חתונת הדמים

"הם", הסביר אולמרט חרש כמתנצל, בשיחה העסקית שהצליח להגניב ביום שלישי האחרון עם יו"ר ועדת הכספים, "הם", המתיק אולמרט בלשכתו שבכנסת, כשהוא מכוון לצמד האביגדורים התזזיתי ליברמן ויצחקי, "הם מעוניינים מאוד שאזיז אותך מהתפקיד, אבל אתה יודע, ליצמן, שהם זה הם ואני זה אני".

ליצמן שתלה על שפתיו את החיוך הכי ביישני, נמנע מלהגיב. "אל תחשוב", לקח אולמרט נשימה ארוכה, "גם הם בטוחים שאתה הכי מקצועי, הכי הכי מקצועי, הם יודעים שאין טוב כמוך, אתה עובד טוב, אפילו היריבים שלך אומרים עליך רק תשבחות". ליצמן הסמיק. "מה יהיה? מה יהיה?" שאל אולמרט בחוסר סבלנות, "צריך כבר לגמור עם זה". כשעזב ליצמן את החדר, ניתן לומר שנקבע שיא בסדרי השלטון של ישראל: מדובר בהליך הקצר ביותר שהיה אי פעם בישראל להארכת כהונה של יו"ר ועדת כספים.

האסימון נפל אצל אולמרט בתחילת השבוע. לפתע הבין שיש ראשי ממשלה מסוג מסוים שאם הקואליציה שלהם מונה שמונים חברי קואליציה, היא יכולה לספק להם במקרה הטוב ארבעים אצבעות תומכות, ביום של מזג אוויר נאה. כל כך טוב הוא הבין, עד שבאחת הפעמים שבהן לחצו שוב אנשי הלשכה על הדחתו של ליצמן, נזף בהם: "משוגעים, אין לכם מישהו במקומו, אם יגיע החבר כנסת ההוא, סטס מיסז'ניקוב, (מועמדה של 'ישראל ביתנו' להחלפת ליצמן) רק נסובב את הראש ימינה ושמאלה, ונגלה שהשחילו לנו חמישה מיליארד שקל נוספים לחוק התקציב בלי שנשים לב. ליצמן הוא היחיד שיעביר לנו את התקציב".

ההזדקקות הנואשת של אולמרט לכוח ההנעה של ליצמן כדי להעביר את חוק ההסדרים וחוק התקציב, הייתה גלויה. ראש הממשלה הגיע לנקודת השפל הנמוכה ביותר ברמה הקואליציונית, ופעל בלית ברירה. חוק ההסדרים המסורבל אינו נוהג להסתפק באצבעות מונפות של חברי כנסת מנומנמים שרוצים לסיים וללכת הביתה. חוק ההסדרים זקוק לאבא, שישכב בשבילו על הכביש, שיידע לתמרן אתו ברגישות ובנחישות, ושישנע אותו בעקשנות מול כל המכשולים. ליצמן, איש האופוזיציה, התמנה לאבא המבוקש. אבהותו הייתה תולדה של הסכמה שבקריצה, קמצנית בדיבורים מיותרים, בין ראש הממשלה לראש ועדת הכספים.
אולמרט קרץ במבטו, ליצמן קרץ בחיוכו, והעסקה יצאה לדרכה המובטחת בלי צלצולי פעמונים. ההסכם היה פשוט: אבהות תמורת ישיבות וכוללים. יו"ר הוועדה יעביר בוועדת כספיו את חוק ההסדרים ואת חוק התקציב כמו שרק הוא יכול, ובתמורה יקבל בשביל מוסדות החינוך החרדיים כשלוש מאות מיליון. והיה גם בונוס, מצדו של ליצמן. הנדוניה כללה מתנה שנפלה לחיקו של אולמרט היישר מכיסאות האופוזיציה הלא נוחים: שש אצבעות נמנעות בסדרת ההצבעות (ברובן) המתישות על התקציב במליאה.

