בלילה ההוא

שנה חלפה וכל כך הרבה השתנה. בפתח לשכתו המאולתרת, בתל-השומר, של ראש הממשלה החזק ביותר מאז בן-גוריון, ניצבת האבטחה כרגיל, כאילו ראש השב"כ בפנים, וראש המוסד בדרכו לכאן. במציאות, חמישה אנשים, לא יותר ואולי פחות, הורשו להיכנס בחודשים האחרונים לחדרו של אריאל שרון בבית החולים. הבנים המסורים, עמרי וגלעד, פוקדים את חדרו בקביעות, משמיעים לו ללא הרף סימפוניות של מוסיקה קלסית. יש קונצרטים שלמים של בטהובן ובאך שהוא יכול לנגן מהסוף להתחלה.

התקווה אצל אחדים לשובו לארץ החיים, שנמוגה זה עידן ועידנים, פועמת דווקא בלבם של שני הבנים, עמרי וגלעד, והם מספרים נסים ונפלאות על ההתקדמות והשיפור שחלים במצבו הבריאותי של אביהם. בשיחה עם ידיד המשפחה סיפר השבוע עמרי בעיניים בורקות כי "לאחרונה אבא מגיב בשינוי לחץ דם כשמזכירים לו שמות מוכרים, בתוספת של עפעופי עיניים".

אם במסגרת הנסים שתולים בו בניו, נמצא כעת שרון במקום שממנו הוא יכול להעיף מבט על לשכתו לשעבר, הוא יוכל לראות איך בדיוק בשבוע זה נערכים נאמניו האחרונים, מזכיר הממשלה ויועץ התקשורת, לסיים את עבודתם בלשכה. שתי זרועותיו של שרון, מזכיר הממשלה המעונב, יעיל ובלתי נלאה, אך בעיקר נאמן עד לטיפת דמו האחרונה, ואתו יועץ התקשורת המבריק, אסי שריב - פורשים. שריב ימונה לקונסול ישראל בניו-יורק, המשרה הישראלית הנכספת ביותר בארה"ב, תפקיד שעבור רבים - ולא רק בנימין נתניהו - היה מדרגת זינוק לקריירה פוליטית מזהירה. מימון מתכוון לפתוח משרד פרטי לייעוץ אסטרטגי.

וגם העסקים של הבנים אינם מרנינים. עמרי - הכל יכול של לפני שנה - אורז חפצים בדרכו לכלא; עסקיו של גלעד - הנער החביב והמיליונים - נמצאים בנסיגה לא מרנינה. הביוגרף העיקש והלויאלי של הממלכה, העיתונאי אורי דן, הובהל ארצה מניו-יורק, נאבק על חייו במחלה קשה. עדת החסידים שאך לפני שנה הייתה דבוקה וצפופה, נפוצה לכל עבר.

תמה לה שנה. ועוד איזו שנה. "כלום לא קרה בשנה הזאת", טען השבוע בעצב אחד מחברי הכנסת של קדימה. "חוץ מזה שעברנו מהסיפון של אניית הצי השישי לסיפון של הטיטאניק, זה הכל". לא ככה הם תכננו את סופה של הממלכה.

"תשירו עוד"


זה קרה באחד הערבים הירושלמיים הקרים, לפני שנה בדיוק. סעדתי את לבי במסעדה ירושלמית, בפגישת עבודה. באמצע השיחה צלצל המכשיר הקטן, "שמעת? שרון מובל לבית-החולים, לא יודעים מה יש לו". אינסטינקטיבית לחצתי על מספרו של אסי שריב. אחרי שנייה ניתקתי. לא רציתי לצאת אדיוט. שוב לבלבל את הראש לאסי שריב עם השמועות של איצקוביץ וזיכרון-משה מבית היוצר של נצרים.

רק ארבעה חודשים לפני אותו ערב ישבתי בלשכתו של שרון, והוא גיחך בקול: "אה, אצלכם החרדים יש כל הזמן ביפרים, ביפרים, כ-ן, במקום אחד אומרים שקרה לי משהו, וזה עובר אצלכם במהירות הקול, כ-ן, אתה רואה אותי, אני חזק ובריא, כ-ן". אסי שריב שישב לצדי צחק אתי. כבוגר טראומת ההתנתקות מהצד העיתונאי הכרתי את התעלול הקבוע של נערי הימין הקיצוני. הם הספיקו לשלוח את משיחם שאכזב לכל חדר מיון שתפקד בארץ, ורשמו על שמו את כל המחלות המופיעות באנציקלופדיות הרפואיות.

