אל על ומעבר

חוסר ההיגיון הישראלי התורן צנח עלינו מהשחקים. אחרי שכל דרי הארץ למיניהם מיצו את מיטב תסריטי האיוולת והטביעו בתוכנו חותם מפחיד של סהרוריות הזויה, הגיע תורם של העננים להמטיר עלינו יהירות ישראלית שהורתה באטימות ולידתה בטיפשות. קבלו בבקשה את הגרסה החדשה של השמים הפתוחים ב"אל על".

השבוע הראשון של חילול השבת ההמוני של "אל על" מחוויר אל מול השבוע השני, עמוס המשגים. כעת, אחרי המופע האווירי המרהיב של שגיאות שרשרת קטסטרופליות, החל בהגנבת טיסות, המשך בתגובה אטומה, וכלה בטפטוף השמצות ונפנוף באיומים, מתגנבת ללב תחושה שמשהו משובש במערכת הניווט הפנימית של חברת התעופה הלאומית.

למרבה האירוניה, השגיאה המוזרה ביותר שחושפת את הלך החשיבה המדאיג ב"אל על", היא דווקא ההתבזות המוזרה של בכיריה. בשיירת מכוניות הדורות שעטו מנהלי "אל-על" השבוע לפגישה עם קבוצת יהודים נחמדים מלאי רצון טוב שמקסימום יכולים להציע להם כוס קפה ולטפוח להם על השכם ותו לא. ניסיונה הפתטי להחניק את התבערה בפגישות סרק, מזכיר התנהלות של חברת טיסה פיראטית שמטיסה דאונים מעל עזה ורפיח עם טייסים שאוהבים לטוס ברוורס ועוד בלי מראות והפעלת וינקרים, ובדרך הם נוחתים שלוש נחיתות-אונס בחאן יונס.

מהיכן שרק לא מסתכלים על זה אי אפשר להימלט מהאבחנה הבאה: ההתנהלות של ראשי "אל על" מאז פרוץ המשבר מעלה מחשבות נוגות. זו חברת התעופה הלאומית המהוללת?! זה המידע המוצק שיכול המודיעין האיכותי של חברת התעופה הלאומית לספק לקברניטיה?!

הלוקשים של סיפורי החסמבה שאנו נחשפים אליהם כבר בדיוטי-פרי על אנשי ביטחון סמויים היושבים בכל כיסא שביעי ויזנקו באקדח שלוף לעבר כל נוסע בעייתי, צצים ועולים מחדש. אלא שמאחורי הילת הביטחון העצמי מתגלית חבורת חובבנים. עשרות פעמים טסתי ב"אל-על", לפעמים חששתי משום מה שאכן כך. השבוע קיבלתי את האסמכתא. כשרואים בשידור חי את מערכות הניווט המקולקלות של החברה, אפשר להיכנס לכיס אוויר רק מלחשוב שבעבר טסתי בחברה הזאת.

הנתונים מדברים בעד עצמם: כל נוסע שלישי בקו תל אביב ניו-יורק הוא חרדי. חרדים נוהגים לטוס בקבוצות, אם קהילתיות - אם משפחתיות. החרדים נראים ונשמעים היטב בשרוולים שמוציאים את אזרחי ישראל לרחבי הגלובוס. חברה שמגלה התייחסות יהירה מול אלו שבסך הכל שיוועו להצהרת פיוס שתכבד את ערכיהם, מלמדת שיש לקברניטים שם למעלה עוד מה ללמוד בהלכות ביזנס. החשיבה העסקית ב"אל-על" נכשלה שוב ושוב, פעם אחר פעם. איך נסמוך עליה?

לא שאין לאל-על יועצים נבונים ומנוסים. דוקא יש. הבעיה היא שלפי ההתנהלות האומללה שלה, איש בצמרת חברת התעופה הלאומית לא האזין לעצתם. אחרת, ודאי היתה ממהרת לשטוף את העיתונות החרדית, כבר בבוקר יום ראשון, במודעת פיוס כפולת עמודים, באיזה מכתב אישי לנוסע החרדי, להתנצל, לבקש סליחה, להבטיח שחילול השבת לא יחזור על עצמו, וכן, להציג גם ביטחונות סבירים להתחייבות.

