קוראינו היקרים, אנחנו לא בתמונה!

בצוותא חדא עם נשיא המדינה רדוף "התקשורת העוינת", הכריזה גם מערכת ביטאון 'המודיע' על נבצרות זמנית. מול כלל הברזל המסורתי של "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו", התעוררה השבוע, במלוא עוזה, דילמת "אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי".

ככל האדם, אף צרכן התקשורת החרדי המצוי, נזקק למנת האינפורמציה החדשותית היומית, ולצורך זה, באה לעולם העיתונות החרדית, תחת ש"יראה" הקורא בשדות זרים, היא דואגת לאספקה שוטפת של ליטרת החדשות העדכניות והחמות, כשבדרך, נוהגת היא לסנן ידיעות שאינן הולמות.

וכל עוד מדובר בצנזור ידיעות הנגזרות ממדורי הפלילים, כך נאה וכך יאה. גם כשמדובר ביצירתן של כותרות יש מאין, דוגמת 'מצעד הגאווה', ניתן לקבל את שיטת ה"והתעלמת", בהבנה. כל כמה שחדשות היום המרכזיות מובאות לעין הקורא, מבין צרכן התקשורת החרדי אל נכון, כי אל לו "לראות" בשדות זרים, כל עוד את המידעים החדשותיים (גם אם לא הרכילותיים), העיתון מזרים.

אך, אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי, ובמדינת היהודים למודת התלאות, עם קווי גבול ברורים, לא ניתן לחיות. ומה יעשו עורכי העיתונים כשמטשטשים להם הגבולות, והכיעור הופך לו לחלק בלתי נפרד מהחדשות הכלליות?

במצב שכזה, התעלמות מוחלטת, לא רק מהכיעור, אלא גם מספיחיו והשלכותיו, כמוה כהפיכת העיתון, וגרוע מכך – קוראיו, לבלתי רלוונטיים. ניתן ורצוי שלא להתבוסס בשלולית, אך יחד עם זאת אי אפשר שלא להתייחס לחדשה כה מרכזית, אף לא כידיעה שולית.

עורכי 'המודיע' בחרו בקו זה – קו ההתעלמות המוחלטת, לא רק מהחטא אלא אף מעונשו – ויותר משיש כאן התעלמות, יש כאן אמירה! קוראינו היקרים, אנחנו לא בתמונה!

לכאורה (רק לכאורה), זו הדרך הראויה והקלה. רק לכאורה אמרנו, שכן "התמודדות" שכזאת, כמוה כהתנהגות בת היענה. במצב שכזה הופך העיתון לבלתי רלוונטי בעליל עבור קוראיו (למעט הקורא יעקב ליצמן, ראה ערך: ראיון). הקורא, צרכן החדשות, נאלץ בעל כורחו, בשדות זרים "לראות", חדשות טובות כרעות...

ב'יתד נאמן' לעומת זאת, וביתר שאת וכותרת, בשבועונים 'בקהילה' ו'משפחה', הופרד החטא מעונשו, ובעוד שכלפי הנשיא החוטא, ננקטה הגישה המקובלת של הדחקת "הכיעור", אל מחוץ למחנה (גם אם לא לחלוטין, כשמחמת מרכזיות הנושא, סוכמו החשדות ואף בביטאון מעתיקי השמועה ב"שימוש בכספי המדינה לצרכים פרטיים, שיבוש הליכי משפט ועוד". ואל יהי "ועוד" קל בעיניכם...), הרי שלגבי "עונשו" של הנשיא, קרי, ההתפתחויות הפוליטיות המרעישות והקרב על נשיאות המדינה, נקטו העיתונים בקו ברור של הבאת מלוא המידע, ככל חדשה עיתונאית מרעישה, התופסת את לב ליבה של ההוויה הישראלית, ולאו דווקא זו המגזרית.

כך, מול התנהלות בת יענתית של "והתעלמת", נקטו עורכי הביטאון המתחרה, ובעיקר עורכי השבועונים, בגישה מציאותית יותר של "והתמודדת"!

