ריבלין נלחם על הבית

בהשפעת פרשיות השבוע, לא רק מלאכתם של נשים וגברים הוחלפה זו בזו, גם כתבי 'בקהילה', כאות הזדהות עם "צרות השעבוד", נטלו זה את מלאכתו של זה. יעקב ריבלין, עוטה את בגדי הפרשן החדשים, בכתיבת טור אידיאליסטי משהו, במסגרת ה'מלחמה על הבית', וחיים גרינבוים בכובע הפרשן הפוליטי, במוסף 'קולות'.

גרינבוים, תחת הכותרת "היהפוך ברק עורו, אהוד חברבורותיו", מבקש בראשית מאמרו את הסכמת הקוראים: "הרשו לי לתפוס אומנות עמיתי בידי, ולכתוב פעם אחת פרשנות פוליטית: ובכן להערכתי אהוד ברק הולך להיות ראש הממשלה הבא, ובקדנציה הבאה הוא יעשה בדיוק את אותן הטעויות שהוא עשה בקדנציה הראשונה".

ריבלין לעומתו, תחת הכותרת 'בניינים באוויר', פותח את טורו בהשחלה ריבלינאית "לכבוד חברי הוועדה לענייני מצוקת הדיור במחננו הטהור... ועדה כזאת טרם הוקמה, אומנם אין ספק בלבנו כי יום יבוא והיא אכן תקום. אם זכינו לוועדות לענייני טלפונים ועוד שכבר פעלו גדולות ונצורות, קרוב לוודאי שבמועד זה או אחר, תיקראו גם אתם, להקמת ועדה שתעסוק במשבר הדיור המרחף כצל שחור מעל ראשה של המשפחה החרדית הממוצעת".

ואחר הפתיחה הציניקנית, מגיעה "המשנה הסדורה". מחד, קובע ריבלין נחרצות כי "כל זמן שלא ישתנו אורחות החיים וכללי ההנהגה במגזר החרדי הכללי, לא ניתן יהיה לשרש את הנורמה שכדי לזכות בבחור טוב צריך לשלם בכסף טוב". מאידך, אחר בקשת הסליחה והמחילה ("גם מעמיתיי בעיתון שכנראה לא זכיתי לרדת לסוף דעתם"), משיא ריבלין לחברי הוועדה עצה, לבל יעסקו "ברקיחת פתרונות פיננסיים שמבוססים על העברת מרבית הנטל מכתפי ההורים אל הזוגות הצעירים. כל זמן שמשכורת של מורה ומפרנסת חרדית ממוצעת הוא בסביבת שכר המינימום ואברך כולל משתכר, במקרה הטוב, אל צרור נקוב של אלפיים שקלים אין למי להעביר את הנטל, אלא אם כן מחליטים מראש שבתוך זמן קצוב יצא המפרנס הצעיר אל עולם התעסוקה".

וכאן שואל האב, וכי מיהם אותם הורים שנדרשים להרים את הנטל ולספק דירה לחתנם המיועד, אם לא אותם אברכים לשעבר שהשתכרו אך לא מכבר "במקרה הטוב, אל צרור נקוב של אלפיים שקלים"... אותם אברכים לשעבר פלוס עשרים. ומהי נוסחת הקסם שמאפשרת להם במרוצת עשרים השנים, לרכוש לילדיהם, המצויים סביב שולחנם כשתילי זיתים, אינספור קרקעות ובתים? אם איתרע מזלם של ההורים, ולא זכו לנהל עמותה, לזכות בלוטו, או לרכוש בחצר אישיות תורנית שליטה, נותרו הם ברובם, גם אם יצאו חבולים ומרוששים לשוק התעסוקה, אותם דלפונים, בהפרש קל, של קשיי פרנסה, ילדים ועשרים שנים...

ריבלין, לא רק שאינו מתמודד עם הסוגיה, אלא אף בוחר לזרות חול בעיני הציבור בקובעו כי "אין למי להעביר את הנטל ואל לנו לשנות סדרי בראשית". עם הסתירה הפנימית שבדבריו נמנע ריבלין מלהתמודד: מאי חזית דסמיק דמם של אברכים צעירים, טפי מאלו המבוגרים?

פתרונות פורחים באוויר


והמתחיל בדמגוגיה אומרים לו גמור. אחר שהסביר כי לשנות "סדרי בראשית" לא ניתן, מוצא ריבלין את האשמים האמיתיים, ואיך לא, שוב "הציונים".

