מצעד הכותרות

הם התגעגעו לכותרות, שהפכו אותם לסלברטאים לחד יומא. "קדושת ירושלים" בראש מעיניהם? האמת פשוטה וכואבת הרבה יותר, אלו הכותרות – הם לא יכולים בלעדיהן.

פחות משנה אחרי שהובילו את העלאת 'המצעד' על סדר היום, המגזרי והכללי כאחד, שבים הדוברים הרשמיים למחצה ו"יוצאים לתקשורת" בעטיו של מצעד.

באדיבותם כי רבה, הפכה ירושלים, שרוממות קדושתה בפיהם, למילה נרדפת למצעד וצועדים. אלו האחרונים, גוזרים עד היום את הקופונים, כשבאדיבות פרסום החינם, במגזר ומחוצה לו, בקיאים אף מיטב ילדינו בטיבם של צועדים.

בתוך "העדה החרדית" ניסו גורמים שפויים להניא את הדוברים מ"לצאת לתקשורת", אך הם בשלהם, חדורי עוז ועזוז דקדושה, צועדים במודע גם הפעם, ומחללים, בדרכם שלהם, את קדושת ירושלים. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, על "הבן החמישי", מדברים דוברי "העדה"...

הדובר הבלתי מעורער (פרסומת חינם, לא נשוב ונעשה לו...) שוב "יוצא לתקשורת", (המגזרית, לא ה'עדתית'! וכאן שואל המבקר, האם בגיליון העדה אותו הוא עורך הוא מוצא לנכון גם כן, לפרסם את הגיגיו המצעדיים, או שמא, בשביל זה יש שבועונים???).

בתשובה לשאלת כתבת 'משפחה' נתן וייס, הוא מודה כי "הפיק את הלקחים מהמצעד הקודם": "המחאה תהיה מאורגנת ומסודרת. יפקחו עליה מפקחים מיוחדים (ומי יפקח על הזאטוטים??? - א.מ.), כדי שלא תגלוש לאלימות". בתשובותיו לשאלות הכתבת הוא אף טורח לעשות פרסומי ניסא לנושאים שעלו על שולחן 'העדה': "כמו חשיפת נושאים שבצנעה"... באותה נשימה, כאומר 'תחזיקו אותי', הוא שוב מאיים: "רק לפני חודש נתפס מטען ביער בית ג'מאל ליד רמת בית שמש, שהתקשר להתנגדות למצעד. מלבד זאת צריך לזכור, כי אם אכן יתאפשר להם לנסות לצעוד במרכז העיר, אי אפשר לשלול את החשש שיגיעו לשלהוב יצרים".

ומה בתפריט הפעם? "מפגן מיליון בכניסה לירושלים, מצעד קדושה בשיכון בבלי בתל אביב ועוד". מישהו מתנדב לשלוח את הילדים?

אל הקו השפוי שהוביל בשעתו 'המודיע', מצטרף הפעם ביטאון מעתיקי השמועה. נותר רק לקוות כי השבועונים בעקבותיהם, לא ישובו וילבו את אש התבערה, ויבכו "אחרי שרוף", במאמרים מתחסדים, על גובה הלהבה.

ומי מלסטם את הליסטים???

אם לא שהיינו חוששים מללסטם את עיתונו של המו"ל, ראוי היה לצטט את מאמרו האמיץ, מתחילה ועד סוף.

תחת הכותרת "ליסטים אתם" פושט זילברשלג את נבלתה של תרבות ה'שנור' הקלוקלת שסירחונה נודף למרחוק:

"בעבר היו אנשים האמונים על מאמר חז"ל פשוט נבלה בשוקא ואל תצטרך לבריות, ובברכת המזון היו עיניהם זולגות דמעות כשביקשו מבורא עולם שלא יביאם לידי מתנת בשר ודם. כיום הוחלפו השאיפות והתחינות מתמקדות ב'אנא הביאנו לידי מתנת בשר ודם ואדרבא תן בידינו הזדמנות להצטרך לבריות ובגדול' ".

