'בין השורות' מאשים

באקט של הודאת בעל דין, שכמוהו כמאה טורים, נחשף הקורא החרד לנפתולי דרכיה של העיתונות החרדית, זו המתיימרת להגדיר עצמה כבלתי תלויה וכספקית מידע אובייקטיבי להמונים.

ואין מדובר רק בחד צדדיות בה נקטה התקשורת החרדית אך בשבוע החולף, מבלי לתת את הדעת ואת הדין על תוצאותיו הקשות של המאבק חסר הפשרות. אם בזאת בלבד מדובר היה - החרשנו, שהלא את תפקיד זועקי ה"אמרנו לכם" מעולם לא בקשנו.

אלא שלהתעלם מהנימה העולה 'בין השורות' של הגיגי כותבי המגזר אי אפשר. דף אחר דף נחשפים קוראי השבועונים למציאות עגומה של התגייסות והובלת אג'נדה להמונים, ואם עד עתה סברנו לתומנו, כי השבועונים הבלתי תלויים, לא נועדו להטות אלא לספק מידעים, באו עיתוני סוף השבוע והוכיחו כי איננו אלא טועים.

"בכיר בעדה החרדית" כותב יעקב רייניץ מ'בקהילה', "העריך כי מה שחולל את המהפך היו הכותרות הראשיות של השבועונים החרדיים, שבניגוד לשאר השבועות לא עסקו הפעם בפוליטיקה החרדית, אלא דיווחו אודות צעדי המחאה האמורים לצאת אל הפועל בשבוע הקרוב. אחרי שהגפרור הוטל לרחוב החרדי (ומי בין המטילים?!, א.מ.) לא הצליח שום גורם לכבות את להבת המחאה".

בכתבה אחרת, מתאר רייניץ את "ההכנות והתכנונים שנמשכו על פני ימים ולילות זה כמה חודשים", כפי שמספר אחד מראשי 'צוות המהומות'. "לקחנו על עצמנו פרוייקט לגייס את כל הציבור, החל מהקנאים ועד לפעילי הימין הדתיים, נגד המצעד. ישבנו עם מומחי פרסום והובלנו מסע פרסום על-ידי מודעות רחוב. דאגנו לכסות את קירות ירושלים נגד המצעד. אט אט העניין נכנס לתודעת הציבור".

ואת אקורד הסיום הצורמני, גם אם בסוגריים, ניתן לשמוע בין השורות של טורו של יעקב ריבלין: "כעת ניתן לגלות", כותב ריבלין (בסוגריים, כבר אמרנו?), "שהמשטרה שיתפה פעולה עם גורמים תקשורתיים חרדיים במטרה ליצור אווירה שתוביל לביטול המצעד".

הנה כי כן, אם עד עתה סברנו שתפקידם של השבועונים, להבדיל מהביטאונים, הנו לדווח על תמונת המצב הנכוחה, באים הכתבים ומבלי משים מודים בכך שמעלו בתפקידם זה. תחת לדווח ולשקף נכונה את המתרחש ביכרו העיתונים, ולו מנקודת מבטם: "לחולל את המהפך". תחת לעמוד על המשמר ולהבחין בין קול העולה מבין המון, לקול הנרכש בדי פרסום וממון, הפכה העיתונות למשת"פית למומחי הפרסום, ודאגה, בדרכה שלה, "לכסות את קירות ירושלים, במודעות רחוב".

חטא חטאה ה'שבועונות' החרדית בכך שלא שיקפה את האווירה, אלא הביאה ליצירתה, בין כעושה דבר הפרסומאים והעסקנים ובין כמשת"פית של פיקוד המשטרה.

דא עקא, ובעוד ליצירת האווירה העולה מבית מדרשם של מעתיקי השמועה הביטאוניים, יש אב ואם, לכל הפחות במוצהר, בדמותם של גדולי ישראל, הרי שלשבועונים ואג'נדתם, חיים משל עצמם. ברצותם יובילו העיתונאים, ברצותם הפרסומאים ובשעת הדחק אף המפקדים.

