לך תתמסכן

באסוציאציה לעימות מקביל, ניתן לומר, כי גם ב'מלחמה על הבית', שכחה המערכת לרענן את הימ"חים, טרם יציאה לקרב.

התנאים כולם בשלים היו לקרב נחוש וצודק. כמו במלחמה ההיא, גם כאן, דומה שמעולם לא היה קונצנזוס ציבורי כה רחב סביב מטרות המאבק. רוח הלוחמים, האוחזים בנשק הקולמוס, מעולם לא הייתה איתנה יותר. אך למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, התוצאות רחוקות מלהשביע רצון.

היעדים, ממש כמו במלחמה האמיתית, הוצגו, אך לא הושגו. בשים לב לכך שהמודעות לנושא הכאוב קיימת ועומדת מקדמא דנא, אי אפשר להתעלם מכך שמטרות המוסף המיוחד, פוספסו. העורכים והכותבים נמנעו במכוון מלהצביע על שורש הבעיה, שלא לדבר על חיפוש אמיתי אחר פתרונות. ולא פתרונות קסם.

כמעט פה אחד, הסכימו הכל על "נוסחת הקסם" – הטלת העול הכלכלי הכבד לפתחם של הילדים הנישאים ולא של ההורים המשיאים (תרתי משמע). "יש לשרש את הרעיון שהורים חייבים לתת", קובע הרב ברייער. "לאחרונה אני שומע שיש כבר תוכנית ברייער משופרת, אף אחד לא נותן כלום. ותתפלא לשמוע שכעבור מספר שנים הזוג הצעיר מסתדר היטב".

אלא שדומה כי ספקי פתרונות הקסם, מתמודדים עם הבעיה בהחמרת מצוקה נוספת, קשה לא פחות. שכן, על השאלה המתבקשת, הכיצד ייזרקו ילדים שמעולם לא טעמו טעם התמודדות עם חיי היום-יום לעולם המציאות האכזרי, לא ניתנה תשומת הלב כראוי. בעולם בו גם ללומדי מקצועות חופשיים, קשה ההתמודדות עד בלתי אפשרית, נדרשים ילדינו ליטול במודע רחיים על צווארם, ולצאת לדרך, כשידיהם קשורות לאחור.

אחר טאטוא השאלה הנוקבת אל מתחת לשטיח מפתן הדירה, מוצגים אחר כבוד פותרי הפתרונות. "המומחים מדברים: מה הפתרון" קובעת הכותרת הנחרצת. המומחים – מנהלי הבנקים למשכנתאות הם, והפתרון אך ברור ונהיר: "קחו משכנתא". ומניין ישלם האברך - ממלגת הכולל, או שמא ממשכורת הרעב שמרוויחה הרעייה המורה (ללא תואר B.A. כמובן), במידה והתמזל מזלה והתקבלה לעבודה?

בשבוע שעבר עוד העז יעקב רייניץ לשאול את שאלת ה"כלובים של זהב", ובתגובה זכה הוא לתשובה חמקנית של "קודם נבנה ואחר כך נראה". השבוע, כך נדמה, ביכרה המערכת בדרך הקלה של החלקת השאלה והתמקדות בפתרון הקל והפופוליסטי של "לכו תתמשכנו"...

למה הדבר דומה? לאותו הורה שבבואו להרביץ תורת התמודדות בבנו, מטיל את ילדו למים סוערים. כשהוא הולך בתלם אף דואג האב המסור, לקשור לילד משקולת (רחיים, כבר אמרנו?). דא עקא, ושחייה לא דאג האב ללמד את בנו טרם הטלה (לא דאג? אסר!), לא זו אף זו, תוך כדי טביעה, נדרש הילד להימנע מללמוד באורח עצמוני את אומנות השחייה. האב האדיש נותר על המזח ולזעקות הילד הטובע/תובע, הוא משיב בנונשלנטיות: "העברתי אותך על גבי עד כה. לך תתמשכן", שלא לומר, תתמסכן...

