הסודות ש'בין השורות'

יחד עם דמי הביטול, גם האתיקה העיתונאית, הומרה השבוע באינטרסים זרים, תחת המחויבות הבסיסית ללקוחות הממורמרים.

לאחר שבמשך שבועות ארוכים שיתפו פעולה "כקולמוס אחד" ביטאונינו ושבועונינו, בנתינת יד להתנהלות של "תחזיקו אותי" ולהצגת מצג של חתימה או-טו-טו עם סגירת הגיליון, מידי יום ביומו (בביטאונים), ומידי שבת בשבתו (בשבועונים), מוסיפים חלק מפרשני השבועונים (מהביטאונים, גם ציפיות אין), לתת יד להסתרת מידע מעיני הציבור שנשא על גבו את המאבק כולו.

אם במהלך המשא ומתן נשמעה הטענה (המקוממת), כי האינטרס המשותף שבמאבק, הוא בבחינת ערך עליון הגובר אף על המחויבות העיתונאית הבסיסית לחשיפת מלוא האמת בפני רוכשי העיתונים, הרי שהפעם, גם לתירוץ קלוש זה, אין כל אחיזה.

מקורותיהם של עיתונאינו האמיצים לא עמדו להם לחשיפת הנספח "הסודי", בהסכם בין חברת 'אל-על' לוועדת הרבנים. עד כדי כך רבה התעלומה, שב'משפחה' מצאו לנכון להכתיר בכותרת ראשית את דבר "החשיפה": "סודות באוויר". על קרקע המציאות העיתונאית, טיפת מידע, אין.

לדידם של אליטוב ווייס, צמד חשפני 'משפחה', סיבה ומסובב לה לחשאיות הבלתי חדירה: "אל על התנתה את החתימה באי פרסום ההסכם, הכולל נספח חשאי הנוגע לנושאים נוספים הקשורים לצביונה של חברת התעופה, כדי שלא להשפיל את אל-על".

לא העסקנים, שניהלו את המשא ומתן בשם הציבור החרדי כולו, הם המבקשים להסתיר מידע מעיני ציבור שולחיהם, אלא חברת 'אל-על' היא המתעקשת, מסיבותיה השמורות לה, שלא לפרסם את דבר הנספח החשאי.

אם זוהי הסיבה, ואכן מדובר ברצונה של חברה מסחרית, ניתן להבין, את הסתרת המידע מעיני הציבור על ידי הוועדה, גם אם בדוחק ובקושי מה.

קשים הדברים שבעתיים, כשמקריאה מקבילה בשבועון המתחרה עולה, כי אין מדובר בתובנה כה פשוטה. "חשאיות זו על שום מה"? מקשה יעקב ריבלין ומשיב מיניה וביה: "תלוי את מי שואלים. בשיחות שלא לייחוס עם הגורמים שפעלו בפרשה מטעמה של 'אל על' מוצגת הגרסה לפיה מדובר בבקשה מפורשת של חברי ועדת הרבנים כדי למנוע שאלות מיותרות על התמשכות המו"מ לעומת מה שהושג".

אם בכך אמורים הדברים, הרי שמדובר בהרבה יותר ממשחקי צנזורה ילדותיים, שכן את "המשחק" הזה, מנהלת הוועדה בשיתוף פעולה מקומם עם עיתונאינו הבלתי תלויים, על גב ציבור המאמינים.

הציבור, שהצביע בכנפיו, זכאי לדעת מהם תוצאות המאבק. אם אירעו כשלים בדרך ניהולו, יתנו נא האחראים על כך את הדו"ח ואת הדין, ואל יסתתרו תחת מעטה של חשאיות מסואבת, כביכול היה הציבור, נושא דגל המאבק בפועל, חבורת פתאים, שניתן לטייחם בהעלמת דברים.

ויהי אחרי הנחיתה


לאחר "נחיתת האונס" וחתימת ההסכם, מעלה ר' משה גרילק לסדר היום ה'משפחתי', דברים שנכתבו בטור זה כבר בראשיתו של מאבק.

