פרשנא פרשנא ופשטיה

קשים חייו של העיתונאי החרדי. אלמלא היה 'ירא חטא' היו חייו קלים שבעתיים, אך האמינות, אוי האמינות, כופה עליו הר ידיעות משמימות כגיגית, והופכת את שיגרת חייו לדשדוש אינסופי בביצה לבנונית בזעיר אנפין, לא פחות.

אחרי שבוע גדוש תהפוכות-דמה בפוליטיקה הפנים-מגזרית, בא העיתונאי ה'משפחתי' אליטוב, ומכלי ראשון, חושף טפח (ומכסה טפחיים?).

תחת הכותרת "הריקוד המתיש שלא נגמר", מתנה הפרשן את צערו: "כאילו לא די לנו, העיתונאים החרדים, בטלטולים שמעבירים אותנו עסקני יהדות התורה בשנים עשר החודשים האחרונים סביב ריקודי הקואליציה שלהם, גם עכשיו, אחרי שאפסו כל הסיכויים, ממשיכים הריקודים. זו גזרה משונה שהוטלה עלינו, לסקר איזשהו מתח קואליציוני דביק שמסתובב סביב קריצות, מצמוצים, סודיות ואיומים. מדי שבוע עלינו לוודא אם גם השבוע נעלם רביץ בזעם, גפני איים על ראש הממשלה, ליצמן צמצם את הזום, הלפרט תפר את החליפה ופרוש הגיש שאילתא לשר המדע. אפילו מומחה עולמי לריקודים יתקשה לפענח את הצעדים המורכבים שבוצעו בריקוד הזוי זה. משברים, עננות, סיכומים, הסכמים, הצבעות... כמעט וכמעט של כמעט".

"יכולנו להתעלם ולהודיע לרקדנים הבלתי נלאים, שבהיחתם ההסכם יפקססו לנו אותו. עד אז קצת שקט בבקשה, זה כבר לא מעניין. אלא שאז היינו חוטאים לתפקידנו. עיתונות אמינה אינה מתעלמת מפגישות שמתקיימות או ממסרים שנזרקים באוויר. זו היא הביצה הלבנונית השבועית שלנו".

מכיר אליטוב את מקצועו ואינו מתכוון למרוד בו. לדידו של עיתונאי אמיתי, המציאות האובייקטיבית אחת היא ואין בלתה. העיתונאי גופו, לא לייצר מציאות סובייקטיבית אלטרנטיבית בא, אלא אך ורק לדווחה ולפרשנה.

מלחמות כנסת המינים


נאים הדברים למי שאמרם, ואין כמו אירועי השבוע החולף על מנת לבוחנם.

מהביטאונים המפלגתיים, כל אחד לפי כבוד ומעלת מגזרו, איננו מצפים לאובייקטיביות יתירה, שהלא מהות תפקידם "יצור חדשות" המייפות ומפארות את המגזר הנכון, והופכות זדונות לזכויות.

השבועונים לעומת זאת, אמורים לכאורה להוות דוגמא וסמל לפרשנות אובייקטיבית טהורה. אך הפלא ופלא. באורח לא מפתיע, פרשניהם, ממש כמו יצרני הביטאונים, מפיקים את פרשנותם, כל אחד, מנקודת היצור הפרטית שלו...

ונפתח בסיכום ניגוחים קצרצר עבור מי מקוראינו שלא שהה זה מקרוב בארצנו ופספס את מאורעות השבוע הסוער. ומדוע לעבוד קשה, כשריבלין, בשנינותו שאין שני לה, מתקצר את חילופי המהלומות ההדדיים (לא נגענו):

"ביום שלישי השבוע התראיין ח"כ אברהם רביץ לאחת מתוכניות הרדיו הפופולריות ('נכון להבוקר' עם רפי רשף – א.מ.). הוא סקר בדבריו את השיחות שהוא ועמיתו ח"כ הרב משה גפני מנהלים עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ואנשיו בנושאים שונים הקשורים לחינוך החרדי. רביץ הדגיש כי בניגוד לגורמים אחרים ביהדות התורה הסבורים שלאחר הדחת יו"ר ועדת הכספים אין לנהל שום משא ומתן עם הממשלה, זו דעתם הפרטית בלבד. לדברי ח"כ רביץ, תפקידה וחובתה של דגל התורה לנהל משא ומתן עם הממשלה לטובת הציבור החרדי.

