השאלות שלא נשאלו

החתונה הקתולית שבין נישואין לדירה, מועלית, זה השבוע השני ברציפות, "על ראש שמחתנו". ה'קולות', הנשמעים למקצה העיתון ועד קצהו, רחשי לב הציבור המה. "בעל השמחה", העיתונאי יעקב רייניץ, מוכיח, כי גם ב'מצעד' הזה, אין בכוונתו להרפות, טרם שיגיע לקו הגמר.

בצד הסופרלטיבים והקילוסים הראויים להיאמר בכל פה לעיתונאי שאינו מרפה, אי-אפשר להתעלם מריאיון שראשיתו דיאלוג וסופו מונולוג. תחילתו בעודף פרגון וקיצו בניתוח לא הגון.

הריאיון שעורך רייניץ עם הגר"י סילמן, בנושא האמור, גדוש סתירות פנימיות ופתרונות מן השפה ולחוץ. ולמען הסר ספק, אין באמור לעיל ולקמן כדי לפגוע בייקרו של הרב המרואיין. כבודו במקומו מונח, אולם במגבלות הכבוד הראוי, מעיתונאי בעל סטנדרטים עיתונאיים רציניים, ניתן לצפות ליותר, בליבון הסוגיה הכאובה.

שאלות מתבקשות רבות, לא נשאלו, יכלה הטור והן לא יכלו, אך דומה שהמסר המקומם מכל טמון בהטלת האחריות לפתחו של העדר, תחת להתמודד מול הרועים שמובילים אותו לעברי פי פחת(!). המראיין, במקום להתמודד עם התזה המקוממת, הניח לנושא ועבר בקלילות יתירה, לשאלה הבאה והקלה.

"לצערי", מתנה הרב סילמן את כאבו, "למרות שכל גדולי ישראל ללא יוצא מן הכלל חתמו על 'קול קורא' מיוחד שקרא לציבור שלא לשלם על דירה מעבר לתשעים אלף דולר, כשבקול הקורא גם הופיע סעיף, כי קניית הדירה תתחלק חצי חצי בין צד החתן לצד הכלה, הוא לא הצליח".

הכיצד התנפצה קריאתם של גדולי ישראל אל סלעי המציאות? כבוד הרב אינו מתחמק: "נוצר מצב בישיבות הליטאיות שככל שיותר בחורים מהישיבה מקבלים דירה, כך עולה קרנה של הישיבה. מי שבמידה מסוימת מעודדים את התופעה הם ראשי הישיבות שבלית ברירה ולמען ההגנה על המוניטין של הישיבה, דורשים מהבחורים להתנות שידוכים בקבלת דירה".

אם שורש הבעיה, לדידו של הרב הנכבד, הם ראשי הישיבות, אך טבעי שהפתרון יתמקד בגזרה הנכונה. אך לא, כמו בסיפור הידוע, את הגרוש, מחפש הרב סילמן תחת אור הפנס. לאמור, אם אינך יכול להתמודד מול ראשי הישיבות, הלום בבחוריהם.

בחורי הישיבות, אלו שנדרשים כל חייהם לציית לראשי ישיבותיהם, הם שנתבעים להניע את גלגלי המהפכה ולשלם את מחירה: "צריך לעבור ישיבה ישיבה, להחתים כל בחור", טוען כבוד הרב. המראיין מאזין למונולוג ואינו מפריך את התזה בקושיה המתבקשת: וראשי הישיבות, מתווי דרכם של הבחורים, מה יהא עליהם? האם מן הראוי להטיל את האחריות וההתמודדות לפתחם של בחורים צעירים, בה בשעה שרבותיהם, מורי דרכם לחיים בכלל ולנושא זה בפרט, נותרים מחוץ למעגל האחריות?

חריש עמוק


בין השורות נראית משנתו של הרב המרואיין כמסע יח"צנות בעל 'חריש' עמוק, עבור העיר החרדית החדשה, עד שהקורא הישר משתומם בינו לבינו, שמא אינטרס נסתר ונעלם יש לו למרואיין בבניינה של עיה"ק חריש תובב"א.

