מישהו מבין מה קורה כאן?

לנוכח האירועים המתחוללים בארץ בעת האחרונה, מיטלטלים האנשים השפויים, שעדיין נותרו כאן, בין שני רצונות קוטביים. רגע אחד אתה מתמלא דחף אדיר לצאת לרחוב ולצעוק, פשוט לזעוק, אבל מיד אתה מבין שהזעקה הזאת לא תועיל, ואז אתה רוצה להתנתק לגמרי – לא לראות, לא לשמוע, לא לקרוא ולא לדעת. אלא שגם הטמנת הראש בחול היא פתרון עלוב למדיי.

בני-אדם נורמליים אינם מסוגלים להבין כיצד מדינה שלמה עומדת חסרת-אונים מול ארגוני טרור שמשטים בה ופוגעים בביטחון אזרחיה. דפוס ההתנהגות דומה לגמרי בין לבנון לבין רצועת עזה. כאן וכאן פוגעים המחבלים בריבונותנו, נכנסים לשטחנו, חוטפים חיילים, משגרים טילים על ערים ויישובים – ואנחנו מגיבים בהססנות, בבלבול, בהעדר נכונות אמיתית להילחם כראוי, ולבסוף ששים לקבל איזו הפסקת-אש זמנית בתנאים משפילים.

ייאוש מסוכן

התנהגות הממשלה גורמת לציבור לחוש ייאוש עמוק, וזה הדבר המסוכן ביותר. עם-ישראל עמד במבחנים קשים, ובעזרת ה' הצליח להתגבר ולנצח, כי היו בו אמונה ותקווה. ברגע שהציבור מאבד את התקווה ומרגיש שאין הנהגה ואין דרך – הוא עלול לקבל כל מה שנראה כבדל של סיכוי. כמו אנשים מיואשים שפונים לרופאי אליל ולעושי קסמים למיניהם, מתוך תחושה שכבר אין להם מה להפסיד.

אין דרך אחרת להסביר את נכונותה של הממשלה להסכים להפסקת אש עם ארגוני הטרור ברצועת עזה. ועדות החקירה, שחוקרות את המלחמה האחרונה בלבנון, עדיין עוסקות במחדל החמור שאפשר לחזבאללה להתחמש ולהתעצם בלבנון באין-מפריע, במשך שש שנים, וכבר אנחנו חוזרים על המחדל הזה ברצועת עזה.

ראש השב"כ מתריע זה זמן רב על הכמויות העצומות של אמצעי לחימה שזורמות לרצועת עתה אחרי ביצוע ה'התנתקות'. אין צורך במידע מודיעיני חסוי כדי לדעת זאת; הדברים גלויים וברורים לכול. ומה אנחנו עושים? כובלים את ידינו בהפסקת-אש מטופשת ומניחים לנשק לזרום לרצועה באין מפריע, כדי שבבוא העת נותקף בעוצמה שלא ידענו כמותה.

אנחנו חוזרים על אותה איוולת ככלב שב על קיאו. בימי מלחמת ההתשה הסכמנו להפסקת אש עם מצרים, על-אף האזהרות כי המצרים ינצלו אותה לקידום טילי הנ"מ אל אזור התעלה. את המחיר הכבד שילמו טייסי חיל-האוויר במלחמת יום-הכיפורים. התפתינו לקבל את הסכמי אוסלו אחרי שהתעייפנו מאינתיפאדה של אבנים. את הרגיעה ניצלו הערבים להזרמת כמויות אדירות של רובים וחומרי חבלה לשטח, ואת המחיר שילמנו בגל הטרור הנורא שפרץ בראש-השנה תשס"א.

אחר-כך חזרנו על אותה שגיאה בבריחה המבוהלת מלבנון. כמה שנים התרברבו אדריכלי הנסיגה בשקט השורר בגבול, עד שנוכחנו בקיץ האחרון כיצד ניצלו המחבלים את שנות השקט, וכיצד נהפכו לאיום אסטרטגי על כל צפון הארץ, עד חדרה. עכשיו לא צריך לחכות שש שנים. בתוך זמן קצר בהרבה תיהפך רצועת עזה לאיום אסטרטגי על כל הדרום, ואנחנו נופתע, כרגיל, ונשאל את כל השאלות הנכונות, רק באיחור.

נותר רק להתפלל

קשה להחליט כיצד להתייחס לרמות כאלה של איוולת. זה לא-נורמלי כל-כך, עד שכבר אין מילים להסביר ולשכנע. אין מנוס מהמסקנה שזה משהו מלמעלה – פשוט מכים אותנו בסנוורים. נוטלים מהאוחזים בהגה את שארית הבינה, עד שכל העם מרגיש כי הוא נמצא בספינה שאבד קברניטה.

הסכנות האורבות לפתחנו במציאות כזאת חמורות כל-כך, שאין לנו גם רשות לשקוע בדיכאון. מכיוון שבדרך-הטבע לא נראה שיש בידינו הרבה לעשות. אין לנו אלא להתפלל לאבינו שבשמים, לזעוק ולהתחנן, להתחזק באמונה ובתורה ובמצוות, ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

המאמר מתפרסם בגיליון 1039 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!