ובדרך החתחתים של העברת המסרים ויצירת האווירה, הותרה לגמרי הרצועה. כשהתקשורת מגויסת, גם לקולותיהם של כ"ק האדמו"רים מגור, מבעלזא ורבני חב"ד (ראה ערך שתיקת 'המודיע', 'המחנה החרדי' ו'כפר חב"ד', שלא דווחה בשעתה) הגראי"ל שטיינמן (ראה דעתו שלא פורסמה במועדה) ועוד רבים וטובים, ובכללם נציגינו החרדים "שוברי השתיקה" (ח"כינו רביץ וליצמן) שמשום מה, נסתמו פיותיהם ב"שבוע שחל בו", לא נמצא מקום על גבי הגיליון. וכך במגמה ברורה של יצירת אווירה, הותרה הסתרת הדעה. לקיים מה שנאמר 'ומלאה הארץ דעת מפגינים, כמים למכת"ז מכסים'.

השד האלימותי


אחר שכלאחר יד, שוחרר מבקבוקו, בלא ששולמו אף דמי פיקדון, השד האלימותי, בשלהוב יצרים ובתיאורי נינג'ות וראיון ראשי צוותים, הגיע עיתה של הכאה על חטא, ולא על חזה העיתונות גופה אלא על חזה זולתה - המחנכים, העסקנים. כולם כולם. אך לא העיתונאים.

את מחיר ההתלהמות ותיאורי הגאווה, פורטים אחד לאחד בכירי כותביה של העיתונות החרדית הבלתי תלויה.

ב'משפחה', י. מיתר במאמרו 'מכת צפרדע', משה גרילק תחת הכותרת 'לחזור לישיבות', וישראל אייכלר בכותרת (המקורית) 'דרוש מטהר אוויר', מתארים/מטהרים איש איש וסגנונו, את ריח הבושה ותחושות המבוכה האופפים את שלומי אמוני ישראל, ביום שלאחר הצעדה שכשלה. כחכמים שלאחר מעשה מתארים הכותבים את הקרע ושברון הלב "אל מול החשיפה הנוראה שזכתה לה תרבות סדום ועמורה".

גם בשבועון המתחרה 'בקהילה', בצד תיאורי מעשי הגבורה ההרואיים של מציתי הפחים וזורקי האבנים ("את הבלוקים גמרנו כבר במאה שערים..."), מודגשות הקינה, הבכי והנהי. "אוי מה היה לנו", מבכה חיים גרינבוים במשנה יצירתיות (ולשבחו של הכותב ייאמר, כי לעולם נזהר הוא, ולא רק בעיתות פופוליזם, מלהיגרר לקו קיצוני ומתלהם): "תלמידי תלמוד תורה וילקוטים על גבם, בחורי ישיבות קטנות עם כובעים וחליפות, נסחפו אחרי פרחחי הרחוב המתפרעים והמשתוללים ללא כל רסן. אהה! אהה! איך עלתה כזאת בימינו? אוי לעיניים שכך רואות".

"אנשי החינוך אייכם", מחרה מחזיק הרב ישראל וייס, וכ'רייניץ ועוד לקרא' מוסיף גם 'הכתב המדליק', זה שכל פח שרוף לא אניס ליה, ובמאמר שכולו סתירה פנימית, מתפתל בין ניסיון להסביר את מאסת דיווחיו מלאי העיזוז והגבורה המלחמתית, לבין מתיחת ביקורת והפנמת כשלי המערכה, בעיקר בכל הנוגע לחילול תומתם של ילדי ישראל, צעירי הצאן.

רק את השאלה המתבקשת מאליה, איש לא מעלה. מה היה חלקנו כעיתונאים בליבוי התבערה, שלא לומר בהצתתה. בהטלת הגפרור הבוער, הודה מי שהודה, ראה לעיל, וגם אם לא כהכאה על חטא בכיכר העיר, שומה היה על העיתונאים, במסגרת ניתוח כשלי המערכה והסקת מסקנות לקראת המלחמה הבאה שמן הסתם בוא תבוא, במוקדם ומי ייתן שבמאוחר, ( והס מהזכר 'ועדת חקירה'...), לתת את הדעת על הפזיזות והנמהרות, על חוסר ההיצמדות לעובדות, ועל ההליכה בנתיב הפופוליסטי של ליבוי היצרים, תוך התעלמות מגישתם של מתונים ואחראיים.

פרוש מעסקי המליאה


יש מעתיקי שמועה, ויש... משכתביה... במדורו 'פוליטיקה' מוציא תחת קולמוסו הכתב הפוליטי ר. צביאלי, משפט שכל כולו לא בא לעולם אלא מפיהם של "משכתבי השמועה". בסוקרו את סדר יומה השבועי של כנסת ישראל, שעסק בדיוני התקציב, עומד צביאלי על תופעת אי ניצול התקציבים החברתיים שאושרו על ידי הכנסת בתקציב המדינה. "הרב מאיר פרוש", כך על פי צביאלי, "התייחס לנושא במהלך דיוני התקציב".