שאלות ענייניות, נותרות במקרה הטוב (בו הן נשאלות...) ללא מענה. כך לדוגמא, תמה רייניץ לפשר המצב האבסורדי שנוצר: "לוקחים זוגות צעירים, זורקים אותם לחיים מבלי לתת להם שום הזדמנות לבנות את עצמם בתוך העיר. במידה מסוימת הם בעצם מצויים ב'כלוב של זהב'". כבוד הרב, בתגובה לא תגובה, מתחמק בתשובה יצירתית: "קודם נבנה ואחר כך נשקיע". בחריש (שוב חריש...), הוא מקווה "ששני חדרי המעטפת הסמוכים לדירה (כהצעתו, א.מ.), יהוו מקור הכנסה מכובדת"...

בשולי הדברים, קשים הדברים להיאמר, אך אי אפשר שלא לאומרם. כותב השורות יושב בתוך עמו. טענותיהם של שוכני הפרויקטים שבנה הרב סילמן רבות וידועות. על רמת הגימור, על קופסאות הגפרורים, וכהנה וכהנה על זו הדרך, על זה הבניין. בצוק העיתים בו הופכים רבנים ליזמים, אך טבעי היה שכבוד הרב יישאל בעדינות הראויה, מה היה חלקו בפרויקטים שיזם עד כה, והאם בכוונתו להוביל בצורה דומה פרויקט כלשהו בעיר העתיד החרדית 'חריש'? האם מדובר בפרויקט קבלני מן השורה ששכרו הלגיטימי, אך טעון הגילוי הנאות בצידו, או שמא הכל לשם שמיים? ניתן וראוי היה לשאול את השאלה המתבקשת, בקונטקסט נכון, לא כתמיהה שביזיון בצידה, אלא במלוא הכבוד הראוי, תוך עמידת המראיין על שמירת עיקרון הגילוי הנאות, בצדו של ריאיון.

מן הצד השני, אם מבחינתו של הכתב הרי זה בגדר הבלתי אפשרי לשאול את שאלת הגילוי הנאות המתבקשת, ואף לא בתבנית מינימלית ומכובדת, יואיל נא לעבור למרואיין הבא, כזה שאין ספק ולו למראית עין, בדבר נגיעותיו האישיות בתחום המסחר בדירות.

לקראת השבוע הבא והמוסף המיוחד המובטח, לא נותר אלא לבקש מהעיתונאי בעל התעוזה שמשמש בכתבותיו כפה לאלפי הורים 'קשי חיתון', שמגיעים לפרק 'האב מקדש' ומסיימים אותו בחוסר כל, לדרוש ממרואייניו תשובות ענייניות וקורקטיות, ולא להסתפק ב'פתרונות מעטפת' של מקסמי שווא.

שבענו מדמגוגיה


כשהרעב לכותרת הופך לאג'נדה בפני עצמה, הופכים גם רגשותיהם של הקוראים לכלי משחק בידי עיתונאים תאבי כותרת.

"רבנים רעבים" התנוססה בשבוע שעבר הכותרת הראשית בגיליון 'משפחה'. בכתבתו, פרט אהרון גרנות על נימי רגשותיהם של הקוראים: הכתבה כולה תיארה תמונת מצב מזעזעת: "מאז פירוק משרד הדתות לא מקבלים עובדי המועצות הדתיות את שכרם. חלקם אוכלים עם משפחותיהם בבתי תמחוי, אחרים נזרקו מבתיהם כי לא היה להם כסף לשלם את המשכנתא. יש מהם גם מי שמקבצים נדבות, כדי שיהיה להם כסף לשלם על התרופות שהם צורכים".

אך לפני שבוע התקומם בטור זה כותב השורות, כנגד הדמגוגיה שבהפיכת מצוקתם הכללית של עובדי הרשויות המקומיות, למצוקתם האישית של עובדי המועצות הדתיות. שבוע אחרי, ומסתבר, כי אין גבול, לא רק לדמגוגיה, אלא אף לזלזול באינטליגנציה.