בדק בית

לשבחם של עורכי השבועון עומדת כשלעצמה, העלאת הנושא לסדר היום הציבורי והעיתונאי. אמנם, יש שדרשו שלא לשבח, הקדשת מוסף שלם לתופעה, בטוענם כי טפטוף רב שבועי, יפה לו לנושא לאין ערוך. יש שתמהו לפשר ה"התעלמות" מדעתו של הגרי"ש אלישיב, דווקא בנושא כה רגיש. וישנם גם כאלה שהבחינו בערבוביה, שיצרה משמש, בין הדרישה ל'שוויון' בין המינים, לעניין הטלת עול כבד יותר לפתחו של הזוג הצעיר. לדידו של כותב השורות, בין כך ובין כך, עדיפה הכתיבה על השתיקה, וכמאמר הקלישאה, מי שאינו מעז, לעולם לא טועה...

מעין המבקר לא נעלמה הקדשת המחשבה ובניית קו המערכה, החל מפרובינציית הפתרונות, וכלה בסיפורי פשיטות היד והביזיונות. יחד עם זאת, להתעלם מנקודת המוצא הבעייתית אי-אפשר. מצוקת ההורים, אינה יכולה להיפתר באמלול הנערים. מנער, שנדרש עד לנישואיו (ועד בכלל) אך לשבת וללמוד, לא ניתן לתבוע במקביל, על רגליו הרעועות לעמוד.

תפקידו של עיתונאי, כך נדמה, אינו מתמצה בתיאור המצוקה גרידא. שומה עליו להסיר את הלוט, לחקור ולנבור, ולחשוף לאור השמש גם פצע מוגלתי, תחת לכסותו במייק-אפ רב שכבתי.

כבוד השבת?!

בין השורות של הביטאונים והשבועונים התאפשר לקורא הנבון להיווכח, כי גם הטונים סביב המאבק השבתי, בתוככי המחלקה החרדית, המריאו השבוע אל על.

מודעה קטנה בעמוד השער שהופיעה בביטאוני סוף השבוע גילתה טפח, וטוריהם של פרשני השבועונים חשפו טפחיים. "נוכח דברים שפרסם אחד, בהם הוא מתקיף את מזכיר ועדת הרבנים בדברי הבל ורעות רוח, הננו יוצאים מגדרנו להוודע ולהגלות שהדברים הנם שקר וכזב, לא היו ולא נבראו". נכתב בשער הביטאונים.

המותקף התורן, רפאל הלפרין, העז לקרוא תגר בראיון לרדיו 'קול חי', בטוענו כי מזכיר ועדת הרבנים מונע בגופו, מציאת פתרון בדרך העולה אל-על. המראיין, ר' ישראל אייכלר, לא טרח, ייתכן מחוסר ידיעה, להעמיד את הלפרין על מקומו בגילוי נאות מינימלי, בדבר היותו חותנו של מאיר גל, האמון על פרסום 'אל-על'.
רק בשבוע שעבר פרסם הלפרין, בראש כל חוצות, כי בכוונתו לתבוע את אל-על ולהעמיד עו"ד, חינם אין כסף, לכל דכפין. היוצרות, משום מה, התהפכו, ובקו ישר, גם מידת ואופי הפרסום בביטאונים החרדיים.

בתווך, בין השורות של כותבי הטורים, לומד הקורא על הדרמה שהתרחשה סביב פגישתם של נציגי אל-על בביתו של הרב וייספיש. האמת, כנהוג במחוזותינו, רבת פנים ופרצופים. כך, בעוד שיעקב ריבלין שופך קיתון צוננים על משתתפי הפגישה, במנותו את דלות הישגיהם, מוצגים הנפגשים בעיתון 'שעה טובה' כמי שהצליחו לשבור את הקרח ולהביא להישגים של ממש.

