'בין השורות' של המאבק ב'אל על'

קוראי העיתונים והשבועונים נחשפים זה מספר שבועות לסאגה הבלתי נגמרת סביב המכתב שטרם נכתב. כותרות עיתונינו ובטאונינו עוסקים שוב ושוב (ושוב), במכתב הנכסף (בכספת של גולדקנוף, או שמא בכיס חליפתו. תישבי יתרץ) "שייתכן וכבר פורסם בשעת קריאת השורות". הקורא הסקרן, נותן האמון (נותרו עוד כאלה, ורוכשי העיתונים יוכיחו), נאלץ להיווכח מידי שבוע כיצד מושם הוא ללעג וקלס, במה שנראה יותר כטקטיקה של משא ומתן, לעיני מנהלי אל-על, מאשר כמחאה אותנטית שבתית, לעיני הקורא המהורהר.

השחקנים הראשיים - העסקנים, כנושאים ונותנים לכל דבר ועניין, עושים את שלהם (תרתי משמע), אולם העיתונאים, ובעקיפין הקוראים, משמשים, לא כשחקני משנה, אלא ככלי משחק. שבוע אחר שבוע, הם מולעטים בכותרות, שמתבררות כחסרות בסיס עובדתי, אם לא נחשיב ככזה את האינטרס השבתי.

המאבק למען השבת ראוי. הזלזול המתמשך בקוראים תמימי הדרך, קצת פחות. גם אם יתפרסם המכתב לבסוף (מי יודע, ייתכן שבשעת קריאת 'בין השורות'?!), אין בכך כדי להצדיק את הדרך בה התנהלה העיתונות. מחובתם של העיתונאים להבין, כי בראש ובראשונה, מחויבים הם לנו, לקוראים. את השיקול האינטרסנטי, אם בכלל, ישקלו נא כשיקול משני, גם אם אין מדובר באינטרסים זרים.

הכל תלוי במזל


מעבר לסוגיית ה"ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אדווח בכל יום שיבוא", מותר גם לתמוה, לפשרו של מאבק גופו.

חברת 'אל-על', יודע כל תושב במדינה שאיתרע מזלו ויצא בשבת את תחומי הריכוזים החרדיים, אינה החברה היחידה שאינה מקפידה על קלה כבחמורה. במדינה חילונית, בה נאלץ הציבור החרדי לתמרן בין הרצוי למצוי, הגבול בין התנהלות גלותית של "והמשכיל בעת ההיא ידום" לבין הנהגה של "בחרמות תעשה לך מלחמה", ניטשטש עד דק, עד שדומה שיותר משהציבור מקבל הנחיות אידיאולוגיות, פועל הוא על-פי פקודות של 'גזירה היא מלפני', סטייל פרה אדומה. שכן, איש לא טורח להסביר מה נשתנתה 'אל-על' מ'אגד' ו'חברת החשמל', ומדוע כסות עיניים של 'טיסות שכר' שהמריאו עד הלום, לא היוו סיבה מספקת להלום.

כמו במצעד הגאווה, מחליט מי שמחליט כי הפעם הגיעה עת תגובה. משנה סדורה, מהו הנושא למענו ראוי ונכון להיאבק ומהו הנושא לו ראויה ההבלגה - אין. לחרדי מן היישוב לא נותר אלא לתמוה, האם המדד האמיתי הנה חוות דעתם האותנטית של גדולי ישראל (גם אם ניענה בכן חד-משמעי, נותרת השאלה פתוחה: מאי שנא האי מהאי), או שמא, תלוי הדבר, כפי שרמזו בקריצה לא קריצה, כמה מהעיתונאים החרדים, במי שנזדמנה תקלה לידיו: אחד העם, או שמא נהג מדופלם...

ועל כגון דא כבר אמרו חז"ל: "הכל תלוי במזל אפילו כרטיס טיסה שבטרמינל"...

אריק ואני


בהשפעת הכותרת שניתנה לא מכבר לראיון 'משפחתי' שנערך עם אישיות רבנית/משב"קית ידועה, מן הראוי היה להכתיר את טורו השבועי של יוסי אליטוב בכותרת: "אריק ואני".

אליטוב וריבלין גם יחד, באווירת 'עונת המלפפונים', חזרו לאחור בסיפורת שכבר נכתבה ונקראה על מעלליו ותעצומותיו של אריאל שרון. כותרת המטבחון האליטובי "בלילה ההוא", וכותרת הטור הריבלינאי "אין מלך בישראל" (אפרופו כותרת, 'שנה ופירש' שהופיעה בשער 'בקהילה פלוס', מוצלחת מכולן), רימזו על התוכן הזהה שכולו התרפקות של 'בזמן הזה' על 'הימים ההם'.