וכך כותב השבוע, אותו עיתונאי גופא, אשר אך תמול שלשום ניגן על רגשותינו בדרך לכותרת המרטיטה: "תשכחו את כל מה שידעתם על שירותי הדת במדינת ישראל. במשרד לשירותי דת עובדים שעות נוספות והקבלות מוצגות בשטח. מהרגע שר' יצחק כהן נכנס לתפקידו כשר הממונה על שירותי הדת, עבר הנושא מהפך. לא עוד איחורים במשכורות, לא עוד משכורות נטולות זכויות, לא עוד ראשי מועצות דתיות המתחננים לפני גורמים פרטיים. המשכורות נכנסות תמידים כסדרם ואפילו מוספים כהלכתם".

"והשביתה שפרצה בשבוע שעבר"? שואל גרנות את השר יצחק כהן, ונענה על אתר: "היא לא פרצה בגללנו, אלא בגלל כלל עובדי הרשויות המקומיות. אשר למועצות הדתיות – הכל נחלת העבר. כל סיפורי המצוקה ששמעת, כל הזוועות על עובדי מועצה דתית שנזקקו לבתי תמחוי, על רבנים רעבים – הסיפורים אכן התרחשו אבל בעבר, כיום המשכורות מגיעות בזמן".

כך, מבלי שהוא חש מחויבות כלשהי כלפי סיפורי הרעב בהם 'האכיל' את קוראיו בשבוע שעבר, מזגזג העיתונאי ועובר לתאר תמונת מצב הפוכה בתכלית, כאילו בעובדים מפלנטה אחרת עסקינן. "תשכחו מסיפורי בתי התמחוי" הוא מסביר לקוראים, ולרגע לא טורח להבהיר את המינימום הנדרש: "אני הוא מספר, שלא לומר מצז'בט, סיפורי האימה".

לכותב הנכבד מן הראוי שיאמר: הרעב לכותרת, אסור שיעביר אותך על שיקול דעתך. אנו הקוראים, מדמגוגיה, שבענו!

מיגו דחשיד...


את המנגינה הצורמת הזאת, חייבים להפסיק.

חגיגת 'העתק-הדבק' בעיתונות החרדית, ללא מתן קרדיט מינימלי למקור הידיעה, היא רעה חולה, שראוי שתחלוף מעיתונינו.

התופעה הפסולה מוצאת את ביטוייה השבוע בהעתקת כתבתו של יגאל בנו מ'ידיעות אחרונות', בעניינו של התצפיתן בבסיסו של גלעד שליט, שסיפורו הקשה נחשף לעיני הקוראים. הן אבי שלום ב'בקהילה פלוס' והן אריה זיסמן ב'יתד השבוע', מביאים את עיקרי דבריו של התצפיתן, שחייו הפכו לגיהינום מאותו יום.

אבי שלום, מקדיש לכך עמוד שלם תחת הכותרת "יכולתי להציל את גלעד". הקורא התמים עשוי לסבור בטעות כי אבי שלום, הוא הוא שמראיין את התצפיתן, והחשיפה, שלו היא. רק בסופה של כתבה, בהבלעה אגב אורחא, מציין העיתונאי המהימן כי הדברים נאמרו ליגאל בנו, כתב 'ידיעות אחרונות'.

מחרה מחזיק אחריו, באותה דרך של העתקה חסרת בושה, אריה זיסמן מ'יתד'. בטורו 'מקור נאמן', מתייחס זיסמן לפרשה תחת הכותרת: "הלם קרב". אלא שזיסמן, כלל לא טורח לציין את מקור הידיעה, אף לא בשולי הדברים. "אני מרגיש שבגללי גלעד שליט נחטף מספר החייל", מצטט זיסמן דברים בשם אומרם, אולם את הפרט השולי: למי נאמרו הדברים, הוא מותיר בגדר נעלם.

עיתונאי שאינו יודע הגינות מינימלית של מתן קרדיט מהי, בל יצפה שציבור הקוראים יתייחס לכתבותיו ברצינות יתירה. שהלא מיגו דחשיד אקרדיטא, חשיד אמהימנותא...

