עיר על נייר העיתון

לא רק דירות (ומניות), גם ערים שלמות ניתן – כמנהג המגזר - "לקנות" על הנייר, ללא בדיקה מוקדמת בשטח. מי מהקוראים שמפקפק, מוזמן לדפדף בגיליונות העיתונות המגזרית, שורו הביטו וקראו.

בית היוצר ה'משפחתי' מספק זה השבוע השני ברציפות סקירה חלקית, הבאה בעיקר מפיהם ומפי כתבם של עסקנים (חלקם עלומי שם, משום מה...). על הכוונת, עיר העתיד החרדית 'כסיף', שהפכה מחלום באספמיא לתקווה ברת מימוש, עם החלטת ממשלת ישראל, השבוע. דא עקא, וב'אפיק' הנגבי הזה, לא רק זורעים בדמעה, גם קוצרים...

כתבתה של חנה אפיק, תחת הכותרת "כסיף זה לא רק דג", אומנם לא מתהדרת הפעם בפלומבה של "תחקיר" יומרני, אך הניסיון לסקר נאמנה את כדאיות הקמת העיר, מהמשרד 'המשפחתי' הממוזג, נכשל במידה רבה. מה לעשות, ובסבב שיחות עם עסקנים בעלי אינטרסים (מי יותר ומי פחות), אין כדי לשקף נאמנה את התמונה כולה.

לאפיק הזה, של כתיבה ללא בדיקה, שותף גם עיתונאי 'קו עיתונות' שלמה קוק. אלא שזה האחרון, תחת הכותרת "חרדים לנגב", לכל הפחות לא מתיימר, ומציג זאת כראיון עם 'חוזה הכסיף' משה לייבוביץ'. ראיון ותו לא.

ב'המודיע', בוחן "סופרנו הצבאי" ישראל קצובר, את כדאיות הקמת העיר החדשה ומסיק – תחת הכותרת "כסיף עיר הקבצנים" - כי חדשות ונצורות לא עולות מהחלטת הממשלה: "האמת היא שהדוחפים להקמת העיר עדיין לא בדקו ברצינות אם משפחות חרדיות ירצו להתגורר במקום כזה, מעבר לאותה קבוצה ראשונית של בוגרי אחת הישיבות בנגב (או בקצרה, 'ישיבת הנגב' – א.מ.), המעוניינים בכך".

וגם תובנה צבאית לו, לסופרנו: "היום מותר לגלות שמאחורי הרעיון להקים בתל ערד עיר חדשה, עומדים גם אנשי צה"ל שבאזור ובעיקר מפקדי חיל האוויר שלהם בסיס גדול מאוד בקרבת מקום, ונכון לעכשיו הם סובלים מהתנכלויות שונות של הבדואים ומהעדר 'עיר מחוז' סמוכה וקרובה". אז מי אמר שצה"ל לא חפץ בגיוס החרדים?

"הממשלה שולחת את החרדים אל הבדואים", מדווח ובקצרה, גם עיתון 'שעה טובה' (אם כי בשתי כתבות מקבילות. לתפארת העריכה וההגהה), ואילו ב'יום ליום', מכריז השר אטיאס כי "כסיף צריכה להיות בעלת ציביון תורני-ספרדי". על ערי המרכז, כך נראה, הוא כבר וויתר...

תובנת הטרמפיסט


למרבה המזל, "הטרמפיסט" שבכתבי המגזר, מציל גם הפעם את המצב. ב'כסיף' כמו ב'חברון' (וב'חברון' כמו ב'ערד'), מקפיד ריבלין שלא להסתמך על ארבעת גלגליו. פעם הוא מצטרף לפרוש, פעם לרביץ, ופעם לקולגה מהעיתון שמעבר לרחוב. במסע דנן הוא אף טורח להכיר טובה ולציין שלא בפניו, את שבחו של נותן הטרמפ – נהג רכבו של ח"כ מאיר פרוש ("ולא נסגיר בזאת את שם הנהג"...) – שעבר על חוקי התנועה, בנהיגה בלתי חוקית בעליל.

"אבל למה להיתפס לקטנות" - כלשונו של הריבלינאי – כשהכתבה כולה ערוכה בטוב טעם ודעת. תחת הכותרת "סוף העולם ימינה", מוכיח ריבלין כי את מה שהקולגות שמעבר לכביש טרם למדו, הוא כבר הספיק לשכוח. הרוצה להחכים ידרים, וחכם שהדרים על אחת כמה וכמה: "ברוכים הבאים למרחבי הפזורה הבדואית הגדולה", פותח ריבלין: "מאות, אם לא אלפים, של מקבצי פחונים וחושות בודדות עלובות, נשקפים לאורך כל הדרך האמורה. בירת המחוז היא העיירה כסיפה. נכנסנו לתוכה למען הכר מקרוב את מי שעתידים להיות שכנינו הקרובים", שכנים שמצפים בקוצר רוח לביאת החרדים.