חרדים – בפועל ובתואר


שני כתבים יצאו לשטח. זה הביא את סיפור החקלאים החרדים בפועל. עמיתו לעומתו, הביא את סיפורם של אלו החרדים בתואר.

צמד הקולגות, אשר מדינה מ'בקהילה' ואהרון גרנות מ'משפחה', שניהם יחד וכל אחד לחוד, יצאו ל"שטח דרומי" (תרתי משמע), והביאו את תיאור הסיפור (מהסרטים) של "זעקת הכבשים" (כותרת כתבתו של מדינה – ולעניין כותרת "מקורית" שכזו, "זעקה כשתיקה"!).

שניהם יצאו לשטח, ושניהם סיפקו את הסחורה (ולשם שינוי מבורך, לא הגנובה). אך אפרופו המגזריות היתירה האמורה לעיל, בעוד שאחד מהם נותר בתחומיה, הרי שעמיתו, השליך את משקפי הראייה המגזרית, והתבונן באספקלרייה עיתונאית כלל ישראלית.

אהרון גרנות, תחת הכותרת "גם הגנבים הולכים קוממיות", מסקר את סיפורם של חקלאי היישוב החרדי, אלו שהתרגלנו לקרוא אודותיהם ואודות בצורותיהם, מידי חורף בחורפו. הפעם, הם מסוקרים מהזווית האחרת של התמודדות יומיומית אל מול מכת הפריצות והגנבות: "ר' יחיאל ועמו תושבים רבים שלהם משקים חקלאיים, אינם מעיזים לעזוב את המושב בשבתות ואף לא בשבתות 'אויפרוף' של משפחה קרובה מאוד, 'בהתחלה היה קשה אחרי זה הבינו אותנו', הם אומרים. שבת היא המועד לגניבות במושב קוממיות".

גרנות, אם כן, מתמקד בחקלאים החרדים, לא רק בפועל, אלא גם, שלא לומר בעיקר, בתואר.
מדינה לעומתו, (תחת איזו כותרת? ראה לעיל) יוצא לשטח, למקום בו התרחש אירוע הירי ה"דרומי", כשהוא משוחח עם בעלי חוות הסמוכות לחוותו של שי דרומי, ואינו חת מגיחה קצרה ללוע הארי – היישוב הבדואי חורה.

גרנות, יוצא כנראה מנקודת "הנחה" (תרתי משמע...), ולפיה הקורא המצוי כבר יצא "לרעות בשדות זרים", ואת פרטי אירוע הירי ומצב האזור הספציפי, כבר למד והשלים בכוחות עצמו. כל שנותר לו לכתב ה'משפחתי', להוסיף את נקודת המבט המגזרית.

לא כן מדינה, מספק את החדשה עצמה, ולא רק את נגזרותיה, מזווית כלל ישראלית ולאו דווקא מגזרית, בהביאו את סיפורם של שכניו של דרומי החרדים בפועל, גם אם לא בתואר.

יסביר יוסי את יוסי


כותב השורות, ביקר ותמה. שבוע אחרי, בא המבוקר ומטעים את טורו, דבר דיבור על אופנו – יסביר יוסי את יוסי.

תחת הכותרת "רמטכ"ל אוכל קטניות", תמהנו בשבוע שעבר במדור זה 'מה לגנרל בבית המדרש'?

"עם כל הכבוד והיקר", תמהנו, "הכישורים הנדרשים מרמטכ"ל שונים בתכלית מאלו הנדרשים מיו"ר מועצה דתית, משרה משרה וכישוריה, כל אחת לפי רום כבודה ומעלתה, ואל לנו להכריע איזוהי המשרה הרמה בחשיבותה...

