ימי הספירה לאחור

בסך הכל, מה שניסה השר החביב שישב השבוע מול ראש הממשלה לעשות הוא פעולה בסיסית ופשוטה: לטוות חוט שיחה רציף עם אולמרט. במציאות הוא מצא את עצמו מנהל מרדף קשה אחרי תשומת לבו של האיש.

השר חובש הכיפה פעל לפי הנוהל הרגיל. בא לתבוע מראש הממשלה קיום הבטחות קואליציוניות שרשומות על הקרח. אולמרט, כדרכו, השתלח בתגובות התקפה מושחזות ומאשימות, אך זה היה בהבזקים של שמונה השניות הטובות ששיבצו את השיחה בהבלחות רגעיות. ברוב הזמן, משכו גבותיו המתוחות כלפי מעלה את אישוניו המרצדים, לעבר מסך המחשב שניצב מולו.

אולמרט שעקב אחרי מבזקי החדשות שהתרוצצו על המסך, לא הצליח לשמור על ריכוז מינימלי בשיחה. כשהבין השר כי הוא משוחח עם עצמו פצח בשתיקה. אולמרט ששמע את השקט, נעץ בו מבט מתכתי, קפוא, קר. טוב, זה לא חדש אצלו. אלא שהפעם היה במבט משהו נוסף וחדש: המבט היה כבוי.

יום הדין של ממשלת אולמרט מתקרב, והזחיחות הכה אופיינית לאולמרט נעלמה באורח פלא. אנשיו, אופטימיסטים מושבעים כמוהו, הופתעו לראות השבוע איך הציניקן הנצחי משתכשך בתחזיות יותר פסימיות משהם מפרגנים לעצמם. לקח לו הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה: הוא התחבר למציאות. כיום הוא מבין שקיימת אפשרות שכהונתו כראש ממשלה תבוא לקצה בתוך שבועיים ימים.

בי"א באייר, כשהמוני בית ישראל יתהלכו ברקיעים של ספירת 'יסוד שביסוד', יהיה מישהו שיתרסק על המרצפות של ירושלים. המלצות דו"ח הביניים שיפורסמו ביום זה, יהיו גזר דינו של אולמרט. מפולת השלגים שעלולה להיווצר, מכניסה לחרדת המתנה רבים וטובים מהפוליטיקאים. כולם תופסים מחסה. חלק כדי להתגונן ממטרות האש, ואחרים כדי להתחיל משם את המארב האכזרי שלהם, בדרך לפסגה.

כעת זה כבר ברור: את הנחת הקסמים ששכנה בסביבה הצפופה של אולמרט כי הוא יצליח למצוא פתח מילוט לכל תסריט עתידי של וינוגרד, ניפץ השופט זיילר. על ועדת זיילר טענו שהיא תהיה צמחונית, שהאנשים החביבים ירעננו תקנות משנה ותתי-סעיפים ששרדו מעידן המשטרה המנדטורית וילכו הביתה לספור את מספר הפעמים ששמם הוזכר בעיתוני הבוקר. ואז הרכיב זיילר את משקפי הזהב שלו והפך לסבא זעוף פנים שמחק את החיוך מפניו של אחרון הקצינים במשטרה.

תסמונת זיילר גורסת כי קשישים חביבים שהצטיירו אצל הממנים הנלהבים שלהם ככאלו שבסך הכל מחפשים השלמת הכנסה, לינדנשטראוס, זיילר או וינוגרד, מתאהבים בתפקיד לא רק בגלל הצלמים שרודפים אחריהם לעת זקנה. החברים הנכבדים, מתברר, מגלים מרץ נעורים בלתי מבוטל. השבוע, כשהתברר כי חלק מחברי ועדת וינוגרד שקלו התפטרות אם יורה בג"ץ לפרסם מידית את הפרוטוקולים של הדיונים, הבינו אצל אולמרט שהחבר'ה בוועדה אינם צמחוניים: יש להם שיניים. עם חברים כאלו קשה לחלום על סוף טוב.

בהערכות שנשמעו השבוע בלשכת ראש הממשלה, היה ניתן לחוש במפנה. אולמרט שאחרי חג הפסח אינו בטוח כלל שבכל החלטה שתיפול בוועדה הוא נשאר. לא. אם וינוגרד לדוגמה, ילך בעקבותיו של זיילר ויבחר לצלוף עליו ישירות קבל עם ועולם, ההערכה היא שהוא יתייצב תוך זמן קצר מול המיקרופונים עם הצהרת התפטרות שתמנע מלבני את התענוג לשלוח אותו הביתה בבושת פנים.