שיחת הטלפון במסעדה החזירה אותי לרגעים אחדים לאירועי יום ההתנתקות, לסלונו של ראש מועצת גוש קטיף, כשפתאום פרץ פנימה נער בכתום: "שרון התמוטט והובהל לבית חולים עם התקף לב"; לצומת של נווה-דקלים על צמיגיו הבוערים ומעלים עשן שחור וכבד בייחול שיחדור לריאותיו של שרון בחוות השקמים; להתוועדות הלילית ההזויה בגג ביתו המבוצר של אריה יצחקי; ולכל המקורות הסודיים שהנפיקו בתזזיתיות דיאגנוזות רפואיות חשאיות, שהתנפצו מול חזותו היצוקה של ראש הממשלה.

חמש דקות חלפו. הטלפון הבא הגיע ממשרדו של איל-הון בין-לאומי, שנשמע די מבוהל. "תעשה לי טובה, תבדוק אם זה רציני". בדקתי. זה היה רציני. אבל לא יותר מדי. כמה ימים נעדר מחיינו, אבל אחרי שגמר להתלוצץ עם רופאיו בחדרי חדרים, הוא יצא לאור. חייך, נפנף, ותלוצץ עם עיתונאיו.

תקלה רגעית, חשבנו. מותר לו לאריאל שיינרמן בן השבעים פלוס שתהיה לו איזה סוכרת מהצד, קצת לחץ דם לא בריא, ותו לא. אבל עדיין ראו בו אי של יציבות. אמרו שכשתיפול פצצת אטום על משרד ראש הממשלה וכולם יהפכו לפטרייה אחת גדולה, יהיה אחד, זקן, שיקום בין ההריסות, ייקח את תיק המסמכים המאובק ויצא לכביש לחפש טרמפ לחווה, עם עצירה קלה באיזו מסעדה טובה.

והייתה יציבות. אזרחי ישראל חשו כהולכים על קרקע מוצקה. בשפה הקבלית של נאמני ארץ ישראל יהיו שיקראו לזה, "קליפה חזקה". החולה לרגע חזר ללשכה, שוב התבדח על מספידיו, וצחק בקולו הבריא על נעריו המודאגים. מי שפיקד על יחידת 101, מי שניצח את המצרים, מי ששיחקה לו השעה להעביר מהלך כה שנוי במחלוקת של עקירת יהודים וגירושם ללא הרוג אחד, לא אמור להיעלם מהבמה בגלל קריש פצפון שמטייל לו בווריד.

ואז, שבועיים אחרי, הגיע הטלפון האחר, והעביר את ממלכת שרון לדפי ההיסטוריה. שרון הלך והשאיר שתי מורשות קוטביות הקרויות על שמו, וגם, מסך ערפל כבד מבחינת ההתייחסות אליו.

לשבחו של אולמרט ייאמר שבזכותו נדחפים רבים מהעזים שבמתנגדי שרון אל המתחם השמור לאלו שמתגעגעים אל שרון. כיום, גם פצועי שרון המדממים מתלבטים בקול אם מותר להם להתגעגע אליו. לפחות במסתרים. ואולי לא.

"יש לנו כל הסיבות להתגעגע לשרון", אומר ח"כ משה גפני, שנה אחרי, "בעידן שרון, גם בברית שלו עם מפלגת שינוי, לפחות היה ראש ממשלה, אל תתווכח עכשיו אם היה טוב או רע, אבל היה, היום אין. אין הנהגה. שרון גם היה יריב מכבד, כל פעם אחרי שהייתי תוקף אותו במליאה בחריפות, הייתי מקבל אחרי כמה שעות טלפון ישירות ממנו, ביקש לשוחח וליישר הדורים. בבקשה תראה לי משהו אחד שאולמרט אמר ועשה, כלום, לא חוק חינוך חרדי, לא שינוי שיטת ממשל".

הנפגע העיקרי של שרון, יו"ר תנועת ש"ס, אלי ישי, ששרון השפילו בפומבי, והשליכו מממשלתו בביזיון, מתקשה למצוא אלומת אור אחת בעידן שרון. בזיכרונו צרובים לילות חסרי שינה של מרן הגר"ע יוסף ואנחותיו. אבל גם הוא זוכר היטב את הלילה האחרון לפני אירוע המוח הקטלני, כששרון זימן אותו לחדרו, התרפק עמו בשיחת פיוסים מלבבת, ושיתף אותו בשאיפותיו לעתיד. "חסרה לי בממשלה הדמות החברתית שלך כמוביל חברתי", אמר לו במתק שפתיו, וריפד אותו בהבטחות.