השרירותיות הקלאסית שמופעלת בישראל כלפי המיעוט החרדי אינה אפקטיבית בענייני צרכנות. מה יש לחברה לומר? שהיא יותר לא תעניק צ'ופרים לגבאים של אדמו"רים. נו, באמת. תגובה שלופת ציפורן שכזו, מזכירה את מני מזוז ביום סגריר, מאוהב בעצמו וקשוב לשכלו, מנותק מהמתרחש ברחוב מתחת לחלונו. זה עובד יופי בפרקליטות, אבל לא מוכר כרטיסים בקו תל-אביב ניו-יורק.

מה קיבלנו? שקט קפוא מצד חברה מתנשאת, שמקיימת פגישות סרק כדי למלא פרוטוקול חוויות. עם חברה כזאת לא עולים לשמים, עוד הרבה לפני הפחד שלנו מההתבטאויות של גדולי ישראל, התבטאויות שהפכו את הסכנה לקיומית.

כמה טריוויאלי. כמה פשוט


בהופעות בכלי תקשורת במהלך השבוע האחרון, שאלו אותי הקולגות, שהתקשו להסתיר את תחושת ה'נמאסתם' המבעבעת: "נו, שוב אתם החרדים?" "אתם והאיומים שלכם?"

הם היו די במצוקה שם בתקשורת. הלגיטימציה שמקבל הציבור החרדי למאבק צרכנים סולידי ונטול יצרים, מפריעה להם לשווק אותנו בתווית הרגילה. משהו לא מסתדר. לא סיפקנו את הסחורה.

אלא שמהפרק הנוכחי בסרט הסוער בדרך כלל של 'יחסי חרדים-חילונים', לא ייתמר עשן. על מסכי החדשות של הציבור החילוני ה'נאור' לא ירצדו מטוסי "אל-על" עולים בלהבות הקנאות; פרשי המשטרה הישראלים-אוקראיניים לא ישוטטו במאה-שערים כדי למחוץ הולכי רגל ירושלמיים אל המדרכות; ניצב אילן פרנקו לא יגיח בחשכת הלילה אל רבני העדה החרדית. הפעם לא יהיה ג'יהאד, לאכזבת כרישי הרייטינג המשוועים לאקשן. אם תרצו: זה אפילו לא מאבק, וכמה שינסו לצייר זאת ככזה ולו כדי להשחיר את השחורים, לא יצליחו.

השפויים שבמחנה החילוני מסכימים, אולי בעל כרחם, כי החרדים רשאים לממש זכות מובנת של רוכשי מוצר שמבקשים לקבל בתמורה לתשלום שירות עם כבוד. אם לא כבוד לערכים, אז כבוד ללקוחות, ואם לא כבוד ללקוחות, אז כבוד לאינטרס העסקי הבסיסי של חברה כלכלית. אם אין רספקט אין לקוח. כמה טריוויאלי, כמה פשוט, כמה מובן. לא ב"אל-על".

אך גם בלהט הוויכוח בל נשכח כי הגעה להסדר מוסכם, היא משאת נפש של שני הצדדים. בסופו של דבר יצטרכו שני הצדדים להגיע להסכמה, וחשוב להשאיר חלון הזדמנויות רחב דיו למפגש מפויס בין הצדדים, מפגש שבסיומו תאמץ "אל על" את כל הכללים של ועדת הרבנים וחברי הוועדה המייצגים אותם. בודאי יציבו בפניהם סולמות נוחים לרדת באטיות מהעצים שעליהם הם טיפסו. לרדת, ולא להתרסק.