דיבורים ברוח זה מפיו של אולמרט, היו עד לפני שלושים יום בלתי קבילים. אולמרט שקל לפטור את דו"ח ועדת וינוגרד בנאום חלקלקות מפולפל שיעשה טוב על הלב לכולם ושלום על ישראל. פרקליט מושחז כמו אהוד, אויבער חכם מארץ המתוחכמים, אמור לנפנף את וינוגרד בקריצה אחת, מקסימום שתיים. גם אם הוועדה תקצוב לו זמן לאריזת מזוודות והביתה, הוא לא היה עוזב בלי אוטובוס של יס"מניקים שיפנו אותו בכוח.

בלי מרגלית


בלשכה נערכים לשלושה תסריטים. אייל ארד, הספינולוג כמעט הרשמי של אולמרט, שוקד על התמלילים שיעשו את התמהיל הנכון בעת צרה. עבודתו במחשכים מתמקדת מול שלוש אפשרויות. ארד אמור לתת את המענה על הבעיות בדעת הקהל. האחרים עסוקים בספירת מלאי של האצבעות בכנסת לנוכח על אחת משלוש האפשרויות.

האפשרות הראשונה מדברת על מסקנות צמחוניות מרובות מלל שמערפלות את האחריות האישית. על פניה, זו אפשרות נפלאה לאולמרט. במציאות היא גורמת לו לקדחת. במצב שכזה עלולה לקום סערה ציבורית עזה נגד מי שמינה את ועדת וינוגרד: העם עוד עלול לתבוע ועדת חקירה ממלכתית.
האפשרות השנייה, הרעה מתחילתה ועד סופה, היא מצב שבו יופנה הלוע בטיווח ישיר לעבר היושב על כס ראשות הממשלה.

האפשרות השלישית מדברת על חלוקה צודקת של האשמה בין כל הגורמים. יש מספיק בשביל כולם. ההאשמות החריפות יכולות להתפזר בין כל חברי הקבינט, השביעייה, השמינייה, המטבחון המצומצם, שר הביטחון, קולטי האדים, הנשיא הנבצר, היועצים, הרמטכ"ל, המטכ"ל, האלופים, מהעבר, מההווה... כולם.

אגב, המקורבים מעריכים שבסופו של דבר יפזר וינוגרד את האשמה בין כולם. אולמרט לא. הוא רואה שחורות. כשהסיוטים רודפים אותו אל תוך חלומות הלילה, הוא רואה קואליציה של לבני-בייניש-ישי שקמה להכחידו.

וכאן אנו מגיעים למשגה הגדול בדעת הקהל. בציבור, משום מה, רווחת טעות שמסקנות הביניים הן קדימון קליל של המסקנות הסופיות. ולא היא. בטח לא בשביל אולמרט. הביניים עוסקים בשלד הגדול ביותר של הדו"ח. ההמלצות עוסקות בשני פרטים 'זניחים': אם החלטת אולמרט לאשר מהלך צבאי הייתה נכונה, ואם התבססותו על מוכנות העורף הייתה מוטעית, לעומת הדו"ח הסופי שמתמקד ב-48 השעות האחרונות של המלחמה - אם היה נכון להמשיך את הלחימה אחרי ההגעה להסכם על הפסקת אש וכדומה.

אם החלק הסופי משמעותי יותר באשר לחלקם של חלוץ ופרץ, חלק הביניים הולך על אולמרט ישירות. בנושאים הנבדקים בהמלצות הביניים יש לאולמרט מניות יסוד. הוא נטל חלק מהותי בהחלטות שהתגלו לכאורה כמשובשות ונטולות שיקול דעת. זו הסיבה לפחד הגדול של אולמרט. אם אהוד ישרוד את הביניים, הוא ידלג כאיילה שלוחה על המסקנות הסופיות ועל גוויותיהם המרוטשות של חלוץ ופרץ שדמם יוקז בהמלצות הסופיות.