תחת הכותרת "ועדיין נחוצה הסברה", קובע גרילק כי מחובתם של העוסקים בצרכי ציבור באמונה "להסביר גם בתוך מחננו, על מה ולמה התנהלה מערכה צודקת זו דווקא נגד 'אל על': למה דווקא נגדה עמדו להפעיל חרם נוסעים? למה לא נגד 'אגד' המחללת שבת ולא נגד חברת התעופה 'ישראייר' שקיוותה להיבנות מן המאבק נגד 'אל על', ואף היא מחללת שבת, ועוד שאלות משאלות שונות. אפשר כמובן להתעלם מן הצורך הזה. להכריז שפעלנו על פי דעת תורה ואנו לא חייבים הסבר לאיש. אולם, זהו אקט נוגד חינוך. הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, מסביר היטב שהסברה נאותה היא יסוד מוסד בחינוך. בלי הסבר נאות מדובר באילוף ולא בחינוך. הנער יציית אך בתוך ליבו יתמרמר. ודין מבוגרים כדין צעירים: שניהם זקוקים להסברה למען הבן מה נדרש מהם".

כ"יהודה ועוד לקרא" (גם אם במקרה זה קדם ה"ויהודה" ל"קרא"), תמה בשעתו גם כותב השורות, תמיהה שטרם באה על פתרונה:

"חברת 'אל-על', יודע כל תושב במדינה שאיתרע מזלו ויצא בשבת את תחומי הריכוזים החרדיים, אינה החברה היחידה שאינה מקפידה על קלה כבחמורה. במדינה חילונית, בה נאלץ הציבור החרדי לתמרן בין הרצוי למצוי, הגבול בין התנהלות גלותית של "והמשכיל בעת ההיא ידום" לבין הנהגה של "בחרמות תעשה לך מלחמה", ניטשטש עד דק, עד שדומה שיותר משהציבור מקבל הנחיות אידיאולוגיות, פועל הוא על-פי פקודות של 'גזירה היא מלפני', סטייל פרה אדומה. שכן, איש לא טורח להסביר מה נשתנתה 'אל-על' מ'אגד' ו'חברת החשמל', ומדוע כסות עיניים של 'טיסות שכר' שהמריאו עד הלום, לא היוו סיבה מספקת להלום".

תשובות במאבק דנן, לא נתקבלו עד לרגע סגירת הגיליון.
אולי ולוואי במאבק הבא, אשרי המאמין. תרתי משמע...

בין כורח לקורח


"הסיפור הממוקד", נאה לו למי שכתבו.

תחת הכותרת "קורח למשפחה החרדית" תוקף יצחק רוט בטורו 'במוקד' ב'יתד השבוע', את קינתה של לאה מייזל – "קינה לאשה העובדת", שהובאה בשבוע שעבר ב'משפחה', "קינה" שנכתבה ברוח טורה ההומוריסטי והציני: "ברצינות" (ומסתבר שהיו כאלו שלקחו זאת ברצינות רבה מידי).

רוט פותח את מאמרו בסיפור ש"כולם מכירים, על אותו דרשן שהייתה באמתחתו דרשה אחת ויחידה על פרשת "קורח", וכל אימת שהזדמן לאיזו עיירה לדרוש, היה מוציא את מטפחתו מכיסו, מפיל אותה באקראי ומגדף אותה שתיבלע באדמה כמו שנבלעו בה קורח ועדתו. ואם כבר הזכרנו קורח – היה המגיד ממשיך ואומר – אזי נאמר עליו כמה דברים".

בא לספר על אחרים, ונמצא שח במעשי עצמו. תחת להתמודד בענייניות, מסיט הוא את הוויכוח לתחומי הקורח, כמעשהו של הדרשן המסופר.

מייזל אינה מתמודדת על ההנהגה, וקינתה אינה אקט של זלזול וקלס. הקינה, סטייל קינתו של האבן עזרא על מר גורלו, כולה אומרת כאב, גם אם יש שייראו בהבעתו בפומבי בצורה שכזאת, חריגה מגבולות הטעם הטוב.

כך או כך, כותב "המאמר הממוקד", מפספס את הנקודה בהתעלמו לחלוטין מהכורח החיוני שבהבעת ביקורת מכובדת ועניינית. גם אם לטעמו, יש כאן חריגה מגבולות הטעם הטוב, מן הראוי היה שיקבע מסמרות, ויציב את הגבולות לדעתו הוא, בין ביקורת שהיא כורח, לזלזול לגלגני שהוא בבחינתו של "מעשה קורח".