נכון לעכשיו, בסיבוב הזה, שיח המערכה אינו רק אלגנטי, אלא גם מסתמן כיעיל. מה שמאפשר לאמץ אותו בחום כדפוס פעולה מכונן בכל המערכות הבאות, ותהיינה בוודאי עוד כאלו לרוב. על אף שההצלחה עוד לא הוכתרה בכותרות העיתונים, ניתן לקבוע בתחושה נוחה, נדירה במחוזות מאבקינו, שהציבוריות החרדית מנצלת היטב, לשם שינוי, את הזדמנות הפז שהזדמנה לה למחוק את כתמי השמן מכבישי המאבק הקודם. הפעם, הופקדו על ההגאים נציגים של גדולי ישראל, כאלו ששפתם אינה שפת האבנים וקריאותיהם אינן קריאות נאצה לכל מי שלובש מדים.

אם בראש החץ החרדי ימשיכו להתייצב ועדות רבנים מיושבים, מזכירים יודעי התנסחות, דוברים רהוטים ושקולים, פרקליטים משופשפים מסוגו של עו"ד יעקב וינרוט, אזי יהפוך האירוע הזה לאירוע מכונן. ניתן, מתברר, לפעול גם במנופים כלכליים ולהתנהל בקור רוח עד לסיום המוצלח של הפרשה.

העמימות יצאה לטיול


החלודה הכבדה שהתגלתה ב"אל-על" צמחה מלמטה. כמו יהודים רבים וטובים נשטפתי השבוע בפרץ של געגועים לביצועיהם של 'אנשי הג"א' המיתולוגיים הזכורים פתאום לטוב. היו אלו קשישים הונגריים טובי-לב ואנשי שיבה רומנים שנפלטו מכל מקום עבודה אפשרי, מדדים בצליעה קלה או קשה, חירשים למחצה או לשליש. גם כשקיבלו רובים היו אלו רובים מזמן הטורקים שנועדו להרביץ בקת ולא לירות.

הגעגועים אליהם מתעצמים והולכים עם כל דו"ח שמגיע אל שולחן הרמטכ"ל וגורם לו למנות ועדת חקירה אחרת, מול כל תצלום משותף למפכ"ל עם השר המהולל לביטחון פנים, ראש השב"כ לשעבר, החוגגים תפיסה עלובה של פושע מסוכן בהתרוממות רוח כאילו זה עתה כבשו את שער האריות. לא די שהוא נמלט מחבורת השלומיאליים, לא מספיק שמדינה שלמה אינה מצליחה ללכוד אותו במשך שבועיים והוא נתפס רק כשהוא רעב ותשוש, וחוץ מלטלפן ליומנאי הוא עושה הכל כדי להיתפס - גונב מכוניות, פורץ לבתים, ומגיע כשבידו זר פרחים לקרובי משפחתו, הללו אצים ורצים להצטלם לתמונת מחזור עם גדודים של שוטרים מנופחי חזה שמחייכים למצלמה. לפחות תמחקו את החיוך.

הרוצח האכזרי לא נתפס, אבל חשודים יש בשפע. נוהל חדש במשטרת ישראל קובע כנראה כי אחת לשלושה ימים יש לעצור אזרח מהגולן, לאזקו בידיו וברגליו, לתדרך את הכתבים לקראת הפריים טיים בשמונה, ולחבוט אחריו את דלת תא המעצרים. שני חשודים כבר שוחררו, דרוש מתנדב להיות חשוד שלישי.

והקטסטרופה היא אמיתית: הגנן הרוסי האומלל שהוכרז כחשוד שני, יכול לתבוע את המשטרה תביעת פיצויים על עגמת הנפש שתסתכם בשבע ספרות. אבל מי סופר. כשימצאו את הרוצח, אחרי תהלוכה של עשרים ושישה חשודים, ובעזרת האזרחים האחרונים שעוד מעזים לצאת בלילה מהבית, יבואו דיכטר וקראדי להצטלם כאילו כבשו את גבעת התחמושת או לפחות חצו את תעלת סואץ בשחייה לילית.