והמו"ל, שכידוע "אינו מתערב", לא מרפה: "שמועות רעות המגיעות מעבר לים אודות משולחים מארץ הקודש, הפוקדים בהמוניהם את ריכוזי החרדים ברחבי תבל, מוציאים את דיבתנו רעה".

במעל, על פי התובנה הזילברשלגית, לא אשמים היחידים המועדים, אלא השיטה כולה: "תרבות שלמה אשר פסלה את יסוד העמל והיגיעה, אשר חרפה את המלאכה, קידשה בהבל פיה את השנור וההשענות על בשר ודם ומתוך כך גם למעשי גניבה גזילה ואף שוד.

"האיש העמל שם מבטחו בבורא עולם ואילו האדם הנשען על מתת בשר ודם שם מבטחו באדם. יחי ההבדל הקטן".

לדידו של זילברשלג, בגניבה ובשוד אשמים היחידים, אלא שהפירות המרקיבים, לא לצאת מן הכלל באו אלא להעיד עליו. התרבות הקלוקלת של "פשוט עצמך כנבילה" רקובה מיסודה, עד שהיא מביאה אחדים לידי מעשי שוד וגניבה.

אמת ויציב, אין בנמצא שיטה המבטיחה כי יחדל אביון מקרב הארץ ועל הסיוע לאותם אביונים גאוותנו. לא על דא קבכינא אלא על העמדת חלק ניכר מהציבור במצב של "אביונות מלכתחילה" עד כדי "ומלאה אביונות את הארץ".

זילברשלג, באומץ לב, מכוון את חיציו לעברם של משרישי השיטה, שהלא לא במשולחים האשמה, אלא במשלחים, אותם אלו שחינכו את המסכנים על ברכי תרבות 'שנור', שאין ממנה דרך חזרה...

וזילברשלג לא מרפה, לדידו, אותם 'משלחים' יוסיפו להתגולל על הציבור בקולות קוראים למיניהם, בעוד בעניינה של תרבות "הביאנו לידי מתנת בשר ודם" הנוגעת בעצם קיומנו, כל אחד ואחד, כפרט הראוי לחיים בכבוד, יוסיף להיות מושלך אל עברי פי פחת, גל אחר גל של "משולחים" חסרי תקווה: "אין לנו סיכוי לקול קורא, אשר יגנה את התופעה או ימגר אותה. רבים הם השופכים את ליבם על התופעה המגונה, אבל עד שלא יגיעו מים עד נפש, איש לא יתעורר", מסיים המו"ל את מאמרו האמיץ.

ובהיעדר 'קול' קורא, גם מאמר אמיץ ב'קולות' לאו מילתא זוטרתא היא. והמעז, מצולש!

כדי אכילת פרס

על כרעיו וקירבו, בולע ריבלין העיתונאי, את "שימון היקר" (פרס), במאמר מושחז וקטלני.
ריבלין, המועמד, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

במאמר, בצלמו ובדמותו של "מכתב נפץ" שנשלח לשימון מטעם ח"כ חרדי עלום שם, "סוגר ריבלין חשבון עם המשנה לראש הממשלה, מזכיר לו את דעתו על השמדת הכור העיראקי, בודק בציציות המיתוס של נטייתו למסורת ומנמק, אחת ולתמיד, מדוע אין סיכוי שפרס ייבחר", (רשמנו!).

אלא שריבלין כמו ריבלין, לא מניח לעובדות לבלבל אותו בדרך למטרה. כשהפאזל העובדתי רב השנים והמועדים, לא משתבץ בשלמותו, מעגל הריבלינאי פינות, לתפארת 'בקהילה':

"יומיים אחרי פסח היית כזכור אצל מרן הגר"ע יוסף לשיחה תורנית שכביכול לא עסקה כלל בנושא הנשיאות. בשיחה הבאה שלך, עם הח"כ לשעבר הרב מנחם פרוש, היית גלוי יותר וניגנת ממש בעוז על מיתרי הנפש החרדית הרגישה. תארת איך במשך עשרות שנים עמדת לצידינו בעיתות צרה ומצוקה. נגמר לך החשק לבדיחות טפלות ועברת להתבכיינות ישירה: איך אנשים דתיים יכולים להיות כפויי טובה עד כדי כך. באמת איך?".

