מה הדליק את אולמרט

בין אם תכנס יהדות התורה לקואליציה ובין אם לאו, יש כבר מי שסופר נזקים, כמעט בלתי הפיכים שכבר נגרמו לו. ומדובר בח"כ הרב משה גפני שמערכת יחסיו עם ראש הממשלה התדרדרה עמוק יותר משפל המדרגה. גם בהתחשב בדמיון הרב בין השניים, המצטיינים במזג סוער ובלשון ממהרת להשתלח, בכל זאת הצליח הצמד להפתיע זה את עמיתו בעוצמת האמירות והתגובות ההדדיות שלא אחרו לבוא. ממש כמו דו-קרב בין שני אקדוחנים, המצליחים לפגוע זה בזה ישירות בין העיניים.

ומי שהתיאור דלעיל מזכיר לו יותר את סיפוריו של דמון רניון הידוע (שעיבודים והשראה מתוכם מצויים לרוב בספריו של הרב חיים ולדר. כמו האיש שבקיר והאנשים המפזמים בכל יתר הספורים), מאשר עימות בין שני פוליטיקאים ישראליים עצבניים - יספקו השורות הבאות שעה קלה של קורת רוח או לחלופין אכזבה עמוקה. שווה נפש, מכל מקום, הוא לא ישאר. במיוחד לנוכח התיאור המחלחל בו מאיים ראש ממשלה בישראל לנקר את שתי עיניו של חבר כנסת מכובד בישראל.

גם המאויים עצמו, ח"כ גפני, לא ידע מאיפה זה בא לו. כשעה לפני האינצידנט האמור הוא עלה על דוכן הנואמים בכנסת וכיד השם ורוח התנועה השורה עליו, בדרך כלל לפנות ערב, הוא הצליף בממשלה שאינה מקיימת את התחייבויותיה לשכבות החלשות. הוא גם סנט קשות בסיעת ש"ס על דבקותה בממשלה שכזאת. נאום חריף אמנם, אבל בהחלט לא מהסוג שטרם נשמע כמותו בכנסת. גפני עצמו כבר נשא בעבר נאומים לוהטים ומושחזים יותר נגד הממשלה.

ולכן עד עצם היום הזה הוא ממש לא מבין מדוע העלה לאולמרט את הסעיף לראש. הנ"ל תפס אותו (את גפני) במסדרון שמאחורי המליאה ויצק באוזניו קיתון של רותחים. אני עוד אראה לך, כך אולמרט לח"כ המופתע, ואוציא לך את שתי העיניים.

הכיצד. לא במובן הפיסי כמובן, אלא במישור הפוליטי. "אם תרצה או לא תרצה אני אמנה את רביץ לשר בכיר בממשלה ואתן לו גם את סגנות ראש הממשלה", נאום ראש הממשלה מאחורי המליאה. פירוש: לא זו בלבד שאכעיס אותך במינויו של רביץ, אלא שגם אוסיף לך כעס כאשר אמנה אותו לאחד מחמשת הסגנים הנוכחיים לראש הממשלה.

גפני מצידו התאושש מהר ומיהר להשיב: אדרבה תמנה אותו לכל מה שתרצה. ואם אתה חושב שאתה מכעיס אותי, אתה טועה לחלוטין.

בתום השיחה האמורה חזר גפני למליאה ועדכן את נשוא הסיפור עצמו, ח"כ הרב אברהם רביץ, בדו שיח המוזר עם אולמרט. רביץ שמע אך ממש לא הופתע. הוא הרי יודע בדיוק למה התכוון ראש הממשלה.

אבל את גפני לא עניינו הכוונות. הוא נפגע מעצם הדברים וצורת אמירתם והחליט להגיב. למחרת בבוקר הוא בדק את סדר היום בוועדות הכנסת וכאשר ראה את שמו של אולמרט מופיע בזה של הוועדה לביקורת המדינה אורו עיניו. דיון סוער בוועדה זה המקום הטוב ביותר לחיסולי חשבונות ופרעון עלבונות. דא עקא שאולמרט הפיקח הבין שנוכחות בוועדה לביקורת המדינה לא תסב לו נחת יתירה והעדיף להבריז ברגע האחרון, והנימוק: דיון פנימי בטחוני חשוב ביותר שכאילו התקיים בלשכתו.

אבל גפני לא ויתר.

במהלך הדיון, שהועבר ישירות בערוץ הכנסת, הוא תקף את אולמרט על העדרותו מהדיון וטען שהבן אדם פשוט פחדן. הוא לא רצה לשמוע את הדברים הקשים נגדו ולכן פחד להופיע לדיון - כך גפני בשידור ישיר לעם הצופה בציון.