הכל חלודה. כל העולם כבר יודע שאין לנו צבא, שהמפקדים בצה"ל מצטיינים מאוד במשחקי מחשב, שהכדורים אינם נכנסים לרובים, שהצבא אינו יודע איך מכינים סנדוויצ'ים, שאלופים אינם יודעים לנסח פקודות, ושחזרנו לתקופה שלפני 48'. המקום היחיד בעולם שבו יכלו פנים יהודיות לחייך השבוע, היה דווקא בגיהינום האיראני, שם נצצו באושר של טירוף, פניהם הנרגשות של קנאי לונדון, פרקליטי השטן במגבעות הקטיפה, שהתחבקו עם אחמדינג'אד. כאן כבר לא מחייך איש. אבל לאולמרט זה לא מספיק.

באחד מביקוריו של שמעון פרס באו"ם, גרר אותו ידידו המצרי, עמרו מוסא, מזכ"ל האו"ם דאז, וביקש ממנו שייקח אותו לביקור בדימונה. פרס, משום מה לא החליט להוציא את העמימות לחופשה בת 24 שעות, וענה בפקחות: "בשביל מה עליי לקחת אותך לשם כדי שתראה שאין לנו אטום? עדיף לי שתחשוב שיש לנו אטום". האחריות המנהיגותית הזאת שייכת להיסטוריה.

השבוע הפכה המדינה הזאת סופית לקרקס. ראש הממשלה פולט פליטת פה גרעינית והורס מדיניות כבדת שנים של עמימות גרעינית. קורה. בטח לאולמרט. אבל, אחרי עשרים וארבע שעות הוא אומר, בלי למצמץ, שהעמימות הגרעינית לא השתנתה והיא חוזרת להיות המדיניות של ישראל, וישראל לא תהיה הראשונה להכניס גרעין למזרח התיכון. העמימות יצאה לחופש של יממה, אולי לטיול שנתי. אחרי כמה מאמצים לכדו אותה בחזרה. זהו, נגמרה ההפסקה, עכשיו מחזירים את העמימות. אז למה המפכ"ל לא הצטלם שוב?

אפשר למנות את חטאי שרון ולחקות בזלזול את שתיקותיו של שמיר; לבוז לפעלולים של ביבי ולשטום את האטימות של אהוד ברק; לשנוא את רבין ולהתחלחל מההזיות של פרס; אבל לכל אלו היה משהו שלאולמרט אין: לקיחת התפקיד ברצינות.

הזחוח הזה, מהרגע הראשון שהתיישב על הכיסא עוד לא לקח את התפקיד שלו ברצינות, יום אחד. ראשות הממשלה מתועלת אצלו למסדרים נוצצים של טיסות ושל מינויים, של קוקטיילים ושל חיוכים, של ספינים ושל הצהרות.

מדינה בקריסת מערכות. ראש הממשלה מברבר, שר הביטחון מכחכח, הרמטכ"ל מעופף, המפכ"ל בוהה, יו"ר הקואליציה מסובך עם כל מי שזז - משרה ממשלתית אחת יש בסדום שהמאייש אותה נוהג בה בכובד ראש: ראשות ועדת הכספים. זה לא משום שיעקב ליצמן גאון או ערמומי, זו המודעות שלו לתפקיד. החריצות. האחריות. הוא מבין את מה שאולמרט אינו מבין. המאחז האחרון במדינה שמקבל החלטות ברצינות ומבצע אותן. דווקא אותו הם מבקשים לפנות.

ש"ס בעידן הגן-עדן (אין)


אווירה המונית של 'נגילה הללוי-ה' רבצה על מדשאות מלון "עדן-אין" בזיכרון יעקב, שם הסבו מאות נציגי ש"ס ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות. הלחיים הוורודות של הנציגים שנהרו מכל הארץ להשתתף בימי עיון הקרינו אושר ושובע. השעה הייתה אחת אחר חצות הלילה. חדרי האוכל פלטו את אחרון הסועדים בדרכו למדשאות. פעיל מכרמיאל ניגן בגיטרה, פעיל נוסף שלף אקורדיון, שלישי העמיס פסנתר על גג הרכב, וכל השלושה פצחו בשירה. אי אפשר לטעות בצלילות התחושה: טוב להם לאנשי ש"ס, משרי הממשלה ועד לאחרון הפעילים. ריח השלטון המשכר ניכר על הפעילים.