מתוך הדברים השתמע, או היה מי שחשב שכך משתמע, כי דגל התורה מוכנה להיכנס או לתמוך בקואליציה גם אם אגודת ישראל תישאר בחוץ. הדברים הוציאו מגדרו את ח"כ ליצמן שמיהר לעלות בתוכנית רדיו אחרת ('מה בוער'' עם רזי ברקאי – א.מ.) כדי להגיב עליהם בהתאם".

ליצמן הגיב "בהתאם", ובין השאר "גילה" למראיין כי רבני דגל התורה העבירו מסר לרבני אגודת ישראל כי המו"מ שמנהל רביץ אינו על דעתם, תגלית שהובילה, עוד באותו יום, למפגש היסטורי (או היסטרי, תלוי בעיני המתבונן), של ח"כי דגל התורה בביתו של הגרי"ש אלישיב, שתוצאתו, תמונה והודעת הבהרה, בבוקר המחרת בביטאון התנועה.

למחרת הפגישה, בתוכניתו של מרדכי לביא ברדיו 'קול חי' עלה ח"כ רביץ לשידור והיטיב לתאר, בסיועו האדיב של המראיין, את נקודת הדגל שלו: "הדבר הזה", כינה רביץ את ידידו לסיעה, "הוא שקרן! מעשה פשע הוא עשה, הוא הולך ומסית ומדיח. הוא לא יודע עם מי הוא מתנקש הוא חשב שהוא מתנקש עם אחד מאלו שסובבים אותו. אני אגן על כבודם של גדולי ישראל בחרי אף. אוי לו ואוי לנפשו. שלא יפגע בגדולי התורה שלנו, הוא לא יגמור טוב". אמר ר' אברום וגם יסף...

"כשאתה אומר האיש הזה למי אתה מתכוון?" הרים המראיין להנחתה, "אני מתכוון לליצמן ל'זכור זאת ליעקב'... צ'אושסקו (ציטוט נאמן להגדרתו של "העיתונאי הטרמפיסט", בקונגרס הבכירים... – א.מ.), האיש שהוציא עשרות אלפי שקלים עבור פולחן אישיות. (פרטים נוספים, בטור 'בין השורות' מהשבוע שעבר – א.מ.) את הספר שהוציא הייתי קורא בשם תיתן אמת ליעקב... האלפים שהוא הוציא כדי להאדיר את שמו הם גניבה ולא משנה מאיפה הוא הוציא את זה. הוא רוצה לשלוט על כל הציבור החרדי, יש לו תאוות השלטון ותאוות הכסף ותאווה שעבדים יסתובבו סביבו"...

במהלך הראיון הסוער והמרתק אף "התעמת" רביץ "בשידור חי" עם הקלטה של הראיון שהעניק ליצמן לרזי ברקאי, כשרביץ מתפרץ שוב ושוב לשיחה המוקלטת, ולא נותן לליצמן להשלים משפט (מוקלט).

וכאילו לא די בכך, לקינוח, טען רביץ כי הכל אישי: "הולך הדבר הזה לאחד מחברי הכנסת של קדימה (ח"כ אלי אפללו – א.מ.) ואומר לו אל תשמע להם זה לא יעזור להם כל עוד שאני לא בוועדת הכספים לא תקבלו שום סיוע".

