עדיף כבר ביבי

כמעט שום דבר יוצא דופן לא היה במסיבת שבע הברכות שארגנו השבוע מספר ידידים וחברים (יוסי דייטש ונחמן בן שעיא) לח"כ הרב מאיר פרוש לשמחת נישואי ביתו תחי' עב"ג הבה"ח וכו'. הרמה הקולינארית היתה בגדר הסביר, הדרשות עוד פחות, אבל מצווות כידוע לאו להנות נתנו. באירועים כאלה באים כדי לשמח חתן וכלה, טועמים משהו מהתקרובת, ובעיקר: מסתובבים בין השולחנות כדי לראות ולהראות.

מאחר ואחד המחותנים הוא אישיות ציבורית ידועה, אין פלא שרבים מהנוכחים הגיעו במיוחד עבור העיקר האחרון. במדורי הנייעס והאירועים הנפוצים במחוזותינו תופיע מן הסתם סקירה מדוקדקת של חובשי הכיפות הזמניות (הנה הצעה למדורו הנפלא של ב. חינקיס בהמודיע: למה כיפה על ראש חילוני עומדת כמו מגדל מוזר ולא משתטחת על הגולגולת כפי שמחייב, לכאורה, חוק המשיכה) משמעון פרס ועד רוני בראון, והרשימה עוד ארוכה.

מי שהפתיע באמת בנוכחותו והפך את הערב השגרתי לכמעט אירוע פוליטי הוא ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר בנימין נתניהו. בשנים הראשונות שלאחר גזירות תשס"ג הידועות, ובעקבות מסע הדמוניזציה שנעשה לו בתקשורת החרדית, אין ספק כי הופעה של ביבי בפני קהל חרדי היתה מתקבלת על הדעת בערך כמו הופעה של האסיר הנמלט הידוע בפני המועצה לשלום הילד ו\או חברי ועדת הכנסת למעמד האישה.

אבל כנראה שהזמן עשה את שלו וצרות אחרונות משכחות את הראשונות. מול קהל חרדי מובהק ופגוע קצבאות הילדים הרגיש נתניהו בנוח כמו בימים הטובים ההם של ראשות הממשלה ותור הזהב של הקואליציה עם המפלגות החרדיות. אף אחד מהנוכחים לא קם אמנם לשיר "או-אה-מי-זה-בא-ראש הממשלה=הבא" יען כי באירוע השתתפו אישים משמנה וסלתה של הציבוריות החרדית ולא הטרמפיסטים של ליל שישי ליד מסעדת הלו תימן בגהה. אך לעומת היחס הפושר שקיבלו אישים חילונים אחרים שהוזמנו לאירוע, ביבי בהחלט היה מסמר הערב.

ביבי לא רק הופיע. אלא גם קיבל את רשות הדיבור. אין. אין עליו בכושר המדהים הזה לרתק אליו את השומעים, גם אין אם כל קשר בין מהות האירוע לדברים שהוא נושא. לך תבין למה אנשים שבאו לשמחת שבע ברכות צריכים לשמוע על האיום הגרעיני האיראני. ואם לא די בכך גם לקבל תזכורת על כך שהמצב היום במדינה מקביל למצבם של יהודי אירופה שנה לפני פרוץ השואה הנוראה. ביד ושם כבר היינו, וערימות הנעליים כבר מזמן הרסו לנו את השינה המתוקה. אז למה לתקוע לנו את זה רגע לפני שגמרנו לעכל את המנה השניה?

אליבא דביבי כמובן זה לא מה שיקרה. היום יש לנו צבא ומדינה ואפשר לפעול רבות ולעשות (ראינו. ראינו) והעיקר לא לגלות מורך לב ולעמוד ביחד מול הסכנות המאיימות. כל הקלישאות השחוקות והידועות שלרגע אחד של אשליה נשמעות אמינות כאשר הן מושמעות מפיו של אשף המילים מספר אחד במדינה. אפילו אהוד אולמרט, לא קטלא קניא בפני עצמו בתורת הנאום, נשמע לעומתו כמו פטיפון ישן עם מחט הפוכה.

