישראל רוזן, ש"עשה שבת לעצמו" ב'פורום העסקי', תוך שהוא מקומם עליו את נציגי ועדת הרבנים לענייני השבת, (ראה כתבה באתר), לא מצא לנכון העיתון לאזכר, אף לא בחצי מילה.

בהקשר אחר, מצטט ביטאון המודיע את דיברתו של "ר' אריה זיסמן, חבר מערכת 'יתד נאמן' שהנחה את המושב, וציין כי הקורא החרדי יודע לקרוא את מה שכתוב וגם את מה שלא כתוב"...

ונאים דברי חבר המערכת ה'יתדית', ל'פורום המודיעי' בו נאמרו...

חרך החרק


ב'המודיע' נוקטים בדרך של העלמה, וב'יתד' בקו של הטיה.

בטורו 'אדרבה' מתמודד פ.חובב עם מבקרי החינוך החרדי הטוענים כי "החינוך אינו חושף את הילד החרדי להשתלבות בדברים החשובים שהעולם המדעי המודרני עוסק בהם".

ישראל (פ.) וורצל (חובב), משיב לטענה בדרך מקורית משלו. בסוף השבוע החולף, הוא מספר, פורסמה בעיתון המגדיר את עצמו כ"עיתון לאנשים חושבים" כתבה תחת הכותרת: "דרוש בית חם לתיקנים מתים".

"ובכן, גיבור הכתבה הוא חבר קיבוץ מעגן מיכאל, אשר לדברי העיתון "שומר בביתו את אחד האוספים הפרטיים הגדולים של החרקים. האוסף כולל עשרות ארגזים מסודרים המכילים אלפי חרקים מהארץ ומהעולם, שאספו הוא וארבעת בניו במשך 47 שנים. הם מסודרים לפי קטגוריות כשליד כל חרק פתק המגדיר אותו, מינו ומשפחתו. בפתק אחד מתועד מי לכד אותו, היכן ומתי. מלאכת הקטלוג נעשתה בצורה מקצועית בעזרת ספרים ובעזרת אוספי החרקים (יש דבר כזה) באוניברסיטאות תל אביב וחיפה".

על תקן (או שמא על 'תיקן') "דע מה שתשיב", שולף הפ. בתחביר חובבני, את שורת המחץ: "תלמידים חרדים חביבים, קודם נערוך לכם בוחן פתע. ובכן, שאלה ראשונה: באילו תחומים יש לאדם יתרון אינטליגנטי על המקקים ובאילו תחומים יש למקקים יתרון אינטליגנטי על האדם?", חובב מוסיף ומלהג, תוך שהוא מזלזל באינטליגנציית הקורא החרדי, עד שלרגע נראה כי כאינטליגנציית חרק, נדמית היא בעיניו.

גם אם נצא מנקודת הנחה כי יש לו לחובב תשובה, לשאלת אי-לימוד המדעים (ולא מדעי החרקים) בחינוך החרדי, לא זו התשובה!

אדרבה, דווקא תשובתו המזלזלת והבלתי עניינית של חובב, יותר משיש באופייה משום סאטירה כנגד טענות המבקרים, יש בה משום פרודיה על ההתגוננות הג'וקית של המבוקרים.

מסתבר, כי כשמגיעים הדברים לכדי דיון ענייני נוקב בנושאים מהותיים הנוגעים באושיות חינוכנו, הכל כשר בדרך להטיה ולכיסוי חרך המבט האחר, גם אם יהא כגודלו של חרק.

הכישלון לא יתום


הם חגגו את 'קריאת שם הוולד', על הריון שלא בא לעולם. השבוע, מודים לבלרינו במחדלם, אך תולים באחרים את סירחונם.

הכותרות הראשיות על תמיכת שרת החינוך ב'חוק החינוך החרדי' התפוגגו להן. "כתבינו
האמיצים", איש איש ותעוזתו, מצאו את הדרך הנאותה לרדת מן העץ, על גבם של אחרים.

אליטוב (כמו נהרי), מאשים את גפני, ריבלין (בהשראת "הגורם הפירוסי הבכיר") יורה ללא הבחנה, ואילו ב'שעה טובה' נזכרים "אחרי מות" להעניק את הקרדיט ל"תמיכת" השרה בחוק, גם לח"כ משה גפני, לאחר שרק בשבוע שעבר, בעת שההישג נראה היה כבר קיימא, ניתן מלוא הקרדיט לח"כ יעקב כהן.