זו הייתה אחת העסקות הכדאיות של אולמרט כראש ממשלה. מהרגע שבו לקח ליצמן את ההגה לידיו, כותרות עיתוני הכלכלה ששידרו עד תחילת השבוע נואשות רשמית שנשבה מצד פקידות האוצר הפוכרת ידיה בייאוש מול דרישות שותפות הקואליציה, נצבעו פתאום במשב רוח צונן ומרענן המבשר אך טוב לישראל, ונוסך צבע ורוד בלחייהם של פקידי האוצר חמורי הסבר.

אמנם ליצמן השחיל פה ושם שתי הסתייגויות, אבל לא הרגיז את הקואליציה יתר על המידה: היה בעל הבית לתקציב. יש בוס בסביבה. בסופו של יום שלישי, יום ההצבעות בוועדה, כשההצבעות על חוק ההסדרים וחוק התקציב גם יחד החליקו בשמונה שעות שקטות ומהירות, היה יו"ר הקואליציה, אביגדור יצחקי, במצוקה אמתית, איך לכלוא בבטנו את המחמאות לליצמן. הוא חג סביבו ופלט על כורחו מילים וקטעי הברות שבהחלט יכולים להישמע כמחמאות.

לשם השוואה, בתקופות נתניהו היו ההצבעות מתמשכות במשך ארבעים ושמונה שעות של תגרות, ריבים וצעקות שלא אחת כמעט הידרדרו להרמות ידיים. בעוד שעסקתו של אולמרט הניבה לו דיבידנדים מידיים, באחת עשרה בבוקר דפק ליצמן בפטיש לפתיחת ההצבעות, ובשמונה בערב כבר כרסמו חברי ועדת הכספים בורקסים במזנון הכנסת.

ועדת הכספים תפקדה השבוע כאוטונומיה עצמאית ולה קואליציה עם קיום וחיים משלה: קואליציית ליצמן. יש את אלו הנמנים עמה, ויש את אלו שלא, וכל קשר בין אלו כמו גם אלו, לבין חברותם בקואליציה של הממשלה או באופוזיציה, מקרית בהחלט. חברי סיעת העבודה, למשל, הנחשבים קואליציונרים על הנייר ואופוזיציונרים במציאות, פעלו בוועדה כקואליצמניים. בריית כלאיים מזן חדש, שנטולה כל מחויבות למה שמתרחש מחוץ לחדר הוועדה הצפוף ומכירה רק את זה היושב בראש השולחן.

לא בכדי יכול היה אולמרט לשבת בלשכתו רגל על רגל, למחוא כף אל כף בעונג מופגן מול גל הדיווחים האופטימיים שזרמו אליו מחדר ועדת הכספים במשך היום, להשוות את מצבו הטוב, לשם שינוי, מול מצבם של ראשי ממשלה שקדמוהו שבעונות התקציב איבדו משווי משקלם ולצחוק כל הדרך אל ספר התקציב.

ההמחאות של ישי

הריקוד השנתי הקבוע של אישור התקציב, קיבע את עצמו משכבר ההיסטוריה, כריקוד אכזרי שבו משתתפים רק החזקים שבשכונה, האמיצים והנועזים. הריקוד כלל מערבולות, סחרחורות והורדות ידיים. טובי הפרשנים שהביטו השנה בזלזול מוחצן על כרעיה הרעועות של הקואליציה הנוכחית, היו בטוחים שהפעם ריקוד התקציב יגרור את העם היושב בציון לבחירות חדשות. במציאות - זה הריקוד השקט ביותר הזכור לזקני צפת מאז המצאת המילה תקציב. שניים הם שהשקט רשום על שמם: אלי ישי ויעקב ליצמן.

אלו, איש איש בתורו, ערכו אי אלו שיחות מסדרון עם השיבר של המדינה, הממונה על התקציבים באוצר, קובי הבר, שלפו פנקסים זעירים וחישבו חישובים זהירים, דרשו את שדרשו, התמקחו על מה שהתמקחו, ויתרו על מה שוויתרו, ואחרי שקיבלו את המילה של הבר, והבטיחו לו שתים-עשרה אצבעות תומכות ועוד שש אצבעות נמנעות, נרתמו במלוא מרצם להעברת התקציב.