כמה שעות אחר כך, כשהתפרסמה חשיפה עיתונאית על פרשייה נוספת של שרון, התראיין ישי לתקשורת ואמר שלא יורים על אמבולנס, ואסור לתקוף את ראש ממשלה ימים לפני הצנתור שעליו לעבור. בדרכו הביתה, באותו ערב, דקות ספורות לפני התמוטטותו, אמר שרון למזכיר הממשלה, ישראל מימון: "כשאכנס הביתה תחבר אותי לאלי ישי, אני רוצה להודות לו".

שנה אחרי, כסלו תשס"ז החליף את כסלו תשס"ו, וגם היריבים מתגעגעים. שרון היה יריב קשה אבל הגון. קשה - כי מי כמוהו סימל את תרבות החילוניות במיטבה ובשחצנותה, הגון - כי האידיאולוגיה שלו הייתה מעוטרת בהצלת חיי יהודים, כי הוא היה ער למורשת ישראל, קשוב בכנות לנושאים מהותיים כמו חינוך שורשי ועתיד האומה.

אך לפני שנתיים, במסיבת חנוכה שנערכה אצלו בלשכה, הצטרף לשירת 'יוונים נקבצו עלי' בלי חיוך ציני ושפשוף סנטר שמסתיר לעג, רקע ברגליו הכבדות ושר 'עם ישראל חי', ליד כל אנשי הלשכה מסביב, עם ובלי העגילים, אלו שבוגי יעלון כינה 'גויים דוברי עברית'. "תשירו עוד, תשירו עוד", חייך מתחת לכיפה שחורה שהגיעה לו עד האוזניים. זה אולי לא הופך אותו למורה דרך דגול, אבל כשבעתיד ישבו בלשכה אנשים שיקראו בתנ"ך כמו ח"כ מש"ס שקורא שיר של טשרניחובסקי, יבקשו בנרות ראש ממשלה שיהיו במוחו לפחות שמונה אחוזים מהמודעות היהודית שהייתה לשרון, על אף דלותה ודלילותה.

אין בעל בית


ממרחק הזמן, שתי הלבניות היצוקות והמתנשאות של הצ'ק פוסט במפרץ חיפה, משקפות היטב את תקופת שרון. על שתי תחושות כאלו נשענה ממלכתו ברחוב. האחת: יציבות, השנייה: תקווה.

כשהרחוב הישראלי נהר אחריו בתום מסיבת העיתונאים הדרמטית שבה הודיע על הפילוג מהליכוד ועל הקמת 'קדימה', דבק הציבור בבשורת התקווה שהביא עמו המלך המנוסה שמוכן לשבור מסגרות כדי לצאת לדרך חדשה מלאת תקווה שמבטיחה לעם העייף גדולות ונצורות. זה מה שסחף בכסלו דאשתקד.

כסלו זה נטול תקווה. הרחוב אינו מצפה מהממשלה לשום דבר, אפילו לא לזה שלא תקלקל. הממשלה מדשדשת בתוך שלוליות עכורות של אדישות מתנשאת, צחוקים כאלו, יהירות זחוחה וזלזול כמדיניות קבועה. הברדק בכנסת חוגג בכל הוועדות האפשריות. חברי כנסת ותיקים אינם מצליחים לזכור כנסת עלובה כל כך בתפקודה. אין בעל הבית וכל עבד מלך. אם שרון נחשב למנהיג מולד, הרי שאולמרט, גם בעשור השמיני לחייו, לא יעבור את המוטציה הזאת. ממשלתו מאופיינת בהעדר תקווה טוטאלי ובכל תחום, מדיני, חברתי וכלכלי.

טובי המוחות נואשו מלנחש מה אולמרט רוצה: האם הוא איש ארץ ישראל השלמה או חסיד של שלום-עכשיו? האם הוא בעד הענקת כוח לבית המשפט או מעדיף להחזיר את הכוח לכנסת? שמא דוגל הוא בקידום עשירים או אולי בעידוד השכבות החלשות? איך ידעו אם הוא בעצמו אינו יודע. אתה אפילו לא מסוגל לדעת מה עמדתו בנוגע לכינרת או לבצורת, ודאי שלא אם הוא בעד לדבר עם סוריה או נגד, בעד לדבר עם אבו מאזן או נגד, בעד העמימות או נגדה, יום כן יום לא, היום כן ולא.