האם נתניהו צדק


אין מה לעשות, מבאר באוזנינו איש ציבור ידוע לידו הסבנו במסיבה האמורה, לפי כל הסקרים ומצב הרוח העגום במדינה ביבי הולך להיות ראש הממשלה הבאה. זו הסיבה, כך מבאר לנו הפרשן המזדמן, שבכל מקום שאליו הוא מגיע, כולל אירועים חרדים, מקבלים אותו בכל הכבוד הראוי. מי שמוביל בסקרים בהפרשים של עשרות אחוזים מול ראש ממשלה כושל הזוכה לתמיכה של פחות משונה אחוזים, זה כבר לא האישיות שכולם קברו והספידו מספר פעמים.

ביבי הוא כמובן הראשון שיודע זאת (הבן אדם מכור לסקרים כמו הלפרט לקצבאות הילדים) והוא גם נראה טוב בהתאם. מי שראה אותו מסתובב כצל נובל ופנים קודרות במסדרונות הכנסת בחודשים הראשונים שלאחר התבוסה הגדולה בבחירות, ומי שרואה אותו היום בהזדמנויות שונות, דומה לו שהוא צופה בבואה דבבואה של תחית המתים לעתיד לבוא. העיניים בורקות, הכתפיים השחוחות זקופות, והחיוך המלאכותי העבש הפך לטבעי ומשכנע. האם כך נראה כל מי שמבית האסורים יוצא למלוך?

כשנגיע לאותו מקום ולאותה שעה כנראה שנדע.

ביבי, מכל מקום, מתנהג לא רק כראש ממשלת הסקרים אלא כמי שבאמת חושב שהוא הולך להרכיב את הממשלה הבאה. זה לא יקרה עכשיו. ולפי ההתפתחויות הקואליציונית האחרונות אולמרט וחבריו עוד יגררו רגליים עד סוף הקדנציה, אך הסקרים נותנים אינדיקציה אמיתית עכשווית לרגשי דעת הקהל וחרף הפכפכותם הידועה אי אפשר להתעלם מכך שאדם שקיבל בבחירות שנערכו לפני פחות משנה בקושי שנים עשר מנדטים מקבל היום שלושים אחוזי תמיכה שמשמעותן שלושים וששה מנדטים.

אין ספק שלאולמרט יש בכך חלק נכבד. אחרי שמונה חודשים בהם ריסק את כושר ההרתעה הבטחוני של ישראל והפך את נושא העלמותה של המדינה מעל המפה לשיחת היום במזרח התיכון (תנסו להשיג תור לקבלת דרכון אירופי בזכות הסבא או הסבתא באחת השגרירויות בתל-אביב. חצי שנה המתנה לפחות) אנשים מחפשים דמות מנהיגותית חלופית להאחז בה.

אבל זו לא הסיבה היחידה לפופולריות הגבוהה של בנימין נתניהו. עובדה היא שהנ"ל גובר בסקרים גם על דמויות אחרות ששמן לא נכרך בכשלונות הגדולים. שמעון פרס לא מגרד את אחוזי התמיכה בביבי. גם לא אהוד ברק שמדברים בו נכבדות כשר הבטחון הבא. ואפילו לא ציפי ליבני שמשום מה זוכה לתדמית ממלכתית שקולה ואחראית (לא בעיני פקידי משרד החוץ הטוענים שמדובר באישיות אפרורית וחסרת כישורים לתפקידה) . ביבי עובר אותם בסקרים כמו שאופנוע סוזוקי עם מנוע אלף מאה עוקף בקסטל את סובארו האברכים של מזכיר מועצת גדולי התורה.

מה שקורה הוא שלאט לאט חודרת לתודעה הציבורית ההכרה שנתניהו במובנים רבים עשה כאן דברים גדולים. לא בתקופת כהונתו כראש ממשלה, כהונה שהוא עצמו לא זוכר לטובה, אלא בימי המשבר התקציבי הגדול של שלהי ימי האינתיפאדה. פתאום כולם זוכרים את הלחשושים שנשמעו בחלונות הגבוהים על צלילה מסחררת ברמת יתרות המט"ח לכיוון הרצפה (בשלב מסוים אף ביקשה המדינה אורכה מספקי החיטה האמריקאיים למספר חודשים), ועל בנק גדול שנמצא בסכנת פשיטת רגל לאחר שמשקיעים זרים החלו למשוך ממנו השקעות בגלל מצבה הכלכלי של המדינה (לבנקים האחרים היו יתרות שנשמרו לימי סגריר בעקבות מדיניות נבונה יותר של ההנהלה).

