פרידמן יראה להם

כל שבעים ואחת שנותיו של פרופסור דניאל פרידמן נסקרו בפרוטרוט ונטחנו עד דק בשולחנות הרבועים הקטנים שמקיפים את מליאת הכנסת. חברי כנסת נדיבי לב ישבו עם אנשי לשכת אולמרט, ובחנו על כל יום ויום בחייו בזכוכית מגדלת.

יעקב נאמן, עוד שר משפטים שלא מצא חן בעיני הפרקליטות, אמר השבוע: "תפרו לי תיק. לא רצו שר משפטים שיעשה קצת שינויים". הוא אינו לבד. עכשיו כבר ברור שם לכולם: ידיים אפלות נוברות בתיקים מן העבר, עיניים מרושעות סורקות בקפידה ארכיונים מעלי אבק, הרצים יוצאים דחופים לאתר עדים ועדויות מן העבר - א' או ת', או כל מי שיהיה מוכן לתרום משהו מעברו של השר החדש, משהו שיגזור את דינו.

זה לא מצחיק. המסקנה החדה שאותה למדה המערכת הפוליטית ממשפט רמון אומרת שהמערכת המשפטית מאוהבת במעמד העל שלה בריש גלי. מערכת המשפט שאחרי עידן רמון לוחמת על עליונותה, אינה מתביישת לטפל באויביה בנשכנות עד זוב דם ואינה חוששת להפנות אצבע לעבר גוויותיהם הפוליטיות המוטלות בכיכר של יעקב נאמן, ראובן ריבלין, צחי הנגבי, חיים רמון וכל מי שהניף דגל עצמאי. ככה ייעשה לכל מי שיעז.

אולמרט גאל את דמו השפוך בחוצות של נאמן, החזיר את כבודו הרמוס בפרהסיה של רובי ריבלין ומבצע ניסיון החייאה מרשים בחיים רמון. באמת יפה מצדו. אבל בעיקר מה שהוא עושה, הוא להציב את הכלים במלחמתו שלו, להעמיד איזשהו איזון מול החונטה המשפטית. "אהוד גילה כי קנוניה, מניפולציה וקונספירציות, אינן מלים שנעדרות מהלקסיקון של הפרקליטות", מספרים מקורביו בשיחות שלא לייחוס. "התנהלות המערכת המשפטית גובלת במאפיוניזם". אולמרט הבין כי אם לא יתעשת בצומת הנוכחי, לא רק ששתק על חילול כבוד חבריו ועל דמם השפוך, אלא גם קושר סופית את החבל סביב צווארו שלו.

אם פרופסור פרידמן שילם את חובות הארנונה לדורותיו בלי לחתום על תצהיר מזויף, או במילים אחרות: אם המינוי שלו לא יטורפד בהפתעה מבית היוצר של הבוסיות המשפטיות, הרי שממשלת אולמרט יוצאת לדרך חדשה. אפשר למתוח קו בין זו שהייתה עד היום לזו שתהיה מהיום.

פרידמן אינו דרעי. פרידמן אינו פוליטיקאי שמתחיל לבלוע רוק ולהחוויר כשהוא שומע את פסיעותיה של בייניש במסדרון. בקהילה המשפטית של ישראל הוא עוקף את בייניש גם בהליכה לאחור על קביים. האוריינטציה המשפטית שלו אינה מוטלת בספק. עילוי משפטי שקיבל פרס ישראל על תרומתו בתחום המשפטים. מישהו שבקי בקודים הכי סודיים של הצנטריפוגות הפועלות במרתפי המערכת המשפטית, ויודע היכן הם מטמינים את האורניום המועשר שלהם.