במקרה זה, לדידם של לבלרינו, לקרדיט, גם אם קרדיט שלאחר מות, אבות רבים, כל עוד מוקמת סוכת האבלים על התמיכה שעברה מן העולם, במחוזותיהם של אחרים.

רק אחריותם האישית של בכירי הכותבים במגזר החרדי, נותרת יתומה. ריבלין ואליטוב, שניהם יחד וכל אחד לחוד, קנו כלוקש מסיני את מידעי "השיחות הנכנסות" שהועברו אליהם מלשכותיהם של ח"כי יהדות התורה, והפכו זאת לכותרת העומדת בפני עצמה. לא ככותרת פרווה נוסח "גפני: תמיר תתמוך בחקיקה", אלא כקביעת מסמרות עובדתיות, ובכותרת ראשית, באותיות קידוש לבנה: "תמיר תתמוך בחוק".

ומדוע, בשם כל קדושי אליטוב, לא טרחו הכותבים הנכבדים לעשות את המינימום שבמינימום, להרים שפופרת ולחייג ללשכת השרה על מנת לוודא אם אכן הודיעה על תמיכתה?

הכותרת הראשית, נמרחה כלאחר יד ובהגיע הפאדיחה, שיכולה הייתה להיחסך בהינף "שיחה יוצאת" אחת, מטואטאת האחריות אל מעבר למפתן המערכת.

גם אם האבלים, מסרבים לומר קדיש, אין הם יכולים להתייתם מהכישלון...

קצרים:


קצב החדשות - לעיתונות המגזרית, חדשות ב'קצב' שלה. כך, מבלי משים נמצא לו המכנה המשותף השבועי, פרי עטם של סופרינו, בין חדשות המרגל המצרי המתאבד, לבין נשיאנו המופרש. מבלתי יכולת לדווח על 'חדשות השבוע', התמקדו עיתונאי המגזר כאיש אחד בסיפורו של המרגל(?) המצרי אשרף מרואן. בצלאל קאהן ב'יתד השבוע', בנימין גרנות ב'בקהילה' וגב' ארי סלומון ב'משפחה', מתמקדים בנושא ומכניסים מעט קצב לחדשות...

ואל תפן ליצר – בהקשר אחר, כותב העיתונאי (והתסריטאי?) החרדי ישראל אייכלר על "שתיקת הכבשים החרדיים". בכל הנוגע לשתיקה האמורה לעיל, היו גם כאלו שלא התאפקו, ודווקא במישור ה'יתדי': על רמון, כותב הפרשן הפוליטי ר. צביאלי כי "היצר הפוליטי שלו גדול יותר מכל יצר אחר"... עמיתו המדיני אריה זיסמן מציין כי קצב "סיים השבוע את נשיאותו כפי שסיים"... מגלים טפח, ומכסים טפחיים.

פוקוס חיובי - הדס פוקס, כתבת המגזין ה'משפחתי' מגישה בכתבה מרתקת, תחת הכותרת "אמונה עיוורת", את סיפור חייהם של יששכר ושולמית אהרוני – עיוורים תושבי בית שאן – שכנגד כל המוסכמות הקימו משפחה. יאמר מי שיאמר: עוד כתבה. טוב מראה עיניים, הקריאה משנה את התמונה.

חכמת נשים - ועוד מ'עזרת הנשים' ה'משפחתית'. לאה מייזל, שבה ומוכיחה את כוחה בהפיכת נושאים מסובכים לכאורה, לפשוטים להפליא. "חור בראש", מוכתרת הכתבה העוסקת ב"8 מליארד דולר, 34 טון מגנט וחלקיקון מזערי (שלא ברור אם קיים בכלל) שעומדים לשנות (או לא) את העולם". להומור אין מתחרים, גם לא לדרך הגשת הדברים. ומכאן פנייתנו לכתבי 'עזרת הגברים', לימדו נא משותפותיכם למערכת, וכבר אמרו חז"ל: "חכמת נשים"...

שנה ופירש – שנה אחרי, נותן 'בקהילה' את הביטוי הטוב ביותר ל'קולות' המלחמה דאז. יצחק הורוויץ, ממקד את הגיליון כדבעי בכתבות מזווית אחרת. בני טוקר מביא את סיפורו של האב שלא ישלח עוד את בניו למלחמה. אשר מדינה בקומץ סיפורי גבורה. את סיקור זווית החורבן וההרס, עליהם נכתב כבר הכל, מותירים כתבי 'בקהילה' למתחרים.