מהתחננות להתבכיינות, כך מתאר ריבלין את מסע החתחתים. מתאר, ולא מדייק. פגישתו של "שימון היקר" עם ח"כ פרוש התרחשה לפני הפגישה בביתו של הגר"ע יוסף. התיאור המציג את פרס כ"הולך ומתבכיין", אינו נאמן לעובדות, ולעניין זה מעיד הכיתוב שתחת התמונה המצורפת לטור הריבלינאי: "פרס עם האב והבן פרוש, בחול המועד פסח, השנה". ותמונה אחת, שווה אלף מילים, הגם שמדובר במילותיו של הריבלינאי.

בהמשך, מתאר ריבלין כיצד עוד לפני 'התרגיל המסריח', "בתקופת הברית הגדולה בין בגין והחרדים, כראש אופוזיציה, שמענו ממך זמירות אחרות בנושאי דת ומדינה (חפש בארכיון הנאומים שלך ותמצא משהו על דוד המלך ורות המואביה)".

הלכנו וחיפשנו, ובניגוד לחזות שמציג ריבלין, מתברר, כי הדברים הקשים נאמרו על ידי פרס, בסמוך לאחר 'התרגיל המסריח' בתקופת ממשלת רבין. פרס, תחת רושם "בגידת החרדים", אמר את הדברים הקשים הראויים לכל גינוי, לכשעצמם. אך הניסיון לייצר מציאות תואמת מאמר, כאילו נאמרו הדברים הרבה לפני כן וללא כל קשר לתרגיל מדיף הניחוחות, ראוי גם הוא לגינוי בפני עצמו.

עולה על כולנה, "ביטול ההגבלה על מספר בני הישיבות הזכאים לדחיה", ריבלין מציג זאת כעניין שולי: "עצם שנזרקה פה ושם". הייתכן שהסיקור הטרחני של נבכי הפוליטיקה הקטנה של המגזר (סאגת הסעות החינוך העצמאי והרדיו הייעודי החדש-ישן, כמשל), סימא את עיני "העיתונאי החרד" מלהבחין בין עיקר לטפל, עד שההישג הנוגע בציפור הנפש של הציבור החרדי, הופך בהבל מקלדתו ל"עצם שנזרקה"?

סיפורי סבא

אפרופו פרס וסיכויי בחירה, בהיעדרו של הריבלינאי ששהה באירופה, נתפספסה לה הכותרת הראשית וניתנה בידיו הבלעדיות של יוסי אליטוב מ'משפחה': "ש"ס: התמיכה בפרס תתפרסם מוקדם מהצפוי", חושף אליטוב בכותרת הראשית של 'משפחה', ומקדים ביום את אבישי בן חיים שבכותרת הראשית של גיליון יום ו' ב'מעריב' מחרה מחזיק אחרי העיתונאי ה'משפחתי': "ש"ס: הפעם לא נוכל לפגוע בשמעון פרס. מקורבים ליו"ר ש"ס מסרו כי למרות הערכתו לריבלין, תמיכתו בפרס ברורה וכי אמר להם כי בניגוד לבחירות הקודמות הפעם אנו לא יכולים לפגוע בפרס".

לעומתם של אלו, בקודש המשפחתי ובחול המעריבי, הרי שהעיתונאי לעת מצוא, חיים צבי, ב'בקהילה', מפספס את ההכרעה וכותב כי "הנטייה בסיעה להגיש הצעת החלטה למועצת חכמי התורה, לפיה המועמד שיצליח להוכיח כי 49 תומכים בו, יקבל את תמיכת חכ"י ש"ס".

