זה לא הגיל, זה התרגיל

אין כמו גיליון ערב חג השבועות והמסתעף, כדי לקיים את מאמר חז"ל "דמשתכחין מצערא דילהון", תוך התעסקות מקבילה ב"שמחת" האחר.

אין טובים מעיתונאינו המוכשרים ב"השתתפות" בצרת הזר ובהכאה על חזהו. הכל טוב ויפה, עד שמגיעים הדברים לפירוט צרות מבית. או אז, נתקפים לבלרינו במחלת השכחה: "דמשתכחין מצערא דילהון".

"תורה מחזרת על אכסניה שלה", ועיתונאים, כמחזרי המחזרים, מחזרים על אכסניה. בפרויקט מרשים יצאו כתבי משפחה "למסע מקיף ומרגש בעקבות שלוש משושלות התורה המפוארות בכותל המזרח של דורנו, שהמכנה המשותף לכולן: אהבת תורה ללא גבול".

ואם על המכנה המשותף המוזכר לדידם של מסוקרים לית מאן דפליג, הרי שבצידם של המסקרים מצאנו מכנה משותף שונה בתכלית, ומרשים פחות...

הפרויקט ראוי ועשוי כדבעי, אך "שכחה" בצידו. ירוחם לנדסמן מסקר את שושלת ויז'ניץ שמקפלת בתוכה לא פחות משלוש חסידויות נוספות. אך בלהט הסיקור מטואטאות הצרות אל מתחת לשטיח. אף לא מילה, ולו ברמז, על המחלוקת המשתוללת ומכלה כל חלקה. בנש"ק הרה"צ רבי ישראל הגר ("מדריך ומורה") והרה"צ רבי מנחם מנדל ("דולה ומשקה"), משלימים בצוותא פאזל רב שנים. ברובריקה המתייחסת לבן הבכור, נותר חור עלום בן לא מעט שנים. אותו ניתן להשלים מקריאה מקבילה במסגרת המתייחסת לבן הצעיר. "ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה".

יוסי אליטוב מסקר בצורה יפה את "בית יוסף", אך כמו בן משפחה ושדכן טוב, מעגל העיתונאי פינות "בהגיע הבן לפרקו"... גם בעזרת הנשים "נשכחת" אשת הברזל יהודית יוסף שעל פיה יישק דבר, עניין שאינו מוזכר כלל וכלל.

"שבט לוי מרחוב חנן", מסוקר נאמנה על ידי נתן וייס. טיוחים, לשם שינוי מבורך, לא מצאנו. אלא שגם כאן פסח/ה הכותב/ת על 'עזרת הנשים' בהתעלמות מוחלטת מהיות משכנה של הרבנית קנייבסקי מוקד עליה לרגל למאות נשים, מתוככי המגזר ומחוצה לו. כשכתבת 'עזרת הנשים' של המערכת נאלצת להתעטף באצטלת עט גברית, אין פלא לפשרה של תוצאה שכזאת...

זה לא הגיל, זה התרגיל


נאמנים לקו של התעסקות אובססיבית בצרות מחוץ, תוך טיוח אותן מצוקות מבית, באה הכותרת בגיליון "היום שאחרי" (שבועות), ומוכיחה כי המתחיל בטיוח, אינו יכול לגמור.

"חשיפה: ש"ס מטילה פצצה בעולם הרבנות. מהפיכת הרבנים הצעירים", זועקת כותרת 'משפחה'. כותרת המשנה מספרת על "המהלך הבא שש"ס רוקמת בחשאי: תמיכה בחוק שיחייב פרישת רבנים בגיל 70", כשהעילה הרשמית "ההבנה הבסיסית כי יש לנער את עולם הרבנות".

למען לא נחטא בשפתינו, לא באנו חלילה לפגוע בקצה הציפורן של גדולי ומאורי ישראל. אך יחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אי אפשר שלא לתמוה לפשר הדאגה היתירה ל"צער" גילם המופלג של רבני ישראל, שעומדת לפתע בראש מעיניהם ודאגותיהם של אנשי התנועה הקדושה ושאר עיתונאים.