ריבלין יוצא חוצץ כנגד הניסיון להפריח את השממה, ולזרוע זרע ב"חריש המשולש": "אין מה לעשות שם ולא כלום. גם זה בתנאי שאין שם מהומות והתפרעויות על רקע לאומני. אם לא די בכך, בתוך היישוב הקיים עצמו שוכנים קבוצה של פליטי קרבות החמולות בפאתי רמלה, לתוך הג'וחה הזאת רוצים להכניס אלפי משפחות חרדיות. למרות כל החסרונות המוזכרים, הרעיון כבר מלהיב את דמיוניים של מנהלי עמותות בניה שלא על מנת לקבל פרס כביכול. ומכאן שטוחה הבקשה בפני חברי הוועדה, גם אם לא תצליחו למנוע את חזון העיר החדשה והאומללה, לחילופין תדאגו לכך שהיא לא תנוצל לעשיית רווחים קלים על גבן של משפחות מעוטות הכנסה, בשום פנים ואופן אל תסכימו להקצאות קרקע עבור עמותות שיבטיחו הרים וגבעות, אבל בשלב הביצוע יאכילו את הרוכשים קש ותבן".

ריבלין מזהה את החוליה החלשה - העסקונה החרדית, זו שאינה יודעת שובע ודואגת בראש ובראשונה לצרכיה היא, ומכאן המסקנה ברה ובהירה. גורמי הפיקוח החילוניים הם ואין בלתם, יוכלו להושיענו מידי העסקונה מבקשת רעתנו: "הדרך היחידה לפקח על המחיר ועל רמת הבניה היא באמצעות מחיר למשתכן. כל המעוניין לבנות, יתמודד במכרז על מחיר נוח ורמת בנייה ויעמוד תחת פיקוח הדוק ביותר של משרד הבינוי והשיכון. מאסנו בחלטוריסטים ובמאכערים שרוצים לעשות על גבנו קופות נאות. לא, בשלב זה לא נספק דוגמאות עבר כאובות..."

אולם ריבלין אינו מסתפק בכך. אחר שהצביע על נקודת התורפה המסואבת, הוא מפנה אצבע מאשימה אל... "קברניטי משרד השיכון, שוחרים ידועים של טובת הציבור החרדי". ריבלין תובע, לא פחות, כי קרקעות באזורי המרכז דוגמת בית שמש "יוקצו מראש במחירי עלות של פיתוח ומחיר למשתכן, מחירים שלא יעשירו עוד את קופת המדינה הרקובה".

הפלא ופלא, קבלני העמותות ושאר עסקנים, הנם לדידו של ריבלין, לא יותר מחלטוריסים מושחתים (ולמפקפקים, לא נותר אלא לפשפש ולבדוק מיהם אותם גורמים עלומים, ולא מדובר אך ורק בקבלנים...). על עסקנים כאלה או אחרים מבית, נאמניהם של גדולי ישראל, לא ניתן לסמוך במאבק כנגד נגעי השיטה, וכל שנותר הוא לפנות אל מחוץ למגזר, לרעות קריטריונים ופיקוח בשדות זרים. את השאלה הכיצד מי שאינו מסוגל וראוי לפקח על מושחתים מבית בענייני ממון, יכול, בנושאים אחרים להוביל את סדר היום, הס מלהזכיר. בפרדוקס שאין בלתו, היחידים שמסוגלים לרסן את עסקנינו המסואבים, אליבא דהתזה הריבלינאית, אינם אחרים מקברניטי ופקידי משרד הבינוי והשיכון החילוניים.

לא זו אף זו, המפתח לפתרון כל הצרות מוטל לפתחם ולפתח קריטריוניהם, כשהם נדרשים, לא פחות ולא יותר, להוריד את מחירי הקרקעות לקרקע. בדרך לפתרון הגרנדיוזי, נשכח המושג חשבון נפש. הפתרון, לדעתו של הכותב, איננו פנימי אלא חיצוני, והפיקוח ההדוק על הציבור וצרכיו מסתיים עם הגיעו לענייני ממון... המונח חשבון נפש פנים ציבורי, מושלך אחר כבוד, מהלקסיקון הריבלינאי!

אם כך הם פני הדברים, ילמדנו פרשננו הריבלינאי, אם זוהי אידיאולוגיה, מהי דמגוגיה.

רמטכ"ל אוכל קטניות


אחר ההתענגות על הכותרת הפשוטה והשנונה גם יחד: "ש"ס תומכת באשכנזי", מן הראוי לשאול את השאלה הנדרשת: מה לגנרל בבית המדרש?

במשך חודשי המלחמה פומפמנו שוב ושוב, בעלילות פעילותו הכבירה של ישי ותרומתו למערכה. באווירת ההפקרות שחגגה, הפך גם ישי למיני-רמטכ"ל וסיפור מעורבותו הכבירה הועלה על נס ב'משפחה'. באורח פלא, בהגיע עת פירעון וחשבון נפש, נשכחה משום מה מעורבותו של הגנרל הנערץ, ותרומתו ננטשה אי שם בין דפי הגיליונות המצהיבים.