בסיומו של מאמר, קורא רוט לילד בשמו: "יש עיתון אחד, 'משפחה' שמו, המעז לקרוא לעצמו חרדי, ועוד להוסיף חטא על פשע ולהתהדר ב"וועדה רוחנית" וברב נכבד האמור לפקח על המתפרסם בו, וכל הסיפור הקורחי הנ"ל, על כל פרטיו ודקדוקיו, הופיע בו במקום מרכזי, בולט וממוסגר. בוודאי עוד נזכה לאיזו 'התנצלות' מסוג זה שעיתון זה רגיל בה, שלעיתים גרועה היא שבעתיים מהנכתב בו".

עיתון 'קורחי' אמרנו? ורק הקורא המבולבל, שואל את שאלת התימהוני, מי התראיין לא מזמן והיכן, תחת הכותרת "הרב'ה ואני"???

קצרים:


• תרי קלי, משתמעי – מה יעשה הפרשן שנכווה ברותחין לא מכבר במעשה מרכבה של ממשלת אולמרט והאיום האסטרטגי? כמו בסיפור הידוע על המקובל המתחזה, שהצהיר חגיגית בפני הזוג המשווע, רשמו בפנקסכם, תיפקדו בבן זכר, בעוד שבפנקסו שלו רשם המקובל: "ייפקדו בני הזוג בבת". ממה-נפשך, ייוולד בן – מי יבדוק, תיוולד בת – את הפנקס ישלוף. וממשל לנמשל: כך גם פרשננו, אוחז את החבל בשתי קצותיו, מה שבטוח, פירשנתי! זה בכה, בטורו במוסף 'בקהילה פלוס' תחת הכותרת "כוחו בחולשתם" כותב ריבלין: עם שישים מנדטים ותמיכה מבחוץ של יהדות התורה, אולמרט מסיים קדנציה של ארבע שנים בוודאות שרק כוח עליון או חשיפת פרשת שחיתות ששמו רשום עליה באותיות של קידוש לבנה – יכולים למנוע". וזה בכה, מצידו השני של גיליון, תחת הכותרת "שקוע עד צוואר", כותב אותו פרשן: "באופק השחור מרחפות גם המסקנות הצפויות של ועדת החקירה לממשלת לבנון השנייה. אישים שהופיעו בפניה מתרשמים כי הדרג המדיני ייצא מהמסקנות וידיו על ראשו. אם מצרפים לכך גם את ענן החקירות הבלתי פוסקות קשה לראות את אולמרט צולח בשלום את ארבע השנים הבאות". הנה כי כן, מסתבר, כי לדידו של פרשננו הריבלנאי, תרי קלי, משתמעי גם משתמעי.

• כנתינתם מסין - אילמלא הרמזים הדקים ש'בין השורות', התמונה בעלת הכיתוב "צילום אריה זיסמן", ושגיאות הכתיב הרבות, שניכר בעליל כי במגיה הסיני מקורן, לא היו קוראי 'יתד' נחשפים לכך שכתב המערכת שהה בסין, בצוותא עם ראש הממשלה. נקל לשער כיצד היו מתרברבים כתבי העיתונים המתחרים לו היו ניצבים בסיטואציה דומה. אך לפני שבועות ספורים הצטרף שלמה קוק, כתב 'קו עיתונות דתית', למטוסו של ראש הממשלה בנסיעתו לוושינגטון, וכל שכתב (פחות או יותר) הסתכם בשתי המילים: "הייתי שם". זיסמן לעומת זאת, נמנע מלהזכיר מפורשות כי כתבתו נחתה בבניין ברחוב ז'בוטינסקי, בטיסה ישירה מסין הרחוקה, ומתמקד בעיקר בסיקורו הענייני והמעניין של הביקור. בצד הצילו"ש לגופה של כתבה (ושהות), מן הראוי היה כי זיסמן יאזכר מפורשות, גם אם לא חזור ואזכר, את עובדת שהותו על אדמת נכר. כך או כך, בין אם מדובר בהתעלמות מרצון ובין אם בהוראה מגבוה(?), הכתבה ממצה ויפה, כשתחת דיווחי ה"הייתי שם, ורק אני", המקובלים במחוזתינו, הוא מתמקד במה ש"אירע שם", איתו או בלעדיו, בהבאת החדשות והתובנות, כנתינתם מסין...