בכסלו שעבר היה כאן ראש ממשלה שידע מה הוא רוצה, מימינו שר ביטחון עם אג'נדה מסודרת, שר אוצר עם משנה ברורה. היו שהסכימו איתם והיו שחלקו עליהם בחריפות, אבל ידעו מה הם רוצים. סליחה, מישהו יודע מה הירשזון רוצה? בעיתון 'דה-מרקר' חקרו והגיעו למסקנה שהאיש עוד לא עשה כלום מהיום שהתמנה לשר. על שר הביטחון נוותר הפעם, אבל מישהו יודע מה הוא רוצה?!

ובחלוף שנה, ההתלבטות היא אמתית. מה באמת טוב ליהודים: האם טוב שראש הממשלה חזק או עדיף שהוא חלש? אצל שרון התשובה הייתה ברורה: תלוי אם אתה בתא הנהג של הבולדוזר, לצדו, שאז זה נפלא, או שחלילה וחס הוא שועט מולך בחמת זעמו, שאז זה אסון. אולי לציבור החרדי עדיפים ראשי ממשלה חלשים שבודקים כל יום מחדש אם גפני אכל ארוחת בוקר משביעה ואם נעליו של ליצמן אינן לוחצות היום, ושולחים עוזר צעיר לבדוק בחשאי אם אלי ישי והלפרט קמו על צד ימין.

אלא שחולשה זאת מופעלת גם מול אחמדינג'אד ומובארק, בוש ובייקר, ומול הכוכב בשאר אסאד שמככב בכותרות. כשמאיר דגן עזב השבוע את בניין הכנסת הוא השאיר שם כמה פנים חיוורות. בכנסת הנוכחית, מסתבר, נותרו כמה אנשים אחראים שנבהלים כשראש מוסד מדווח על היערכות הסורים למלחמה, על מאגרי נשק תת-קרקעיים שהוכנו במדינה השכנה, ועל הסכנה החמורה המתרקמת בצפון.

שאלתי פעם את ח"כ אחמד טיבי, באחת מהליכותיו המהירות במסדרונות הכנסת, מה בין ביבי לשרון. הוא פרש לצדדין וענה: "תראה, שרון נתפס אצל מנהיגי מדינות ערב כסמל של לוחם ללא חת ובנאדם שלא כדאי להתעסק אתו, כדאי לקחת פסיעה אחורה; נתניהו הוא בשבילם סיבה לפתיחת שמפניה, כשהוא שולט אפשר לדחוק את ישראל לפינה שנוחה להם".

כך שאולי עדיף ראש ממשלה חזק ששם שמים שגור בפיו, עם פחות 200 מיליון שקלים להסעות של חינוך העצמאי, מאשר ראש ממשלה מפוחד שניתן לחלץ ממנו מיליונים להסעות, אבל הנחשולים סביב גואים. כשמוציאים את הראש מבני-ברק ומירושלים ומציצים ימינה ושמאלה, הסיפור עם מדינות ערב נשמע רע. לא צריך את הניסיון של ישראל קצובר, או את הקשרים של אליעזר שולמן, כדי להבין את הברוך מול ההתגרויות המזלזלות מאיראן, ההתנצחויות המתגרות של סוריה והאיומים העולים מצבאות הרשות.

"הכל נמחק"


השבוע במזנון הכנסת התחבטו נציגינו בשאלה. מבחינתם יש שני שרון. לציבור החרדי יש את שרון שלפני הברית עם 'שינוי' ואת זה שאחריה. לציבור הדתי-לאומי יש את שרון שלפני התנתקות ואת זה שאחריה. אלו ואלו טוענים שאין קשר בין שני השרונים. אולי הזקנה, אולי ההתאלמנות והשפעת הבנים עשו את שלהם, אולי החקירות הפליליות, ואולי הכל יחד.

ח"כ ר' אברהם רביץ סבור שהמפגש עם לפיד הרס אותו. "לפיד הצליח למחוק משרון את המושג של הענקת יחס חיובי לבנאדם באשר הוא, הוא פשוט הרעיל אותו". שרון שנטר חיבה לרבנים ולמורשת ישראל השתנה, "הכל נמחק בסוף ימיו. הוא התחיל להאמין שהחרדים פרזיטים ועלוקות. ליצנות אחת של לפיד דחתה מאות יחסים חיוביים של שרון". אבל גם רביץ מעדיף את הימים ההם על הזמן הזה. "שרון נשא בעול. כשישבתי מולו, ראיתי אדם שלוקח אחריות, ואפשר כמעט לראות איך שהעול במלוא כובדו רובץ על כתפיו".