לא למותר לציין, כי אליבא דגרסא הרשמית "ההצעה המקורית שמורה כולה לקבוצת חברי כנסת בראשותו של השר לשעבר אופיר פז-פינס", אך הסכמת ש"ס ניתנה גם ניתנה, כשדיבידנד מינוי רבנים ספרדיים בצידה. מגיעים הדברים לידי כך, שבאקט בלתי מכובד בעליל, מונה העיתונאי יוסי אליטוב את שמותיהם של רבני הערים שחצו את גיל השבעים והשמונים, תחת הכותרת "הרבנים שיצטרכו לפרוש". (בראש רשימת המנוערים, רבה של תל-אביב, זה שאך תמול שלשום "נוער" על ידי התנועה הקדושה מהמרוץ לנשיאות. ועיזבו אתכם לרגע מנימוקים פיטרקוביים רשמיים).

אין גבול לציניות. נציגי תנועה שמתהדרת בהנהגתו של גדול ישראל שחצה זה מכבר את גיל השמונים, אינם יראים לדבר ובהכללה גסה, על "ניעור עולם הרבנות".

התרגיל, שקוף לעין כל. הצביעות, חוגגת. אך הפוליטיקאים הקטנים, כמו העיתונאי המסקר, מתעלמים מהלינקג' המתבקש ומתעטפים בגלימה של "מנערי עולם הרבנות". ומי ינער את ה(מ)נערים???

נותר רק לשער כיצד הייתה ההתייחסות להצעה, לו בקטגוריית הגיל הבעייתי, היו נופלים הבנים היקירים, בניהם של רופאים ושאר מקורבים...

זה לא הגיל, זה התרגיל...

שכחת מוכרי העיתונים


"כל עסקן בדרג נמוך שהתפלג והתפצל והקים רסיס של ארגונצ'יק, ספק הצלה ספק הלצה, מתייצב בלוויית צלם בבתי גדולי ישראל – ועל גבם הכפוף הוא עושה את דרכו אל עמודי העיתון הנכספים", עושה גרינבוים 'קולות' של מחאה בגיליון ערב חג השבועות.

תחת הכותרת "תורה היא – ולמכור עיתונים אני צריך", מביא הסופר "ראיון חג שמעולם לא נערך ולעולם לא יתפרסם", וכל כולו לעג וקלס למנהג עיתונאינו לראיין כל משגיח וראש ישיבה, הכל בכדי "שיהיה אפשר להוציא מזה אחלה כתבה"...

"דווקא על רעה חולה זו, מן הראוי להרחיב את הדיבור לקראת חג מתן תורה. על תסמונת ה'עשאוני בני קמפיין קריאטיבי'. עסקנים ופרסומאים הופכים את הרבנים למקדמי מכירות. מה הם עושים מגדולי התורה? סוכני מכירות? למה בדיוק הם הופכים את הרבנים וראשי הישיבות? לרוכשי שטחי פרסום"?

שואל גרינבוים את השאלות הנכונות, אך לא את כולן. שהלא בלי "השתכחות" אי אפשר במחוזותינו.

ואם מפחד לשאול זאת הסופר, יתמה המבקר. וכי ראשי הישיבות כלי משחק הם? אם המציאות כה קשה עד שפרסומאים ועסקנים עושים תורתם (של הרבנים) קרדום לחפור בה ו"על גבם הכפוף הם עושים דרכם על עמודי העיתון הנכספים" (סוף ציטוט), מי לידינו יתקע שהניצול לא יגלוש (או שמא, כבר גלש), אל מעבר לקידום מכירות? ושאלת השאלות, והרבנים עצמם, היכן הם בתמונה??

השאלות הקשות - (ולשבחו של הסופר) - אומנם נשאלות, אך הקשה מכולן "נשכחת" ונותרת מיותמת, מתוך נאמנות עיוורת לקו המנחה של "משתכחין מצערא דילהון". שהלא למכור עיתונים, גם גרינבוים צריך.

נפילה מבית


למעלה מחודש חלף מאז התפוצצה בועת ליפוייב והפילה יחד עמה מאות משפחות חרדיות שהלכו שבי אחר החלום, ושיברו.

נקל לשער כיצד הייתה העיתונות המגזרית חוגגת לו הגורמים המפוקפקים היו משתייכים למגזרים מקבילים. האמת במלוא מערומיה הייתה נמרחת ונכתבת תחת כל עט רענן. אין מומחים מעיתונאינו לבקר וללעוג בנפילת האויבים. אך בהגיע נפילה מבית, נאלמה לשונה של העיתונות המגזרית דומיה. לבד מרמזים מעורפלים, כמעט ולא נחשפו שמות וסיפורי האישים העומדים מאחורי סיפור המנייה, ובשוליים שנחשפו, נעשו הדברים בכפפות של משי, תוך מריחת מייק-אפ מסתיר כתמים על פניהם של המסוקרים.