פרוש, ואין ח"כ מלבדו. לא ליצמן "האיום", לא "ילדי הלפרט" שעלו שוב ושוב על סדר היום, ובאופן מתמיה אף לא ח"כי הביטאון גפני&רביץ שנאמו וקראו קריאות, כעשרים פעם במצטבר ללא לאות (ואל תשאלו מי יותר ומי פחות, אין זה המקום לחיסול חשבונות), לאיש לא נמצאה הבמה הנאותה, זולת הח"כ הירושלמי שהגיח אל הטור הפוליטי, בשעטה.

והנה זה פלא, מעשה ניסים. מסתבר, כי מכל ח"כיה של יהדות התורה והשבת, אך אחד נעדר מישיבות המליאה, אחת לאחת. עיון בפרוטוקול הכנסת מעלה, כמה מעציב, כי פרוש לא הוציא אף הגה בכל דיוני התקציב. ואין מדובר באי מילוי חובה פרלמנטארית כלשהי, שכן ח"כ פרוש, בשעת דיוני המליאה, לא שהה כלל בגבולות המדינה. פרוש, מספרים עוזריו, נטש את גבולות ישראל בדרכו לביקור בארצות נכר.

ואם ירצה צביאלי להתנחם, יוכל לעשות זאת בזרועותיו של פשלן פרלמנטארי אחר. בגיליון 'משפחה', בראש מוסף 'ממונות', מופיעה תמונתה של מליאת כנסת ישראל, כשמתחתיה הכיתוב "יש אישור. ההצבעה בכנסת השבוע". אלא ששוב, מה רבה הבושה, ובחזית התמונה מופיע הפנסיונר יוסי שריד, כשמאחריו, זה לצד זה ישובים ח"כיה האופוזיציונרים של יהדות התורה, לצד שריה הקואליציוניים בהווה של 'התנועה הקדושה'.

מי יודע, אפשר וצביאלי הבדאי, לא כיוון אלא להצבעה המצולמת בשבועון המשפחתי, שבדיוניה דיבר פרוש בוודאי.

ומי יבקר את המבקר?


תחת הכותרת (הנדושה למדי, אם בביקורת עצמית עסקינן), "מעתיקי השמועה", נקרא כאן לסדר בשבוע החולף העיתונאי חיים אהרון פרלוב סופר 'התוספת הקדושה' של עיתון 'המודיע'.

על פי הנטען על ידי, פרסם פרלוב שבוע אחרי, את החשיפה שהופיעה ב'משפחה' בעניין תוכנו של המסמך הנדיר ששלח הרב ישראל גרוסמן לחזו"א, ערב ביקורו של בן גוריון.

והנה מתברר כי במה שהאשמתי את פרלוב, חטאתי אנוכי. אמנם ניתן לתת את הדעת על כתיבתו של תוכן זהה שבוע אחרי שנכתב הדבר בעיתון מתחרה, אך "החשיפה" במוצהר, אינה נחלתו הבלעדית של 'משפחה' כי אם, הרבה לפני, של גיליון "בצילא דמהימנותא".

ומשנתגלה מה שנתגלה, הרי התנצלותי הכנה שלוחה.

קצרים (שהם ארוכים):


• בקהילה ועוד - הידיעה אומנם שולית על גבול הבלתי משמעותית, אך למרות זאת ואולי דווקא בגלל זאת, יש בה כדי להשליך רבות על מידת הפרגון הבלתי הדדית. (קרדיט: "מחזירהאור").
הן בעיתון 'משפחה' והן בעיתון 'בקהילה' הופיעה כתבה על פגישתו של שגריר בריטניה בישראל עם אישי ציבור חרדיים. אלא שבעוד שכתב 'בקהילה' אברהם מן, מפרגן ומאזכר את השתתפותו של הרב משה גרילק עורך 'משפחה', נמנע כתב העיתון המפורגן אהרון גרנות מלאזכר במקביל את השתתפותו של בנימין ליפקין מ'בקהילה', כשהוא מותיר את המתחרה במסגרת ה"מכובדת" של "ועוד"...