קצרים:

• משכילי השמועה – "אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" כתב הסופר המשכיל אשר צבי גרינברג מהוגי הדעות הבכירים של הציונות החילונית", למען הסר ספק מבהיר המצטט, כותב המאמר, כי מדובר ב"אמירה שיש רבים הסבורים כי היא נאמרה על ידי חכמי התורה ולא היא!". כיהודה ועוד לקרא מצוטטים גם דברי "המשורר הלאומי, שכתב כי השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי", ולקינוח אי אפשר בלי "ברל כצנלסון מנהיג תנועת העבודה, שהכביר במילים בשבח השבת: השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית". האצטלא שאפשרה את העתקת דבריהם של "משכילי השמועה", לנגד עיניהם הטהורות של קהלא קדישא דקוראי 'במוקד' במוסף שבת קודש של 'מעתיקי השמועה', הנה החלטת שופטי בית הדין הארצי לעבודה: "אנו, כמובן, לא זקוקים להם ולשכמותם אבל לציבור הרחוק מתורה, יש עניין שיידעו מה חשבו פעם מניחי התשתית מדינה החילונית", מתפתל יצחק רוט בבואו לצטט. אין מה לומר, הלוגיקה של רוט, עתירת תובנה: "לציבור הרחוק מתורה יש עניין שיידעו" ומניין יידעו אם לא שיקראו זאת מעל דפי "העיתון החרדי הנפוץ ביותר"?

• מדור צרחני – 'הקו החם', מדור הצרכנות של 'יתד נאמן', נחשב ולא בכדי למדור הצרכנות המוביל בעיתונות החרדית, אולם השבוע, כך נדמה, חצתה עורכת המדור נ. קצין, את קו הגבול שבין צרכנות לצדקנות. תחת הכותרת 'הועד לעידוד ציות', מביאה קצין את הצעתו של אחד הקוראים "לכל גוף חרדי, ציבורי ומסחרי, שנותן שירות לקהל – לאמץ את הפטנט ולסרב לתת שירות למי שמוסר מספר סלולרי שאינו כשר". מטרתו המוגדרת של המדור הנה שמירה על זכויות הצרכן, משכך, אין בין ההצעה הצדקנית האמורה לבין הגנה על זכויות הצרכן, ולא מאום. ואם זוהי צרכנות, מהי צדקנות?

• איזו מדינה – לנוכח חוסר הפרגון העיתונאי, האמור לעיל בראש הטור, אי אפשר שלא לצל"ש את כתבתו של העיתונאי אשר מדינה במוסף 'בקהילה פלוס'. תחת הכותרת "שבת היא מלנחות" מקשר מדינה בין עבר להווה, בהבאת פרשיית חילול השבת ההמוני שהתרחש עם נחיתתם החגיגית של ראשוני מטוסי ה'אף-15' לפני שלושים שנה, ביום שישי י"ח בכסלו תשל"ז. מדינה מביא את סיפור הפרשה שהסעירה בשעתו את המדינה, והובילה בסופו של יום לנפילתה של ממשלת רבין הראשונה, מנקודת מבטו של "גיבור הפרשה, העיתונאי הוותיק ישראל קצובר, אז הכתב הצבאי של עיתון 'שערים' וכיום הסופר הצבאי של המודיע": "השמש שקעה זה מכבר, השבת הקדושה פרשה כנפיה על היקום, אבל ב'תל נוף' החגיגה רק החלה. השמפניה זרמה כמים והכיבוד האנין נלעס בכל פה. רק אדם אחד, ישב לו בביתו בירושלים והמתין בדריכות עצומה לצאת השבת. גם הוא לא שיער באיזו מהירות תתבע השבת את עלבונה. יומיים אחר כך נפלה הממשלה". על רקע השיעמומון הכללי שבא לידי ביטוי ב"הטסת" סיפורי 'אל-על' ממדור למדור ומביטאון לשבועון, ולאור הפרגון הראוי לקולגה מקצועית עתיקת יומין, קוטף מדינה בהליכה את תואר "העיתונאי המצול"ש של השבוע".

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!