כעת נזכרתם?

כשהיא הולכת אחר מיטתו של גדול, התגייסה התקשורת המגזרית לקיים את מאמר הכתוב "אחרי מות קדושים, כתוב"!

בניגוד לקלישאה השגורה, את הפיסוק בפסוק המשובש, יש לשים במקרה דנן אחר המילה קדושים ולא לפניה, שכן על גדלותו האדירה של הגרא"י ולדנברג זצ"ל, בעל מחבר 'ציץ אליעזר', שנתבקש השבוע לישיבה של מעלה, לית מאן דפליג. גדולתו ובקיאותו בכל מכמני התורה, ועומק פסקיו והיקפם, נפרשו השבוע לפני קוראי השבועונים החרדיים, אלו שלא זכו מעולם ליטול לידיהם את ספריו, שלא לדבר על להסתופף בצילו.

קטונו מלשוח בגדלותו, ולמען לא נחטא במקלדתנו נבהיר את הפשוט ונהיר: לא באנו לחלוק ציונים לתורתו.

אלא שלאחר ההקדמה הנדרשת אי אפשר שלא לתמוה תמיהה רבתא לנוכח התנהלותה של התקשורת החרדית, הביטאונית ובעיקר זו השבועונית: הכיצד בדור עני שכזה זוכים הקוראים לעמוד על דמותו של ענק שבענקים, גדול שבגדולים, חד מקמאי החי בתוכנו, רק לאחר פטירתו? היאך לא שמענו את שמעו על גבי גיליונות של אותם אלו המתיימרים לשמש כשופרם של מצוקי ארץ וכמביאי דברם אל הציבור כולו?

ואם העיתונות הביטאונית/מפלגתית יכולה (אולי) להתחמק בתירוץ המפוקפק של נפקדות ממועצת גדולי התורה של התנועה, נהרא נהרא ומועצתיה, הרי שלזו השבועונית, זו הטוענת לכתרה של עיתונות בלתי תלויה, המשמשת כשופרם של גדולי ישראל די בכל אתר ואתר, לא שמורה אף התואנה הרפה.

כותבי השבועונים חשו, כך נראה, במבוכה, וכאמתלא שאינה מחזיקה מים נאחזו בהצטדקות של "סירוב הגאון להחזיק טובה ולדרוש כבוד לעצמו, יושב בסתר" (נתן וייס, 'משפחה').

וכאן שואל הבן: וכי לא לשם כך באו לעולם אותם עיתונים ושבועונים? והלא, לפחות על פי המתואר לפנינו חדשות לבקרים, כך הוא מנהגם של גדולי ישראל באשר הם - "לברוח מן הכבוד" ולהימלט הימנו - ולשם כך בדיוק, על כל פנים לפי המסופר לנו כל הימים על ידי עורכי וכותבי העיתונים, נועדו הביטאונים והעיתונים, להראות לפני הציבור את מוריו ורבותיו בבחינת "ויהיו עיניך רואות", ולקיים את הסיפא של מאמר חז"ל "הכבוד רודף אחריו" - להביא את כבודם, כבוד התורה, לעיני הציבור כולו.

אלא שמסתבר כי לשבועונים פירוש משלהם למאמר חז"ל. כבוד התורה, כך דומה, רודף אחרי הראויים לו, רק אם יש עסקן או שניים, הדוחפים את הכבוד בכיוון הנכון, ודואגים לעדכן את עורכי, כתבי וצלמי העיתונות, ובעקיפין את ציבור שלומי אמוני ישראל כולו.

על אחת כמה וכמה, נכונים הדברים שבעתיים כשדעותיו של בעל 'הציץ אליעזר' נאמרו גם נאמרו, אך משום מה, בחייו לא הושמעו. וכ'יתד' ועוד לקרא, ניתן אך השבוע לקרוא את הפתיחה ל'ציץ אליעזר' חלק ה', העוסקת בענייני שעה - המאבק ברפורמים, האקטואלי עד מאוד בימים אלו של טרום פסיקת הבג"ץ (ראה לקמן). הוי אומר, נשמעו דבריו, אך לא בחייו.

תחת הכותרת "המימסד כיבד את רצונו", מסביר העיתונאי דוד ברמן במגזין 'שעה טובה' (שאינו ממסדי אף הוא), על קצה המזלג, את פשרה של תופעת ההסתרה התמוהה, ויותר משהוא מסביר, הוא מכה על חטא:

"ימינו הם ימים ממוסדים מאוד, ובשל המיסוד לא זכינו לקבל את מה שראוי היה לקבל מדמות כמו בעל ה'ציץ אליעזר', דבר שבא לידי ביטוי גם בדיווחים – ובהיקף הדיווחים – על פטירתו של הגאון שלא עסק בענייני ציבור ולא היה חבר באף לא אחת ממועצות גדולי התורה". גילה טפח וכיסה טפחיים.