אלא שהיוצאים והבאים בשערי וינוגרד מספרים שהחברים בוועדה מסמנים את אולמרט במעגל האשמה. "ועדת וינוגרד תצביע על כשלים בתפקוד המנהיגים מהדרג המדיני והצבאי כאחד. חברי הוועדה לא יטילו את מלוא האחריות על הצבא, בניגוד לוועדת אגרנט שחקרה את כשלי מלחמת יום-הכיפורים", צוטט אחד העדים שהופיעו לפני הוועדה. השאלה הגדולה אם הוא עומד להתחלק בשלל עם האחרים, או שהוא יהיה הגולם במעגל.

כשקולו של וינוגרד יהדהד מכל המקלֵטים בישראל באמירות מסוג "קיבלתי מנדט לחקר המלחמה ואין מנוס מאמירת האמת שלצערנו ראש הממשלה נכשל בהערכת המצב, במוכנות של העורף, בהפעלת שיקול דעת, ויש לראות בו, בהתאם למעמדו ואופי תפקידו, אשם ישיר לכל המחדלים" - יסכם מזכירו של אולמרט עם הנהג את השעה המדויקת שבה ימתין לראש הממשלה בחנייה המאובטחת. משם הוא ייקח אותו אל ממלאת מקום הנשיא עם הודעת התפטרות. באותן דקות יעמלו החברים הקרובים על מסיבת הפרישה, בלי דן מרגלית. טומי לפיד דווקא יככב שם.

הספירה והחידה


ספירת מלאי. זו המשימה שהוטלה על קומץ היועצים בתוך הלשכה ומחוצה לה. בלשכת ראש הממשלה מנסים לנבא אם לשטרית יישרף פיוז, ולהמר אם מופז יצא נקי מדו"ח הוועדה, אך חידת האלף היא שמעון פרס. עד כה נמנע פרס מלהכריז על מועמדותו כנשיא, מתוך שיקול פוליטי קר שאינו פוסל אותו מלהפוך לראש ממשלה בזמן הקרוב.

התור הארוך שמשתרך בהמתנה להחלטות וינוגרד, הוא מהארוכים ביותר שידעה המערכת הפוליטית הישראלית. מרוב מצטופפים כבר לא רואים את אולמרט. אפילו רמון מתלבט אם כדאי להתמנות לשר אוצר לתקופה שעלולה להסתכם בשבועיים בלבד. רוני בראון, שר הפנים, הקפיא את כל הרפורמות שתוכננו להתבצע ברשויות המקומיות. כי מי פתי להסתבך עם ראשי רשויות ערב מפץ פוליטי? ומי מדבר על כבוד המ"מית דליה איציק שיכולה להפוך באחת לממליכת המלכים, אם אולמרט הולך הביתה בלי העברת כתר מסודרת. ביבי, ממתין נוסף, משייף את הטיעונים על רוב ימין-דתיים. את פרס הקשיש כבר הזכרנו. בל נשכח את ליצמן היקר שסבור כי סופת ועדת וינוגרד עוד תחזיר לעם ישראל את קצבאות הילדים. זהו מצבור של אנשים רעבים, לוחמים כוססי ציפורניים, מפוחדים שממתיקים סודות, וממתינים למוצא פיו של השופט הישיש.

אולם אימת אולמרט היא אחת ויחידה: שרת החוץ לבני. במקרה שבו תפוזר האחריות בין כולם, אולמרט יצא מחוזק איכשהו אך בעיניים פקוחות היטב לחצר הקדמית של 'קדימה'. הוא יכסוס את ציפורניו במתח ובהמתנה לראות אם ציפי לבני עומדת לכנס מסיבת עיתונאים ולצאת נגדו ראש בראש בנאום 'כשר אבל מסריח, אולמרט אינו יכול להמשיך', וכל הבלה בלה.

למען האמת, בלשכת אולמרט מפריזים בכוחה של לבני. כל אימת שאחד משרידי הנאמנים בא מתל-אביב ורואה בכניסה לירושלים את דיוקנה של 'גולדה-מאיר-החדשה' מתנוססת על שלטים עם מריחות כמו 'מנהיגות ישירה וניקיון כפיים', מתחוללת בלשכה מיני סופה. הם מסרבים להאמין שמדובר בסתם הפתעות יום הולדת לשרת החוץ שאינה מפקחת על סיירי הכרזות. הערכת העבודה שלהם קובעת שאם וינוגרד יותיר חרך צר שדרכו תוכל לבני לטפס אל הטנק ולכוון את הלוע לכיוון הלשכה, היא תטפס ללא היסוס ותפתח באש נגד אולמרט.