השורה התחתונה, לטעמם של ח"כי 'דגל' הייתה יותר מברורה, המפגש בבית הגרי"ש, שמט את השטיח תחת רגליו של ליצמן והזים את טענותיו (סוף ציטוט).

פרשנא פרשנא ופשטיה


ומכאן ואילך, ניתנה לפרשני השבועונים, הרשות ליצר.

"קיבלו מנדט", זעקה הכותרת הראשית של 'בקהילה' ובצידה תמונת המפגש בבית ברחוב חנן: "חברי הכנסת של דגל התורה ימשיכו לנהל מו"מ עם ממשלת אולמרט". בתוככי העיתון, תחת הכותרת "הרימו דגל", מבהיר ריבלין מי המנצחים ומי המפסיד: "אווירת עליצות כמו ששררה בבוקר יום רביעי השבוע בלשכות חברי הכנסת של דגל התורה דומה שלא שרתה כמעט מיום הקמת התנועה. על כל שולחן שם נפרש בהרחבה גיליון העיתון יתד נאמן של אותו בוקר בו התנוססה תמונתם של חברי הכנסת נפגשים עם מרן הגרי"ש אלישיב בביתו. אבל לא התמונות בלבד הן ששמחו את חברי הכנסת. אדרבה. לכל השואלים והמתעניינים אודות התמונה הם הסבירו כי אמנם אין זו דרכם לתעד פוטוגרפית כל פגישה שלהם עם גדולי התורה. אולם לנוכח הנסיבות המיוחדות של המפגש, לא נותרה בידם ברירה אלא ליטול את עוזריהם ומצלמותיהם בידיהם, למען ידעו הכל ויראו כי אך שקר דיברו בהם שונאיהם כי אין הם פועלים בשליחותם של מרנן ורבנן".

לו היה ריבלין מבקש מרביץ לסכם את המפגש, הוא לא היה מנסח זאת טוב יותר. אלא שריבלין, מפרשן טפח ומשמיט כפליים. כ'כתיבת הסחה' הוא מציין דווקא את הרב יצחק גולדקנופף כמעביר המסר מבית הגרי"ש לאדמו"ר מגור, כשהוא שוכח לפתע כיצד אך בשבוע שעבר, על פני חצי מטורו, תוארה ברגש פגישת הפסגה "בין שני מוקדי כוח בזירה הפוליטית החרדית", הרב יעקב ליצמן ויו"ר חוג חנן 10 הרב חיים כהן, שהתקיימה בלשכתו של זה הראשון בכנסת ונמשכה קרוב לשעה.

"אחד הנושאים שככל הנראה הועלה בפגישה", כתב ריבלין אך לפני שבוע, "הוא ההצהרות של חברי הכנסת רביץ וגפני, על נכונות לתמוך בממשלה מבחוץ תמורת חוק החינוך, גם אם כתוצאה מכך ייגרם פילוג בין שני חלקי יהדות התורה. ליצמן לא אהב את ההתבטאויות האלה. מסתבר שגם האורח לא כל כך" (סוף ציטוט).

שבוע אחרי, וכשמסתבר שהאורח לא אהב את ההתבטאויות, על דעתו בלבד, הופכת זהותו כמעביר מסרים, לבלתי ידועה בעליל. לפתע פתאום, לא היה בנמצא מנהל ת"ת ידוע שיאות להזכיר לריבלין את שכתב, אך לפני שבוע.

ואם ריבלין לא מזכיר זאת, יעלה ויבוא אשר צוקרמן ויעשה זאת. "פגישת הזמה בבית הגרי"ש", מפרשנת הכותרת הראשית של 'שעה טובה'. בגופה של ידיעה, קורא צוקרמן (בעל עצבי ה"ברזל". כבר אמרנו), לנהג בשמו ומלגלג על "הידיעות שפורסמו בתקופה האחרונה על ידי עיתונאי (יעקב ריבלין? – א.מ.) בשבועון (בקהילה?? – א.מ. ) המשרת בדרך כלל את הממסד המושחת למחצה (הספינרים מרחוב חנן??? – א.מ.)".