אלא שהכותרת הפופוליסטית/ביטחוניסטית השבועית, בדבר מעורבותו של ישי בבחירת הרמטכ"ל, היא בבחינת כותרת אחת יותר מידי.

עם כל הכבוד והיקר, הכישורים הנדרשים מרמטכ"ל שונים בתכלית מאלו הנדרשים מיו"ר מועצה דתית, משרה משרה וכישוריה, כל אחת לפי רום כבודה ומעלתה, ואל לנו להכריע איזוהי המשרה הרמה בחשיבותה...

אם בעניינה של המשרה האחרת שיקולי "אכילת קטניות" (ואין בלתם), רלוונטיים עד מאוד לתפקיד, הרי שבכל הנוגע לאיוש המשרה הביטחונית הבכירה, בתקופה כה רגישה, רק המחשבה על שקילת שיקולים "ענייניים" שכאלו, מעוררת פלצות.

במסגרת התוכנית "מועצת החכמים" נתבקש היו"ר המיתולוגי אריה דרעי לחוות את דעתו לפשר "קרב הגנרלים". דרעי, כצפוי, נמנע מלהביע דעה אישית כשהוא מבהיר בטוב טעם, כי בנושאים כגון אלו מן הראוי שיקבעו מביני דבר, בעל רקע ביטחוני.

אם נצא מנקודת הנחה, שהשר ישי, כמו קודמו בעל הניסיון העשיר ממלחמת המפרץ, אינו הגורם המוסמך לשקילת שיקולי הביטחון (ולראיה, על "מעורבותו" הביטחונית במלחמה, הוא אינו נדרש לתת את הדין, כאמור), הרי שלא נותר אלא לקבוע בצער, כי ישי ויח"צניו (ברשות השניה ובעיתונות), לא חוננו במידת התובנה הראויה לו לאיש ציבור, לידע אל נכון, אימתי היא עתה של "שתיקה בתרי".

ולעניין זה, לא נותר אלא להפנות לקריאת מאמרו המצוין של חיים גרינבוים במוסף קולות, תחת הכותרת: "דובר בן ישי". ואם ישי לא ילמד אימתי יש לשתוק ולא לענות, לכל הפחות ילמד אליטוב לשאול את השאלות הנכונות.

קצרים:


• התנצלות שכולה התקפלות - כהתגשמותה של נבואה, נכתבה בעיתון 'משפחה' "הבהרה". "בעקבות פרסום השיר 'קינה לאשה העובדת', פנו למערכת מספר קוראים (הקורא יצחק רוט? – א. מ.) וחלקם טענו כי עלה ממנו זלזול במאבק נגד ה'השתלמויות'. יובהר כי לא זו היתה כוונת הכותבת, ובוודאי לא של עיתון 'משפחה' שאיננו זקוק להטפות מוסר בעניין יחס הכבוד וההערצה ללומדי תורה ועמליה, וחובת הציות המוחלטת לדעת תורה בכל נושא ועניין". (סוף ציטוט). אם אלו פני הדברים, הרי שראוי היה לסתום את הגולל על ההבהרה. לאחר שהקוראים, מוציאי הדברים מהקשרם, הועמדו על טעותם, אחר כבוד. אלא שכאן החליט מי שהחליט להפוך את "ההבהרה" להתנצלות: "ובכל זאת, מאחר והשיר יכול היה להתפרש באופן שכזה המערכת מתנצלת על פרסומו"... באו לאחוז את החבל בשני קצותיו, ויצאה תחת ידם התנצלות שכולה התקפלות!

• חתול(ה) בשק – יש לו לגרנות משהו לא ברור, עם סיפורי חתולים, אלא שעסק ביש, וסיפורי המעשיות הופכים תמיד בסופו של גיליון ל"חתול בשק". המזל, אומרים, הולך עם הטובים. התמזל מזלו של גרנות, ובטיימינג מושלם התפטר לו הרמטכ"ל בסופו של שבוע בו יצא לשטח לסקר את גבול הלבנון, ששה חודשים אחרי המלחמה. אך את מה שנתן לו הרמטכ"ל, נטלה (שוב) החתולה. תחת כותרת המשנה: "החתולה סייעה לרבנים", מביא גרנות את סיפורו של רס"ן אשר כהן, האיש שחילץ את גופות החיילים ההרוגים, על תקן "כהן בבית הקברות" (קרדיט: זליג_10): "אל הצוות שיצא לעומק השטח הצטרפה משום מה חתולה. היא לא משה מהצוות, בכל מקום שהיא עצרה, מצא הצוות גופה וחילץ אותה. כך נקודה אחר נקודה. עם הנץ החמה נעלמה החתולה. הצוות ההמום חזר לבסיס עם החללים. התברר שכולם אותרו. "אין לי ספק שהחתולה הייתה גלגול שבא לעזור לנו במציאת החללים", אומר הרב כהן" (סוף ציטוט). הכותרת המרוחה בתחתית הכתבה זועקת "השקט משקר", ולנו לא נותר אלא לתמוה בגיחוך: רק השקט?