אחד הדברים הסודיים שמחביא אלי ישי בין אצבעותיו הדקיקות הוא הקופה האישית של הכספים הקואליציוניים של ש"ס, זכר לשפע הכספים הייחודיים של ימי בגין ומוניַה, זכרם לברכה. פעם שולח ישי שיק לחבר'ה בגואה, ופעם - לגני הילדים בצפון. "לא צריך להאריך בזה ולא טוב להרחיב בזה", הגיב כשנשאל השבוע כמה חילק מהקופה הפרטית שלו. את הגיגיו הוא מוכן לחלוק רק בנוגע לחלק הגלוי של התקציב.

"קובי, תשמע טוב", הפתיע אותו ישי, "לא מעניין אותי כמה ייסגר בסוף. אתה מתחייב בתשס"ז לגובה המלגה של האברכים והבחורים. את המספרים המפורטים תסגור עם האשכנזים". בשונה מתקציבים קודמים, קיבל ישי החלטה עקרונית שלא להפקיר את הזירה ליהדות התורה. המסורת לפיה הישיבות והכוללים הם צרות אגודאיות ששייכות לחסידי גור או לליטאים ישיבתיים, עודכנה מחדש כשתרם אלי ישי את תשעים המיליון לישיבות, וייבא ממשרדי תנועת ש"ס את הלחץ העיקש על הבר לסגור את החבילה כולה.

האסימון שנפל אצל ישי השמיע את צלצוליו עד לספר התקציב, והנדוניות שהביאו שני המחותנים לחתונת הדמים הנוכחית מתחלקות כך: המחותן העומד מצד יהדות התורה: 260 מיליון שקלים לישיבות ולכוללים, המחותן העומד מצד ש"ס: 310 מיליון תחת סעיף מוסדות תורה בספר תקציב, ועוד 90 מיליון שנוידו מכספי הקואליציה של ש"ס. התחייבות שני הצדדים הבטיחה את הקפאת מלגת אברך הכולל שלא תפחת מ-720 שקלים, ושל תלמיד ישיבה גדולה שלא תפחת מ-400 שקלים.

ככה זה בסיכומים עם הבר. העיתונים ידווחו כי כלל סיעות הקואליציה, למעט סיעת ישראל ביתנו, חזרו בהן מדרישותיהם, אבל אל תאמינו להם, אפילו למילה אחת. נציגים, מכל המפלגות, נועדו עם איש צללים כבן חמישים, קובי הבר שמו, נמוך קומה, קרח ומרכיב משקפיים, וסגרו עמו הסכם מהסוג שעליהם קוראים בעיתון שוויתרו עליהם. קרי, הסכום לא יופיע על הנייר באותיות מפורשות, אלא ינותב איכשהו ליעדיו דרך אחד הנתיבים העוקפים שבחוק, עדי יגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

הפירמידה בנויה שלוש קומות: בקודקוד מחייך אולמרט בחביבות, ושולח אל הירשזון שמתחתיו, שלוחץ ידיים בחמימות, ושולח להבר שמתחתיו שלוחש, מסתודד וקורץ. הפרלמנטרים המנוסים סומכים על הקריצות של הבר, הוא והן הוכיחו את עצמם. אבל מה, חובה לעשות שיעורי בית יסודיים ולבוא אל הפגישות עמו מוכנים. הבר שולט ברזי החומר, ואי אפשר לטייח או להשפיע בדמעות רותחות.

בסופו של חשבון ובהתחשב בשש אצבעות נמנעות ושתים עשרה תומכות - השנה הזאת תהיה השנה הטובה ביותר למוסדות התורה מתשס"ב. יאמרו שקצבאות הילדים לא הושלמו, זה נכון לצערנו; ירטנו שהת"תים ספגו מכות אנושות, זו אמת מצערת. אבל בגזרת הישיבות והכוללים נחלו המצביאים ניצחון. אז זה לא נוק אאוט, אבל בישראל של היום רגילים לניצחון בנקודות. אם בשנת תשס"ב הניף סילבן שלום חרב חדה על עולם הישיבות וצימק את מלגות הקיום לקצבאות נכות נלעגים, הרי שבתשס"ז השיגו הצמד ישי וליצמן, 660 מיליון שקלים ללא גרונות ניחרים, בלי מאמץ גדול ובלי הטלת רפש קולנית.