ביום הראשון של הוועידה ציפו הפעילים לשר אלי ישי. אבל ישי, מה לעשות, רותק למיטתו. המסע בהודו הסתיים בתאונה קטנה: נגיף מסתורי תקף את ישי, והוא לא הצליח להרים את הראש ממיטתו. ביום השני גייס ישי את כוחותיו ועלה לצפון. "לא יכולתי להיעדר מכאן", החניף ישי לקהל, עממי ברובו, והפליא בתיאורים צבעוניים על ההישגים של ש"ס בממשלה ובכנסת. "לדעתי", העריך, "הבחירות קרובות". כזהו ישי: מתעקש תמיד לשמר את ערנות הפעילים, לכל צרה שלא תבוא. בחירות קרובות ויש ערנות, הערנות שווה קולות לא מעטים.

אבל הציבור השבע רצה בעיקר לשיר, להרים כוסית יין ולשמוח. ש"ס, בניגוד לאחיותיה האשכנזיות, אינה בית לפולמוס השקפתי. כל אותם דיונים סוערים על דרכה של המפלגה שמתקיימים ב"דגל התורה", עוברים כאן מוטציה. אם אפשר לשיר ולקוות לטוב, מדוע להתעמת וללבן אידיאות ותפיסות עולם? פרופ' ח"כ מנחם בן ששון, שעשה את כל הדרך מירושלים להרצות על יהדות ארצות האסלאם, התקבל בנימוס, ומיהר לעזוב את המקום מחוסר עניין לציבור. הפעילים כמובן.

אי אפשר להתעלם מהשינויים שעוברים על ש"ס, ואלו השתקפו בימי העיון הנוצצים. אלי ישי היה ונותר היו"ר הבלתי מעורער של ש"ס. עם זאת, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שש"ס של חנוכה תשס"ז איננה עוד מפלגה של איש אחד. יש בה שדרה של מנהיגים - כל אחד בנישה שלו - מבוצר ומחוזק, מנהיגים שפילסו דרך בקהלים מוגדרים ובתחומים ייחודיים והצליחו להטביע את חותמם האישי. ש"ס כבר אינה תנועה של יו"ר אחד ויחיד פלוס שנים עשר חברי כנסת. היא מפלגה שיש לה יו"ר, שמימינו ומשמאלו ובאמצע ניצבים אנשים שאי אפשר להתעלם מנוכחותם. הם לא עוד סטטוס.

קחו, לדוגמה, את השר אריאל אטיאס, אברך צעיר וכישרוני ששואב את כוחו היישר ממרן הגר"ע יוסף, ונישא על כפיהם של אברכי כולל ובני תורה שרואים בו השתקפות בבית הרב פנימה. זה שר שיש לו נוכחות בתנועה וגם סדר יום אישי. בעוד שנה או שנתיים, כשתצא ש"ס למערכת בחירות מחודשת, לא יהסס אטיאס לעמוד מול הפעילים, ובגובה העיניים להצביע להם על חבילת השינויים שעשה במשרד התקשורת לטובת הציבור החרדי והשכבות החלשות, ועל המלחמה השקטה בתוכני התועבה באמצעות ערוצי התקשורת השונים.

או השר משולם נהרי, שר האוצר של ש"ס, ומי שהצלת מוסדות החינוך והתרבות של המפלגה מקריסה מוחלטת רשומה על שמו ובאותיות בולטות. גם הוא אינו עוד אחד. בכוחות עצמו הצליח לחדור למעוז משרד האוצר, ולהפוך את מסלולי העברות הכספים של החשבים לנתיבים שמעבירים הוספות תקציביות למוסדות תורה, חינוך ותרבות יהודית, הוספות שמזכירות ימים טובים ואחרים.