דעותיו המוצקות נגד האקטיביזם של אהרן ברק ובג"ץ אינן שמורות בכספת. הוא בעד הגבלת סמכויות בג"ץ. לדעתו יש לבטל בחקיקה את הסמכות שנטל לעצמו בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת. המקסימום שהוא מוכן לאפשר לבג"ץ הוא הזכות להחזיר את החוק לכנסת. התערבות בג"ץ בנושאים כמו התנתקות ונוהל חקירת שב"כ היו עליו לזרא. כמו רבים מעמיתיו, הוא בז באמת ובתמים לרמת האינטליגנציה המשפטית של נשיאת העליון, ויציאותיו של מזוז גורמות לו קדחת של ממש. נכון, באוצר ההתבטאויות של פרידמן טמונים גם דברי הבל ושטות על הציבור הדתי באשר הוא, אבל מי יודע, אולי בנקודת דרך זו, רגע לפני שהשופטים בירושלים משתלטים על המאחז האחרון במדינה, הרפורמות שבדרך ולא תובנות מעבר, הן אלו שצריכות לזכות להתייחסות.

לדעתו, חובה לשנות את שיטת המינויים של השופטים. הוא סבור כי השופטים נהנים משליטה מופרזת בהרכב הוועדה. "מתברר שגם שופטים אינם חסינים מתופעות של שימוש לרעה בכוח", כתב לא אחר מאשר שר המשפטים הבא של מדינת ישראל. "סיפור הידרדרותו של העליון הוא סיפור עצוב. העצמה המוסרית והאינטלקטואלית שאפיינה אותו בעבר נמוגה", המשיך והצליף.

אך כל מעלליו אלו מתגמדים לעומת הסתערותו הטרייה על פסק דינו של חיים רמון. במקרה זה הוא נועץ שיניים במוסד המקודש ואינו מרפה. הנה הוא בא. הוא אמור למנות את חמשת השופטים החדשים לעליון. הוא הוצנח לראש הפירמידה.

לזה יש רק הגדרה אחת: נקמה.

החונטה בפאניקה


עשרות חברים טובים עמדו בתור כדי לטלפן לחיים רמון. הם רצו לבשר לו על מכת הנקמה המוחצת שהנחית אולמרט ידידו הטוב על הפרקליטות, אבל לא הצליחו להשיג אותו.

מאז ההכרעה בדינו, האיש התנתק מחבריו הרבים. מסתגר עם עצמו ועם משפחתו הקרובה, אינו עונה לטלפונים ואינו חוזר למשאירי ההודעות. עם שני חברים בלבד הוא שומר על קשר. לאחד מהם הוא אמר השבוע, כי רק אחרי שמיעת גזר הדין והעונש שיוטל עליו הוא יחליט אם לערער על פסק דינו. "אם יטילו עליי אות קלון אצא לערעור ואלחם על שמי הטוב", אמר. אבל גם הבונקר המבוצר שבו הוא חבוי, הזדעזע משני טונות ה-טי-אן-טי שהשליך אולמרט על מבצרי הפרקליטות. בשביל חיוך הנקמה הקטנטן שעיטר לרגע את פניו של רמון, הייתה כדאית לאולמרט כל ההתרוצצות של השבוע האחרון. בשביל זה יש חברים. נקמתו של אולמרט במבקשי ראשו של רמון כה מתוקה, עד שהיא נראית חלומית.

אבל זו תהא נאיביות טהורה לחשוב שרק בשביל החיוך של רמון הוא עשה זה. "מה שהיה עד היום, כבר לא יהיה יותר", אמר אולמרט לסביבתו הקרובה אחרי החלטתו למנות את פרופסור דניאל פרידמן לשר משפטים ואת השופט בדימוס בועז אוקון למנכ"ל משרד המשפטים.

המינויים מאותתים כי אולמרט הבין שהאנשים הממושקפים בפרקליטות שבמשרד המשפטים פועלים מתוך אג'נדה ולא חושבים לעצור באדום. מי שהיטיב להסביר לו את זה הוא רמון - החתן בכבודו ובעצמו. בשיחה חשאית שהתקיימה בין השניים, ששניהם לא יאשרו את קיומה, הטיח רמון בחברו הקרוב: "זה לא אני, אהוד, זה לא חיים רמון, זה התיאבון הבלתי נשלט שלהם", אמר הנאשם הנסער, "היום זה אני ומחר זה אתה. הם לא יניחו לך עד שיביאו לפרישתך. תבין אהוד, זו מלחמה על הבית". אחרי שהושבה השפופרת על כנה היה ברור לאולמרט שהפעם הוא מפשיל שרוולים ומטפס להתיישב בצריח. לכוון את התותח היטב, חזק וממוקד.