מאחורי הקלעים, מספר חיים צבי על המאבק שמתנהל בין אטיאס והמנכ"ל מרגי מחד, המצדדים בפרס, לבין היו"ר אלי ישי מאידך, המצדד בריבלין. בהיעדרו של "הכתב הבכיר" (ריבלין), ננקב גם "השר הבכיר" (אטיאס), בשמו המפורש, והתיגר שנקרא על מנהיגות היו"ר, נחשף קבל עם ו'בקהילה'.

'שעה טובה' במסגרת "סיפורי סבא", מביא את גרסת מקורבי הרב לאו המשוכנעים כי "סבא הביא את בגידת ש"ס". לדברי מקורבי הרב, שקריאות קדושי פייטרקוב עדיין מהדהדות באוזניו: "המליונר המכסיקני תומך ש"ס העביר סכום ניכר למען פעילות השמיטה של המפלגה, בתמורה לתמיכה בפרס".

אם נכונה הגרסא ובהנחה שאין מדובר ב"סיפורי סבא" חסרי כיסוי, לא נותר אלא לתמוה האם יש קשר בין כהונתו של השר התקשורתי כמנכ"ל (לשעבר?) של גוף הכשרות האמון על קבלת "תרומת הסבא", לבין תמיכתו האולטימטיבית במועמד פרס – בבחינת יש תמורה לתרומה?

אם לאו, והלינקג' האמור הנו בבחינת "קצר בתקשורת", עם השר הנכבד הסליחה.

ועידת העורכים

'ועידת רבני אירופה' באודסה, הפכה ל"ועידת עורכי העיתונות החרדית באירופה", כשבצוותא חדא נאספו להם בכירי העורכים, בניצוחו של היחצ"ן משה פרידמן. התמורה, סופקה כמעט במלואה על ידי העורכים. כמעט אמרנו, ולא בכדי.

'יתד נאמן' שעורכיו, בקודש (ישראל פרידמן) ובחול (יצחק רוט), השתתפו ב'ועידה' טרח לפרסם לו"ז יומי של האירועים באודסה, ובעמוד הראשון של העיתון.

ב'משפחה' ניצח רוזנטל על המלאכה בכתבה מרתקת, המאוזכרת, ותמונה בצידה, בעמוד הראשון של הגיליון. את תמונתו של העורך, ללא כיתוב מתבקש, ניתן לראות בגופה של כתבה, "בלימוד עם ילדי תוכנית בית המדרש". משה גרילק, מפרגן גם הוא בטורו 'זוית ראיה', תחת הכותרת "ועידה עם שיניים". באגף החינמונים, אבי רוזן עורך 'קו עיתונות' מדווח כמי שכפאו יחצ"ן, בכתבה אנמית משהו.

בכל הנוגע לסיקור 'בקהילה', מסתבר שהיחצן פרידמן לא קלע למטרה. ריבלין (בעמוד 12) אומנם מדווח נאמנה, אך העורך בנימין ליפקין שנותר מאחור, מכניס בעמוד קדמי יותר (עמ' 10), ידיעה נרחבת העוסקת ב...'מרכז רבני אירופה', אסופת הרבנים המתחרה. ומי יודע, לו היה "העיתונאי הטרמפיסט" מקדים שוב, בצוותא עם ח"כ אברהם רביץ, ייתכן והיה מצליח "לעמוד על גבו" של עורך, ולהעביר לשוליים, (גם אם לא לגמרי), את "מרכז" רוע הגזירה...

באשר לשני העיתונים שנציגות מטעמם לא נשלחה, מי מרצון ('המודיע') ומי מאונס ('שעה טובה'): ב'המודיע', כחלק ממדיניות של הימנעות מאזכור שמות גופי הרבנים היריבים, נמנעו מאזכור שם הועידה, לטוב ולרע. ואילו ב'שעה טובה' למדים הקוראים על "ועידת רבני אירופה שתתכנס באודסה בשבוע הבא"... בצידה של כתבה אומנם מתפרסמת תמונה המעידה שהוועדה כבר התכנסה. אך צוקרמן, בדרכו שלו, לא נותן לעובדות לבלבלו. לדידו, אם לא הוזמנה נציגות מעיתונו, הרי זה כאילו לא התכנסה הועידה...