אם בעניינה של המשרה האחרת שיקולי "אכילת קטניות" (ואין בלתם), רלוונטיים עד מאוד לתפקיד, הרי שבכל הנוגע לאיוש המשרה הביטחונית הבכירה, בתקופה כה רגישה, רק המחשבה על שקילת שיקולים "ענייניים" שכאלו, מעוררת פלצות. כתבנו, והסקנו: "אם ישי לא ילמד אימתי יש לשתוק ולא לענות, לכל הפחות ילמד אליטוב לשאול את השאלות הנכונות".

אלא שאליטוב, כך עולה מקריאת הקטע בטורו, נשוא הכותרת "אשכנזי כלבבם", יודע לא רק לשאול, אלא אף להשיב, ויש שיאמרו, מנה אחת אפיים.

"ברחובות שלנו", כותב אליטוב, "יש המתקשים לפרגן לש"סניקים בכלל. לישי במיוחד. הקרדיט היחיד שמוכנים חלק מבינינו לתת לו, מסתכם ב'תביא תקציבים לאל המעיין ותשתוק'. ליותר מכך אפילו לא מרשים לו. 'נו, מה הוא כבר מבין', בפרט שהוא מזרחי. 'מי הוא מול אנשי הצבא שבקבינט ובממשלה, האלופים בדימוס והקצינים בדרגות'. רוחשים טובי הלב ולוחשים טובי העין. עם כל הכבוד, הביצועים המרהיבים שביצעו פליטי כוחות הביטחון, בזירות הפוליטיות והמדיניות אליהן נפלו אחרי שירותיהם, אינם מצליחים להטיל את צלם הכבד על יכולתו האינטלקטואלית של שר שצבר ותק בן 11 שנות חברות בקבינט. אבל את בעלי הדעות הקדומות, לא מעניינות העובדות".

ומעבר ל"הטפת מוסר", יש לו לאליטוב גם הסבר לגופו של גנרל: "לפני שש שנים", הוא כותב, "החליט אהוד ברק על נסיגה חפוזה מלבנון. בלהט הוויכוחים בעד ונגד, היו נשמעים מפעם לפעם צלצולי טלפון מנדנדים בלשכת השר ישי. המטלפן היה אלוף בצה"ל, חצי טורקי וחצי חלבי, תושב השרון ואלוף פיקוד הצפון באותה עת, שנדנד לש"סניקים בבקשה שיפעילו את השפעתם, כדי לשנות את אופי הנסיגה. באותה תקופה וממנה והלאה, צבר ישי עשרות שעות גבי אשכנזיות. האלוף הכניס אותו אל רזי החשיבה הצבאית, שיתף אותו בתפיסות לוחמה ואסטרטגיות הגנה ובתיאוריות פיקודיות. במהלך המלחמה, ניכרו טביעות האצבעות של אשכנזי בקולותיהם הצלולים של שרי ש"ס, שישבו סביב שולחן הקבינט והממשלה, כשהשרים מיאנו להיסחף אחרי ההתלהמות של אנשי הצבא, דיבר אשכנזי מתוך גרונם".

"השבוע", מסכם אליטוב את טענות ההגנה, "כשאולמרט שוחח עם ישי אודות הרמטכ"ל, כי מה לעשות, הוא בכל זאת סגנו של ראש ממשלה שאינו מדבר עם שר בטחונו, אמר לו ישי 'תביא מישהו מקובל, תביאו מועמד מוסכם שההסכמה על מינויו רחבה ועשו זאת מהר ככל האפשר. לאשכנזי', כך אמר ישי, והניסיון דיבר מתוך גרונו, 'יש את זה'".

לאשכנזי יש את זה, וגם לאליטוב. איש איש בתחומו. ואנו, כמנהגם של מבקרים הגונים (משתדלים לפחות), דברי טעם שקראנו, ציטטנו.