בונוס של קבלן

וכמו בכל חופה יהודית אחת גדולה, קיימת גם הכוס שנשברת ומנפצת את האופוריה. אז נכון, יפה ונפלא שהפרוסה שהצליחו נציגנו לפרוס מעוגת התקציב השמנה לטובת הישיבות והכוללים, תמורת 12 + 6 אצבעות, נראית מכובדת, בפרט אחרי שהבר דרש תחילה שמונה-עשרה אצבעות תומכות, וישי שכנע אותו להסתפק בשתים עשרה ועוד שש. אבל יהא זה בלתי נכון לחשוב שחלילה וחס כולם ממש מרוצים.

ביהדות התורה היו שטענו כי את הפרוסה שהשליכה הקואליציה לעבר הישיבות, יכלה ש"ס להשיג בכוחות עצמה, כשיהדות התורה יכלה להרשות לעצמה להתנגד כפי שיאה למי שישוב ומחופר באופוזיציה. קולגות של ליצמן לא אהבו את העמימות שירדה עליהם מלמעלה כפתיתי שלג ביום סגריר ולא אפשרה להם להחליט, ולו בינם לבינם, אם הכספים לישיבות ניתנו בתמורה לפרויקט ההעברה של התקציב בוועדת הכספים, מה שיכול להסתמן כמשכורת לא רעה לקבלן הצלחות יעיל וחרוץ שמביא לבוס כמה מיליארדים ומקבל תמורת עמלו, עמלה של מיליונים פה ומיליונים שם, או שמא ניתן התקציב תמורת הימנעות השישייה האגודאית בהצבעות על החוק.

כשליצמן בישר בהתרגשות מאופקת לחבריו בסיעה על הכסף שהשיג, חבט רביץ במקלו על מרצפות חדר הסיעה, "ריבונו דכולי עלמא, אם אתה יכול להעביר את התקציב לבד, אז מה אתה רוצה מאתנו?! מכרת אותנו בנזיד עדשים!" בסוף השבוע התבטא רביץ, "כואב לי שהוא מהתל בנו ושהוא לקח את כולנו כעבדים". לגופו של תקציב, רביץ חושב שתיקון העוול בתקציב הת"תים שהצטמק מ-700 ש"ח לתלמיד בתשס"ב ל-280 ש"ח לתלמיד בתשס"ז, קודם לשמירה על תקציבי הישיבות והכוללים. "בא נשאל את הרבנים מי קודם למי", התווכח אתו ליצמן, "בא נשאל את הרבנים שלכם, שלכם", התלהט ליצמן. לרביץ לא נותר אלא להגיב במרירות: "הרבנים? הרבנים מפחדים מהטרור שלך".

גם ח"כ ר' מאיר פרוש, שפועל כל השנה במרץ לסייע לחיזוק מוסדות התורה, הציג בישיבת הסיעה עמדה חלופית: "אני לא מאמין שש"ס תהיה מסוגלת לתמוך בתקציב בלי שתקבל את המיליונים לישיבות. ש"ס תביא אותם גם אם נצביע נגד. לכן אין הצדקה להימנע ולהציל באצבעותינו האופוזיציוניות את הממשלה שלוחמת בשבת (!) אנחנו צריכים סיבות טובות מאוד כדי לא להצביע נגד", התרעם הח"כ הירושלמי, "ואסור לנו ללכת למשא ומתן כמו גלותיים, לפחות נבקש חצי מיליארד".