תמונות אילוסטרציה

בימים כתיקונם ראוי מדור 'פינת החי' לאזכור בפינת 'תמונות מעידות' שבשולי הטור. אלא שהשבוע הועברו חתונות הבנש"קים 'בחצרות קודשיך', של חסידויות גור, באבוב, חצר ה'אהרונים' מסאטמר ותולדות אהרון, אל קידמת הבמה של שבועוני המגזר. למבקר לא נותר אלא ללכת בעקבות המבוקר...

בשבוע שעבר הבטיח איתמר אדלר (הוא ירוחם לנדסמן עורך 'פינת החי'), כי "צוותות הצילום וההנצחה ובהם צוות צלמי 'משפחה', יגישו בשבועות הקרובים תיעוד מצולם וערוך מאירועי הקודש". הבטיח לנדסמן, וקיים, באלבום תמונות מרשים מחצרות החסידים.

בניגוד לשבועון 'בקהילה', הרי ש'משפחה', בשם האיזון הקדוש, נותן במה (כמעט) שווה לכולם, ולא בכתבות קרעים קרעים, אלא בכתבה אחת, מלאכת מחשבת, פרי עטו של איתמר אדלר, הכוללת בחובה את דיווחי כל החצרות.

אלבום התמונות, גם הוא עשוי כדבעי, שהלא הבטחות צריך לקיים, דא עקא, ובצידן של תמונות, הכתוביות, לא תמיד תואמות, עד שלעיתים נראות התמונות בהקשר לכיתוב הבלתי הולם, כתמונות אילוסטרציה.

כך לדוגמה, תמונה תמימה של האדמו"ר מגור מביט אל קהל האלפים, הופכת במחי כיתוב ל"תמונת האדמו"ר מגור מביט אל רחבת המצווה טאנץ".

"זקני חסידי גור", קראו את הכיתוב וגיחכו. בניגוד לחסידות 'תולדות אהרון' הנוהגת להפיץ, ובהגדלה, את תמונות החתן-כלה במהלך המצווה טאנץ (פרטים במגזין 'שעה טובה'), הרי שהריקוד הגוראי, הנו מסוג הדברים שהתמונה רעה להם. אם בחתונה הקודמת נערך המצווה טאנץ באולם התחתון שבבית-המדרש בהשתתפות "פסולי עדות בלבד" (ציטוט נאמן למקור...), הרי שהפעם, בהוראת האדמו"ר, נחגג הריקוד בביתו שבתוככי בית-המדרש, בנוכחות "פסולי חיתון בלבד" (ציטוט נאמן לאותו מקור...).

ואין מדובר ב"מעידה" יחידה. בעמוד מקביל, מכתיר הכיתוב את האדמו"ר מתולדות אהרון, אבי הכלה, כ"סב החתן"... מעידה פה מעידה שם, בשורה התחתונה, מספק לנדסמן, כמובטח, את הסחורה.

שלא כך ב'בקהילה', על אף הכותרת המבטיחה בשער הגיליון, התיעוד חלקי עד מינימלי. רייניץ אומנם נכח בחתונת באבוב ודאג לסקרה כדבעי (למעט תמונת האדמו"ר מצאנז ארה"ב, בריקוד משותף עם האדמו"ר מבאבוב, תמונה שהובאה בכל השבועונים, אך נעלמה משום מה, מעיניו של הכתב, חסיד צאנז "ישראל"...). אלא שהסיקור הבאבובי העודף, בא על חשבון סיקור חתונות סאטמר ותולדות אהרון, הזוכות, בגיליון החדשות, לאזכור שולי בלבד, שאף בצידו טעות "קריטית", בהפיכת האדמו"ר מסלאנים שהשתתף בחתונת 'תולדות אהרון' ל"אדמו"ר מסלונים", (ואל יהי קוצו של ו' קלה בעיניך...).