"לפי גורמים יודעי דבר", כותב צוקרמן, "הספיק כבר חיים כהן להסתכסך עם שני הח"כים של דגל ועם גורמים נוספים בבית הגרי"ש אלישיב עצמו. חיים כהן עצמו, מנהל מערכת קשרים ואינטרסים עם ליצמן בנושאים שונים".

"גורמים בדגל התורה, הביעו תדהמה לנוכח מה שהם מכנים כחוצפה, כאשר הם מדברים במפורש ונוקבים בשמו של חיים כהן, המוגדר כאן כגורם פרטי, שכדבריהם: שולח ידיו לעניינים לא לו, שלא הוסמך לטפל בפוליטיקה ומנסה להוביל מהלכים כה מרחיקי לכת".

זה בכה וזה בכה, והשלישי שבא ומכריע ביניהם. מי אם לא העיתונאי יוסי אליטוב, זה שנכפתה עליו פרשנות כגיגית, והאמת ואמון הקוראים, נר לרגליו.

ובכן, לאליטוב, נקודת יצור שונה בתכלית לפרשנות האירועים: "מנדט למו"מ, יש. מנדט לפילוג? ממש לא". קובע אליטוב.

"קץ למבול השמועות: דגל התורה אכן קיבלה מנדט לנהל שיחות קואליציוניות עם אנשי אולמרט. אולם, לא ניתן שום אור ירוק להתקדם לקראת הסכם קואליציוני, עד יתבררו ההישגים ועד שאגודת ישראל תאמר את דברה". בגופה של פרשנות קובע אליטוב: "אז נכון שיש לדגל מנדט לנהל שיחות על חיזוק הדת. אבל כאן זה נגמר. אז נכון שליצמן קצת הגזים כשהוא חשב ששני נציגי דגל התורה עובדים אצלו בשטיבל, אך בסופו של דבר, כל ששת חברי הכנסת יישארו באופוזיציה".

ליצמן לא היה מנסח זאת טוב יותר. לא "קיבלו מנדט" ולא "פגישת הזמה". אדרבה ואדרבה, בסופו של דבר ידו של ליצמן על העליונה. וראויים הדברים להיכתב עלי ספר "זכור זאת ליעקב".

הנה כי כן, קשים חייו של העיתונאי החרדי. אך לא מהסיבות הנכונות האמורות בראש הדברים.
כמו בביצה הלבנונית, לא יכול 'העיתונאי המגזרי' לצלוח את שממת הדיווחים, אם לא ישלם 'דמי חסות', למקורות מנחים.

בשולי החדשות, לא נותר לקורא תמים הדרך, האמון על דעת תורה והשקפה טהורה, אלא לתמוה בינו לבינו, לנוכח שפת הביבים בה נוקטים שלוחי דרבנן, איש כלפי רעהו. משלחי המתגוששים, משום מה נאלמים... גם העיתונאים נותנים את חלקם, וחוטאים בשתיקתם. ללמדך, שגם שתיקה ניתן "לייצר". לעיתים, אין עיוות מציאות, גדול מזה.

קצרים:


• סדום היינו? – "סדרת מעשי שוד מזעזעת את גולדרס-גרין", מכריזה הכותרת במגזין 'שעה טובה'. ואילו בתוככי המגזין, אוי לבושה, הכותרת המרוחה באותיות ענק, מבעיתה שבעתיים: לא סדרת מעשי שוד, אלא "סדרת מעשי סדום מזעזעת את גולדרס-גרין"... בהקשר אחר מדווח העיתון על "ער"ן ספורטיבי באיצטדיון טדי". בכתבה עצמה (לא נגענו) מפוענחת הכותרת: "אירוע רב נפגעים של גיבורי בית"ר ירושלים". לער"ן, לידיעת המגיה (השובת שם דרך קבע), משמעות שונה בתכלית. ובאסוציאציה לפאדיחה קמא, שיחה קצרה עם מוקדני שירות העזרה האמורה, לא הייתה מזיקה...