• אל תסתכל בקנקן... – "המדינה בוערת", זעקה כותרת 'בקהילה'. "המדינה שוב בוערת" זעקה במקביל כותרת 'המחנה החרדי'. הכותרות, על אף זהותן, עסקו בתבערות שונות בתכלית. זו של 'בקהילה' בבעירת מצעד התועבה וזו של 'המחנה' בתבערה העזתית. נהרא נהרא ובעירתיה.

• השד העדתי – הפולמוסא סביב הפולסא, הגיע השבוע גם לבית דינה של העדה החרדית. וכך כותב נתן וייס כתב 'משפחה': "גורם בעדה החרדית שנשאל בנושא השיב: 'פולסא דנורא? נו, באמת. מדובר ברבנים שרבים מהם התחנכו בחינוך יהודי אירופי ששולל טקסים מסגנון כזה'"... (ס"צ). ואם ישאל השואל תאב הפולמוס, איזהו החינוך הלא אירופאי שמחנך למנהגים "מסגנון כזה"? לשד העדתי ופטרוניו, פתרונים.

• 'העתק-הדבק' – מה עושים כשנגמרים החומרים? אליבא דאהרן גרנות, נוטלים מאחרים... תחת הכותרת "תרגיל עוקץ בישיבת חב"ד", מספר גרנות את סיפורו של "בחור צעיר בעל חזות חרדית שהציג את עצמו כאחד ממפוני גוש קטיף ומכר לישיבת חב"ד בקריית גת טלפון מטבעות והרבה הבטחות שהתבררו ללא כיסוי". מידע מעורר עניין, אך אפעס, נשמע קצת מוכר. ובכן, בדיקה קצרה מעלה כי הנושא נחשף ופורסם לראשונה בתאריך 25/10 באתר 'קריית גת. נט', (קרדיט למקור הידיעה אף ניתן לאחר מכן באתר COL החב"די). את הקרדיט ששכח גרנות. אנו מזכירים לו בזאת.

• סוף כתב לגערה – תחת הכותרת "סוף גנב לתליה" משרטט דן שביט כתב 'בקהילה' את משפטו של 'הרודן העיראקי'. אלא שאת הכתבה הממצה פותח משפט שמבוסס על דיווח לקוי. "ראבד אל-רחמן אב בית הדין שישב על כס בית המשפט, זה שבמשך שנים ראה כיצד אולם בית המשפט שלו הופך להצגה משעשעת, הישיר הפעם מבט לעבר הרודן העיראקי". (ס"צ). "במשך שנים"? לא בדיוק, גם לא בערך. משפטו של סאדאם אמנם נמשך זמן רב, אך השופט אל רחמן מונה כשופט במשפטו של סאדאם אך בשנה לועזית זו, ולא בכדי. לפניו כיהן השופט מוחמד ריזגר אמין שהתפוטר מתפקידו עקב מורך הלב שגילה. שביט, שמתאר במהלך כתבתו את טענות ההגנה של סאדאם, לא רק שהתעלם מטענה מרכזית זו, שהיוותה חלק מרכזי בכתב ההגנה, ולכל הפחות זה התקשורתי, אלא אף תיאר מציאות הפוכה. מי שלא התעלם מסוגיית החלפת השופט על נימוקיה, הוא א. בן אהרון, כתב 'יתד נאמן', שביטא נאמנה את אירועי משפט הראווה.

• מן הכלל אל הפרט - כשמדובר בעניינים של מעבר לים, אי הדיוקים, כך נראה, חוגגים. כך לעניין הבחירות בארה"ב, תחת הכותרת (המקורית) "בוש ונכלם" כותב א. טיב, כתב 'המודיע': "הרשות המחוקקת בארה"ב, זו שהפרדת הרשויות היא נר לרגליה". נר לרגליה? לא ממש. השיטה האמריקנית כידוע (או שלא), מבוססת על מודל של 'איזון ובקרה' בה לעיתים משמשת הזרוע המחוקקת כשופטת (דוגמת: הדחת הנשיא בסנאט וכדו'), וזאת בשונה מהשיטה הפרלמנטארית האנגלית המבוססת על מודל של "הפרדת רשויות" מוחלטת. גם בנושא הפרסונאלי הפרטים לא ממש מדויקים. אליבא דהכותב הנכבד "בין המירוצים המעניינים על משרות מושל נמצא ג'ב בוש (אחיו של הנשיא) בפלורידה". מדוייק? ממש לא. ג'ב בוש כלל לא מתמודד לתקופת כהונה נוספת, והוא אף שימש כ'נוכח נפקד' בחדשות כאשר המועמד שהחליפו "הבריז" לעצרת בקליפורניה בה השתתף הנשיא בוש, כפי שמציין, בשבועון 'משפחה' המתחרה, דוד דמן בכתבתו בנושא.