וזהו אולי הסיפור כולו על רגל אחת: שרון יכול היה לפתוח תנ"ך ולהציע לשר החוץ הבריטי ללמוד פרק בספר יהושע, הוא לא חשב שדוד המלך זה שם של רחוב בירושלים - הייתה בו גאווה יהודית. לאולמרט יש בקיאות מרשימה בסלנג החרדי, הוא יודע על פה את שמו של העוזר השלישי של ראש הישיבה ויעשה בו שימוש ציני כשיפגוש בעוזר השני ויאמר לו לדרוש בשלום העוזר הראשון, זה שהעוזר הרביעי מחכה שיעוף מהתפקיד. אם שרון הדליק נר חנוכה, אצל אולמרט הפרוטוקול מדליק נר חנוכה. הכל ציניות אחת גדולה.

ההשוואה בין שרון לאולמרט, בין נובמבר לנובמבר, או ביהודית, בין כסלו של היום לכסלו של אז, מעלה געגועים לא רק בגלל יציבות הקואליציה או הממשלה שמתחרה ביציבות הדולר, אלא בגלל התחושה הכללית. איך שלא נסכם, אצל שרון הייתה תחושה שההגה בידיים של נהג שלפחות יודע לאן הוא רוצה לנסוע. למרות הוויכוחים הכאובים על ההתנתקות, ידעת שהוא לא ייכנס בטעות לדמשק והוא לא יפתח במלחמה גרעינית עם איראן רק סתם כך בטעות. גם מתנגדיו של שרון לא יכלו לקחת ממנו את הרצינות והאחריות, את המקצועיות והניסיון.

ישראל של היום צמאה למישהו שיגיד לה בלי קריצות מה הוא רוצה בדיוק ומה סדר היום שלו מעבר להתגלגלות למחר. אחד שיודע להפריד בין מפות שולחן למפות של יציאה לקרב, וכשבא לדיון על תקציב הוא מגלה רצינות בהתייחסות למספרים, ולא מבזיק זיקים של שובבות ליצנית שמחכה לרגע שכל הפקידים חמורי הסבר יסתלקו מהחדר ויעזבו אותו לנפשו.

האמת? קשה לדעת, בכלים העיתונאיים שעומדים לרשותנו, אם שרון כעת בשמים או בארץ, או ביניהם, אך אין ספק שיש לו טיעוני הגנה. תמיד אפשר לזכור לו את קשישותו, את התלות הפיזית והנפשית בבניו ובמקורביו, שבנו לו דימוי חדש שיגאל אותו מתהום הנשייה האכזרי לפסגות הפוליטיקה. לא מכל אחד ניתן לדרוש תעצומות נפש בעמדו מול בחירה בין שני בנים שעל ראשם מרחפת עננה פלילית לבין מהלך מדיני שעדיין ניתן להיתפס באקסיומה כלשהי כדי להצדיקו.

שנה לפני התנתקות, בימים שעוד היה נראה כי ההתנתקות תישאר על הנייר ולא תצא אל הפועל, שוחחתי אתו בלשכה, והקשיתי עליו איך הוא חושב להעביר מהלך כה מסובך. הוא החזיק בידי, דרש לכבות את מכשיר ההקלטה ואמר: "אני לא צריך להאריך, אבל את הצבא שלנו אני מכיר יותר טוב מכולם. אני יודע בדיוק למה הוא מסוגל ולמה לא. אתם לא נמצאים בצבא, אני לא אומר בשביל לקנטר, במציאות, אתם לא שמה, אני יודע מי נמצא שמה, והלוואי שלא נצטרך להישען עליהם בעת מבחן".

בשיחות ההן כבר ראו איך הזקנה נוגסת באיש. הוא התחיל לחזור על עצמו, עשרות פעמים שמענו שאבא של לילי היה רב, ושהיה לה חלום להקים משפחה יהודית גדולה, על המפגשים שלו עם הרב מיידנצ'יק הקטר מכפר-חב"ד, ועל הרבנית מנוחה רחל שמלכה בחברון ארבעים שנה. אלו היו סדקים בחומת הברלין השרונית, בעיניו מופיע דוק של רצינות, כאילו הוא הולך לגלות איזה סוד כמוס, ואני כבר נוקש ברגלי על רגלו של אסי שריב, 'שוב תופיע הרבנית מנוחה רחל לשיחה של ארבעים דקות'.