בשבוע האחרון הועלה בפורום 'בחדרי חרדים' אשכול שנושאו שאלות לגורמים העומדים מאחורי סיפור המניה. אמרנו שאלות. תשובות לא הבטחנו...

השאלות הקשות, יוותרו ככל הנראה, ללא מענה ותהא זאת בבחינת "מניה בטוחה" להמר על כך שאיש מעיתונאינו האמיצים לא ירים את הכפפה.

נאמנים למסורת, יוסיפו עיתונאינו להתעסק אך ורק בצרותיהם של אחרים, "דמשתכחין מצערא דליהון", כבר אמרנו?

קוראת לו 'שנית'


האם קורא עיתונאי 'משפחה' יוסף יצחק אליטוב את טורי עמיתיו למערכת העיתון, או שמא "אין עוד מלבדו"?

תחת הכותרת "פיטרקוב קוראת לו שנית", מספר אליטוב את סיפור החלטתו הסופית של הרב לאו שלא להגיש מועמדות לנשיאות. "ההחלטה הסופית, התקבלה בליבו בעמדו תחת חופתה של נכדת אחיו הגדול נפתלי לביא (לא. אין קשר ליצחק לביא... – א.מ.), איש משרד החוץ ומי שרבה של תל-אביב חב לו את חייו. "אחרי שסיימתי לערוך את החופה המרגשת (לסיבות ההתרגשות, יעויין בגיליון... – א.מ.) יישרתי מבט לסב הכלה, אחי אהובי נפתלי. אתה הרי יודע שאבא זכרונו לברכה הפקיד בידי צוואה לעשות הכל ששושלת של שלושים ושבעה דורות רבנות לא תנותק ושנמשיך מסורת של אלף שנות רבנות במשפחתנו, סיפר האח המחותן את מילותיו באוזני הרב. לא אחת סיכנתי את חיי כדי להצילך ממוות, עשיתי זאת אך ורק למען מימוש צוואה קדושה זו". סיפור מרגש, אך לקוראי העיתון (לקוראים, דיקא. לכתבים, קצת פחות...) קצת מוכר...

אך שבוע לפני , מתארת נתן וייס בקצרה ובשפה נמלצת קצת פחות, את אותו אירוע ממש, ככתבו, גם אם לא כלשונו: "נותרת בחיים כדי להמשיך את שושלת הרבנות, את מורשת אבא שהיה רב בפיטרקוב וקידש שם שמים בחייו ובמותו. עליך להתמקד בהמשך שושלת הרבנות, אמר נפתלי לאו-לביא. הגרי"מ לאו אמר כי מילותיו אלו של אחיו גורמות לו לחשוב כי אולי מוטב שיוותר על הנשיאות ויתמקד ברבנות בלבד".

כל מילה נוספת מיותמת... לא לחינם הלך עורך הגיליון אחר הכותרת, המתאימה כמו צילינדר לרב: "פיטרקוב קוראת לו שנית"...

קצרים:


* נשדד סידרתי? – מן העבר השני של הכביש ה'משפחתי', לא טמנו המתחרים את ידם בצלחת. ב'בקהילה' הוכיח העורך יצחק הורוויץ, זה השבוע השני ברציפות כי כוחו במותניו בגיליון חגיגי שבמרכזו כתבתו של מרדכי אריה שינפלד על "המפה החדשה של עולם התורה". ב'יתד נאמן' עושה זאת בצלאל קאהן בנונשלנטיות וללא עטיפות מצועצעות, בכתבה עניינית על הגידול המרשים בעולם הישיבות כש-111,000 בני ישיבות שוקדים על תלמודם. ומביטאון לחינמון – ב'קו עיתונות' מוגשת לקוראים "שיחת חג בלעדית עם מרן הגאון הגדול רבי שמואל אוירבעך". ה"משוחח", הנו הגאון רבי צבי וייספיש. כמו בכל ההבטחות הגדולות, האמת מצויה אי שם באותיות הקטנות. מתברר כי השיחה ה"בלעדית", מתפרסמת בעלון המוסדות לנדיבים של ישיבת הר"ן. הנשדד הרב וייספיש שנית???