לו היה מישהו בפרקליטות או בבית משפט העליון חוזה מראש אפשרות היפותטית שצמד חמד זה יחליף את רמון, ככל הנראה לא הייתה קמה פרשיית רמון. לו היו צופים זאת, היו מנהיגי 'החונטה המשפטית' משנים מבעוד מועד את המסרים שהועברו בדואר הדיפלומטי הסמוי, היו מדליפים לעיתונאי החצר על 'נקודות חלשות בעדות התביעה' ועל 'חורים רבים בכתב האישום', ורמון היה שב למשרד המשפטים.

היה עדיף להם לקבל בחזרה את רמון אחרי זיכוי מגומגם, כשהוא חבול ומוכה, מאשר פרופסור צח כפיים ומחודד ציפורניים; משכיל משפטי שביום שישי האחרון כתב כי הוא משוכנע שהמשטרה והפרקליטות תפרו תיק לרמון; מישהו שמבקש לברר מי האחראי לבקשה הבלתי מוצדקת להצמיד האזנת סתר לשר המשפטים.

שמו של פרידמן שאינו מוכר למרבית אזרחי ישראל, ידוע עד לאימה במערכת המשפטית. כשהוא פותח את הפה, בשרם נעשה חידודין חידודין. כשאחד ברמתו לוקח לידיים את פסק הדין בעניין רמון כדי לשסות בו חצים מושחזים, ולפורר אותו לפירורי פירורים, ברשימה בת שני עמודים, זו אמירה מהדהדת. הוא לא עוד פובליציסט. הביצוע נעשה בשפה משפטית צחה ומעונבת. הפרופסור לעג להיגיון המשפטי שבפסק הדין, התעמת עם העדויות, פרם את התפרים ופיזר סימני שאלה אדומים ומהבהבים לאורך כל הנתיב. חוץ מלנסח את התוצאה הסופית של התרגיל ולכתוב: 'משהו כאן רקוב', הוא עשה את כל העבודה.

מי שחשב לטאטא את רמון וללכת לישון לארבעים שנה אחרי שכל נער מדן ועד באר שבע יבין שלא מתחילים עם המערכת, קיבל בתגובה גנרל משפטי עטור קרבות ורב תהילה; משפטן דגול שמתחלחל לראות אחת כמו בייניש על כס הנשיאות בעליון. סביר להניח שכמה שוחרי צדק ונערי חצר חרוצים שוקדים על ניסוח עתירות לבג"ץ נגד שני המינויים, אבל חזקה על אולמרט ואנשיו שהפכו כל אבן בעברם של השניים והבינו שזאת תהא לא רק מכה כואבת כמו שצריך, אלא גם מכה נקייה.

התייעצות מחוף לחוף


מאז שהפנימו בלשכת אולמרט שחובה למנות שר משפטים חדש, הבינו גם שהמינוי חייב להיות מטלית אדומה. משהו שיוציא את מזוז מכליו ויכניס את בייניש למגננה; מישהו שיזעזע את מסדרונות משרד המשפטים. צריך "אחד משלנו", אבל עם עצמות ציבוריות בקהילה המשפטית; מועמד בעל משקל רב שיכול להיות אנטי תזה לבוקיות המשפטית שמחפה על הרבה ארס ורעל. "תביא מישהו שכשהוא אומר על הפרקליטות את המשפט: 'תפרו תיק' לא רצים לחפש את הסרט הכתום על האוטו שלו, ולא את הכיפה הסרוגה שלו", אמר לאולמרט אחד מיועציו הקרובים.