מחד, מציג ריבלין את גישתו של מזכיר ועדת הרבנים שלא הובא בסודה של פגישה. לדידו, הפגישה עצמה, כמו הסיכומים שהושגו בה, היו בבחינת כשלון קולוסאלי ותקיעת טריז בגלגלי המערכה. "התברר" גורס ריבלין, "שההצעות שהועלו במפגש בבית שבשכונת רמות טובות קצת פחות ממה שכבר הוצע לוועדת הרבנים ושכבר נדחה על ידה. באופן חריג למדי פרסמו ביום רביעי שני העיתונים המפלגתיים ידיעה זהה המדווחת על הפגישה בבית הרב וייספיש תוך הדגשה כי אין שום שינוי במצב. יש אומרים שנוסח אחר וחריף יותר נגנז ברגע האחרון".

מן הצד השני, לעיתון 'שעה טובה', חסר העכבות הממסדיות, גרסה שונה בתכלית. תחת הכותרת "השבוע של וייספיש", מוצג הרב וייספיש כמי שהצליח במקום בו נכשל מזכיר הוועדה כשלון חרוץ. אורי פולק, מנחם יפה ודוד רוזן, מצטט/ים את דבריו של מנכ"ל אל-על, חיים רומנו : "גולדקנוף וחבריו לא מדברים איתנו אלא רק מבזים ומשפילים. אני מודע שעשיתי טעות אבל עם גולדקנוף אני לא מדבר. מה שגולדקנוף לא עשה בעשרה ימים וייספיש עשה בשעה אחת". לגרסתה (גרסתו של וייספיש) של שלישיית(?) העיתונאים הנכבדת, הרי שוויספיש כמעט והצליח לסגור את הקצוות, אלמלא "המלחמה למען הכבוד ולא למען כבוד השבת" שעמדה בראש מעיניו של מזכיר הועדה, שהתוודע לפגישה רק ביום שלישי בבוקר באמצעות עיתונים חילוניים שביקשו את תגובתו, "וחמתו בערה בו"...

עולם כמנהגו נוהג, ציבור שלומי אמוני ישראל, יוסיף לשלם את המחיר במאבק למען כבודה של שבת. העסקנים, בשם כבוד השבת, ימשיכו להלחם על כבודם, והקוראים? הם ילמדו על מלחמות הכבוד, בין השורות, אם בכלל, ויתמהו, בינם לבין עצמם (והס מלהחצין), כתמיהת המשורר: "למי למי, יש יותר כבוד"?

קצרים:

• כתבה בסנוקר – כיצד מציגים סיורים ליליים של שר בישראל, במה שמכונה "ירושלים של מטה", למען מצוא פתרון ל"נוער החרדי המנותק"? אפשר ברצינות וביסודיות, אך ניתן גם לקלקל, ולעטוף זאת בציניות ובעוקצנות. בעוד ששרה פרדס ב'משפחה' מסקרת ברצינות ראויה את סיוריו של נהרי בשעות לא שעות, במעוזי נוער השוליים בירושלים, הרי שיעקב ריבלין ב'בקהילה', מתייחס לנושא בציניות הריבלינאית הידועה. כשהוא מציג את תמונתו של נהרי במהלך משחק הסנוקר, מתייחס ריבלין לביקור במועדון "הנמצא ברחוב צדדי במרכז ירושלים (לא, לא נפרסם את הכתובת המדויקת שאינה מיודעת לקוראי עיתון זה). תוך כדי דיבור הפתיע השר נהרי את הנערים והסובבים אותו והשתתף במשחק הסנוקר הידוע בו מגלגלים כדורים לחורים בחבטות של מקלות מיוחדים"... נהרי נהרי, ופשטיה.