חשש מופרז אמרנו? אבל יש גרעין מסוים של אמת. השרה הבינונית הזאת שנהנית מאהדה בלתי מובנת בדעת הקהל, שוחחה לאחרונה יותר מפעם אחת עם בכירים בש"ס. אותה קונספציה שאנשי הלשכה אימצו בשכנוע עצמי עמוק שציר לבני-חרדים אינו עביר, בגלל היותה אישה, מטרידה מאוד את לבני. בגישושים הללו היא מדקלמת משפטים מאוצר המילים של הפמיניסטים. "לכם בש"ס יש מחסום פסיכולוגי. האם אין ניסיון של מנהיגות מוצלחות בעולם?" היא התריסה בשיח שקט, בלי להזכיר את השם המפורש של ראש הממשלה.

"קשקוש", ענה לה אחד מבכירי ש"ס, "הבעיה האמיתית אינה אישה או לא. הבעיה היא העמדות שלך המציבות אותך באגף הליברלי של טומי לפיד". האמת היא שאם אולמרט הולך וקדימה תמנה את לבני כיורשת באורח מסודר וכל שרי הממשלה האחרים נשארים על מקומותיהם, ש"ס אינה שוללת אפשרות להישאר בממשלה: היא תוכל לבלוע בקלות יחסית העברת כהונה מסודרת ללבני.

במקרה שבו תיפתח התגוששות על ראשות הממשלה, או אז תיחלץ ש"ס ובהחלט תקדם לקדמת הבמה מישהו שהיא חפצה ביקרו. זה יכול להיות מופז, אם הדו"ח ידלג עליו משום מה, או נתניהו, מושא חלומותיו של ישי. לבני צריכה לחשוש רק מהיום שבו תזמין דליה איציק את אלי ישי לייעוץ. לא דקה אחת קודם. בסופו של דבר, קשה לראות חיבור אמיתי בין חברים ללבני, אבל אצל אולמרט ואנשיו הפניקה שולטת, וסוגיית חבירת החרדים ללבני מככבת בתסריטי האימה שחולפים לנגד עיניהם.

לא פוטש ולא נעלים


מי שקוטף את כל הדיבידנדים מהמהומה הוא שמעון פרס הנצחי. אולמרט כבר קיבל החלטה אסטרטגית להפשיל שרוולים ולסלול את דרכו של שמעון לבית הנשיא. המתלבט מהשניים הוא דווקא פרס שמתקשה לבחור בין ראשות ממשלה לנשיאות. הוא יודע היטב שאולמרט היה מעדיף אותו רחוק משני המקומות גם יחד, אך בבחירה בין השניים, יעשה אולמרט את הכל לשלח את שמעון בתופים ובחצוצרות אל הנשיאות תמורת נאום סנגוריה נלהב בעת מבחן.

עם כל הכבוד לרוני בראון, בחור טוב בימים כתיקונם, אך נטול משקל ציבורי בימי סער, הדמות היחידה שיכולה למתן את הזעם ולהסיט את האש מאולמרט, במקרה שהאשמה תתחלק בין כולם, הוא סבא שמעון. הופעה מֶשכנעת ומרשימה של פרס יכולה להרוג את כל העכברים שיצאו מהחורים לחסל את אולמרט.

החלטתו של פרס לא לסיים את הביוגרפיה שלו כשר לענייני גליל, תוכל לסייע לאהוד. אם יצליח אולמרט לכוון אותו לבית הנשיא, הוא רוכש לו סנגור ליום הדין. אם לסכם את השבוע שחלף, זו המשימה היחידה שאהוד עבד עליה במלוא הכוח והרצינות. גם אם בסופה של הצבעה חשאית, וכמיטב המסורת, יצטרך פרס לשאת נאום תבוסה, אהוד יצטרך וגם יכול להביא קבלות על כך שהוא עשה הכל למען בחירתו של פרס. אחרת, יפעל שמעון להרחבת כל הקרעים בקדימה מתוך שכנוע פנימי מיסטי עמוק ובלתי נלאה שרק הוא הדמות המתאימה לראשות הממשלה 'לעם הזה בשעה הזאת'.