רשימת המועמדים הונחה על השולחן, וההתרוצצות הטלפונית התחילה. דן מרידור שהופיע בראש הרשימה, הועף ממנה הראשון. "יש יסוד להניח", אמר מי שאמר בלשכה, "שמרידור יפנה עורף ביום פקודה". גם יעקב נאמן נמחק. "על אוריאל רייכמן גם לא בטוח שניתן לסמוך", סיכמו המתייעצים. למרידור ולרייכמן גם משקעים טריים יחסית עם הבוס. מרידור נוטר לאולמרט על שלא שילב אותו בממשלתו, ורייכמן נוטר לו על שהתעלם מהבטחתו של שרון למנותו לשר חינוך. על רוני בראון גם פחדו לסמוך לעת הזאת.

רוני בראון - ולא תמצאו לכך רמז בניסוח הצמחוני על הסרת מועמדותו - חשק בכל נפשו ועדיין חושק בכל מאודו במשרת שר המשפטים. חשקו העז, העלה חשד בחבורת אולמרט, רמון ושות' כי חיידק 'ריצוי-האדונים' שתקף את צחי הנגבי, שהפך מסטודנט מופרע לילד טוב משפטים, יתקוף גם את בראון.

"האם באמת", שאל מי ששאל, "יש לו לבראון יקירנו חוסן נפשי או עבר צח כשלג שיאפשרו לו להתייצב מול המערכת בלי לחשוש? לא בטוח". בישראל של היום לא מגחכים. השטויות האלו בהחלט יכולות להבשיל לתיק בפרקליטות. "מישהו חושב שבאמת רוני יכול ללכת ראש בראש עם החברה בפרקליטות-משטרה?!" שאלו, ומחקו את שמו מהרשימה.

לו היו סמוכים ובטוחים בלשכה, כי רוני בראון בנוי מהחומר המתאים להצרת צעדיה הגסים של המערכת המשפטית, הוא היה מתמנה לשר. כל הנורות האדומות הודלקו בלשכה כשגונבה לאוזניהם השמועה ש'כבודה', כלומר בייניש, מעוניינת בבראון. "אוי א ברוֹך", נבהלו, "אם בייניש מעוניינת בו, זה סימן לא טוב". כך שדווקא חבריו הקרובים סירבו להמר על חוסנו. הוחלט לוותר על שירותיו. בנקודה זו הבין הנער שעליו לפנות את הדרך. בראון מיהר 'להסיר את מועמדותו' ופינה את הדרך.

אחרי הפינוי והניפוי, נפתחה התייעצות קדחתנית ומסע דילוגים בשלושה מוקדים: ירושלים, אירופה ותל-אביב. מרבית האנשים שהשתתפו במסע הדילוגים הם משפטנים בהכשרתם וכאלו שמכירים מקרוב את הנפשות הפועלות ואת הסיאוב של המערכת. הפעם הם השתמשו בידע שלהם כדי לבחור היכן צריך להכות ואיך לעשות הכל שהמכה תכאב הכי חזק שאפשר.

בירושלים ישבו מזכיר הממשלה, עו"ד ישראל מימון, אחד מהנפגעים בפסק דין רמון, והיועץ הנאמן עובד יחזקאל; מאירופה נשמע קולו של הפרקליט המנוסה יורם טורובוביץ, שעושה שם בשליחות מדינית עם שלום תורג'מן; ומתל אביב יעצו שר המשפטים לשעבר, טומי לפיד, שניסה לקטוף דיבידנד ומספר פרקליטי צמרת.

קהיליית המשפטנים הצפופה של אולמרט, עורך דין בעצמו, התפצלה. עו"ד אלי זוהר המליץ על אלי זוהר, זאת לא טעות דפוס, אך מועמדותו ירדה. החברים, עו"ד חנניה ברנדס, עו"ד ישראל מימון ועו"ד יורם טורובוביץ המליצו על פרופסור פרידמן לתפקיד השר ועל השופט בדימוס, בועז אוקון, למנכ"ל המשרד. השילוב הזה נשמע בתחילתו יותר מדי טוב. אולמרט היסס והמשיך לשמוע דעות.

