מכת צפרדע

אחרי שנכשלה בגדול בקרב עם חסן נסרללה, הרימה ידיים מול יורי הקסאמים מהחמאס והבינה סופית שאין לה תשובה הולמת לאיומיו הגרעיניים של אחמדינג'ד – מצאה סוף סוף מדינת ישראל את האויב היחיד, האמיתי, שאותו לשם שינוי אין לה שום בעיה לנצח.

הוא לא כל כך נראה כמו אויב, למען האמת. ודאי שלא אויב מפחיד. בדרך כלל הוא שייך לעשירון הכלכלי התחתון, מתגורר בדירה צפופה, מטופל במשפחה ברוכת ילדים, אינו מיטיב להתנסח, לא יודע לעמוד על זכויותיו, חי את חייו בלי בג"ץ ובלי 'בצלם', לא מסוגל לפגוע בזבוב, ודאי שלא באנשים, קל וחומר שלא בשוטר עם מדים. אפילו מכלבים הוא פוחד פחד מוות. המקסימום שהוא מסוגל לו יהיה לגרור 'צפרדע' למרכז הכביש הראשי בשכונתו ולזעוק בלהט 'גיוואלד!'

המוטיבים הללו, כולם יחד וכל אחד לחוד, הפכו אותו ל'אויב המדינה'. מהסיבה הפשוטה שאותו אפשר לנצח. מה לנצח? לטחון ולכתוש בלי רחמים. לרמוס את רגשותיו, לפגוע באמונתו, לנופף בכל הטמא והמכוער מול פרצופו, וכאשר הוא מעז למחות – לשסות בו את 'טובי בחורינו' מהיחידות המיוחדות. להבדיל מידידינו רודפי השלום מבית חאנון, כאן אין חשש שהעולם יגנה את המעשים בפלצות. העולם כבר הוכיח שתמונות של יהודים עטורי זקן ופיאות מוכים עד זוב דם לא מזעזעים אותו במיוחד.

גם התקשורת, לשם שינוי, מבינה שמדובר במלחמה נגד אויב מסוכן, ולכן התגייסה מבלי לשאול שאלות מיותרות. אגב: זו אותה תקשורת שהאשימה את בנימין נתניהו ב'פגיעה ברגשות המוסלמים' כאשר פתח את מינהרות הכותל, והטילה עליו את כל האחריות למהומות הדמים שפרצו בשל כך. הפעם, מעניין למה, מי שאשמים הם לא הפוגעים ברגשות הציבור – אלא הציבור שנפגע ומנסה למחות ולהתגונן. כאשר המדובר באויב כל כך רציני, התקשורת משוכנעת שרגשותיו וכבודו חשובים פחות מהדאגה לגורלה של 'צפרדע' שרופה.

כאן צריך להודות באומץ, גם אם זה ממש לא נעים: העוול שנגרם לציבור החרדי לא היה מושלם – לולא 'תרומתם' המרגיזה של קומץ חסרי האחריות שבינינו ובעיקר ללא 'פעלם הרב'.

כי נכון, את העוול הראשוני, הגדול והמכריע גרמה מדינת ישראל, על שלוחותיה הממלכתיות, המשפטיות והמשטרתיות, אבל מי ששיחק לידיהם הם המעטים מבינינו שהתפתו לנהוג באלימות. אבן אחת שזרק טיפש לבאר – אלף חכמים לא יצליחו להוציא. אוי, כמה 'אבנים טיפשות' נזרקו השבוע לבאר, ולא נמצא בצמרת השלטונית ולו חכם אחד לרפואה, שינסה להבין את עומק הכאב שלנו על החרפה שהם מבקשים להמיט על עיר הנצח.

יש לנו סבלנות של יהודים, ואת החשבון עם אותם גורמים חסרי מצפון ולב מבחוץ עוד ננהל, אבל בדרכים אחרות. לא באלימות. לא בבריונות. ההזדקקות לשיטות שמגיעות מ'בית המדרש' שלהם – פוגעת רק בנו, והגיע הזמן שנפנים זאת. גדולי התורה תבעו מאיתנו מחאה – לא השלכת בלוקים על שוטרים, לא שריפת רכוש ציבורי, לא הפיכת השכונות החרדיות לאזורי רפאים.

לצד המאבק הבלתי מתפשר באלו הזוממים לחלל את קדושת ירושלים, עלינו לשאול את עצמנו איך איבד הציבור החרדי את השליטה על השוליים שלו, כיצד הניח להם להיסחף אחרי גורמים עברייניים מבחוץ, כאלו שקדושת ירושלים מעניינת אותם מעט מאוד, אם בכלל.

כי נכון, 'ילדי אינתיפדה חרדיים' אלו הם יצירי כפה של המערכת השלטונית האטומה והבלתי מתחשבת, אבל אם לא נתעשת – נשלם אנו את המחיר הכבד, זמן רב לאחר שהארץ תקיא מקרבה את אלו שהמיטו עלינו את מצעד האיוולת המביש.

מאמרו של י. מיתר מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!