'בין השורות' של המצעד

כמקשה אחת, וכאילו בצעדה ידועה מראש, צעדה העיתונות החרדית של סוף השבוע, במסלול המכשולים אותו התוו מארגני 'מצעד התועבה'. בתחבולות ולא בהתלהמות תעשה לך מלחמה, ובין אם יתקיים המצעד ובין אם לאו, דומה שתוצאותיו הוכרעו מראש בניצחונה של "הקהילה", ולאו דווקא החרדית.

המצעד, שאמור היה להיכלל במקרה הטוב במסגרת מבזקי התנועה של גלגל"צ, הוקפץ באדיבות העיתונות החרדית צמאת הרייטינג, לראש סדר היום, כשהוא תופס את מרכז השיח הציבורי משך למעלה משבוע תמים.

אחוזת אמוק קנאי, התגייסה העיתונות החרדית למערכה, כשהיא מעלה את ענייני המצעד לכותרות הראשיות, מבלי לתת את הדעת ולחשב טרם מעשה, שכר פרסום עבירה כנגד הפסדה.

הכל יודעים צעדה למה באה לבירה. לא המצעד עיקר אלא פרסומו, ובנקודה זו, דומה שמצדדי המצעד מודים בכל פה לעיתונות והעסקונה החרדית שבתגובתה האינטנסיבית, שנראית כמו נשלפה מהמותן, הביאה לשיווק מרכולתה של הקהילה בראש חוצות, יותר ממה שהיו מסוגלים אלף מצעדים רחוביים לעשות.

אך דומה שהזירה הציבורית, בה ניצחו הצועדים בנוק-אואט, אינה הגזרה היחידה בה יצאה היהדות הנאמנה וידה על התחתונה. גם בבית פנימה רב הנזק על התועלת. קוראי הטור, המשמשים בזמנם החופשי גם כהורים לילדים בוגרים ובוגרים למחצה, נאלצו מן הסתם, כשאר עמך בית ישראל, להתמודד עם יותר מארבע קושיות בנוגע לפשרו של "הבן החמישי", שענייני מצעדיו נדונו סביב שולחן השבת במסגרת "פרשיית השבוע". בחישוב מהיר של "שכר פרסום עבירה כנגד הפסדה" התוצאה יותר מברורה. מה שלא היו עושות צעדות רבות מספור, עשו עיתונאיה ועסקניה של היהדות הנאמנה, שגלגלו את תפוח האדמה הלוהט לפתח ביתם של אלפי הורים לילדים רכים שלא טעמו טעם גאווה.

גם נושא קילוסה של רוח ההתנגדות האלימה, אינו עניין של מה בכך. מ'בין השורות' של העיתונות החרדית, ניתן היה ללמוד למי יקר, למי הלל – האלימות הפוטנציאלית ורוכשי הנינג'ות למיניהם קודמו מתחומם הטבעי מחוץ למחנה היישר לקדמת הבמה, לתפארת מדינת ישראל, כפי שהתפאר לא מכבר אותו קנאי לשעבר.

לא למותר לציין, כי גם לכותב השורות נהירים וברורים שיקולי המצדדים בדרך ההתנגדות. 'קדושת ירושלים' אינה עניין של מה בכך, וגם טענת "המעז מנצח" (ראה ערך: 'האהבה תנצח' ודרך המתנחלים, אל מול 'ברוח ודם' וניצחון המחבלים), ראויה להיאמר ולהישקל, אך דומה שהחד-צדדיות וההתגייסות המוחלטת למערכה, מבלי שתינתן הדעת, ולו כעמדה נגדית פתוחה לדיון, על הנזקים הבלתי הפיכים שייגרמו עקב כך, מהווה 'תעודת עניות' להתנהלות העיתונות החרדית.

בישורת האחרונה, הנזק כבר נעשה, אך בכל הנוגע ל'מכאן ולהבא', דומה שבנושאים כגון אלו, טוב ייעשה אם ייאמר לה לתקשורת החרדית "אל תביאונו רגל גאווה".

והתעלמת


שלא כמו הקולגות המתחרים, בחרו עורכי ועיתונאי 'המודיע' בדרך של "והתעלמת" ו"בצוק המצעדים", ולו כדרך של הרגע במיעוטו, בהיעדרו של דיון ראוי לכאן ולכאן, כדאית השתיקה, למילה טובה.