אלי ישי של היום, פוליטיקאי שהפך למנוסה, אהב ואוהב וכנראה גם יאהב בעתיד, להיות חבר בממשלות צרות תלויות על בלימה. חלומו המיוחל הוא ראשי ממשלה סחיטים שהחניון ברחוב הקבלן הופך לחניה השנייה שלהם, ושאינם מתיישבים לארוחת ערב בלי לוודא שאלי ישי שבע ורגוע. הכל יודעים שהמסקנות בווינוגרד תהיינה קשות, אלא שבלשכה מקווים שהן תהיינה קולקטיביות כי כשכולם חוטפים – איש אינו חוטף באמת. או אז הציבור יסתפק בהליכתו של חלוץ שיהיה כפרת עוונות על כולם.

אבל אם לא, אם תהיה התקפה אישית שכל גסות הרוח של אולמרט לא תצליח להדוף אותה, אזי אחד משלישיית פרס-לבני-נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. מומחים סבורים שהראשון מהם שיקבל מדליה איציק את 21 הימים הראשונים, יהיה ראש הממשלה.

בש"ס של פעם, הייתה לבני מוזמנת לפתוח בשבוע הקרוב את זמן הלימודים החדש ב'בית מרגלית'. סתם כדי להמריץ את זרימת הדם אצל אנשי הלשכה. ש"ס של היום התבגרה, יושבת טוב. רגועה. היא לא תיזום מהפכים ולא תחולל הפיכות. אולמרט מודאג לשווא. שר התמ"ת לא יכנס קבוצת חברים בחדר בבית מלון ירושלמי כדי לדון בהבאת יורש עצר. אבל זה עדיין לא אומר שאפשר להרים בניין על הנאמנות שלו. ישי נזהר מאוד. די לו בשמועות המרחפות בלשכה על קרבה מחודשת בינו לבין נתניהו, על התוועדויות ממושכות בינו לבין גדעון סער ועל השמועות המרחפות במסדרונות הכנסת כי ישי מפעיל את כל ערמתו במטרה להושיב את ריבלין על כס הנשיאות.

אז נכון שש"ס פועלת מתוך אוריינטציה שכשהיא צמודה לימין כוחה בציבור נשמר היטב. אמת גם שמול ראש ממשלה מקדימה שיש לו פוטנציאל של תמיכת שני שלישים מהכנסת, תמיד עדיף ראש ממשלה מהליכוד שבקושי חוצה את קו השישים. אך מכאן ועד לפוטש רחוקה הדרך.

נשיאות לפני מועמדות


רצועת השידור המאוזנת ביותר בתקשורת הישראלית היא 'יומן הבוקר' של רשת ב' בקול ישראל בהנחיית העיתונאי אריה גולן, איש שמשתמש בניסיונו העשיר ובמיומנותו המיושבת, כדי לפתוח את היום ולקבוע את סדר היום התקשורתי.

בבוקרו של יום ראשון השבוע התראיינו אצלו שני שרים בהפרש של עשר דקות. שמעון פרס ואריאל אטיאס. משהו כמו סבא ונכד. פרס הנפיק מליצות על יוזמות השלום שחולפות באזורנו. אטיאס דיבר בלהט על עובדי הדואר שהחליטו לצאת לשביתה. שניהם נשאלו בשולי הראיון על הנשיאות.
"אני לא עוסק בזה כרגע", הגיב פרס כשנשאל אם הוא כבר בטוח בתמיכתה של ש"ס. בהגיע תורו של אטיאס 'לא לעסוק בזה', הגיב כי מועצת החכמים תמליץ בפני הגר"ע יוסף, והוא יחליט בבוא המועד. המראיין התפלא, "אבל אמרתם שתתמכו בפרס?"

"אמרנו פרס?" החזיר אטיאס בשאלה, "רק לפני כמה דקות הוא הצהיר בפניך שהוא אינו עוסק בזה. אם הוא לא עוסק בזה, אנחנו נעסוק?! היחידי שהודיע על התמודדות הוא רובי ריבלין שהיום מועמד יחיד. כשכולם יודיעו, נחליט".