בניגוד לעמיתיו האגודאים, פרוש דווקא כן מאמין בש"ס, ויודע מלחישותיהם של מקורותיו במשרד האוצר, שהכסף בוא יבוא לישיבות הקדושות גם אם אגודת ישראל תצביע נגד. אבל ליצמן לא הימר על מקורותיו של פרוש באוצר. לחילופי ההאשמות תרמה גם יכולתו המופלאה של הבר למכור את אותה סחורה לאנשים שונים, או לכל הפחות לשכנע כל אחד מהצדדים שאת הכסף שהוא נתן למוסדות זה רק בכאילו לשני, אבל באמת הוא ניתן אך ורק לבן שיחו הנוכחי, בשל יושרו, פיקחותו ורוחב דעתו.

ואיפה האמת? כתמיד, איפשהו באמצע. ש"ס צודקת שהכסף הגיע גם בזכות הלחץ שהם הפעילו, ליצמן צודק שבמצב של מוסדות חבוטים אל קרשי התקציב קשה לסמוך על ראש הממשלה שלא יצחק על ש"ס אם היא תהיה בלי יהדות התורה, פרוש צודק שש"ס לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לשבת בקואליציה אילו לא הייתה מביאה את הכסף לישיבות, ושוב ליצמן צודק שאסור לקחת סיכון, ושוב ישי צודק שש"ס השיגה את הכל ויהדות התורה הצטרפה רק בשביל הפרוטוקול, ושוב רביץ צודק שיהדות התורה יכלה להביא את הכסף גם בהצבעת נגד. כולם צודקים.

אולמרט כפרקליט

הסיפור הבא מורכב מאטימות שגרתית של משרד ממשלתי, רשעות מוקצנת של מרכז השלטון המקומי, הפתעה מרעננת של אמנון דה-הרטוך, סבל של רבבות עוללים אומללים, ונאום הגנה נלהב של אולמרט - על כל המקהלה הזאת ניצח השר משולם נהרי, ואתו עמו בעבודת הקודש, יו"ר התנועה, אלי ישי.

התקציב הישראלי - וסליחה על השימוש המייגע במילה 'תקציב', אבל הסיפור מרתק למרות הכל - מסובב לו סביב עצמו בהיגיון משלו. אחד העיוותים בהיגיון זה קובע כי הרשויות המקומיות שישאו בחלק מהנטל התקציבי של מוסדות החינוך שבתחום שיפוטם בהתאם לשיעורי תמיכה קבועים בחוק, יעשו זאת רק לתלמידי מערכת החינוך הכללי המוכר. סך ההשתתפות של הרשויות המקומיות עומד על 2.8 מיליארד ש"ח. בכסף זה מממנים תחזוקה ושיפוץ מבנים, הוצאות מזכירות וניקיון, חימום ומיזוג וכדומה. מי שאינם זכאים ליהנות ממנו בישראל של היום הם ערבים וחרדים, אף שגם הם משלמים ארנונה, מסים וקנסות כשיש צורך.

השר משולם נהרי, איש הסעיפים והאותיות, לא הצליח להבין אם דמו של נער חילוני סמוק מדמו של תלמיד חרדי מהחינוך "המוכר שאינו רשמי", שאינו ראוי להיות מתוקצב מהרשות המקומית. הצטרף אליו ח"כ משה גפני, ולהפתעת כל אוהבי התורה ולומדיה, הצטרפה לדעתם לא אחרת מאשר אישיות דגולה במשרד המשפטים, שלעתים די באזכור שמה כדי לגרום לעסקנינו המסורים מיגרנה טורדנית, הלא הוא אמנון דה הרטוך המפורסם, שהפעם, בשם עיקרון השוויון, קיבל את עמדת נהרי וסבר כמותו, ואף היה בסוד ניסוח הצעת חוק "הרשויות המקומיות" שאותה הביאו שרי ש"ס לממשלה. וכאן התחילה הצגת השנה הכי טובה בעיר, הצגה שמעלה את זעמה של שרת החינוך, המספרת עליה בחירוק שיניים בכל שיחה מחדש, וגרמה לרעידת אדמה באגפי משרד החינוך השונים, הרגועים באופן כללי.