• חיפה בחיפה - למלאכת "יצירת" הכותרות והתכנים, שותף השבוע, גם כתב 'בקהילה' יעקב רייניץ. בעמוד הראשי של 'בקהילה', מתבשרים הקוראים כי "המורות בחיפה קיבלו היתר ללימודי תואר ראשון". בכותרת המשנה מחפה רייניץ על "פורצות הגדר" בחושפו כי "בנוהל של 'ועדת חריגים' התירו השבוע חברי ועדת הרבנים למספר מצומצם של מורות את הלימודים לתואר B.A.". חשיפה שבבדותא יסודה. ביום ו' פורסם בשני הביטאונים 'יתד' ו'המודיע' מכתב בחתימת ידם של רבני הוועדה, השולל מכל וכל את תוכן הידיעה. בשיחה עם אחד מרבני הוועדה מתברר, כי לא זו בלבד שההיתר פרי פליטת קולמוסו של רייניץ כלל לא ניתן, אלא שהעיתונאי הנכבד, אף לא טרח לבצע את המינימום הנדרש ולבקש את תגובת הוועדה טרם פרסום הכתבה. אתיקה עיתונאית במיטבה...

• לך תבנה חומה - מה יעשה הכתב המתוסכל שלפמלייתו של ראש הממשלה לסין לא צורף? כמו בסיפור שהעלה שבוע שעבר יצחק רוט על "דרשן הקורח", קופץ גם עיתונאנו המאוכזב ומוצא את הדרך לומר "הייתי שם, גם אני". תחת הכותרת "שיעור על החומה", "נזכר" מדינה, תוך כדי שהוא צופה בביקורו של ראש הממשלה, בביקורו שלו על החומה, יחד עם הגר"ש עמאר. וכאילו כדי להוכיח לקטני האמונה, מצרף מדינה באופן חריג לטורו - נטול התמונות בדרך כלל - "לך תבנה מדינה", את תמונתו שלו על החומה הסינית, יחד עם הרב המדובר. לקורא סולד הפוזות, לא נותר אלא להיזכר בעיתונאי אחר, אריה זיסמן שמו, שסוקר אך לפני שבוע במדור זה, אשר היה שם גם היה, אך למרות זאת, לא רק שלא השתבח בתמונה, אלא שאף לא מצא לנכון לציין זאת כחלק אינטגרלי (שלא לומר קריטי), מגופה של כתבה. ואם תרצו, ברוח כותרתו של מדינה, ככה בונים חומה!

• ביטאון שהוא מקומון – אך לפני חודשיים צול"ש בצלאל קאהן על כתבתו הייחודית במוסף 'יתד השבוע' שסיקרה חיי הקהילה החרדית בשדרות מוכת הקסאמים. חודשיים אחרי, ולפני קוראי המוסף מוצגת אותה גברת בשינוי אדרת. הכתבה, תחת הכותרת "עיר במקלט", חוזרת על עצמה. הכתב יחיאל סבר אמנם עושה את מלאכתו נאמנה, ונותן את התפוקה, אך מישהו צריך להזכיר לו לעורך המוסף, כי למרות הכל, ביטאון, איננו מקומון.

• 'קולות' של צילו"ש - אחרי שבועות לא קלים של ביקורת על מוספים משמימים, מספק מוסף 'קולות' את הסחורה. שתי הכתבות העומדות במרכזו של המוסף יפות כשלעצמן, והשילוב ביניהן יפה כפליים. כתבה אחת, פרי עטו של אשר מדינה מתארת את צפת בחורבנה, ברעידת האדמה לפני מאה ושבעים שנה. זולתה, היוצאת תחת מקלדתה של שרה גל, מתארת את צפת בבניינה, תחת הכותרת "הנגר והאר"י". ובהתווסף טור משובח של חיים גרינבוים, כאמור לעיל, ראויים כתבי המוסף לצילו"ש, אישי ומערכתי.

• איש על מחנהו – בעמוד ראשון, בכותרת בולטת, מפרסם 'המחנה החרדי' כי: "חברת ההשקעות 'פישר ברונפמן' רוכשת את 'שופרסל'. הידיעה החדשותית המרתקת, גדושה בדברי שבח והלל לר' שלום פישר "שנודע כאחד מגדולי בעלי הצדקה ותומכי התורה". מנכ"ל 'קהל מחזיקי הדת' מוטי בריסק, משמש בקודש, כמנכ"ל העיתון וכרבה של חברת 'שופרסל' תובב"א. בהשפעת העסקה המדווחת, נראה כי גם הגילוי הנאות נרכש על ידי החברה...

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!