קצרים:


• ירידה לצורך יריד – יריד 'סידור מלא' של "משפחה אירועים" שהתקיים השבוע בבני ברק, נחל, כך לדברי עיתונאים שנכחו במקום, כישלון חרוץ, כשלא יותר מעשרות בודדות של אנשים שהו במקום, במשך שעות הפעילות. ציפיות המארגנים נכזבו, מה שלא הפריע לעיתון ה'משפחתי' להכתיר את היריד בהצלחה. תחת הכותרת "יריד מלא" מתבשרים קוראי המגזין, על "הצלחה מוכחת ותוצאות אפקטיביות במיוחד" ואף מילה על ציפיות המארגנים, שלא התממשו אף לא במקצתם. לנו לא נותר אלא לתמוה, האם שאר פרסומים משפחתיים, וסקרי פילוח רוכשי עיתונים של מכונים בלתי תלויים, מוכתרים גם הם באותה "הצלחה", המוזנת מנגיעות שבתוך ה'משפחה'...

• תאונה בדיווח – ידיעה קטנה בביטאונם של 'מעתיקי השמועה', מטילה צל על מקורות ומהימנות דיווחיו של "מעתיק הביפר", העיתונאי יחיאל סבר. זה האחרון, מדווח בגיליון יום שישי על "ילדה בת 10 שנפצעה באורח קשה מפגיעת מכונית בקריית אונו, בעת שחצתה את הכביש, ככל הנראה, במעבר חציה". "הילדה", מדווח סבר, "פונתה לטיפול בבית החולים תל השומר". עוד ידיעה תאמרו, ולא היא. התאונה, כך עולה מנתוני מד"א, כלל לא התרחשה. המדובר בביפר, אחד מיני רבים, שנשלח אל כונני ומתנדבי מד"א, והתברר לאחר בדיקת מתנדב קצרה, כקריאת שווא. כל זה, לא הפריע ל"מעתיק השמועה", לדווח על התאונה ועל הפינוי שלא ארע... לביפר, מדווחים הכוננים, שלום.

• נשיא כלבבם - אחר שהתוודע לתמיכתה המנומקת של ש"ס באשכנזי, לא נותר לקורא המבולבל אלא לתמוה: במי הפעם? "בש"ס מתלבטים בין הרב לאו לרובי ריבלין", זועקת כותרת 'קו עיתונות'. ב'בקהילה' לעומת זאת מספר ריבלין כי "גורמים בסביבתו הקרובה של פרס כבר החלו לגשש אצל בכירי ש"ס האם יש מקום לפגישה קרובה עם נשיא מועצת החכמים. התשובה שקיבלו הייתה: עדיין מוקדם לדבר". ואילו אליטוב - האיש והנימוקים, יוצא בכותרת "ש"ס תתמוך בפרס". וההסבר (לכל בחירה יש נימוק, כדלעיל), משהו בסגנון: אוהבים אותך הרב לאו, אבל בוחרים פרס... – נשיא כלבבם (של עיתונאינו). ומי מהם מדייק הפעם? הזמן הלא קצוב, ההכתרה קרובה, ונשיאים יגידו.

• צרכנות מכל הלב – השוואה אקראית בין שני מדורי הצרכנות של הביטאונים 'יתד' ו'המודיע', מלמדת על הבדלים מהותיים ומשמעותיים. 'הקו החם' מדווח כמעשה שבשגרה, על אפשרויות להקלה בתשלומי דו"חות חניה, "מציאות" של אזיקון פלסטיק ותיקן מת בלחם, וחסימת הסלולר לחו"ל. מדור סיכומי, צפוי משהו, המאגד תלונות מתלונות שונות. ב'המודיע' לעומת זאת, במדור 'צרכנות פלוס', מבצע מאיר גולד כתבת תחקיר, בנוגע לזכאותם של חולים שעברו אירוע לבבי לשיקום במכון שיקומי מאושר, ללא עלות. תחת הכותרת "כשהלב דורש תשומת לב", מנותחות בלבביות זכויותיהם המעודכנות של חולי הלב, כשלקינוח, מוגשת טבלה עדכנית המסכמת את מכלול ההטבות להן הם זכאים. הוא אשר אמרנו, צרכנות מכל הלב. גם הצל"ש.

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!