הגיעה ההתעלמות, שלא לומר ההתכחשות, לידי כך, שמתוך מגמה ברורה של הימנעות מהזכרת השורש צ.ע.ד. טושטשה תמונתו של בית הכנסת המחולל בתל אביב, כשכל הדרכים כשרות, בדרך להתעלמות המוחלטת למען חוס על נפש הנוער.

מה נאמר ומה נדבר. מעיתונות שנמנעת לעסוק ב'פלילים שבשורה' על מנת שלא לפגום בקדושתה של נפש, אך טבעי לצפות להתרחקות מהכתרת כותרות לראשם של צועדים, בבחינת הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

מעיתונות שכמעשה שבשגרה חסה על נפש הנוער, ומשמרת את גדרותיה חדשות לבקרים, הציפייה לשקילת שיקולים נוספים של מעבר לרייטיניג השבועי, אינה דרישה מופרזת.

בניגוד לשבועונים שהפכו למיני-צהובונים, נקט 'המודיע' בקו ייחודי משלו, כזה שאינו מתלהם ואינו נגרר לצעדה עיוורת במסלול המצעד, אלא נאמן לקו שהורונו חז"לנו "והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם".

הקוזאק הנגזל


זר כי קרא את טורו של ר. צביאלי במדור 'פוליטיקה' עלול היה לסבור לתומו, כי ביטאון 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' נזדמן לידיו.

תחת הכותרת "החוק לחיסול הדמוקרטיה" שופך הכתב הנאמן אש וגופרית על הצעת החוק של חה"כ אסתרינה טרטמן מ'ישראל ביתנו'. "על פי ההצעה שהגישה", כותב צביאלי, "ח"כ אשר יסית נגד מדינת ישראל, ישמיע דברי גזענות או ישתף פעולה עם ארגון טרור או מדינת אוייב וכדו', יוכלו 30 חברי כנסת להגיש בקשה לועדת הכנסת להרחיקו מן הכנסת, ולאחר מכן יידרש רוב של 80 חברי כנסת בהצבעה במליאת הכנסת, כדי לקבל החלטה על הרחקת ח"כ מן הכנסת לצמיתות. ובמילים אחרות: לזרוק אותו מן הכנסת".

בנקודה זו עובר צביאלי, מדיווח למתקפה: "הצעת החוק של טרטמן היא מגלומנית ואבסורדית לחלוטין, שלא לדבר על כך שהיא סותרת לחלוטין כל עקרון דמוקרטי שהוא. חבר כנסת שעשה אחת מן הפעולות הנ"ל, שבגינן מבקשת ההצעה להרחיק אותו מן הכנסת, לשם כך בדיוק יש בית משפט כדי להעמידו לדין. הכנסת איננה בית משפט ואיננה גוף שיפוטי. לא יעלה על הדעת, בשום פנים ואופן, שחברי כנסת יוכלו להרחיק את אחד מחבריהם שנבחר על ידי הציבור, בדיוק כמוהם. הסמכות היחידה להרחיק מן הכנסת צריכה להיות בידי הציבור בבחירות.

"היכן שמענו, במדינה דמוקרטית, שחברי כנסת יוכלו להתארגן נגד אחד מן החברים, ובמחי הרמת יד יעקרו את רצון הבוחר ויעיפו אותו מן הפרלמנט. תארו לכם, בשיטה הזאת, ניתן למחוק סיעה שלמה מן הכנסת ואפילו סיעות שלמות. וזה כמובן דבר שאין לאפשר אותו בשום פנים ואופן".

בא צביאלי להראות את ידענותו כי רבה, והוכיח כי רחוקה היא ממנו. הכרה בסיסית של העקרונות הדמוקרטיים חסרה כאן: שהלא אחד העקרונות החשובים ביותר בשיטה הדמוקרטית הוא הפרדת הרשויות. לאמור, חברי הכנסת אינם כפופים לבית משפט. גם כאשר ח"כ סרח עליו לעבור ראשית-כל הליך של הסרת חסינות בידי הכנסת לפני שבית המשפט יוכל לשופטו, וזאת כדי שהרשות המחוקקת לא תהיה כפופה לרשות השופטת ולא תירא מפניה. אשר על כן, דווקא בשל העיקרון הדמוקרטי, הדרך הנכונה היא שח"כ שאינו מקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים יורחק בהחלטה של הכנסת ולא על-ידי בית משפט.