כשהכתב יעקב רייניץ רוקד על שתי חתונות (באבוב וסאטמר), גם סיקור תחת שם עט אחר (יצחק נחמיה יונגרייז), לא מסייע להבאת מלוא התמונה.

'שעה טובה' על תקן "הצהובון של המגזר", טורח לגלות את עיניי הקורא בדבר הטעם לצניעות היתירה, שהחליפה את גינוני המלכות מהחתונה הקודמת: "שבועיים לאחר השבע ברכות (של חתונת בית סאטמר הקודמת – א.מ.) חלה החתן הטרי והתגלתה בו מחלה קשה. הפעם החליט האדמו"ר לערוך את החתונה על אש קטנה"... ואלמלא הדברים כתובים, לא היינו מצטטים.

קצרים (שהם ארוכים) :

* קצירת מקורות – גם טור מצוין של עיתונאי הגון כמו אריה זיסמן, משמש לעיתים "מקור לא נאמן" להאדרת כבודה של אכסניה במקום שאין היא ראויה לכבוד. תחת הכותרת "קצירת איברים" מספר זיסמן כיצד "לפני שבועיים פורסמו במוסף 'שבת קודש' שאלות ותשובות שעלו ב'כנס העשור' של ארגון 'לב לאחים'. על השאלות ענה הגאון רבי יצחק זילברשטיין בשם מורו וחמו מרן הגרי"ש אלישיב. אחת השאלות דנה אודות חולה הזקוק להשתלת כבד, ששמע שבמדינה פלונית ישנם בתי כלא לאזרחים שנידונו למוות על ידי בית משפט. כאשר מגיע לאותה מדינה חולה הזקוק להשתלה, מתבצעת בדיקה לאיתור תורם מבין הנידונים למוות. הגר"י זילברשטיין שליט"א ציטט את תשובתו של מו"ח מרן שליט"א, וציין, כי "לא ראוי לפנות לבת חולים שהבריות מרננות עליו שמקבלים אנשים נידונים למות והורגים אותם ומוכרים את אבריהם כבשר הנמכר במקטולין". בשאלה ובתשובה לא מצויינת שמה של אותה מדינה, אך הכוונה היא למעצמה הסינית, תשובה זו של מרן הגרי"ש עוררה הד רב והגיעה עד סין עצמה. התקשורת הסינית עסקה בכך בהרחבה וציטטה את הפסק". (סוף ציטוט, נאמן למקור). זיסמן מטעה, אפשר שלא ביודעין, בהציגו מצג שווא של פרסום מקומי. במוסף שבת קודש פרשת 'במדבר', בתאריך א' סיון התפרסם הסיפור, בהבלעה וללא ציון שם המדינה. כחודש לפני, בתאריך ב' אייר, הביא העיתונאי אבישי בן חיים במדורו 'כניסת השבת' ב'מעריב', תחת הכותרת "הלב היהודי והכבד הסיני", את דבר פסקו של הגרי"ש, לאומה כולה. ולמכובדינו מעתיקי השמועה ייאמר: אם אינכם אמונים על מתן הקרדיט, לכל הפחות אל תנכסו אותו לעצמכם...