אחרי פחות משעתיים נפגשו שני השכנים לרצועת השידור באולם ישיבות הממשלה. פרס שמגלה בדרך כלל חיבה גלויה לאטיאס ובין השניים שוררת ידידות של עשרות שעות שיחה, מיהר לעבר אטיאס בפנים מכורכמות. "שמעתי אותך", אמר בחמיצות.

"נו", שאל השר הצעיר.

"נראה שאתה מסתייג ממני", האשים פרס.

אטיאס החליט להשיב לו בשפתו. "אתה דורש מאתנו להקדים את העגלה לסוס ולהחליט כשאתה טרם החלטת?!" שאל בדיפלומטיות רהוטה. "אנחנו לא יכולים לקפוץ למים לפניך. תקפוץ למים ונחליט".

פרס הזכיר את הכותרת הראשית של 'משפחה' מהשבוע האחרון שסיפרה על נסיגת ש"ס מהתמיכה הוודאית בפרס ועל בקשתה לדעת כמה עומדים מאחוריו, כותרת שהפכה לאחת מהחדשות המרכזיות של הערוץ השני ביום חמישי. "אתם חוששים לתמוך בי שמא לא יהיה לי רוב", עבר פרס לדבר תכל'ס ולנפץ את גלגל ההצלה שאומר 'אנחנו רוצים את פרס אבל מה נעשה שהבחור אינו יכול לגייס רוב'.
פרס לחש בדרמטיות: "תקשיב לי, אם לא יהיה לי רוב, לא אתמודד בכלל. רק אם אשתכנע שיש לי רוב, אתמודד. אז הנה פטרתי אתכם מההתלבטות הזאת, וברגע שאני מכריז על התמודדותי אתם יכולים לתמוך בי".

גלויי ראש


אחת מהחוויות שאותן עובר כל שר חדש בממשלת ישראל קשורה לרחבת 'יד ושם' בירושלים. השר הטירון יגיע בז'קט מעונב ובארשת פנים מותאמת רק כדי לקפוא שעתיים בהרי ירושלים ולחזור הביתה עם התקפת צינון חריפה, על גבול השפעת.

מישהו, לא חכם גדול כנראה, מצא לנכון להושיב את יו"ר 'יד ושם' טומי לפיד ליד הראשון-לציון הגאון רבי שלמה עמאר בדיוק בערב שמיוחד לדיבורים על המשכיותו של העם היהודי. זהו חוסר רגישות בסיסית להפריד בין מי שבהדרו ובהופעתו המכובדים מייצג את ההמשכיות היהודית, לבין מי שמייצג את ההתכחשות העקבית למסורת היהודית האותנטית.

כשכבו האורות ועלו האש והעשן, עת הניצולים וצאצאיהם עולים לספר, לשורר, לדבר, בקעו שתי קרחות בוהקות מיער הראשים, שני חברים מושבעים שישבו בשורה הראשונה: אולמרט ולפיד.

השנה, בפעם הראשונה מאז יצאו האודים ממשרפות טרבלינקה, דיברו שני הנואמים המרכזיים בטקס של 'יד ושם' בגילוי ראש. כל האורחים, השגרירים, החיילים, השוטרים, המאבטחים, הסדרנים, נושאי האבוקות - חבשו כיפות. שני הקרחים - לא. אצל לפיד זה נראה כעיקרון, אצל אולמרט זה סימן נוסף לאנרכיה הפנימית שמתחוללת בנפשו פנימה, לבלגן הגדול. כשהוא סיים לנאום וקיפל את הניירות הוא נזכר לפתע בכיפה המיותמת שנותרה מבוישת בכיס, מיהר לחבשה על הגולגולת ומיהר לחמוק מהבמה המוארת אל החשכה.

גיידא-מה? גיידא-מי?


אחד מגיבוריה הנצחיים של התקשורת הישראלית בשני העשורים האחרונים, רואה בימים אלו כיצד נולד לו תאום חדש, כפיל מועתק, שמתנחל בתקשורת בעקביות קסומה.

המאפיינים זהים: לא משנה מה יאמר הנסיך, וכמה פעמים יחזור על כל משפט, העיקר שפתח את פיו. כל ראיון, ציטוט או הצהרה הם חגיגה תקשורתית, והמילה 'בלעדי' תמיד תעטר את הדברים. אלא שעד היום היה לתופעה נציג 'בלעדי', אריה דרעי. בחודשים האחרונים מככב התאום שלו ומגלה נוכחות תקשורתית מרשימה.