• ביקורת פנים קהילתית - נאמן לטרנד הקהילתי החדש (ראה ערך 'על דעת הקהילה' בעניין 'כסיף'), גם לצביקה יעקבזון יש מה לומר לעמיתו עורך החדשות. וכך כותב צביקה בטורו: "זו הזדמנות לומר דבר-מה לעיתונאים. קראתי את הידיעות בשבועונינו הססגוניים (בפרשת ביטול בחירת הדיינים – א.מ.): יש המתנסחים בברוטאליות ויש ביובש, יש מתומצתים ויש ארכאיים. איש וסגנונו. אבל רובם לא הסבירו לנו על מה ניטש הריב. כאן תם טרחם ומשאם של הכותבים העוקפים משוכה זו, ומסופקני אם מקוצר זמן או מקוצר דעת". קצרים רבותי, קצרים...

• פרי מעלליו – אפרופו יעקבזון על תקן מוכיח בשער. גם הוא עצמו לא חף מ"קצרים" למיניהם. אומנם השם החתום על הכתבה האמורה להלן, שמו של משה פרי הנו --- אך טביעות האצבעות --- הניסוחים והכותרות --- מעשה ידיו להתפאר של מיודענו המשגיח ר' צבי. תחת הכותרת (קחו נשימה) : "השופט יקבע מי משקר החרדי או השוטרים, אמר השר, כעבור זמן קצר קיבל הקטין החרדי מכתב, התיק נסגר", בוחן הכותב את תשובת המשטרה "לעשרות שאילתות שהוגשו לשר המשפטים ולשר לביטחון פנים בעקבות השתוללות השוטרים נגד החרדים". הכותב ממשיך לספר במה שנראה כשיחה אישית בלתי אמצעית בעליל: "בסיעת ש"ס הוקם מעין מטה מיוחד לרכז את העדויות. לפחות שיהיה שוטר אחד שיפוטר מהמשטרה, אמרו לנו (סכיזופרניה? – א.מ.) בש"ס ". הכתבה כולה רצופת פניות שהגיעו לסיעת ש"ס בכנסת ואחת השאילתות אף מספרת על "מנהל סיעת ש"ס שהגיע למקום ב-2:00 בלילה". ואל נא תשאלו איך נודעו הדברים למשה פרי כותב אותן שורות. הפרי, כך נראה, לא נופל רחוק מהעץ.

• הלנו את? – בעלת המאה, אינה בהכרח גם בעלת הדעה. תחת הכותרת "בעלי המאה של ה'טיים'", מספרת א. נתנאל (סלומון) את סיפור "שרת החוץ של ישראל שהצליחה בדרך לא ידועה להיכנס לרשימת 100 המשפיעים של השבועון טיים". הכתבה עצמה יפה ומוגשת בטוב טעם. דא עקא, וכותרת המשנה, נקטעת בעודה באיבה ("המערכת בישראל אומנם הכינה רשימת מומלצים אך הם לא זוכרים שלבני"... - סוף ציטוט, ואידך זיל גמור...). גם בכתבה עצמה, מובאת, ייתכן ומבלי משים, תמונתו של רודי ג'וליאני באולפן הטלוויזיה, לצידו של לא אחר מאשר ג'יי לנו. בשבוע הבא, יאיר לפיד וגיל ריבה???