• כתבה לעולם חוזרת – בתעתיק מדויק לכתבתו של אליעזר שולמן מלפני חמישה חודשים(!) תחת הכותרת "לבנון 1982-2006", ממחזר כתב המגזין א. נתנאל את אותו רעיון תחת הכותרת "טעות לעולם חוזרת". שולמן, צול"ש בשעתו במדור זה לנוכח הפן הוויזואלי המיוחד שבכתבה. במקוריות ראויה לציון נערכת הקבלה בתמונות בין שתי המלחמות. התמונות המדהימות בזהותן, מציגות את אותו סיפור – בהפרש קל של עשרים וארבע שנה, שמתבטא בהצגת התמונות דאז בשחור-לבן, אל מול התמונות הצבעוניות דהיום, כשגם הקורא שאינו אמון על קריאת טקסטים ארוכים, יהיו מרתקים ככל שיהיו, קולט את המסר בין התמונות". מסתבר, כי לדידם של עורכי המגזין, לא רק טעות, אלא גם כתבה, לעולם חוזרת...

• מגלגלים חובה... – אחרי שבשבוע שעבר הופקדה מלאכת שאלת השאלות בידיו האמונות למחצה של העיתונאי יעקב רייניץ שכדרכו נמנע מלהקשות (תרתי משמע) על מרואייניו, מקבל השבוע בנימין גרנות את המושכות ובמסגרת 'המלחמה על הבית', מראיין את הרב משה מונטג, מנהל הגמ"ח המרכזי. השאלות, לשם שינוי מרענן, ממוקדות ונוקבות, ודווקא משום כך, ההתחמקויות, מדאיגות פי כמה. על השאלה "האם אין גמ"ח כשלכם מזיק לציבור וליחיד בכך שהוא מעודד הלוואות?", נמנע מונטג מלהשיב, ומדגיש את המכובדות שבאופן קבלת ההלוואה בגמ"ח הספציפי שבניהולו. לפשרה של שאלת המפתח "הכיצד הלווה שלכם יחזיר את ההלוואה הגדולה שלו?", מסיט מונטג את הדיון למחוזותיהם של האברכים שמפקידים מגיל צעיר "סכום ביטחון", שהוא כשמינית מערך ההלוואה שיזדקקו להשיב בעתיד... על הקושיה הנוקבת "בכל אופן, גם אם יחסכו שנים ארוכות מראש זה לא יתקרב למחיר דירה", משיב מונטג "יש לנו מטרה לעודד אנשים לקנות בפרויקטים לא יקרים". ועוד כהנה "תשובות ישירות", על זו הדרך. לנוכח סדרת ההתחמקויות של מנהלי הגמ"חים לסוגיהם, לא נותר אלא להסיק בצער כי הגמ"חים אומנם מנוהלים בידיהם של אנשים אמינים, אך מחשבה אחת קדימה, מהם והלאה... הגמ"חים בסכנת קריסה, כבר אמרנו?

• היא הגיעה, הביקורת - בשבוע שעבר התרעם כותב השורות על הצביעות שבתקיפת נתניהו, ולא מזמיניו (אנשי דגה"ת) לכנס הנבחרים בניר עציון. שבוע אחרי, וגם אם בעדינות יתירה, תוקף פ.חובב במדורו 'אדרבה' את מזמיני "האיש הרע"... תחת הכותרת "הוא הגיע, אלא מה?" מקשה חובב: "למה הוא הגיע לכנס הנבחרים החרדים שנערך בשבוע שעבר בניר עציון? מה הוא חשב לו, אחרי שהרעיב באכזריות רבבות מילדי הציבור החרדי?". פ. מותיב לה וחובב מפרק לה: "התשובה פשוטה: ברגע שהגיעה אליו ההזמנה להופיע בכנס הוא כבר הבין עם מי יש לו עסק. מה?! אותי הם מזמינים להתארח בכנס הנבחרים שלהם?! הוא בטח שאל את עצמו בתדהמה, כשראה את ההזמנה בתיבת הדואר – אותי?!?! איך זה ייתכן? אז הוא הגיע. אלא מה? מכאן ואילך כבר אין עוד תמיהות. אחרי שקלט כי הוא אמור להיות אורח רצוי בכנס הנבחרים החרדים, הוא כבר יכול להרשות לעצמו הכל. הבן אדם מבין עניין. הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק. הוא כבר יודע שהוא יוכל לומר שם לנבחרים כל מה שירצה. והוא אמר, אלא מה?". ובביטאון בה ביקורת היא מילה מגונה שהס מלהזכירה, גם מותח ביקורת מינורית שכזאת, הרי זה מצול"ש.

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!