אלא שבעוד שריבלין, יותר משעסק בשחזור סיפורי 'אריק - מלך ישראל', התמקד בתיאור מחדליו הנוכחיים של 'אולמרט - אין מלך בישראל', הרי שאליטוב, לא רק שממחזר שוב ושוב סיפורים שכבר שמענו, אלא אף התמקד במה שנראה יותר כטפיחת שכם עצמית, בתיאור מייגע של 'רגעי החסד' בהם זכה להימצא במחיצתו של שרון. אליטוב מספר כי בשיחותיו עם שרון שנה לפני ההתנתקות "כבר ראו איך הזקנה נוגסת באיש. הוא התחיל לחזור על עצמו, עשרות פעמים שמענו שאבא של לילי היה רב. ושהיה לה חלום להקים משפחה יהודית גדולה, על המפגשים שלו עם הרב מיידנצ'ק ה'קטר' מכפר חב"ד, ועל הרבנית מנוחה רחל שמלכה בחברון ארבעים שנה. אלו היו סדקים בחומת הברלין השרונית, בעיניו מופיע דוק של רצינות, כאילו הוא הולך לגלות איזה סוד כמוס, ואני כבר נוקש ברגלי על רגלו של אסי שריב, שוב תופיע הרבנית מנוחה רחל לשיחה של ארבעים דקות". (סוף ציטוט, "אריק ואני" אחד, מיני כמה). דא עקא, ואת מה שנעשה לו לאליטוב באלו השיחות על ידי שרון, עושה אליטוב לקוראיו, באותו כשרון.

אליטוב, כך דומה, חורג מבלי משים, מהמסגרת המיועדת לו לעיתונאי, כמו אותם מספידים הבאים לספוד להולך, ומזכירים תוך כדי, בעיקר את שהותם במחיצתו.

בן ברית...


ואין מדובר בשגגה היחידה שיצאה השבוע, במקריות לא אופיינית, מתחת ידי אליטוב. הכותרת הראשית בגיליון 'משפחה' בישרה על "הפתעה: שרים בש"ס תובעים לשבור את הקיפאון המדיני – בכירים בש"ס: צריך להגיד כן ליוזמה הסורית". בכירים בש"ס, מציין אליטוב, ואינו טורח לגלות את עיני הקוראים, מהי עמדתו של יו"ר התנועה. יש שיאמרו מנגד, תוך התעלמות מהחשיבות הנודעת של הצהרותיהם המדיניות של בכירי התנועה, כי מדובר בדברים של מה בכך, אולם משניתנה מלוא תשומת הלב לנושא, בכותרת ראשית, שומה היה על אליטוב לדווח על הדבר האמיתי.

מה שלא עשה אליטוב, וטעמיו עמו, בגיליון משפחה, "נחשף" על ידי יעקב אייכלר לקוראי 'קו עיתונות'. במקומה הראוי (עמ' 26, לתשומת לב עורכי 'משפחה'), מתפרסמת הידיעה על "חילוקי דעות בש"ס בשאלת היחס לסוריה. השר ישי אומר ל'קו עיתונות דתית' כי ישראל שבעה מהבטחות וממשא ומתן וירטואלי. ישי חוזר ואומר כי נושא רמת הגולן אינו עומד על הפרק: הציבור אולי שכח, אבל מרן הגר"ע יוסף כבר הביע את דעתו במפורש נגד הורדת יישובים ברמת הגולן". (סוף ציטוט). בידי אליטוב, כך נראה, לא עלה להשיג את היו"ר עד לסגירת הגיליון.

ואליטוב אחרון לסיום, בראיון שנערך עמו השבוע בתוכניתו של מרדכי לביא ב'רדיו קול חי' תיאר אליטוב את 'הברית המפלגתית' שנערכה השבוע (לבנו של השר אטיאס), ולא פסח על תיאור מצב בריאותו הירוד של מרן הגר"ע. עיתון 'בקהילה', הקדיש גם הוא פרק לנושא, הן תוך כדי ידיעה, בטורו של ריבלין, והן בידיעת מסגרת קצרה, שתמונה בצידה, של יעקב רייניץ. אלא שבאורח פלא, את הסוד שגילה אליטוב באוזני מאזיני 'קול חי', ביכר הוא להסתיר מעיני קוראי 'משפחה'. לקיים מה שנאמר (בשינוי מה...) "דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לכותבם".