• המאושרים בע"מ – כחלק מספיחי ההדלקה המסורתית, העסיקה גם השנה, פרשת "אישורי העלייה" למתחם הקבר במירון, את עיתונאי המגזר. חנה אפיק ב'משפחה' סיפרה על הסוגיה שהתבררה השנה כבעייתית מתמיד, שכן האישורים צומצמו ל-80 בלבד. בקומץ לא היה די להשביע את הארי ואדמו"רים רבים נותרו ללא אישורים... ב'שעה טובה' הלהבות גבוהות בהרבה: "הח"כ קיבל אישורים לאדמו"רים ומסר אותם למליונרים", זועקת הכותרת, ומותירה את זיהוי הח"כ המספסר ליד הדמיון. "אשרי" העם שככה לו... מעברו השני של הכביש, בביטאון 'יתד נאמן' עוסקת נ. קצין ב'קרטל המירוני'. תחת הכותרת "מסע התלאות למירון", תמהה קצין הכיצד ייתכן שהמחיר המופקע הנגבה עבור הנסיעות שווה לכל החברות? סיפורי מירון, ולהתראות באותה פוזה בשנה הבאה...

• הזיכרון של שולמן – אליעזר שולמן שוב אינו מדייק (קרדיט: 'שיח_השדה'). לא מכבר השתתף העורך/כתב בהכנת גיליון חגיגי במלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים, אך הזיכרון, ממנו והלאה. תחת הכותרת "האוזניים של ישראל", מפנה שולמן זרקור "לעבר ה'אוזניים' של המודיעין הישראלי". כנהוג במחוזותינו מפריז שולמן בעלילות המודיעין, ומפגין את ידיעותיו עד כדי ירידה לפרטי הפרטים של מספרי היחידות, יראה הקורא ויתרשם. אלא שבלהט הפגנת הידע והסיפורת, מערב שולמן בין מוקדם למאוחר, כשהוא מספר כיצד: "חודשיים לפני מלחמת ששת הימים ביקר מפקד יחידה 848 באחד מבסיסי היחידה ברמת הגולן "... צנזר שולמן, צנזר...

• שאו שערים – לרגל מלאת עשרים וחמש שנה לישיבת 'שערי יושר' מקדיש 'מוסף שבת קודש (הקודשים)' של 'יתד' פרק נרחב לשיחה עם ראש הישיבה הגאון רבי משה גולדשטיין. ציפינו לעוד ראיון ממסדי סטייל 'יתד נאמן', והופתענו לגלות כי המראיין הרב רפאל ברלזון (אל תיקרי מראיין, אלא משוחח), מנצל את שעת הכושר, נוגע בסוגיות רבות ומגוונות, ואינו נרתע מלשאול גם שאלות נוקבות. כך למשל, תמה המראיין בתמימות "האם בוגרי הישיבה שולחים לישיבה את בניהם, כפי שמצוי בישיבות אחרות?". ראש הישיבה שליט"א משיב את שמשיב ביושר. המראיין מצידו, מוכיח שהוא בהחלט בכושר.

• מוטב מאוחר - אם לא שאחרים (שבועון וביטאון) הקדימוהו, ניתן היה לצל"ש את מוסף 'קולות', בקצת יותר מ'קצרים'. אומנם עם קצת מחשבה ניתן היה למצוא שער אטרקטיבי יותר למוסף המיוחד במלאת 40 שנה לששת הימים, אולם למרות השער המפוספס, הרי שהתוכן עשוי כהלכה. החל מ"שישה דברים שלא ידעתם על מלחמת ששת הימים" (יצחק הורוויץ), וכלה בכתבתה של שרה גל החוזרת בגל-גל הזמן, בצוותא עם הרב יצחק קלמן, ראש 'בית אולפנא' בירושלים, חניך פוניבז' וישיבת ערלוי שלחם בגבורה בקרבות ירושלים ושחרר את קבר רחל אימנו. גל, אינה מסתפקת בראיון ממוזג וקליל, ויוצאת לשטח כשהיא חוזרת עם הרב הלוחם למחוזות קרבותיו. ולעניין זה כבר אמר המבקר, מוטב מאוחר ובשטח הלוהט, מאשר מוקדם ובבית הממוזג.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!