• דמיון משפחתי - העמימות יפה לה להאדרת האגדה. שני השבועונים מביאים את סיפור וידוייה של אם גויה לבנה, בטרם מותה, כי אין הוא בנה האמיתי אלא בן מאומץ מישראל". יסודו של סיפור חד הוא, אלא שמכאן ואילך מתפצלים הדיווחים. באפיזודה כשלעצמה אין כדי ביקורת, אך הצגת הדברים בפני הקוראים ראויה לעיון ולבחינה. דוד דמן ב'משפחה', תחת מעטה של עמימות (ציטוט: "לבקשתם המפורשת של בני המשפחה וגורמים נוספים, אנו נמנעים למסור את השמות של המעורבים"), מפליג בתיאורים: "המשפחה (משפחת הבן האובד שנחשב כמת. א.מ.) קיבלה בהפתעה ואף בחוסר אמון את הידיעה, אך הסכימה לפגוש אותו. מיד כשבני המשפחה ראו אותו, הם לא יכלו להחניק קריאת תדהמה. האיש שהיה זר להם לחלוטין עד לאותו רגע דומה כשתי טיפות מים לבני המשפחה... ראש המשפחה שעבר את גיל השמונים, עדיין איננו יודע דבר על הדראמה המתחוללת סביב בנו". האומנם? לא בדיוק, אבל בערך... על פי יעקב רייניץ ב'בקהילה'. לבני משפחת מושקוביץ אין כל בעיה עם פרסום זהותם. סב המשפחה הרב מושקוביץ, מודע גם מודע לפרשה, אך מטיל ספק בנכונותה ואילו אחיו של 'הבן האובד', בן המשפחה שעל פי דוד דמן "החניקה קריאת תדהמה לנוכח הדמיון", אומר לכתב 'בקהילה' כי "אין בזה כל שחר של אמת משום שאחי בוודאי נפטר"! מסתבר שבני המשפחה לא ממש החניקו קריאה לנוכח ה"דמיון", קוראי 'משפחה', דווקא כן...

• עם סגירת הגיליון – כותרת 'משפחה' שבישרה על נתק מוחלט בין יהדות התורה לממשלה בסוגיית התקציב, לא עודכנה "עם סגירת הגיליון". בניגוד לעורכים המשפחתיים, הרי שהקולגות, עורכי 'בקהילה' ו'שעה טובה', הצליחו להשחיל את המידע על הסיכום שהושג בפגישתם הלילית של יעקב ליצמן ושר האוצר, בדבר תמיכה בתקציב תמורת דמי לא יחרץ בסך כשלוש מאות מיליון ₪. ללמדך, שעם יד על הדופק, ניתן גם ניתן לעדכן את הקוראים, גם בתוצאות המושגות בתוך תוספת הזמן, עם סגירת הגיליון.

• ימים שכאלה – הפרויקט המיוחד לחנוכה במוסף 'בקהילה פלוס': "בימים ההם בזמן הזה", מחבר בין עבר להווה במספר פרשיות שעמדו ועומדות על סדר היום. המאבק להשבתת אל-על, אז כהיום, הלחצים של בייקר בממשל בוש, האב והבן (אם כי ראוי לתת את הדעת על כתיבתו המתלהמת משהו של אשר מדינה: "לבייקר ולבוש היה שיגעון" ועוד כהנה פנינים על זו הדרך. ברוח "הכותרת הנהדרת" בטורו, מן הראוי לומר לו למדינה "דבר חלש"...). החרם על בנק לאומי והמאבק על כביש שש. המאבק נגד הטלוויזיה והמערכה נגד הסלולרי, כל אלה יוצרים תמהיל חגיגי נעים לעין וטוב לקריאה.

• תווים השניים – יוסי אליטוב מפליא לעשות בריאיון מרתק עם שני ענקי הזמר החסידי מרדכי בן דוד ואברהם פריד. אומנם תובנות מוסיקליות של ממש לא נופקו בריאיון (תובנות חסידיות דווקא כן...), אך אליטוב מיטיב להגיש את הריאיון כיצירה מוזיקלית נעימה לאוזן ולעין, עד שלקורא המוזיקלי לא נותר אלא לקרוא את המילים ולזמזם על פי לחן התווים הבלתי כתובים.

קישורים:
לטורים קודמים - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!