את הצעת החוק ייצגו אלי ישי ומשולם נהרי. נהרי כדרכו הלביש את החוק על המלצות של איזו ועדה ישנה ורדומה, ועדת שושני במקרה זה, ככה זה אצל נהרי, תמיד יימצא לו הסעיף, או התקן, או האות או המספר שניתן להשליך עליהם את האוכף ולדהור ביעילות לעבר הספרות המבוקשות.

ההתפלגות בחדר הישיבות של הממשלה הייתה מרתקת מתמיד, מחד גיסא היו שרי ש"ס ואמנון דה הרטוך - בחינת וגר זאב עם כבש, ומאידך גיסא היו שר הפנים האחראי על הרשויות המקומיות, רוני בר און; שרת החינוך, יולי תמיר; ועדי אלדר ממרכז השלטון המקומי, כמתנגדים חריפים לחוק זה. התומכים בוכים: עושקים אותנו! המתנגדים נדים: חייבים לתת העדפות למוסדות הרשמיים כדי שלא יתכלו.

הויכוח התלהט, יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה ויו"ר ועדת החינוך של מרכז השלטון המקומי, קשרה לנושא את אי גיוסם של תלמידי הישיבות. אם נתרגם את רוח דבריה, הרי שילד חרדי בגיל שש לא יקבל תמיכה ללימודיו משום שאחיו בן 19 אינו מתגייס לצבא, ועל כן ילמד בכיתה מטונפת. שרת החינוך דרשה שוויוניות בקריטריונים ומספר ילדים גבוה בכל כיתה.

ברגע שהניחה יולי תמיר על שולחן הממשלה פצצה מעשנת בהצהרה כי משמעות קבלת "חוק נהרי" שמשווה בין ילדי כל הזרמים היא סגירת מערכת החינוך הציבורית בישראל, זינק אולמרט עצבני, ואימץ את החרדים ללבו בנאום הגנה מהדהד. השרים הופתעו וחשבו שהוא חזר לכמה רגעים לכיסאו בעיריית ירושלים כשמאיר פרוש משמאלו וחיים מילר מימינו עם חיוך של מיליון דולר. "אני חייב לשאול אותך שאלה אחת", פתח ראש הממשלה בנאום שהיה רהוט יותר מגפני, תקיף יותר מישי ומעודכן בפרטים יותר מנהרי, "למה כל פעם שמדברים על בעיות החינוך הממלכתי, אתם מיד תופסים את החרדים בראש? אין אחד שמכיר את המערכת כמוני, את יודעת גברת יולי, שאלפים מהתלמידים החרדים יושבים בקרוואנים, יש להם ערים שלמות של קרוואנים, איפה עיקרון השוויון כשזה מגיע לחרדים?" שאל את נסיכת ארגון 'שלום עכשיו', "אצל החרדים, איש אינו קם באמצע הלילה לבדוק את מצבם, אתם ישנים בלילה טוב, טוב מאוד. אנחנו לא צריכים לסגור את מערכת החינוך הפרטית, אני הקמתי בית ספר דתי ואני יכול להגיד ששום בית ספר ממלכתי לא מגיע לרמה של בית הספר הזה, תפסיקו לקפוץ כל הזמן כשאתם מדברים על החרדים".

שרת החינוך נדהמה מההתקפה המסיבית. אולמרט מיתן: "את יודעת שאני לא מדבר אליך, אבל אני שומע שיש אנשים שאומרים בחלחלה שהחוק יסייע לבית הספר של החרדים, אני ראש ממשלה של כולם, ויש שני מגזרים שנשארו מאחור במשרד החינוך - ערבים וחרדים. אני רוצה לשים לזה קץ".

משראה נושא הכלים של ראש הממשלה, שר הפנים המוכשר, לאן נושבת הרוח, הצטדד ולחש בהכנעה: "לי אין בעיה עקרונית עם זה, אדרבה, תנו להם כסף, אבל אין לי 300 מיליון לתת להם, אדרבה, תנו לי". מי שבלם בגופו את גלגל החוק היה היועץ המשפטי לממשלה. הוא קבע כי הצעה זו חייבת להיות מוגשת בתזכיר של חוק ממשלתי.