אחרי מות קדושים, ראוי לה לעיתונות החרדית, לבכות את לכתו של גדול, בשם הציבור כולו שלא זכה להכירו. ולוואי שמכאן ולהבא יסיקו היושבים על מכבש הדפוס את המסקנה המתבקשת ויביאו את דבריהם, משנתם ותמונתם של גדולי ישראל, באשר הם שם.

עונת המלפפונים החמוצים


בעונת מלפפונים שגרתית, ניתן היה להתייחס בסלחנות למחזורו של אותו מלפפון, שלוש פעמים שחור על גבי אותו גיליון. פרשיית פרץ-אולמרט חוזרת על עצמה בווריאציות שונות (בסמנטיקה ולא במהות), בכתבותיהם יוסי אליטוב, י. מיתר וארי סלומון בעיתון 'משפחה'.

הקורא הסביר היה מסתפק, מן הסתם, בפרשנותו העשויה היטב (הן כשלעצמה והן ביחס לעמיתיו למערכת) של אליטוב, שכמיטב המסורת, מטבל את הסלט הפוליטי כדבעי.

דא עקא, וכשבשבועון המתחרה מוגשים פירות עסיסיים להנאת הקוראים, הופך המלפפון הממוחזר, לחמוץ משהו.

שלוש הכותרות המגזריות שמספק ריבלין בעיתון 'בקהילה' מוכיחות, כי אירועים נוספים התרחשו השבוע, לא רק בחזית הארצישראלית, אלא גם בבית פנימה. ניסיונו של הגר"ש עמר לטרפד את פסיקת הבג"ץ הצפויה עלינו לרעה בעתירת הרפורמים, הוא נושא אחד מיני שלושה. "מדובר", כותב ריבלין, "בעתירותיהם של י"ג גויים שעברו טקס דמוי גיור רפורמי בישראל, הדורשים להכיר בהם כיהודים לכל דבר ועניין... מי שיכתוב את הפסק לא יהיה נשיא בית המשפט היוצא אהרון ברק, שרק לאחרונה קיבל תואר של כבוד מהתנועה הרפורמית. זה היה מספיק פיקח להעביר את התיק לשופט אחר לכתיבת הפסק הסופי קודם שיגלה טלפיו ברבים בקבלת תואר כבוד. לגופו של פסק, זה כמובן לא ישנה. רוחו של ברק שורה על העתירה מאז תחילת הפרשה".

בשלב זה עובר ריבלין לתאר כיצד "בעקבות אדישות המפלגות החרדיות פנה הגר"ש עמאר ישירות לממשלה במסלול עוקף מפלגות והגיש הצעת חוק משלו, כשבישורת האחרונה, מטרתו הסופית של הראשל"צ, להביא להנחתה של ההצעה על שולחן הכנסת, לכל הפחות כהצעת חוק פרטית, דבר שלדעת משפטנים עשוי לעצור את פסיקת הבג"ץ הצפויה, העלולה למחוק כליל את שרידי צביונה היהודי של המדינה".

ואין מדובר בכותרת המגזרית היחידה שמוחמצת ב'משפחה'. שתי כותרות נוספות מפוספסות. אחת עוסקת ב"צרות של עשירים" – שבעים מיליוני השקלים עמם "תקועה" יהדות התורה מבלי יכולת (או שמא, רצון) להעבירם למטרות אליהם יועדו. הכותרת השנייה עוסקת בהחלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לקבוע סף חסימה של שני מנדטים ברשויות המקומיות, כשהמשמעות: עשרות נציגים חרדים שיאבדו בקדנציה המוניציפאלית הבאה את מקומם.

הדיווח יפה להם לידיעות חדשותיות אלו, אך ב'משפחה', העדיפו משום מה לשוב ולטחון את אותו "מלפפון".

ירקנים בע"מ


ובסימטריה מתבקשת, כשחדשות הופכות למלפפונים, הכתבים הופכים לירקנים. לדידם של כתבי העיתון המתחרה, לא זו בלבד שנושא פנייתו של הרה"ר שאף נידון בתקשורת הכללית במהלך השבוע לא ראוי להתייחסות, אלא שהמעט שזוכה לאזכור, ההודעה על החלפתו של ברק בשופט אחר, אף הוא מבוטא בגמגום.