לפיד ידידו המליץ בחום על אמנון רובינשטיין, פרופסור למשפטים, שר משפטים לשעבר ומפרנסי מפלגת שינוי. "הוא טוב לנו", נימק טומי שמאז התרסקות מפלגתו הצליח להשחיל את עצמו בעזרת אולמרט לתפקיד יו"ר מוסד 'יד ושם', ואת רוני בריזון - לנספח כלכלי בבלגיה. למה אפוא שמייסד שינוי המיתולוגית לא יוחזר למשרד המשפטים?

אולמרט לקח אוויר והחליט ללכת על ההצעות הנועזות ביותר - פרידמן את אוקון. חושיו הפוליטיים שאבו אותו אל השניים. אולמרט קרא את העיתונים, ראה את הקולות העולים מן העם נגד פסק הדין והחליט לרכוב על הגל. העם שונא אותם, אני שונא אותם, הבה נתרגם את השנאה למעשים.

הוא משוכנע שמדובר בזוג גאונים משפטיים ומקובלים במגדלי השן האקדמיים שיכולים להוביל מהפכה אמתית. מול אימפריה מסוגו של אהרן ברק, זה אולי לא היה עובד, אבל מול בייניש ושאר היושבים בבג"ץ, שאיש בקהילה המשפטית אינו לוקח אותם ברצינות, זה יכול לעבוד יופי. "כיום", אומר פוליטיקאי שהוא משפטן בהשכלתו, "איש מהשופטים, כולל הנשיאה והיועץ, אינם מתקרבים לאוטוריטה המשפטית של פרידמן. כובד המשקל יעבור מהמערכת למשרד המשפטים. אלו לא סתם עסקנים, אלו שני אנשי מקצוע מעולים".

מרגע שנפל הפור, פשטה מתיקות הנקמה בחצרותיהם של הנוגעים בדבר. רוצים נקמה. זו התחושה. "פסק הדין של רמון חצה קו אדום", אמרו החברים לראש הממשלה, "והגיע הזמן לעשות מעשה". המעשה נעשה.

ידיד קרוב מאוד של אולמרט, יהודי ירושלמי רב זכויות עם הדגשה על הרב, התנסח בזהירות, אך לא פחות מכך בהתרגשות אמתית: "מדובר ביום חג! זה אולי הדבר החשוב ביותר שקרה כאן בארץ בעשרים שנה האחרונות!" חובש הכיפה עצר, לקח נשימה ארוכה בין משפט למשפט, והמשיך: "המינויים האלו יעצרו את המשך ההשתוללות של משרד המשפטים. יש כאן בשורה אדירה לעם בישראל", סיים מי שעל בשרו צרובות הכוויות העמוקות של 'השתוללות משרד המשפטים'.

פעמיים מאחורי הפרגוד


במהלך השבוע התברר שאיש משרי העבודה אינו מעוניין לוותר על תיק האוכל שלו בתמורה לתיק הרווחה. "לא רק בעל הבית שלנו השתגע, הוא סחב אתו עוד כמה בדרך לשיגעון", אומר חבר כנסת ממפלגת העבודה. "המקום היחיד שפרץ מצליח לגרור אליו אנשים מהמפלגה שלנו הוא השיגעון. בוז'י נדבק לתיירות, פואד התיישב על התשתיות. הם אינם מוכנים לזוז, ואנחנו מאבדים לגמרי את כל הממד החברתי. לגמרי", אמר בייאוש.

ומי שחושב להיבנות מהעשן שעולה מחורבות המפלגות הגדולות הוא נתניהו. השבוע ישבו ארבעה סביב שולחן מזדמן בכנסת: ישראל כץ מהליכוד, סילבן שלום מהנ"ל, יעקב ליצמן והפרשן הפוליטי שלום ירושלמי. ישבו ושוחחו בענייני היום. ישראל כץ סיפר וסיפר על נתניהו ושוב על נתניהו ושוב על ביבי. סילבן הצטנף בחרדה.

ליצמן נופף באצבעו. "אני מציע שתירגעו. אני לא כ"כ בטוח שביבי יהיה ראש ממשלה".

"למה?", זינקו השלשה.