או למשל השר יצחק כהן, שמציב את עצמו כתקווה הגדולה של הרבנים ושל אנשי המועצות הדתיות. או המנכ"ל האנרגטי של המפלגה, ח"כ יעקב מרגי, איש שטח חרוץ שיוצר את הקשרים עם הפעילים בגובה העיניים, והתקבל באהבה גדולה ובהערצה של הפעילים. זה לא אוסף שמתחת ליו"ר. יש יו"ר, ויש אישיות מוגדרות בעלת זכות קיום עצמאית בכבוד. נשבר הטאבו, אמנם יו"ר חזק, אבל הוא לא לבד על הבמה.

הנבחרת החזקה הזאת מביאה כבוד לעורף שבשטח. כששר התקשורת ממריא ונבחר בוועידת ישראל לעסקים כאחד מהחמישים האנשים המשפיעים, ומסתמן כשר של בני התורה ונציג בית הרב, כשהשר איציק כהן מקבץ סביבו חצר שקטה והופך לשר המועצות הדתיות והרבנים, וכשנהרי פורש כנפיים - יש כבוד. העובדה שליד ראש הממשלה יושבים שר ביטחון רם-קול ורמטכ"ל מעופף, משפיעה על מעמדה של ש"ס ששריה תופסים גובה בדעת הקהל.

כך החזירה ש"ס לעצמה את אחת היכולות העתיקות שאפיינו אותה בעבר המתרחק - היכולת לצ'פר בתחושת כבוד את הש"סניק המצוי. זה שהולך לבית הכנסת, מקבל מחמאות על נציגיו ויכול להפטיר ב'ישתבח שמו' מצטנע ולשבח את 'מרן'. להודות כל הדרך אל הש"ס. הצמרת הרהוטה של המפלגה מכבדת אותם בהופעותיה.

אף שש"ס אינה מפלגה אלא תנועת המונים, הרי שפרופיל הפעילים שקישטו את המדשאות הוא של אנשים טובים באמצע הדרך, ללא להט אידיאולוגי מופרז, בעלי מזג חיובי נעים, הרבה רצון מאופק, ומאגרי זכויות בזיכוי הרבים. אין ספק שהיא נמצאת באחת משעותיה היפות - בוגרת, בשלה ושבעה. מה הפלא שבפעיליה נראו רבים שהמירו את כיפתם הסרוגה של שנות השמונים בכיפת קטיפה ישיבתית שחורה וגאה?

"שתה משהו, שתה משהו, תתחבר לאווירה", אמרו לי הפעילים המרוצים, הגאים בנציגיהם, ומזגו לי כוס יין 'בית-יוסף'. על השולחנות נערמו הזיתים והפיצוחים, הבירות והאלכוהול. התנצלתי "בשבילי רק דיאט, הממדים מחייבים". חשתי כמי שמוזמן למעגל ריקודים ומתחמק מלהצטרף. "אתה לא בראש שלנו", פלטו לעברי ממרום התהילה, פורצים במחרוזת שירים מסולסלים עתיקים. טוב להם היום.

חבלי הלידה הרחוקים ופיתולי ההתבגרות הפחות רחוקים, כבר שייכים להיסטוריה. ש"ס של פעם הציגה פעילים שעולים לירושלים ובידיהם סלסילות של תותים וסלים של תפוזים, בכיס פתק מהוה מגבאי בית הכנסת בראש-העין המעיד על איש זה שמתפלל עמנו יותר מעשרים שנה ויש למצוא לו משהו. הם עדיין שם, עם התמימות והסלים, אבל על כל אחד מהם התווספו שניים שלושה בני ישיבות צעירים ובני תורה. הם הפנים החדשות של התנועה. הם המביטים לעבר הנבחרת כולה, ובוחרים לו כל אחד את האיש שלו בצמרת.

המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!