* נהרי נהרי ופשטיה? – "אנו כותבים זאת, בגלל הערה שהשמיע באוזנינו אדם חילוני המעורה בחיים הפוליטיים, ובושנו", מסיים משה גרילק את ביקורתו הנוקבת על "מסע חוסר הפרגון כלפי נהרי שיזם והצליח". "קמה התנגדות גלויה וסמויה נגד ניכוס החוק למשולם נהרי", מצליף גרילק, "בעוד העיתונות החילונית והח"כים החילוניים קוראים לו בפשטות: "חוק נהרי", הרי העיתונות המפלגתית שלנו, ככל הנראה בהשראת מישהו שעינו צרה בהישג, העניקה לחוק שמות משמות שונים ובלבד של ייזכר "חלילה" שנהרי הוא שיזם אותו. ומה עם נהרי נהרי ופשטיה?". גרילק תוקף בעילום שם, אך מכוון את חיציו לעברו של ח"כ גפני וביטאון 'יתד'. ב'המודיע' ניתן הקרדיט לנהרי מלכתחילה. אלא שלנגד עיניהם של נותני ושוללי הקרדיט גם יחד, לא עמד לרגע כבודו של נהרי. ב'המודיע' נבעה נתינת הקרדיט ביד רחבה, מהרצון להוכיח כי אין טעם לשלם שנית, במטבע "בעלת ערך" של מו"מ קואליציוני (שניהלו רביץ וגפני), על סחורה שכבר סופקה (לנהרי), ב'יתד' הועדפה הגרסא המנכסת את "רוח החוק" גם לפעילותם "הנמרצת" של ח"כינו, מהסיבה ההפוכה... כך או כך, משנתברר כי החוק מלא חורים כגבינה שוויצרית (פרטים ב'יתד' ובראיון של גפני לגיליון 'בקהילה'), החלו גם ב'יתד' לתת את הקרדיט הראוי ולכנות את החוק כ"חוק נהרי". במתן קרדיט לכישלונות של אחרים, אין מומחים ממעתיקי השמועה...

* התנצלות סדומית – לצוקרמן, דרך משלו להתנצל על מחדליו. לפני שלושה שבועות נסקרה בטור זה פאדיחת הדיווח הסנסציוני ב'שעה טובה', על "סדרת מעשי סדום המזעזעת את גולדרס-גרין". השבוע, תחת הכותרת "ל"ו צדיקים דגולדס גרין", מוזכרת "סדום" בווריאציות שונות ומגוונות. פעם זו "מידת סדום" ופעם "גזירת סדום", הכל במטרה לטהר את פאדיחת "מעשי הסדום" מקדמא דשלושה שבועות. התנצלות נוסח סדום.

* וכיתתו חרבותם לעטים – העורך, המולך על "מאה ועשרים גיליונות", לא נותר חייב, ומגיב – תגובה תחת תגובה – להתקפתו של יעקב ריבלין שסוקרה במדור זה בשבוע שעבר. תחת הכותרת "משרתי השחיתות", משחיז הצוקרמן את עטו כנגדם של "משכירי העטים": "התקשורת של השבועונים, הרבה יותר מושחתת מהתקשורת ההיא (החילונית – א.מ.), את מה שלא מרשים לעצמם "ברוני הפשע" משם, מרשים משכירי העטים מפה". את ציניות הריבלנאי משווה צוקרמן ל"נביחות עזות של כלב שפגעה בו אבן", ועיתונאים מסוגו הוא מכנה כמי ש"פורטים אתך הכל לפרוטות (אפילו לא לדולרים)". "ובכלל" - מסיים עורך "העיתון של האחיין", את מתקפתו הבלתי קונבנציונאלית – "למה 120 עותקים? עותק אחד בלבד, אבל העותק הזה ירדוף את מושחתי השבועונים החרדיים המוכרים את עצמם לדעת. וכן, גם ינצח אותם". – תגובת המבקר, בשם הקוראים אוהדי תרבות השיח (ולאו דווקא שיח כלבי רחוב): עוד ניצחון כזה, ונבחנו...

* המתחרדים בע"מ – כתבה יפה ומושקעת מוציא תחת ידו בצלאל קאהן ב'יתד השבוע'. הנושא: "מבט אל המתחרדים החדשים": השכונות החרדיות בירושלים הננטשות בהמוניהן. נכון להיום, אחד הפתרונות הזמינים ביותר הוא רכישת דירה במתחרדים". דא עקא, ובמסגרת נפרדת מהכתבה, בקטע שנראה כאינו שייך בעליל לעניינים העומדים ברומה של כתבה, מסוקרת, תחת הכותרת "פנינה בגבעה", חבירת מספר יזמים חרדים (לקריאת השמות המלאים, יעויין ב"דבר המפרסם"..), להקמת פרויקט מגורים חדש ב"גבעת זאת החדשה"... ואנו לתומנו סברנו שהעיתונאי בצלאל קאהן, מדברר רק את עיריית ביתר...