גם העובדה כי מלחמת לבנון האחרונה היתה המלחמה הראשונה שלא גררה בעקבותיה הטלת מלוות והעלאות מיסים, למרות שעלותה הסתכמה במליארדים רבים - נזקפת לזכותו של שר האוצר לשעבר. אותו איש רע וגוזר גזירות קשות השאיר אחריו קופה שאפשרה לשר האוצר אברהם הירשזון לסיים את השנה עם עודף תקציבי גדול. כזה שמשדר למשקיעים מחו"ל שיש עוד מה לחפש במדינה ששלושים אחוז מתושביה עונים בסקרים שהם לא בטוחים שתשרוד יותר מעשרים שנה (האמת. גם על עשר היינו מתפשרים).

לאוזניים חרדיות המוחרשות מקול הנהי על הפגיעה בקצבאות הילדים ומקריאות השבר לעזרה למשפחות במצוקה - זה לא ערב לשמוע שנתניהו אחראי לאחד הפלאים של הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים. בעיתונות הכלכלית הנחשבת בעולם מתפרסמים מאמרים רבים המנסים להסביר כיצד דווקא בתקופה של מלחמה קשה, משבר מנהיגות, ואיומים איסטרטגיים מכל עבר, הרי שזרם ההשקעות הפיננסיות בישראל לא פחת אלא גבר. משקיעים מטבעם, כפי שיודע כל קורא עיתונות כלכלית (ובמיוחד את "מדורים" של המקצוען אברהם גרובייס), נוטים לברוח בהקשות מקלדת ספורות מאיזורים של מתיחות מלחמות והוצאות בטחוניות כבדות. כמו שזרמו לכאן עשרים מליארד דולר השקעות של גורמי חוץ הם יכולים, בתוך פחות משלוש דקות, לנדוד לשווקים אחרים. תשאלו את מאות התלמידים החרדים החדשים בקורסים להשקעות הון ומט"ח שחולמים יום אחד להפוך בעצמם למשקיעים כבדים.

אבל אלה לא בורחים, אלא ההפך. קופת המזומנים של אוצר מדינת ישראל מאותת כי גם אם בעתיד יממש אדון אחמניג'אד את הבטחותיו, בנתיים אפשר לעשות כאן קופה יפה מהשקעות הון פיננסיות לפחות לטווח הקצר. כששואלים את וורן באפט, זה שרכש את ישקר בארבעה מליארד דולר קש מני און דה טייבל, הוא ממליץ גם על השקעות לטווחים ארוכים יותר. אנשים כמוהו מסתכלים יותר על נתונים כלכליים ופחות על בטחוניים.

אם קבלת הפנים האמורה לנתניהו באירוע חרדי היא יותר מתופעה חד פעמית, אז כנראה שמשהו מההכרה הזאת חדר גם לתוך מחנינו. בצד הכעס על חוסר החמלה בקיצוץ הכבד בקצבאות הילדים יש אנשים שמתחילים להבין שהתוכנית הכלכלית של נתניהו הושתתה על כוונה אמיתית להציל את משק המדינה ולא נהגתה באיזה מרתף אפל כדי לשבור את חוט השדרה הכלכלי של החברה החרדית. לטומי לפיד היו כנראה כוונות כאלה ומכאן תמיכתו הנלהבת בתוכנית, אבל נתניהו מצידו דיבר אמת כאשר טען שהמדינה נמצאת על סף פשיטת רגל ורק תוכנית כואבת ומייסרת תמנע ממנה להפוך לארגנטינה של שנות השבעים או לזימבאבווה של שנות התשעים.

כתב האישום ממנו לא ינקה נתניהו, לעניות דעתו של כותב השורות, הוא שגם כאשר החלו לצמוח פירות התוכנית הכלכלית ומצב התשלומים של ישראל השתפר פלאים, הוא לא הבין שאפשר לפתוח את היד הקמוצה ולהחזיר את הקצבאות שנפגעו לרמה שאפשר לחיות איתה. הוא עצמו הכיר בכך כאשר סבב בשווקים לפני הבחירות וקלט את גל השנאה נגדו בשכבות שהיו בעבר האלקטוראט היציב ביותר של הליכוד. להוותו הוא קלט זאת רק בחודש האחרון של מערכת הבחירות וכאשר החל לדבר על שינויים שיעשו לאחר הבחירות ההצהרות נפלו על אוזניים לא קשובות.