לפני כמה חודשים הוזמנתי לתכנית ראיונות תקשורתית לצד אריה דרעי והעיתונאי אמנון דנקנר, עורך 'מעריב'. בדרכנו לאולפן הראיונות חלפנו על מסדרון שמשקיף על אולפני 'מבט'. חיים יבין, מגיש המהדורה הוותיק ביותר בישראל, רק ראה את זנב דש חליפתו של דרעי ועצר את מהדורת החדשות בעיצומה. קטיעה שמתרחשת רק בשביתת המאה של ועד העובדים על אי תשלום הארוחה החמישית או כשפורצת מלחמה. "אריה דרעי", אמר יבין בקול הבאס בשידור חי, "מה יש לך להגיד לאומה?" דרעי נדהם והגיב במבוכה בולטת.

גאידמק משתחל אל תוך הנישה הזאת. הוא יכול לומר משפט בפעם העשירית, ותמיד הוא יישמע כאילו זו הפעם הראשונה. הפטפטת הגאידמקית צוברת תאוצה חיובית וגורפת חן וחסד בקרב הציבור בלי שום קשר למילים עצמן. זו יכולה להיות מחשבה קולנית על רכישת מוסד 'יד ושם' ומכירתו לסעודיה כמו על חלוקת שקיות שוקו לחברי כנסת ביום פתיחת מושב הקיץ. הכל מתקבל בסימפטיות. גם העילגות.

אלא שבניגוד לדרעי, גאידמק פחות מצטנע. האיש יורה חוות דעת קצובות, מרכיב ממשלות ומפרק מפעלים בהינף פה, בונה את המשק מחדש, מתעלם לחלוטין מתביעת ההסגרה שהוכנה נגדו בצרפת. רק שלא תמיד המילים מחוללות משהו מעבר לזמן המסך. בטח לא בעוצמת המילים שהוציא מפיו לב לבייב לפני חודשיים.

פליטת פה סתמית של לב לבייב, מיליארדר רודף צדקה וגאה ביהדותו, שהתראיין בדאבוס בשווייץ, הניבה לו רווחי עתק. לבייב רק אמר שלהערכתו חברת 'אפריקה ישראל' שווה שבעה מיליארד דולר. המשקיעים שמעו ונתנו אמון. המניות זנקו מעלה. תוך זמן קצר חברתו כמעט הכפילה את עצמה.
גאידמק שעד היום מצר על כך שהסכים למכור אחזקות של 15 אחוז בחברת 'אפריקה ישראל' תמורת עשרות מיליוני דולרים, ראה את כוחם של המילים והחליט גם להנפיק מילים. "לדעתי", אמר בראיון עיתונאי, "חברת אוסיף (שאותה רכש לאחרונה - י.א.) תהיה שווה בקרוב שישה מיליארד דולר". החברה אכן התחזקה והשלימה זינוק של 55 אחוז מתחילת השנה, אבל הקסם של לבייב לא עבד. עדיין היא רחוקה מאוד מסכום שמתקרב לשישה מיליארד דולר.

אבל לגאידמק אין פנאי להתעכב על זוטות כגון דא. הוא והפה שלו רצים קדימה. רק לאחרונה הודיע על כוונתו לרכוש חווה ישראלית שברשותה לולי תרנגולות. סביר להניח כי ברוח התזזית המאפיינת את הבורסה הישראלית, מיהרו המשקיעים להשקיע את כספם בכל חברה בורסאית שקושרה איכשהו ללולי תרנגולות בישראל. בין לבין, הקפיא גאידמק תרומת ענק בסך חמישים מיליון דולר שרצה להעניק לסוכנות היהודית. בין לבין אירח את ניצב דוד סיסו, מפקד מרחב החוף של משטרת ישראל, במסיבת יום הולדת מפוארת שנערכה בביתו בקיסריה, ולקינוח הגיש נגד יוסי שריד תביעת פיצויים בסך ארבעים וחמישה מיליון שקלים על הוצאת דיבה.

ללא קשר לרצף האירועים ניתן לומר בהחלט שלכוכב הישן, בן מקנס, נולד כוכב חדש, רוסי במוצאו. מי שיושיב את השניים לראיון משותף יעקוף את אחוזי הרייטינג שהושגו בישראל עת נחת הנשיא המצרי סאדאת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!