"אין ספק שהאוכלוסייה המקומית תצא נשכרת מאוד מהעיר החרדית החדשה", ממשיך ריבלין, "במקום להרחיק עד באר שבע או עומר, ולהיתקל בדרך במחסום לילי משטרתי פתאומי, מה נעים ומה נחמד יותר יהיה לעבור רגלית את הכביש ולבדוק את מצב הרכוש של השכנים החדשים. רכבים חדשים רבים לא יהיו כנראה (מי שיש לו כסף לארבעה גלגלים ממילא לא יבוא לשם), אבל במזרח הנגב לא בוחלים בשום דבר שאפשר לפרק ולקחת. אומרים שהגנבים הבדואים כל כך זריזים שהם מסוגלים לשלוף שטריימל מעל הראש בלי שמרגישים".

וריבלין, כאורח לרגע במרחבי השממה הצחיחה, רואה כל פגע: "אחרי שהתיידדנו עם האוכלוסייה המקומית ביקשנו לעלות על אדמות העיר המתוכננת החדשה ולכונן את עפרה. התברר שמדובר במשימה הדורשת ידע מעמיק, מכשיר ניווט וגם ניצוץ של רוח הקודש, יען כי אף לא אחד מהדוברים המוסמכים אתם שוחחנו מסוגל היה לתת לנו נקודת ציון מדויקת. בעוד הרב ד"ר משה ליבוביץ' הדריכנו טלפונית כי מדובר בשטח הנמצא שלושה קילומטרים מערבית מהכניסה לכסיפה, פקיד בכיר במשרד השיכון עמו שוחח ח"כ פרוש, היה משוכנע כי השטח נמצא ממש בצומת הכבישים 31 ו-80".

ליבוביץ' בכה, והפקיד הבכיר בכה, ובין לבין מגלה ריבלין: "נתון גיאוגרפי נוסף שיש לתת עליו את הדעת. כביש 80 מוביל ישירות לדרום הרב חברון במרחק 8 קילומטר". לשם השוואה, בראיון/תחקיר ה'משפחתי' של חנה אפיק, משתבח ליבוביץ' בכך ש"אחת מנקודות היתרון של העיר החדשה, שהיא רחוקה מהקו הירוק". דירה על הנייר, כבר אמרנו?

מסקנתו של ריבלין ברורה ונוקבת, עד כדי כך, שהוא נאלץ "להודות" מפאת כבודה של אכסניה, ולהסכים לדעתו של ח"כ פרוש לגבי 'חריש', ולו כהודאת הרע במיעוטו: "אחרי הביקור המדכא בכסיף, חריש נראית גרועה הרבה פחות... הרצון לחפש כל אופציה להקמת עיר חרדית חדשה הוא טבעי ומובן, אבל הוא ממש לא חייב להשתלב בכוונות הזדון של משרד השיכון לשלוח את החרדים לארץ גזירה, אם חריש היא בגדר חצי צרה, כסיף היא צרה צרורה. יש להסיר לאלתר את התכנית מעל סדר היום החרדי ולהציע לשטרית וחבריו שקודם כל ינסו להגשים על ציבור בוחריהם את חזון פיזור האוכלוסייה. אין שום סיבה שישלחו דווקא אותנו להתגורר בפח הזבל של המדינה".

וטובה לנו תובנת הטרמפיסט המאוכזב, המיטלטל ומתאבק בעפר הדרכים, מהגיגי הקולגות, הישובים אלי מיזוג ומקלדת, ובפיהם שבחים.

קצרים:


• תחקיר שנאפה לאחר הפסח – שרה גל, כתבת 'בקהילה', רוכבת על הגל ועושה זאת שוב. פרק ב' בסדרה שוחטת הפרות הקדושות (והחולבות) "כשר לרווח", עולה על קודמו. "לוקשען שנאפו לאחר הפסח", זועקת כותרת מוסף 'קולות' של 'בקהילה'. וחושפת כי ההקפדה החדשה של "נאפה לאחר הפסח" שהתפשטה ברשתות השיווק החרדיות היא לא פחות ממעשה מרמה. מרבית המוצרים מכילים חמץ שעבר עליו הפסח. במקרה הטוב מוצרי החמץ של ערב פסח משווקים לציבור בקיץ. כותרת המשנה מבטיחה (ומקיימת) "חשיפת מעשי מרמה, מכשלות חמורות וביקורת קשה בארגוני הכשרות" (ומה בדבר ביקורת "על" ארגוני הכשרות? – א.מ.). מאמר המערכת "על דעת הקהילה", (פרי עטו של יצחק הורוויץ, לשם שינוי מבורך), מלווה את הכתבה בתובנות ראויות: "האם אין ידה של ה'פרומקייט' נטולת הדעת במעל?", תמה העורך וקורא: "הבו לנו לא רק כשרות למהדרין העולה כפורחת, הבו לנו גם מניעים כשרים".