קצרים:


• עשירי למניין - המסר אותו הוביל דודי זילברשלג, כחלוץ העובר לפני המחנה, נקלט. העיתונות הכללית הבינה אל נכון כי הציבור החרדי מנער את חוצנו מקבוצת התימהונים האיראניסטית. זילברשלג נלחם, תחת כל מיקרופון רענן, במכחישים מוציאי הדיבה, אך לעיתון מסוים היו הדברים לזרא. (ובלי תזכורת קטנה טרם ציטוט, אי אפשר: אך לפני שבועות ספורים יצא העיתון 'שעה טובה' חוצץ, כנגד "גניבת החומרים" שמתפרסמים בעיתון, על ידי מערכת 'בקהילה'. מכאן ואילך כל קשר ודמיון בין הנאמר לעיל לאמור להלן, על דעת הקורא הנבון) בבואו לראיין את שמואל חיים פופנהיים "דובר העדה", טורח/ים עיתונאי 'שעה טובה' אורי פולק ודוד ברמן, לשים מילים בפיו ולהשמיץ שוב ושוב את דודי זילברשלג ועיתון 'בקהילה'. ולא נתקררה דעתו של כתב העיתון (של הכתב דיקא), עד שקובע הוא כי "אילולא אווירת ההפקרות הנקוטה במחננו, היו מוקיעים ומוציאים אותו אל מחוץ למחנה, ובוודאי אוסרים לצרף למניין"... ואנו נאמר, תיתי לך זילברשלג, אם ל"מניין" קוראי העיתון לא תוכל להצטרף, והיה זה שכרך.

• עם הספר – הסופר חיים גרינבוים על תקן עמיתו צביקה יעקבזון, מרביץ מוסר בעיתונאים מעודדי הקריאה: "צריך באמת לדבר פעם על קידום המכירות הנדיב שעורכת העיתונות החרדית לא פעם לספרים שהבה נגדיר אותם כך: הם לא בדיוק יצאו בהוצאת הספרים של ר' יוני פוזן. קחו, למשל, ספר של עיתונאית חילונית שיצא לאחרונה על שופטי בית המשפט העליון ('העליונים' של נעמי לוויצקי. א.מ.), וזכה למסע יחצני אדיר ממדים ברחבי העיתונות החרדית, מיומון ועד שבועון, כשהוא מוזכר ומצוטט באריכות. מה יעשה הבן הסקרן ולא יסור לחנויות הספרים הבלתי מובחרות כדי לקבל את הגרסה המלאה של הדברים. אם העיתונות שלחה בחור ישיבה אחד לחנות ברח' יפו, היא חטאה לתפקידה". בסיטואציה אחרת יש מי שהיו מגדירים את הדברים כ"צוואה"...

• מורידים בקודש – במוסף 'קולות' כך מסתבר, נוקטים כשיטת בית שמאי ו"פוחתים והולכים"... אחרי שבשבוע שעבר, צול"ש העיתון על רקע הפרויקט המיוחד 'בימים ההם בזמן הזה', אי-אפשר להימנע מלבקר את עניינא דיומא שצוין השבוע: "על ניסיך שבכל יום עמנו – רבנים ואישי ציבור נזכרים בנסיהם הפרטיים". ומה בתפריט? משי זהב 'קל כנשר' וקופץ ממצוקים, ליפא שמעלצר 'רץ כצבי' שכמעט ומתנגש ברכבו, ושמואל ארגמן שהושלך 'אל גוב האריות', מוצג כ'גיבור כארי' שהתחמק מכדור טועה (של כוחותינו, כמובן). על מנת שלכל הפחות יסתיים התמהיל המביך ב"מעליו בקודש" ולו במילתא דעקיצותא, מצוטט ניסו של ידידה מאיר: "כל חוזר בתשובה הוא נס מהלך, ואם אחר כך, בבוא היום, יקבלו את הילדים של האנשים האלה לסמינר או לתלמוד תורה, אז בכלל יהיה זה נס גלוי..." וכל מילה נוספת, מיותרת.

• זיכרון להולכים - אף במסגרת מדור חולין זה, אי-אפשר להימנע מגינוי ההתעלמות התמוהה של ביטאון 'מעתיקי השמועה' מהיותם של שלושת הנספים בתאונה המחרידה, בני ישיבה (גם אם לא מהמגזר הנכון). גם אם חלוקה הדרך, הרי שהתעלמות שכזו, יותר משהיא מעידה על משנה אידיאולוגית צרופה, מגלה היא על העדרה של אנושיות ונשמה. אחרי מות קדושים, אמור להם לאידיאליסטים עד מוות, בין כך ובין כך, יהי זכרם ברוך.

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!