* עין הרע – בגיליון 'בקהילה' מדווח בנימין גרנות על "ביקור השר לביטחון פנים בבית גבאי הצדקה שנשדד". בני המשפחה, מציין גרנות, "שוחחו עם השר כמחצית השעה בשמונה עיניים"... מהעבר השני של הכביש, מדווח יצחק בן ארי ב'משפחה' על נוכחותם של לפחות שמונה בני אדם בפגישה, ובחישוב מהיר, לא פחות משש עשרה עיניים. ב'שעה טובה' "נדחה" מועד הפגישה מיום א', ליום ג'. דוגמא קטנה, המעידה על חסרון גדול...

* מאזין לדרשתו? – בפינת "תמונות מעידות" השבוע: תמונת "רבני ישיבת פוניבז מאזינים למשא הגרמ"י לפקוביץ בהיכל הישיבה". כיתוב 'משפחתי' לחוד ומציאות לחוד. בתמונה נראה הגרמ"י בכבודו ובעצמו, יושב בספסל המזרח בהיכל הישיבה לצידם של "רבני הישיבה". ההאזין הגרמ"י לשיחת עצמו?

* ספסרי השבועונים – לא רק בביטאונים, גם בשבועונים, פשתה ספסרות התארים. ב'משפחה' מכונים ראשי ישיבת פוניבז' כ"רבני הישיבה", וחלילה מלהעניק את התואר הנכסף 'ראש הישיבה' לגרח"ש ליבוביץ שמינויו שנוי במחלוקת. ב'בקהילה' ו'בשעה טובה' לא מתעסקים בקטנות ומעניקים לרב הנכבד את התואר 'ראש הישיבה'. ב'משפחה' מוכתר הגרמ"י לפקוביץ כ'מרן'. מה שאין כן ב'בקהילה' וב'שעה טובה', ותואר 'משפחתי' של אדמו"ר חדש בא לעולם: הרה"צ רבי מנחם מנדל הגר מויז'ניץ. בעוד שהאח הבוגר מוגדר רק כהרה"צ רבי ישראל הגר... רוח השבועונים נחה גם על קודש הקודשים, ישראל פרידמן, גדול בכייני התארים מכנה את הגר"ח קנייבסקי כ" הגה"ג ". וכדי ספסרות וקצף...

* מעלין בקודש – שבוע אחרי המוסף ה'יתדי', מצטרף גם 'המודיע' לסיקור מסע גדולי ישראל לצרפת. תחת הכותרת, תואמת פרשת השבוע: "מסע במשא העם", מסוקר המסע במכובדות ראויה. ב'המודיע' אנו מגלים, את שנעלם מעיני העורך ביתד: בצרפת פעילים גם מוסדות 'סיני' של חסידות חב"ד. בניגוד למוסף "מעתיקי השמועה", נזהרים ב'המודיע' בכבודו של הגראי"ל ומקפידים לכנותו בתואר "ראש הישיבה", ולפרקים (ספרנו שלוש), אף מוזכר שם ראש הישיבה הליטאי הבא בימים, לפני האדמו"ר החסידי. (אפרופו תארים, בתוספת החולין, במאמר "מושכל שני" של מ. (מתתיהו) ארזי (טננבוים), מכונה הגראי"ל כ"מרן הגאון ראש הישיבה רבי אהרון לייב שטיינמן". לתשומת לבו של הרב נתן זוכובסקי המונע בגופו את מתן התואר הנכבד ב'יתד'). עורך התוספת ב'המודיע' אומנם מוגדר כ"שליח 'המודיע' לצרפת", אך זהותו לא נותרת בגדר נעלם, לאור הגילוי בביטאון המתחרה בשבוע שעבר. ישראל פרידמן עורך מוסף שבת קודש של 'יתד' ציין את נוכחותו של עמיתו למערכת 'המודיע' ישראל שניידר. בא פרידמן לגלות על עמיתו, ונמצא, בעקיפין, מצלשו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!