מחד, תלונתו של מרדכי אייזנברג, יו"ר התנועה להגינות שלטונית נגד השופט ברק, מוזכרת על ידי משה גוטמן שלא במקומה. תחת הכותרת "מתנת הפרידה של ברק", מדווח גוטמן על פסק הדין התקדימי שניתן השבוע והורה למנהל מינהל האוכלוסין להכיר ב"בעלי הגאווה" כנשואים לכל דבר ועניין. אלא שגוטמן, כמערב מין בשאינו מינו, נראה כמחבר בין שני הדברים, כביכול עסקה תלונתו של אייזנברג בעתירה האמורה בכתבה, בה בשעה שתלונתו של אייזנברג עסקה בעתירה אחרת שפסק הדין טרם ניתן בעניינה. גוטמן שלא בהגינות, אף אינו טורח לציין כי ברק הוחלף בסופו של דבר בשופט אחר.

וכאילו כדי לעשות סדר בבלגן, מן הצד השני (של העמוד), תחת הכותרת "דוקטור ברק הוחלף בנאור" מביא אהרון גרנות את הסיפור במלואו ומציין כי תלונתו של איזנברג הביאה להוצאתו של ברק מההרכב.

לרוכשי העיתון לא נותר אלא לקוות כי לקראת השבועות הקרובים, יצטיידו העורכים והכותבים בירקות קצת יותר טריים.

"והתאלמת"


רבות דובר ונכתב, בטור זה ומחוצה לו, על תופעת האלימות ה"הפגנתית", בתוככי החברה החרדית. אם בפרשת הפגנות הגאווה היו שייחסו זאת ל"נוער שוליים" והתעלמו מנתינת הכשר לתופעה בקריצת עין, הרי שהנשק הבלתי קונבנציונאלי בו נעשה השבוע שימוש ב"אם הישיבות" הוכיח כי גם "בחורי ישיבות שבמפגינים, אינם מלאי מצוות כרימון".

על אף זאת, ויש שיאמרו – בצדק, ביכרה העיתונות החרדית (כמעט) ללא יוצא מן הכלל, לנקוט בדרך של "והתאלמת" למול האלימות הגואה, ולגלגל את פצצת הנפל הלאה, לפתחם של אחרים, כאלו שאינם חוששים מאימת מטעניהם של "המחבלים".

היוצא מן הכלל שהעלה את הנושא שחור על גבי גיליון, "בנחישות וברגישות" כדרכו, הוא הרב משה גרילק.

עבור מי מבין הקוראים שעיינו במאמר הנפלא, דומה שאין צורך להכביר במילים, מה עוד שתמונה אחת שנלוותה לטור, בה נראה "סרט הזירה" המשטרתי בהיכל הישיבה שווה אלף מילים...

הכסף יענה את הקול


ייתכן ובזמנים שבשגרה, כשהקשרים של "הון-שלטון" אינם אופפים את מערכת העיתון, היו זוכים קוראי 'בקהילה' לקרוא במדור 'דעות' את מאמרו רב הרושם של יוסי שריד ב'הארץ', תחת הכותרת "במדינת גאיידמק".

בדלא איכשר דרא, יכלו קוראי העיתונים והשבועונים החרדיים להסתפק בכתבותיהם ומאמריהם של אריה זיסמן ור. צביאלי ב'יתד', דוד רוזן ב'שעה טובה', צמד האחים אייכלר ר' ישראל ב'משפחה' ור' יעקב ב'קו עיתונות' (מומלץ), שתיארו, איש איש לפי כבודו ורהיטותו, את סאגת הגאיידמק שעוברת על מדינתנו.

והנה, יוצא דופן בהתייחסותו הוא מאמרו של דודי זילברשלג, מו"ל 'בקהילה'. "עדיין לא נאמרה המילה האחרונה", כותב המו"ל, "על הסכנה הקיומית אליה נחשפנו בגינו (של ארקדי), ה'סכנה לדמוקרטיה'. זו למעשה הגדולה שבסכנות. השלטון הנוכחי הכרוך בטבורו אל ההון, עלול לאבד את ההגמוניה, כי הון המחולק בנקל ללא תמורה וללא מעורבות הדוקה בין הון לשלטון, מסכן את המציאות הקיימת, הוא עוד עלול לגרום לאובדן השלטון".