במהלך ישיבת הממשלה המפתיעה, כשאריאל דרעי, עוזרו של השר נהרי, העביר פתק לאלי ישי, התנפל עליו ראש הממשלה: "מה אתה חושב לך, שאלי ישי צריך עזרה ממישהו? מה אתה לא סומך עליו? תאמין לי שהוא אדם גדול". שבועיים הקציב ראש הממשלה להסדרת החוק, "לא אסכים למסמס את זה", הצהיר ופניו של ישי אורו.

"אני מודה לך"

האמת? מה לא עשתה ש"ס כדי שהחוק יתקבל? כל הארטילריה הכבדה הוצאה מהמחסנים. בערב שבת קודש זכה ראש הממשלה לשיחת טלפון אישית ממרן הגר"ע יוסף: "אני מודה לך שאתה עוזר לנו בחוק הרשויות המקומיות". אלי ישי עשה עבודת שטח בין חברי הממשלה, משולם נהרי הופקד על אגף הפקידות הבכירה, ורוני בראון שר הפנים הנכבד, זכה אף הוא לשיחת טלפון מהגר"ע יוסף פלוס דורון של ספרו 'ענף עץ אבות' שבהקדשתו האישית הוא זוכה לתואר, "מחזיק התורה ולומדיה'.

לפני נאומו הנלהב גלגל ראש הממשלה פתק זעיר לאלי ישי: "אלי, בזמן הצעת החוק, תקשיב טוב. אני הולך להגיד דברים מעצבים, אהוד". כל הכלים היו מוכנים, כמעט כולם, את מני מזוז לא לקחו בחשבון. כשמזוז בלם את החוק, הלם אלי ישי על השולחן בחמת זעם, "החוק הזה יעבור היום". מזוז לא התרגש. שרת החינוך שלחה לו פתק: "אלי, אני אכין במהירות צוות עבודה כדי שהעניין לא יתמסמס. לא אנצל את עמדתי כדי לפגוע באישור החוק. נ"ב: אני בטוחה שאגמור את העניין".

בדגל התורה שניסו להרים קמפיין על ש"ס שתומרנה להצביע בעד התקציב בהבטחת השבועיים להעברת "חוק-נהרי" שבסוף לא יעבור, יודעים שנהרי לא ירד מהסוס עד לקבלת החוק. אם יולי תמיר תבכר להתעלם מההודעה הראשונה שקיבלה בבוקר יום שני בדואר המחשבים היישר מהשר נהרי, היא לא תוכל להימלט מהשיחה הטלפונית של נהרי, ואם תימלט מהשיחה היא תקבל מכתב, אם לא תענה למכתב תקבל פגישה עם חשבים ממשרד האוצר.

קומפרסור נהרי אינו קודח בשחקים, אבל כשהוא קודח, הוא אינו משתמש במתג הכיבוי. אם תחשוב לרגע לבקש ממנו נתונים וכך לנפנפו ממנה, טעתה בגדול, הוא מכור לטבלאות ודיאגרמות, הוא לועס נתונים ובולע מספרים. וזה חוץ מפעולות החיפוי כדוגמת שיחת מוטיבציה מהשר אלי ישי או שיחת טלפון מהגר"ע יוסף.

וכאילו לא די בנהר ששוטף מכיוון נהרי. בשעות הצהריים של יום שלישי קיבלה כבוד השרה טלפון ידידותי מהירשזון שהודיע לה באופן הברור ביותר שכאן אין מדובר בקרב קלאסי של חרדים-משרד-חינוך, אלא זו החלטת ממשלה ושבבקשה מכבודה לא תשחק עם העניין ותגבש את ההצעה. במשרד החינוך הפכה השיחה לשיחת היום. צחוק הגורל הוא שאותה תמיר שסירבה בכוח לתת דריסת רגל לסגן חרדי במשרדה, בגיבוי מלא של יו"ר העבודה פרץ, נאלצת לקבל הכתבות מהסגן הדחוי שיושב בכלל במשרד אחר. העציץ של שריד, מסברר, מניב פירות לא רעים.

'המטבחון', טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!