במובן מסוים יש געגוע לתקופה שבמקום שאנחנו לא נישן בלילה יהא זה אחמדינג'אד שיסבול מתנודות שינה, ויהיה זה אסאד שירים בפחד את עיניו כשעובר מטוס צבאי לבדוק אם הוא סורי או ישראלי. היום זה להפך. אולמרט יורה, מתלהם ומזנק. ועל זה היו אומרות הסבתות: אם הוא לא מדבר כמו ראש ממשלה, לא מתנהג כראש ממשלה, ולא מגיב כמו ראש ממשלה - אז הוא כנראה לא ראש ממשלה.

מנגד, היה לו חיידק הגיור ההמוני, חיידק שאולמרט משוחרר ממנו. היה לו חלום אוטופי לגייר בסיטונאות ולהגדיל את עם ישראל לעשרים מיליון נפש. כשהיה מדבר על הגיור, היה מפליג בדמיונו עד לנהרות פרת וחידקל, כל הדמויות התנ"כיות היו קמות לתחייה. מנקודת מבטו, רבני בתי הדין שעמדו בדרכו היו נודניקים עם חותמות ומגבעות שמפריעים להרחבת העם היהודי. זו מעלה יחידה שאפשר למצוא, בכסלו זה, בראש הממשלה הנוכחי.

דוד הקטן


שעת צהריים ירושלמית בשכונת גבעת-שאול הירושלמית. קרני שמש בודדות נאבקו על מיקומם במדרכות השחורות. מכוניות שרד חמקו בזו אחר זו. מאחת מהן יצא מרן הגר"ע יוסף שעון על מקל, מהאחרים נפלטו שרים ופוליטיקאים בכירים אחרים. אנשי תקשורת התמקמו בעמדותיהם. מחפשים את הכיפות בשולי הכיסים.

שר התקשורת הצעיר הכניס בבריתו של אברהם אבינו את אטיאס ג'וניור, ונקרא שמו בישראל: דוד. עזבנו לכמה רגעים את עשרת השרים שהראו נוכחות מרשימה והצטופפו כדי ללחוץ את ידיו של אריאל הצעיר, אבי הבן, והתמקדנו בפנים הזורחות ביותר שהיו בברית, פניו של יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, שלחץ ידיים בחום לכל אברך וטפח על יותר משכם אחת.
נתניהו, מתברר, זוכה לעדנה מחודשת. נבואות הזעם הקודרות שלו נלמדות מחדש, חלק גדול מהן התגשם. גם כאן הוא מתקבל בחביבות מאופקת. שלוש פעמים הזדקק נתניהו לקולות החרדים: ב-96' סייעו לו להיבחר, ב-99 לא התגייסו למענו מול ברק והוא הפסיד וב-2001 תבע מש"ס שתצביע בעד פיזור הכנסת והיא סירבה. עכשיו הוא מתכנן את הפעם הרביעית.

לטענתו, כשאולמרט יצטרך לארוז עוד חמישה, שמונה, תשעה, שלושה - חדשים, אם בגלל ועדת וינוגרד, אם בגלל ספיחים מאחת הפרשיות שמרחפות מעליו, תגיע שעת הכושר שלו להציג בכנסת ממשלה חלופית בלי בחירות. למטרה זו עליו לגייס את הליכוד - מה שנראה המשימה הכי קשה, את ממורמרי קדימה, את המחנה הימני, ואת החרדים.

בלי לפשפש יתר על המידה בסיכוייה של התכנית החלומית, לנתניהו של היום יש מספיק זמן לחלום, ואין חלום מענג יותר מראשות-ממשלה שנופלת לידיים בלי מערכת בחירות מתישה. חוץ מהמזל-טוב לאריאל אטיאס, הייתה כאן התחככות שאף פעם אינה מזיקה.

מועמד נוסף לראשות הממשלה היה בברית - שמעון פרס. הוא לחץ ידיים בחום, ופיזר חיוכים בנדיבות של מנצח. אולי כשזה הקטון, דוד אטיאס, גדול יהיה, הוא יכהן כשר בממשלתו של פרס, או לפחות יושבע כאחד מחברי הממשלה של נתניהו, אצל פרס הנשיא.

'המטבחון', טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!