בשלב זה מתאר המו"ל את נדיבותו כי רבה של ארקדי במשך שנים: "הוא אינו יורד ללחוץ ידיים והוא חש מבוכה רבה מול האהבה העממית שעוטפת אותו בכל מקום בישראל", כותב דודי בנימה אישית ומוסיף באותה נשימה: "למען הגילוי הנאות עליי לחשוף את תמיכתו המסיבית, בפרויקטים של 'מאיר פנים כוח לתת'... רשימת הפרויקטים המדגמית הקשורה למעורבותי האישית מדברת בעד עצמה", מסיים המו"ל ומקנח בתוספת חנופה: "בשיחה שהייתה לי עמו שאלתי את ארקדי אם הוא חש פגוע או נבגד. השיב ארקדי, 'אני פועל בשרות העם ולמענו, ממש לא חשוב מה הפוליטיקאים מגיבים. אני נחוש להמשיך ולסייע בכל חלקי הארץ וכעת ביתר שאת בשדרות, בתחומי חיים, חינוך רווחה ובריאות'".

כ"מדינה ועוד למו"ל" מצטרף גם העיתונאי אשר מדינה לחגיגה, כשהוא קובע בטורו 'לך תבנה מדינה' כי "מותר לנו להניח, כי אחרי הכל, יש בו גם חמלה ואכפתיות", ה"בו" האמור אינו אחר ממיסטר גאיידמק, שתמונתו, כמנהגם של אוהדים, מרוחה במרכז הטור על רקע הדשא הירוק באצטדיון טדי. ומי מהקוראים שמקשר בין הגיגיו של המו"ל למסקנתו של איש 'מדעי המדינה', עושה זאת על דעתו ואחריותו בלבד.

הנה כי כן, על אף הגילוי, הנאות כשלעצמו, אי אפשר שלא לתמוה בקול לנוכח הפיכתו של עיתון, לכלי שרת בידי בעליו, המו"ל. שהלא, הכל יסכימו (חוץ מזליברשלג, כמובן), כי לאחר הכרזתו של הגאיידמק השבוע כי 40 מנדטים וראשות הממשלה בכיסו תוך שלושה חודשים, אך תמים ישווה לתרומתו ההרואית תדמית של היפוך המעורבות ההדוקה של "הון ושלטון", כפי שעושה זילברשלג במאמרו. באספקלריה אובייקטיבית טהורה, קשה לחשוב על דוגמא טובה יותר לניסיון של קניית שלטון בהון. בצד דברי השבח לפילנטרופ , לא ייתכן שנסתמאו עיני זילברשלג מראות. ובעצם, כשהכסף מדבר, ייתכן גם ייתכן.

ואין זו הפעם הראשונה בה הופך העיתון לאמצעי מקדם אינטרסים פרטיים של בעליו. כזכור (או שלא) התרענו עוד בתקופת המלחמה על פרסומן הבלעדי של עמותות החסד שבבעלותו, בה בשעה שעמותות נוספות, שתמכו לא פחות, לא זכו לאזכור כלשהוא מעל דפי הגיליון.

אך השבוע, בהקשר צורם קצת פחות, מופיע במדור "המילון" של בנימין גרנות. ראיון 'אל"ף בי"ת' עם משה יוסף לבקוביץ, מנכ"ל ארגון החסד 'מאיר פנים'.. שמו של זילברשלג מפואר ומרומם, כמו גם מפעליו, כש'אל"ף בי"ת' של גילוי נאות, על היותו של המקולס בעליו של העיתון, חסר מן הספר.

זה מכבר היה צריך מישהו צריך ללחוש על אוזנו של המו"ל בעל העמותות: מעשיך יפים ונאים, אך בינם לבין העיתון הבלתי תלותי שברשותך, יש ליצור הבחנה ברורה והפרדה מוחלטת, על אחת כמה וכמה כשמדובר במאמר מרכזי, לו מיוחסת הכותרת היומרנית "על דעת הקהילה".

ולמען הגילוי הנאות מבהיר כותב השורות בשולי האמור, כי מעולם לא שהה בבית מלון על חשבון הפילנטרופ, ושומו שמיים, אף אין הוא נמנה על קהלא קדישא הדין דאוהדי ביתר ירושלים.

קצרים:


• ימות ה"משיח לא בא"... - "מגעים לקראת פיוס היסטורי בין חצרות בעלזא וסאטמר", זועקת הכותרת ב'משפחה': תחת כותרת המשנה "ימות המשיח בבעלזא-סאטמר"? כותב העיתונאי ירוחם לנדסמן: "ידיעות המתקבלות מחצרות בעלזא וסאטמר מדברות על שיחות ותקווה שהגיסים מבעלזא והמר"א מסאטמר יקיימו פגישה היסטורית לאחר שנים רבות של מתח בין החצרות". מן הצד השני, כתב 'בקהילה' יעקב רייניץ סקפטי למדי בקובעו: "מסתמן, לא תתקיים פגישה עם האדמו"ר מבעלזא". "ימות המשיח", הגדיר זאת לנדסמן, ובסיכומו של שבוע בו לא נפגשו השניים, לא נותר אלא לצטט את דברי המשורר "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן".