גם חששו של צביאלי מפני חיסולי חשבונות בין חברי הכנסת (כשמשום מה, דווקא על בג"צ הוא סומך) אינו במקומו. ככתב שמתיימר להבין ב'מנהג המדינה' היה עליו לדעת כי גם כאשר ניתנת הסמכות לכנסת, יש לבג"צ הסמכות לפסול את החלטתה בשל אי תקינות או אי סבירות, מה שאין כן אם הייתה הסמכות ניתנת לבג"צ – במקרה שכזה, אין כל סמכות עליונה שתבקר את החלטתו.

אלא שבצד הבנת הדמוקרטיה, שחסרה מעיקרא בדברים הלא נכוחים, יש כאן גם מידה מרובה של התנהלות קמאית של קוזאק נגזל, כשבמחי טור הופך כתב הביטאון למגנה של הדמוקרטיה הישראלית מידי המבקשים לקעקעה. ולעניין שכזה, כך דומה, כבר אמרו המושלים 'בואו חשבון'. שהלא אין זה מתקבל על הדעת כי גורם המסרב לקבל את חוקי המשחק, ואך בעמודים מקבילים מאפשר בקריצת עין של 'חוסר שליטה', דריסת רגל לגורמים שוליים שאינם מקבלים את כללי המשחק הדמוקרטי ומאיימים באלימות בשם הציבור החרדי כולו, יאחז גם את צידו השני של החבל כמגנה של הדמוקרטיה הישראלית ודורש שלומה.

מי שמבקש להשתמש בכללי המשחק הדמוקרטיים כאמצעי ניווט בחנות החרסינה הישראלית, אינו יכול לאיים כפיל, באלימות ובכוחנות, ובפרט כשהוא אינו בטוח כי כוחו יהא במותניו ברגע האמת.

מעתיקי השמועה


קלים הם חייו של אהרון פרלוב סופר 'המוסף הקדוש' של עיתון 'המודיע'.

לקראת יומא דהילולא דהחזו"א זצ"ל, ליקט הכתב קטעים תיעודיים מפה ומשם, כשהקטע הנכבד בין שלל הקטעים עוסק בסיפורו של הגאון רבי ישראל גרוסמן שנשלח על ידי הגאון הרב בענגיס זצ"ל לחזו"א, טרם פגישתו עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, כשבידו מכתב בעל תוכן מסעיר, כפי שמתאר הרב גרוסמן בלשונו (קרדיט: 'קל_כנשר'): "נכנסתי להרב בענגיס זצ"ל ואמר לי לשבת, ואמר: שמעתי שב"ג הולך להפגש עם החזו"א, אמרתי לו: אכן, וכי מי לא שמע מזאת, ואמר לי: היה כאן כעת אסיפה של חכמי ירושלים, שיש חשד שהביקור אינו בחינם, אלא שהחזו"א הולך לעשות איזה פשרה עמו, והיות וחכמי ירושלים מתנגדים לכל פשרה בעניין זה, ונתקבלה ההחלטה שאני יכתוב מכתב בשם חכמי ירושלים שאין אנו מסכימים לשום פשרה בעניין זה, ואמרתי: מה נוגע לי כל זה, אמר לי: שנתקבלה החלטה שאתה תהיה השליח למסור השליחות". בהמשך, ממשיך פרלוב להפליג בסיפורה של השליחות, שטרם נודעה במחוזותינו.

והנה פלא, בחוצפתם כי רבה, וכאילו לא ידעו שהחשיפה שמורה לו לפרלוב לשבוע הבא, פרסמו עורכי 'משפחה' את אותה 'חשיפה', ללא שמץ של בושה, שבוע לפני.

כן כן, בשבוע שעבר, בכתבת השער של המגזין הופיע אותו תיאור בדיוק. לא זו אף זו, ובשער המגזין אף העזו עורכי העיתון לטעון כי "תוכנו של המכתב נותר עלום עד היום. 54 שנים אחרי חושף 'משפחה' מסמך נדיר שכתב השליח, הגאון הגדול רבי ישראל גרוסמן שליט"א, ובו הוא מתאר בפרוטרוט את מה שהתחולל באותם ימים".