מי שקלט זאת היה אולמרט הפיקח שמהשלב הראשון של מערכת הבחירות החל לדקלם את סיסמאותיו על רגישות וחמלה חברתית שיופעלו כאשר ירכיב את הממשלה החדשה. לא שזה מה שהכריע את גורל הבחירות שלוא התקיימו עוד כמה חודשים לאחר קריסתו של שרון היו נגמרות בתוצאות שונות, אך בהחלט זה מה שהעמיק את התהום האלקטוראלית שנתניהו כרה לעצמו, ולא בחוכמה יתירה.

אולמרט עוד גרוע יותר


אבל ראה זה פלא. מצבם הכלכלי של האנשים שגדפו את נתניהו בשווקים לא השתפר, יען כי הפריחה והשגשוג הם עדיין בחזקת השכבות החזקות (אם לומר את האמת. במידה מסוימת זה גם שלנו. מי לא נהנה כאשר הוא הולך לרכוש מכונת כביסה או מקרר ומשלם שלושים אחוז פחות מלפני מספר שנים בגין הפחתת המיסים והתיסוף בערכו של השקל הישראלי) אבל השנאה כלפיו במגזר הכללי כמעט כבר לא קיימת. גם בגלל ההכרה בחיוניותה של התוכנית הכלכלית שביצע, וגם בגלל המיאוס הכללי מאהוד אולמרט הנותן לאזרחים תחושה שהם חיים בעגלה שאין מי שאוחז במושכותיה.

דומה, שגם אם צריך עדיין להוקיע את נתניהו על הפגיעה בחלשים הרי שאת תואר האיש המושמץ בנושא זה צריך להעניק לראש הממשלה הנוכחי. כשנתניהו הפעיל את התוכנית הכלכלית הוא עמד בפני שוקת תקציבית שבורה לחלוטין. אבל מה מפריע לאולמרט, עם עודף תקציב של עשרה מליארד שקלים, גם לאחר המלחמה, להקל מעט על המצוקה בהגדלה מסוימת של קצבאות הילדים? על מה התפוצץ המו"מ עם יהדות התורה אם לא על פער של ארבע מאות מליון שקלים שבמונחים לאומיים הם באמת כסף קטן.

אבל לאולמרט , האיש חסר האג'נדה הידוע, זה ששבוע אחד מכריז שאין עם מי ועל מה לדבר, ושבוע לאחר מכן כבר משתלהב בהכרזות על פשרות טריטוראליות נרחבות, יש בכל זאת אג'נדה מוצקה אחת, והיא נמצאת בתחום החברתי. איך הוא אמר באחת הגיחות הספורות שלו לחדר המשא ומתן עם יהדות התורה לפני מספר חודשים. אנחנו באופן עקרוני לא נחזור למצב של קצבאות ילדים גדולות. את התוספת שבכל זאת הסכים לתת הוא ביקש להגדיר במענק קואליציוני מיוחד שלא יכלל בחוק הבטוח הלאומי.

אפרופו בטוח לאומי. השבוע הופיעו נציגי המוסד בפני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת והציגו נתונים המלמדים כי בענף קצבאות הילדים הצטברו בשנתיים האחרונות רזרוות של חמישים וחמשה מליארד שקלים. מתוך זה לא מסוגל איש העטים המהודרים והחיים הטובים לשחרר את מליארד וחצי השקלים הנדרשים למתן תוספת מינימלית של שבע מאות וחמישים שקלים.

אין כמובן כל בטחון שנתניהו היה עושה זאת לו היה מכהן היום כשר האוצר או ראש הממשלה. יתכן בהחלט שדווקא הצלחת התוכנית הכלכלית היתה דוחפת אותו להמשיך בה ביתר עוז, אבל אם אין כבר הבדל בינו לבין אולמרט בתחום החברתי, אז בוודאי כבר עדיף מי שלפחות הציל את המשק בשעת צרה מאשר זה שבתשעת חודשי כהונתו לא עשה דבר וחצי דבר לטובת המדינה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!