* בואו חשבון – "בור ששתית בו, זרוק בו אבן". שלמה קוק, לשעבר עיתונאי 'בקהילה' וכיום כתב 'קו עיתונות', בא חשבון, ערב חג השבועות. בראיון שהוא עורך עם הרב יוסף זילבר מראשי בד"צ 'מחזיקי הדת' הוא מרים להנחתה בסוגיית "נטחן ונאפה לאחר הפסח": "כמה עיתונאים מאחד השבועונים החליטו שכל הנושא של חמץ בקמח, זו המצאה כביכול בעוד שהמציאות מכתיבה שהיום זה ממש חמץ גמור", מכוון הרב את חיציו ואבניו לתחקיר "כשר לרווח" של 'קולות', באדיבות המראיין, ש"טוחן", ולאחר הפסח, את עמיתיו לשעבר למערכת...

* מלחמות היהודים - "מלחמת עיתונאים זה תמיד דבר יפה", מעידה כותרת 'שעה טובה' העוסקת בתינוי צרותיהם של לבלרים חילוניים. ואין הנחתום יודע, כי להעיד על עיסתו בא... עיתונאי 'בקהילה' יעקב ריבלין משיב מלחמה שערה כנגד הכתרתו הבלתי רשמית, על ידי 'שעה טובה', כ"ספינר" הבלתי מעורער של המגזר. "היחיד שזוכה לכוון תמיד אל המטרה הוא העיתון של האחיין. (שלמה הלפרין, מבעלי 'שעה טובה' ואחיינו של ח"כ פרוש – א.מ.) כל בעיה הופכת אצלו להצלחה. כל תרגיל של הצד השני הוא מזימה מכוערת ונוראה. וכל עיתונאי שחושב אחרת הוא שליח של הממסד המושחת". והפינאלה: "עיתון עם כל כך הרבה דברים נפלאים זכאי ליותר ממאה ועשרים עותקים", סוגר ריבלין חשבון כמו שרק הוא יודע... עמיתו ה'סופר' למערכת בקהילה, היה חותם בשתי ידיים על הגדלת קהל קוראיו, משישה למאה ועשרים...

* בשם אומרם – אפרופו "העיתון של האחיין" ובעיותיו. בגיליון ערב החג דיווח כתב העיתון אורי פולק על "הופעתו הגדולה מהפוליטיקה של משה גפני שהנחית על ראשי ח"כי השמאל את רשימת השופטים שמינו את בניהם, נשותיהם והנלווים אליהם". בפרץ של הודאה על האמת, מודה הכתב כי "אין זה אומר כי אצלנו העסק עובד אחרת. כמידע לציבור בלבד אנו מציגים את קרבת משפחתם של חלק מהדיינים לאישי ציבור בעלי השפעה על הוועדה לבחירת דיינים". הכתב מונה אחת לאחת את רשימת הדיינים המקורבים, אך "שוכח" משום מה לתת קרדיט לעורך הרשימה, עיתונאי מעריב אבישי בן חיים. וכל שאינו אומר דברים בשם אומרם, מביא ביקורת לעולם...

* כדאי הוא ר' שמעון... – שבוע אחרי חשיפת שערוריית "מחיר התפילה" על ידי יעקב אייכלר ב'קו עיתונות', באה ההשתפנות. "ממידע שהגיע ל'קו עיתונות דתית' עולה כי תיירים מחו"ל נדרשו לשלם עבור הזכות להתפלל ליד פתח מערת הרשב"י. מאבטחים דאגו שמי שלא שילם להכנסת אורחים רשב"י לא יוכל להתקרב", חשף אייכלר אך לפני כשבוע. השבוע, תחת הכותרת "הכרטיסים חולקו חינם", משתפן העיתון וקובע כי "הכרטיסים חולקו חינם". אלא שהמשתפן אינו החושף ולא בכדי. מסתבר, כי מאחורי הקלעים ממשיך אייכלר באיסוף החומרים והעדויות ובידיו, בין השאר, הקלטה של תוכנית הרדיו בארה"ב 'קול מבשר' בה מתפרסמת אופציית רכישת הכרטיסים. כך או כך, שני צדדים לו לכרטיס, צדדים שאינם נוהגים בגילוי נאות. אייכלר, מן הצד האחד, אינו מגלה את עיני הקוראים בדבר היות אביו ר' מנשה אייכלר מנהל אתר הרשב"י במירון, גוף שאינו רואה בעין יפה את השתלטות "הכנסת אורחים" על משאבי קבר הרשב"י. מן הצד השני, מיחצ"ן השבוע את " הכנסת אורחים רשב"י ", חבר מועצת עיריית ירושלים ר' שלמה רוזנשטיין ש"מבקש להעיד מקרוב על פעילותה הענפה של הכנסת אורחים", אך אינו טורח לספר עד כמה יכול הוא להעיד "מקרוב"... וכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק...