• מניות עיתונאיות - על ה"עיתונאים הבכירים" שהשתתפו ב"צרת ההפסד המגזרית" של מניית 'לייפוייב', לא נמנה כנראה, עיתונאי 'בקהילה' יואב כהן, שחוגג את הפרשה בציניות האופיינית לו (הסגנון הריבלינאי מאפיל על כל שם-עט שהוא...) ומקפיץ את מניותיו העיתונאיות: "אם מוישה זוכמיר עושה קופה, למה שצבי מנדל יישאר מבחוץ, גם לו יש בנות לחתן", מנתח ריבלין, במשפט אחד, את פשר הנהייה הבלתי מושכלת אחר המנייה. לעומתו של ריבלין ו'בקהילה' שהעניקו לידיעה את המקום הראוי לה, בדמותה של כותרת בעמוד השער (למרות שניתן היה לצפות כי למען חיזוק המדור הכלכלי החדש, יופנה הקורא, היישר מעמוד השער, למדור הכלכלה...), הרי שמהצד השני של הכביש, בעיתונות המגזרית המתחרה, תפסה הידיעה את שולי החדשות. ב'משפחה' בצידה של כתבה יבשה, עניינית לעייפה (וצדדית, כבר אמרנו?), אף מובאים, בסופה של כתבה, דברי המקורבים לחברה: "מדובר בירידה זמנית. החברה שווה הרבה יותר מערכה הנוכחי בבורסה. היא עוד תזנק שוב. לא כדאי למהר ולהספיד אותנו". פרשן העיתון יוסי אליטוב, פוסח על הקוראים ה'משפחתיים' ומספק את תובנותיו דווקא למוסף הכלכלי 'דה מרקר'... מישהו דיבר על השקעותיהם של עיתונאים בכירים?


• פספוסים – בצד הכותרות הקהילתיות, יש גם פספוסים, ויותר מידי. בג"צ הדיינים שהשעה את מינוי חמישה עשר הנבחרים, הדחתו של אמנון דה-הרטוך (המסוקרת גם ב'יום ליום', תוך מחיית שמו של גפני מזכרה של הדחה...) פגישתם החשאית (ולא רק שיחתו...) של אלי ישי ונתניהו, קרב הרכבת הקלה בכיכר השבת (שמתואר ב'בקהילה' באנמיות יתירה). סאגות 'משפחתיות' אלו ועוד, מפוספסות השבוע ב'בקהילה', (ארוכה הדרך מ'כסיף'?!). גם שער המוסף החדשותי 'בקהילה פלוס', נושא זה השבוע השני ברציפות, את דיוקניהם של גדולי ישראל. עם כל הכבוד והיקר (יש, והרבה), תמה המבקר, האם אבדה אקטואליה (פלוס) מן השער?

• הדשא של השכן - במבקרי "הדשא של השכן" השבוע: 'שעה טובה' (תדיר קודם), ו'יום ליום'. 'שעה טובה' במסגרת כתבה מקיפה ומעניינת על החלוקה המגזרית, תחת הכותרת "הפסח הזה כולו קמחא", תוקף את מאמרו (המצוין. שנשמט בעוונותינו מסיקור עיתוני החג) של חיים גרינבוים, שביקר במושחזות יתירה את מנהלי עמותת הצדקה שהפיצה לכל דכפין את תמונות מנהליה מדושני העונג, לצד נשואי מתת הצדקה - אברכים קשי יום, שנדחקו בתורים ארוכים: "גם אם יש טעם לפגם בצילום המקבלים", נטען מנגד ב'שעה טובה', "הרי בכל מקרה זה לא קופירייט של 'אתה עמדי' (העמותה שהותקפה בטורו של גרינבוים – א.מ.). וכאילו ש'מאיר פנים' שמסייע לאו דווקא לציבור החרדי (והכסף שמניע אותו מגיע מהיכן שהוא מגיע), ארגונו של אחד מראשי אותו עיתון, לא עסק בפרסומת מביכה, ובין השאר צילם זקנים סועדים, או את שר התמ"ת והאוצר דאז והיום ראש הממשלה אהוד אולמרט אוכל צלחת מרק". יושב 'שעה טובה' בבית זכוכית, ובצעד לא חכם בעליל, משליך אבנים... כתב העיתון יוסף רבין, המשתתף בהכנת הכתבה, שוכח משום מה לציין את הקשר ההדוק שלו לארגון 'כתף לזולת' שע"י מוסדות שטפנשט, המסוקר בכתבה...
ומדשא שבועוני, לדשא ביטאוני, הביטאון 'יום ליום', מתקיף את "אנשי התקשורת שמפיצים כי מרן הבטיח את תמיכתו לשר פרס". ריבלין, למי שהספיק לשכוח (כולל כנראה ריבלין עצמו, שבזיגזג חדשותי, חוזר בו השבוע מדיווחי השבוע שעבר), ניפק כותרת שכזו אך לפני שבוע. לדידם של 'שעה טובה' ו'יום ליום' הדשא של השכן, יבש יותר...