"כי הוא לא סגור עם החרדים. יש לו אתנו חשבון פתוח בנושא הקצבאות. אני עוקב אחרי הנאומים שלו, האיש מנותק לגמרי. אני מסתובב בשטיבלאך, רואה את פני האברכים ואיך הם נראים. הציבור חטף ממנו מכות קשות, זה אינה בדיחה. תבואי אתי לבני ברק ותראו אתם את הפנים המוכות של הציבור החרדי".

"למה אתה חושב, ליצמן, שנתניהו זקוק לחרדים? הרי אין בחירה ישירה, ומדובר בבחירות כלליות?" התפלא שלום ירושלמי.

ליצמן לא התבלבל. "גם אנחנו וגם ש"ס לא נתמוך בו. נמצה את 45 הימים שהוא מקבל, ואחר כך נתמוך במועמד השני. מה הבעיה. עד שנתניהו לא יסגור אתנו את הסיפור הזה, הוא לא יהיה ראש ממשלה".

ישראל כץ החליט שזו העת להעלות לאוויר בלון ניסוי. "הרב ליצמן, נכון שתתמכו בנתן שרנסקי לראשות עיריית ירושלים? הוא מועמד הליכוד. הרב ליצמן תגיד שאתה תומך בו". ביקש כץ לחלץ ראשיתה של הבטחה.

ליצמן בתגובה: "אבל יש איווט ליברמן. גם הוא רוצה לרוץ לראשות עירית ירושלים".

כץ לא נואש: "אבל שרנסקי הוא משלכם, הוא חובש כיפה. הוא דתי".

ליצמן פרץ בצחוק. "לא כל אחד שאוכל געפילטע פיש בראש השנה הוא משלנו. ליברמן לא סגור. שום דבר לא סגור".

אחרי שהעמידו במקומם את מועמדי הליכוד לראשות הממשלה ולראשות עיריית ירושלים, התפנו חברי הקוורטט הנכבדים למועמד הליכוד לנשיאות. בצהרי אותו יום הודיע ריבלין על מועמדותו לנשיאות. בתמימות הריבלינית האופיינית הסביר ריבלין מדוע הקדים להודיע על מועמדותו. "כשתוקדם ההודעה על ריצתי לנשיאות, יתחייבו אליי אנשים, ואחר כך יתקשו להתכחש להבטחתם כשיצוצו מועמדים אחרים".

ליצמן פרץ בצחוק גדול, השני לאותה פגישה. "נו, נו". הודעתו של ריבלין הזכירה לו את בחירות תש"ס לנשיאות. הוא היה הח"כ הראשון שהצביע מאחורי הפרגוד. "מיהרתי לעזוב את הכנסת לפגישה עם נציב מס הכנסה יוני קפלן. כשבאתי אל הנציב, שמעתי בחדשות "קול ישראל" שרק 119 ח"כים הצביעו כי ליצמן מחוץ למליאה ולא בא להצבעה. ישבתי מול קפלן, והוא שאל אותי אם אפשר לברך את שמעון פרס. עניתי לו כי אם מה ששמעתי מאנשים זה גם מה שהם יצביעו מאחורי הפרגוד, אינני חושב שלפרס יש סיבות לשמוח. עודנו מדברים וצלצל הטלפון. פרס על הקו. 'תבוא מהר לכנסת', אמר פרס לקראת ההצבעה החוזרת. הוא היה בטוח שאני מצביע בשבילו. חמש דקות חולפות ושוב טלפון. 'איפה אתה הרב ליצמן?' שאל משה קצב. בוא מהר. גם הוא היה בטוח שהצבעתי לו".

אז למי באמת הצבעת? שאלתי.

"לא משנה".

בכל זאת? הסתקרנתי.

"למי שהצבעתי בפעם הראשונה גם הצבעתי בפעם השנייה. מה זה משנה? מה שכן ברור לי כמי שגם עכשיו מסתובב מאחורי הפרגוד: פרס לא ייבחר בהצבעה חשאית. זה ברור".

המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בשבועון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!