* ספסרי התארים – יציבות התארים המאפיינת את גיליון 'מעתיקי השמועה' מפנה את מקומה בשבועות האחרונים לאנרכיה נעדרת יד מכוונת. קוראי העיתון שהורגלו לחלוקת התארים, עומדים נבוכים אל מול השינוי במגמה. היה זה דווקא ביטאון 'המודיע' שהכתיר את הגראי"ל שטיינמן בתואר 'ראש הישיבה', בעוד ב'יתד' נשמרה ההיררכיה, בין "רבנו מרן" (ולאחרונה, רבנו חסר יו"ד, תואר שהיה שמור עד כה לרבנו הגדול הגרא"מ שך בלבד), לבין "הגאון הגדול". אלא שהשבוע, כך נדמה, נפרצו הגבולות, ובמוסף שבת קודש – "הנוסעים והנושאים" - פרי מעלליו של ישראל פרידמן נאמנו של "ראש הישיבה", מוכתר הגראי"ל כ"ראש הישיבה", בעוד פוסק הדור, יורד בקודש ומוכתר, אוי לעיניים שכך רואות, כ"מרן" בלבד... מלאכת הספסרים לא תמה בזאת, כשבגיליון ה'חדשות' מוזכר שמו של "רבי חיים פרץ ברמן", לצידם של עשרות אישים שהשתתפו במעמד חנוכות הבית של כוללי 'עטרת שלמה'. אלא ששמו של הרב ברמן, בניגוד לעמיתיו שמוזכרים ותוארם לידם, חף מכל משרה, לתפארת ספסרי התארים והמשרות... ואילו בקטנות שכאלו עסקינן, החרשנו. דא עקא, ותארי הגדולים הפכו בידי כתבי הביטאון לקרדום לחפור בה. שאלת הבן מהם הקריטריונים לשינויי התואר, תיוותר כרגיל, ללא מענה. ספסרי התארים מעולם לא חשו מחויבות, אלא לאג'נדה האינטרסנטית. ברצותם יאדירו וברצותם יקטינו.

* לא עוד "ארץ גזירה"?! - 'בין השורות' של המוסף, שעשוי היטב, כדרכם של מוספים בעריכתו של ישראל פרידמן, מסתמן קו המתווה של המערכה הבאה, בעידן הפוסט-סלולרי טרף. תחת הכותרת "חוסו על נפשותיכם ועל נפש ילדיכם", מכוון הכותב את חיציו לעבר "סכנת ההתדרדרות הרוחנית כתוצאה מתקשורת המחשבים". "צו השעה לבנות חומת-אש קודש. לגדור גדרים ולהתקין תקנות", מבהיר פרידמן בשם גדולי ישראל, ובאותו הבל פה מבשר על קו חדשני שיש בו משום שינוי מרענן: "אסור שאת מלחמת החורמה אותה יש לנהל, יקבל מישהו בתחושה של 'גזירה'. לא באים לגזור גזירות. לא באים להקשות. באים לסייע בחינוך הילדים, בשמירת הדור. מי שנופל ברשת המחשבים והשלכותיהם – מגיע לשאול תחתיה – ניתחו גדולי ישראל את חומרת הסכנה". ואם לא בא המסע אלא כדי להעיד על שינוי מגמה, של הסברה, תחת כפיה וגזירה, והיה זה שכרנו...

* הספין שנקבר - עיתונאי המגזר, אחד לאחד, קנו בלי לבדוק פעמיים את הספין השבועי מבית היוצר של יחצ"ן 'ועידת רבני אירופה' משה פרידמן. "התפתחות בפרשת בית העלמין העתיק בוילנא: העבודות יוקפאו עד לקביעת גבולות בית העלמין בפיקוח 'ועידת רבני אירופה' ", מבטיחות כותרות העיתונים. הבטחות לחוד ומציאות לחוד, ובגיליון יום א' של 'המודיע' נחשפת המציאות הכואבת: "נמשכות חפירות ההרס בבית הקברות בוילנא", קובר הביטאון את הספין השבועי, קבורת חמור.

* המשגיחה – באווירה של טיוח ושכחה, שוחטת חנה אפיק כתבת 'משפחה' פרה קדושה (גם אם לא למהדרין), כשהיא תמהה, בתחקיר מקיף, "האם רבני הערים אוכלים את הבשר שעליהם הם מטביעים את החותמת: כשר?". בניגוד למושאי התחקיר, הרי שהתחקיר גופו, כשר למהדרין מן המהדרין.