הוא אשר דיברנו, קלים הם חייהם של 'מעתיקי השמועה'. לדידם, אין מוקדם ומאוחר בתורת החשיפה.

קצרים:


• חשיפה סלקטיבית – לא איש פרגונים הוא יוסי אליטוב. שבועיים אחרי חשיפתו הגדולה של העיתונאי יעקב רייניץ מ'בקהילה' בנושא פעילותו של האדמו"ר מגור להשבת הקצבאות, יוצא אליטוב בכותרת: "בלעדי: שומר שבת? תקבל את מה שקיצצה הממשלה במענק לידה!". "הכסף כבר הושג על ידי קבוצת אילי הון מחסידי גור שהעבירו חמישה מליון דולר" כותב אליטוב ואינו טורח לאזכר ולו ברמז, מקורה של חשיפה ראשונית מהו. בלקסיקון של אליטוב, כך נראה, המונח 'קרדיט', שווה ערך ל'חשיפה בלעדית'.

• אסי שריב, גישייד מאחוריך - על פני יותר מחצי מטורו הפוליטי מותח הפרשן הפוליטי מ. כרמלי, איש 'המודיע', ביקורת נוקבת על התנהלותו של מבקר המדינה. כשהוא אינו מבחין בין דוברות לפרשנות, מדברר גישייד את ראש הממשלה במה שנראה יותר כפלט של הודעת דוברות מאוסה, מאשר פרשנות רהוטה. איזון מתבקש בדמות הצגת עמדתו של המבקר מתמצה במספר שורות שהופכות את עמדתו ללעג וקלס. מסתבר כי גם לצטט צריך לדעת איך.

• פינת השיר העברי – אחרי ש'המודיע' החל במחרוזת ו'יתד' המשיך בה, הגיע תור ארי סלומון ב'משפחה', כשהעין השבועית מצטטת מילה במילה את השיר "היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות". פסטיבל שירי רבין, זה כאן.

• מצל"ג לצל"ש – תחת הכותרת "וגם ערב רב עלה אתם", נוגע צביקה יעקבזון בנקודה רגישה ואת שרבים חושבים וחוששים מלומר הוא מעלה על הכתב ללא כחל וסרק. "כניסתו של ליברמן לממשלה", כותב יעקבזון, "גררה פרשנויות לרוב, וכולם התעלמו מהמצוקה האמיתית: עלייתם של העולים. הקורא על פשע מצמרר או אכזריות שלא נחשפנו לכמותה, יודע שמתחת לכותרת נמצא לא-אחת דיווח על עולים שנעצרו", ממשיך יעקבזון ותולה את קולר העבריינות הגואה, כמו גם שאר מרעין בישין, בעלייה --- לצורך ירידה.

• מי ברעש – "הרעש שנוצר כאן (כתוצאה מחקירת אישי ציבור), עלול להרתיע משקיעים", נתפס סטנלי פישר בלשונו בראיון מרתק למדי, פרי עטם של בנימין ליפקין ויעקב ריבלין במוסף 'בקהילה פלוס'. הכותרת הסנסציונית הדהדה אל מחוץ למחנה, וצוטטה ואף נדונה ב'קול ישראל' ובגל"צ. הפרסום ב'בקהילה' עובד.

• אלף אלף – עם כל הכבוד (ויש) והרצון הטוב לפרגן לעיתון ביום חגו (ויש גם כן), לא נמצא מקום ראוי יותר משולי הטור השבועי, לציון 'גיליון האלף' החגיגי של 'יום ליום'. את עיניו של כותב השורות, צד קטע במאמר שנתפרסם בעיתון, ויש בו כדי להסביר את פשר דשדושו של העיתון במים רדודים שאין להם סוף. תחת הכותרת "המקורית" '1,000' נכתב (ואל תשאלו על-ידי מי, יען כי שם כלשהו אינו מצוין בראש המאמר): "יאמר מיד, העתון חרדי 'יום ליום' איננו עושה תחרות ואינו מיועד להוות יריב לעיתונים אחרים מתוך המחנה ומחוצה לו... התחרות היחידה שבה מצוי 'יום ליום' היא תחרות עם עצמו בלבד". ומכאן שלוחה עצתו של כותב השורות לעורכי הגיליון: התחילו להתחרות, ולא רק בעצמכם, שהרי כבר נאמר "קנאת סופרים תרבה חוכמה". ושניפגש בשמחות...

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!