יתנו יקבלו – תחת הכותרת "האמנם רוחות מלחמה מסוריה?" ממקד הפרשן אריה זיסמן את כתבתו המרכזית ב'יתד השבוע' בחזית הסורית. "ביום שאחרי" (יום א' דשבוע זה), תופס הנושא את הכותרת הראשית של 'מעריב'. את דבר העתקותיהם של עיתונאינו מ'מעריב', שמענו גם ראינו. האם לראשונה נתקלים אנו ב"הדדיות"?

מממש ההבטחות - ריבלין הבטיח, אליטוב מקיים. בשבוע שעבר כתב ריבלין כי: "הקרב בין השניים (גפני ונהרי – א.מ.) אינו נקי מהשפעתו של קרב מקומי הנערך באופקים בין רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה על מבנה שהתפנה. ועל כך עוד ידובר בשבוע הבא". השבוע, לא רק ריבלין, גם הקולגה אליטוב משחיז קולמוסו ופועל למימוש ההבטחה כשהוא מספר ב'מטבחונו' את סיפור המאבק "המובטח", באופקים. בשבוע שעבר, פספס אליטוב לחלוטין את מאבק האיתנים שבין נהרי לגפני, השבוע, בהכוונתו ה'אופקית' של הריבלינאי, עושה אליטוב את דרכו בדילוגים, היישר ללב הסכסוך, בכתיבת טור מקביל בתוכנו (גם אם לא בחריפותו) לטורו של הריבלינאי, כשאפילו התצלומים דומים. אפרופו ריבלין, גם הוא אינו חף מרסיסי טעויות, כשהוא שולף נתונים מספריים בדבר גני הילדים באלעד, שאינם תואמים למציאות. ולהתראות בשבוע הבא...

העתיד עדיין – ינון פלח, ביומנו השבועי, קובע כי "השר שיטרית כבר לא נכלל ברשימת השרים המיועדים לקידום". יעקב אייכלר, על משבצת "העיתונאי המטיף", מחרה מחזיק אחריו באותו 'קו' של הקדמת המאוחר כשהוא מבכה את מר גורלו של 'חוק החינוך החרדי': "תקנון הכנסת קובע כי חוק שנופל אין אפשרות להעלותו מחדש במשך חצי שנת פעילות", הוא כותב ומנבא את נפילתו של החוק, בטרם עת... סופם של דברים, שטרית קודם למשרת שר הפנים, וחוקו של גפני עבר בקריאה טרומית. ומכאן תצא קריאה: כתבים, גם אם המידע לא מצוי לפניכם בעת כתיבת השורות, לכל הפחות סייגו דבריכם...

קרדיט בקרן זווית – תחת הכותרת "בית חם לתיקן", מספרת ב. קרביץ במדור 'קרן זווית' את סיפורו של חבר קיבוץ מעגן מיכאל, ש"שומר בביתו את אחד האוספים הפרטיים הגדולים של החרקים. האוסף כולל עשרות ארגזים מסודרים המכילים אלפי חרקים מהארץ ומהעולם, שאספו הוא וארבעת בניו במשך 47 שנים. הם מסודרים לפי קטגוריות כשליד כל חרק פתק המגדיר אותו, מינו ומשפחתו. בפתק אחד מתועד מי לכד אותו, היכן ומתי". נשמע מוכר? לא בכדי. פ. חובב הזכור בטור זה לעיל, מצטט את הקטע ולגנאי בשמו של עיתון 'הארץ'. ולקורא הפטריוט, לא נותר אלא לתמוה, לשם מה נזקק חובב להביא ממרחק תיקניו, כשאותה ידיעה גופא, מונחת לה באותו עיתון, ב'קרן זווית'?

לצוקרמן חוקים משלו - תחת שם העט דוד רוזן נקבע בשעה טובה ב'עיתון של האחיין', כי "בחוק הקיים מי שזוכה במספר המנדטים הרב ביותר מקבל את ההזדמנות הראשונה להקים ממשלה". עד כאן ציטטת חוקי הצוקרמן. ומכאן ואילך נתונה זכות הציטוט לחוקי מדינת ישראל: סעיף 7(א) לחוק יסוד הממשלה קובע: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך", ואף לא מילה על בעל הסיעה הגדולה ביותר. הייתכן שהתבלבל לו הצוקרמן בין 120 הנבחרים לבין 120 הקוראים?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!