תמונות מעידות (תרתי משמע):

* מחייך מי שמחייך אחרון... - תחת הכותרת "שאלו שלום מצוקת ירושלים", מספר ריבלין בגיליון ערב חג השבועות על יחסיהם המעורערים של ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה. "בקושי חצי מטר הפריד בין שני האישים, אבל אם משאית הייתה מצליחה לעבור בתווך, ממש לא היינו מופתעים. עד כדי כך היה הריחוק והניכור שביניהם בולט לעיני כל הרואים". תמונת ישיבת הממשלה בה נכח לופו וישב לצידו של אהוד, גם היא לא מצליחה לבלבל את הריבלינאי כשהכותרת תחת התמונה בהתאם: "החיוכים קפאו...". וראה זה פלא, תמונה אחת בגיליון המתחרה שווה אלף מילים ו"מעידה על המעידה" יותר מכל: בעמוד 30, תחת הכותרת "הקוויטל של ראש העיר", נראים לופו ואהוד כשהם מחויכים מאוזן לאוזן. ראש עיריית הבירה תוחב את קוויטלו של ראש עיריית ניו-יורק בין אבני הכותל, כשראש הממשלה, תומך בזרועו, כולו נוטף ידידות וחיבה. נקל לשער כי למראה התמונה המזימה, "קפא החיוך" דווקא על שפתי הריבלינאי.

* פרסום 'משפחתי' - לפרסומת שכזאת גם אליטוב לא מילל. במקביל לכתבתו של אליטוב בגיליון 'משפחה' המסקרת את אירוע השקת ארבעה טורים, תחת הכותרת "וקול הטור נשמע בארצנו", מסוקר האירוע גם בגיליון 'בקהילה' המתחרה. ולמי שתמה מה ראה הכתב הפוליטי-מדיני אליטוב לסקר אירוע יח"צני שכזה, באה תמונת במת הכבוד באירוע, בה נראה אליטוב בבירור, ומעידה, כי במקרה זה "הנחתום מעיד על עיסתו". אליטוב, וטעמיו עמו, שימש כמיני-סדרן על בימת האירוע, מה שלא מנע ממנו לסקר לאחר מעשה את האירוע מנקודת מבט אובייקטיבית בלתי תלויה. ואין מדובר במקרה היחיד של עירוב מין בשאינו מינו על ידי הכותב הנכבד. בהקשר אחר טורח אליטוב ליח"צן בכפליים כינוס בענייני 'נוער נושר' שהתקיים בישיבתו של אביו הרב שמעון אליטוב. והיכן נמצאה האכסניה? לא פחות משש תמונות המופיעות במדור "פינת החי" לצד תמונותיהם של גדולי ומאורי ישראל. לצורך העניין, ומפאת כבודה של אכנסיה, מוגדרים הנערים כ"תלמידים מתחזקים". כל זאת לא מונע את ציון המאורע המסעיר, במקביל, גם בגיליון העיתון. תחת הכותרת "בברית יחד" מובאת תמונה מהאירוע, כשהפעם, מעיד הכיתוב כי מדובר ביום עיון מיוחד על הנוער הנושר. פעם תלמידים מתחזקים, פעם נוער נושר, בכל קונסטלציה, לא מפספס אליטוב את שעת הכושר...

* בלעדי לעת מצוא – ערב חג השבועות, בניגוד לשבועונים המתחרים, מספק 'בקהילה' את הסחורה ומדווח על פגישתם של גדולי ישראל בבית הגרי"ש. שוקי לרר הוא הצלם והכותרת 'בלעדי' מוטבעת בצידה של תמונה. אלא שבלעדיות לחוד ומציאות לחוד. יום למחרת מתפרסמת בשער ביטאון 'יתד' תמונה כמעט זהה. בלעדי ליומא חדא...

* שוחטים בע"מ - ואם תרצו, גם זה סוג מסוים של 'בלעדיות'. ב"פינת החי" של 'בקהילה' מתפרסמת תמונתם של "שוחטים בדיון עם הגרי"ט וייס בבית מדרשו בירושלים". אמרנו שוחטים? תמונה זהה מתפרסמת לה בעלון 'הועד הארצי להצלת משפחות במצוקה'. בעלון, הופכת אסיפת השוחטים לאסיפת הרבנים. שוחט מי ששוחט אחרון...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!