• דבר אלי בכותרות – "מעתיקי השמועה" משחזרים כותרות שעבר עליהן הפסח. כותרת כתבתו של אריה זיסמן מלפני הפסח "יש פרץ ויש צווחה", משוחזרת, מילה במילה במדור 'פוליטיקה' של ר. צביאלי: אכן, מקור נאמן. ובעוד ש'יתד' עוסק בשחזור עצמי, הרי ש'קו עיתונות' משחזר את כותרות מתחריו: "אחרי פילוג שלישי לא מתאחדים מהר", זועקת כותרת החינמון ומשחזרת את כותרות 'בקהילה' ו'שעה טובה' מן השבוע שעבר, שדיווחו על סאגת גפני-אגודה סביב התמיכה בממשלה. ואילו, ב'יום ליום', אין צורך (כמנהג המקום) בהסבריו של בניזרי, בכדי להבין שהכותרת הראשית של העיתון הוצאה מהקשרה: "פסק דין תקדימי בבג"ץ: אסור לנתח לאחר המוות", זועקת הכותרת. דא עקא ובשורות הקטנות והפנימיות, מגלה הקורא כי "משפטנים בודקים האם יש כאן פסק דין תקדימי של בג"ץ שימנע נתיחת גופות וביזיון המת בעתיד". המשפטנים – עדיין בודקים. הכותרת – כבר הכריעה...

• יהללך זר – ב'קו' הראשון של פינת הפרגון השבועית: רשת 'קו עיתונות', שנותנת במה לאיש 'בקהילה' צביקה יעקבזון, בכתבת זיכרון לראש ישיבת באר יעקב זצ"ל במלאת שנה לפטירתו. לאה קדם, כתבת החינמון, מפרגנת גם היא לעיתונאי 'יתד' בפאריס ארנון יפה, ומ. כרמלי, איש המודיע, מפרגן לשבועון 'כפר חב"ד' על ראיון החג "תופס הכותרות" עם מאיר עמית. אכן, עמיתים הראויים לצילוש.

• משווקת השמועה – בפרפראזה לאמירה המיוחסת לאריסטו "כשאני אוכל אני לא אריסטו", מסתבר כי גם ב'יתד' תקף הכלל "כשאני משווקת, אינני מעתיקת שמועה". אפרופו "הדשא של השכן" האמור לעיל, אי אפשר להימנע מלהתייחס לכתבת הפרופיל שהוקדשה בסוף השבוע ב'הארץ' לגב' ציפורה רוטלווי, "מנהלת השיווק הכל יכולה של 'יתד נאמן'". עיסוקיה הפרטיים של הגב' הנפרסים לעין הקורא בכתבה, ענייניה האישיים הם, (על אף שהמתראיינת לכתבת פרופיל תחת אצטלת האישה הכל יכולה של 'יתד', בל תלין, לכשתהפוך הכתבה לעניבת חנק אינטרנטית). לגופה של כתבה, אי אפשר שלא לתמוה, הכיצד, בהתנהלות שיש בה יותר מקורטוב של ניגוד עניינים, משמשת בתו של איש הוועדה הרוחנית, כמנהלת השיווק של העיתון. מעבר לזאת, שוב חוזים אנו בהתפעלות, בסייעתא דארעא היתירה, לה זוכים "זרע קודש ברך", של מנהיגינו ועסקנינו, לקיים את הנאמר: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"... לקורא שאינו שותף לחגיגה, לא נותר אלא לשער כיצד היו 'מעתיקי השמועה' מתייחסים לפלונטר שכזה, ולעירוב פסול בין "קודש לחול", לו היה מתרחש במערכות "עלוני הפרסום הצבעוניים". אז, בפעם הבאה, כשאידיאל העוני, ושאר השקפות על בני התורה המשימים עצמם כ'מדבר', מרצדים לנגד עינינו, נזכור נא שאת ה'מדבר' הזה של קוראים תמימים, צולחים משווקי העיתון ברכבי שטח...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!