• האולטימטום שפג תוקפו – "הסאגה סביב ראשות ועדת הכספים לא תמה. יו"ר הקואליציה אביגדור יצחקי שמנהל לאחרונה קמפיין להדחת ח"כ ר' יעקב ליצמן מראשות ועדת הכספים, החליט להציב תאריך ברור להדחה, במידה ויהדות התורה נשארת מחוץ לממשלה: ח' בכסלו, זהו היום שבו יאלץ ליצמן לעזוב את התפקיד", כותב הפרשן יוסי אליטוב ב'משפחה'. יאלץ דיקא, שכן לדידו של אליטוב תאריך פקיעת האולטימטום טרם בא לעולם. לדידו של אליטוב אמרנו, שכן לעומתו הפרשן יעקב ריבלין מ'בקהילה' כותב כי "אולטימטום עשרת הימים שהציב אביגדור יצחקי מסתיים בלא כלום, היום"! (יום ה'. א.מ.). מתקוטטים השניים? יבוא השלישי ויכריע ביניהם! בעיתון 'שעה טובה' מתפרסם מכתבו של ליצמן לראש הממשלה ככתבו וכתצלומו. מהמכתב עולה בבירור כי האולטימטום בן עשרת הימים החל ביום ב' כ"ב חשון. חישוב פשוט מעלה כי ידו של ריבלין על העליונה. האולטימטום לא יפקע בתאריך ח' בכסלו, אלא פקע גם פקע, עשרה ימים לאחר שהחל, בתאריך ב' בכסלו. ולא התאריך עיקר, אלא ה"מעשה".

• קו פנימי – התחבורה הציבורית במגזר החרדי הועלתה השבוע על ראש שמחתו של ביטאון המודיע. אלא שבאורח פלא הוזמנו ל"רב שיח" שהתקיים בין בכירי משרד התחבורה ומערכת המודיע, אך ורק נציגי "אגד" ו"דן". עניינם של עשרות אלפי תושבי הפריפריה החרדית שנאלצים לסבול מידי יום ביומו מחברות האוטובוסים 'אגד פלוס תעבורה', 'ביתר תור' ו'סופרבוס', לא מוזכר אף לא ברמז בכל מהלך ה'רב-שיח'. לו הייתה מוקמת קריה גוראית לרפואה באחת מן הפריפריות, היה ה'דו-שיח' נראה קצת אחרת. תשאלו את פינדרוס...

• גמלאי הכנסת- מישהו צריך לעדכן את עורך מוסף 'ממונות' של 'משפחה', שהתקיימו במדינה בחירות לאחרונה. שבועיים אחרי שהתפרסמה בשער המדור תמונתו של יוסי שריד ואחרים, באולם המליאה, תחת הכיתוב "ההצבעה בכנסת, השבוע" ,מתפרסמת לה השבוע תמונתה של ועדת הכספים. ומי מופיע הפעם בתמונה? לא אחר מיחיאל חזן האיש והמוח (שנותר במחסן), איש הכנסת הקודמת, כמובן. הוא אשר אמרנו, מישהו צריך לעדכן, הן את העורך והן את מאגר התמונות של המדור, ויפה שבוע אחד קודם...

• חרדים לחזית - רבים מכותבי המגזר דיווחו השבוע משדרות המופגזת, מי מהבית ומי מהשטח, אך דומה שמעל כולם התעלתה כתבתו של בצלאל קאהן מ'יתד נאמן' שהעניק זווית קצת שונה לפרשה כולה. מה שנראה ברגע ראשון של קריאה ככתבה ביטאונית טיפוסית על חיי הקהילה ובית הספר התורני בשדרות, הופך עם דפדוף הדפים לסיפור חיים אותנטי של קהילה חרדית בעיירת ספר. הקורא החרדי חש לפתע הזדהות לא רק עם דודו נער בר המצווה בשדרות, אלא גם, שלא לומר בעיקר, עם אחיו ובשרו בני הקהילה החרדית בעיר. וכל הפורט על נימי הקורא בעיתות צרה ומצוקה, הרי זה מצול"ש.

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!