• מקור נאמן... - על שיחזור כתבות המוסף בטורו השבועי (והמעניין, יש לומר), של אריה זיסמן 'מקור נאמן' עמדנו זה מכבר. השבוע, כאילו משחזרים הם את כתבתו של מ.כרמלי בביטאון המתחרה, מהשבוע שעבר, עסקו שניים מ'מעתיקי השמועה', זיסמן וחברוני באותו עניין. אמנם עניין החד-צדדיות האולמרטיסטית בכתבתו של מ.כרמלי, צויין כאן בשעתו ולא לשבח, אך בכל הנוגע למידת העניין ובחינת הכתבה המרתקת מבין השלושה, יוצא מ.כרמלי שהקדים בשבוע, וידו על העליונה.

• בלי צבע, בבקשה – למען ילדינו, ניתן היה להסתפק בקריקטורה שבועית פרי עטו של יוני במוסף 'יתד השבוע', בפורמט של שחור לבן. משלא עלה הדבר על דעתה של 'הועדה הרוחנית' של הביטאון, שוב יידע כל ילד תשב"רי מהו צבעה של גאווה, לתפארת 'מעתיקי השמועה'.

• סניגורם של סוקרי ישראל - אחרי שמדינה שלמה חגגה על גל "שנאת החרדים", מגיע איש הרוח ר' צביקה יעקבזון ומוכיח שב'מחשבה אחת', ניתן גם ניתן, לפוצץ את בלון השנאה. "וכי חרדים שונאים חרדים"? שואל איש הרוח במדורו 'פתיתים' ומפרט: "רוב העיתונים פרסמו בהבלטה את הנתון שעלה בסקר 'מותגים': החרדים הם הקבוצה השנואה ביותר בישראל! 37% מהציבור שונא את החרדים. נתון זה מחייב אותנו – או יותר את השונאים – לחשבון נפש. לכאורה --- אלא שאני, אולי בניגוד לרבים, טרחתי לעיין בסקר במלואו. השאלה לא הייתה את מי אתה שונא, אלא 'לפי דעתך איזו קבוצה בחברה הישראלית היא השנואה ביותר? וזה שונה מאוד. זה שהשיב החרדים, לא שונא חרדים, אלא לדעתו הם השנואים ביותר. זה ממש משהו אחר". (ס"צ) וכל המרבה שלום בישראל, הרי זה מצול"ש.

• הכן עיתונך לחורף - אחרי שבועות של שממון מה, בתקופת מלפפונים של "אחרי החגים", חוזר המגזין ה'משפחתי' לגדלותו, בכתבות מושקעות ומשעשעות ('מה ילד ההר', 'א שבת'דיגער גוי' וכו') שהכרומו המשובח, נאה להן.

• המדור לחיפוש קרובים - לכותב השורות נזדמן בשבוע החולף, להביע את הגיגיו, גם אם בצרידות מה, בפני עם ועדה. אחר דברי התודה למפרגנים, כמו גם למבקרים, מקיים הכותב את שנתבקש כ"לומד מכל אדם" (קרדיט מס' 2), ומנצל את ההזדמנות ולהתנצל על כך שאך בשגגה, לא ייחס את המושג "הבן החמישי", להוריו הביולוגים, עורכי 'משפחה'. ולמען חסוך התנצלות נוספת, יצאנו ובדקנו, למעלה בקודש, מה רם ייחוסו ה'משפחתי' של בן זה. ובכן, מתברר כי הורתו גם לידתו בקדושה יתירה, וכלל לא על גבי גיליון. הרבי מליובאוויטש זצ"ל מזכירו בכתביו בשמו המפורש "הבן החמישי שלמטה מזה אפילו 'שאינו יודע לשאול' הנמצא בסדר". (התוועדות, מוצש"ק פר' צו, ליל י"ג ניסן התשמ"ג).

ואחר שהובאו דברי גדול בישראל כלשונם, מעתה אמור, ובפעם הראשונה: "העלון טעון גניזה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!