עכשיו הגיע תורו של אולמרט להיות מופתע. זה שכל יום ראשון מתפרסמת פרשת שבוע חדשה של חשדות, לכאורה, לפלילים, וראיות לא לכאורה על נהנתנות ורדיפת החיים הטובים - מילא. אבל לכנות אותו, אחד האנשים היותר אמיצים במערכת הפוליטית - כפחדן, זה כבר יותר מדי. לפחות לטעמו של נשוא העלבון.

עוד כמה שעות חלפו והשניים נפגשו שוב מאחורי המליאה, מחוממים כהוגן זה על זה. הכעס היה כל-כך גדול עד שנאמרו דברים ששני הצדדים מרגישים איתם כעת מאוד שלא בנוח. ובצדק. השניים כמעט גלשו לגידופים. באמונה, יש לנו את מרבית הדיאלוג בשיחה. ברם, בהיות ואין תופסים לו לאדם בשעת כעסו, נענינו לבקשתו של אחד המעורבים בשיחה ולא נפרסמה. (את שבעת קוראינו הנאמנים נשתדל לרצות בסיפורים אחרים במדורים הבאים).

בלשכת אולמרט חלשים בהלכות שמירת הלשון


האם הדברים החריפים והתדרדרות היחסים האישים יהוו מכשול נוסף בפני כניסתה של יהדות התורה לקואליציה. בפירוש לא. מגפני עצמו שמענו כבר לפני קרוב לח"י שנים כלל שנבדק והוכח אין ספור פעמים. בפוליטיקה אין אהבות ושנאות. אין ברוגז ואין שולם. בכל רגע נתון בודקים אינטרסים ורק לפי זה פועלים. ולכן, אפשר בקלות לשבת היום עם המגדף של אתמול, ולמחרת לתקוע סכין בגבו של השותף הנאמן הנוכחי. הכל לפי הצורך והעניין, נכון לאותה שעה.

ולכן לא הופתענו לראות את יד ימינו של ראש הממשלה משוחח השבוע במזנון הכנסת עם ח"כ גפני כאילו לא היו דברים מעולם. השניים דנו בקביעת מועד לפתיחת השיחות למו"מ הקואליציוני (שבשעת כתיבת השורות ביום שלישי טרם נודע האם כלל יפתחו), ובנושאים אחרים שעל סדר יומם של השניים. במו"מ זה, כך נודע, אמור אולמרט עצמו להשתתף באופן אישי ולנסות להזיז עניינים. השמצות לחוד ואינטרסים לחוד.

אבל השאלה מה הדליק את אולמרט בעימות הראשון בין השניים מסקרנת כשלעצמה. ראש ממשלה, עצבני ככל שיהיה, לא פותח פה כה גדול אלמלי שהיתה לו בטן מלאה עוד קודם לכן.

מסתבר שהכל החל בסוף השבוע שעבר בישיבה פנימית שהתקיימה בלשכת ראש הממשלה. כזכור העבירה הלשכה לראשי יהדות התורה הצעה קואליציונית מסודרת וערוכה. הצעה שלא מחזירה את המו"מ לנקודת ההתחלה אלא מגובשת עד הפרט האחרון. כולל המינויים הפרסונליים שיכללו הפעם גם סגן שר בנוסף לתיק ולוועדת הכספים.

ההצעה שוגרה כבר ביום רביעי שעבר ולא זכתה למענה רשמי כלשהו (תגובות בשבועונים של ח"כ זה או אחר אינן נחשבות לתשובה בלשכת ראש הממשלה), לא לחיוב ולא לשלילה. אם נקדים את המאוחר נגלה כי גם פניה ישירה של מזכיר הממשלה ישראל מימון ביום ראשון השבוע לליצמן ולגפני לא הניבה תוצאות מיידיות. המסקנה אליה הגיעו בלשכה היתה שיש גורמים ביהדות התורה שמנוי וגמור איתם מראש להשאר מחוץ לקואליציה.

וכאן נכנס לתמונה גורם חרדי מסוים (שאנשי הלשכה אינם מוכנים לחשוף את זהותו מטעמים מובנים), שהשמיע באוזניהם את התיאוריה המזעזעת הבאה: ח"כ ליצמן לא רוצה להכנס לקואליציה, כי בין כה וכה מעמדו מובטח ואין לו שום עניין בשותפים בכירים נוספים. אבל גם את דגל התורה אי אפשר לשכנע לתמוך בממשלה תמורת חוק חינוך או כל דבר אחר, בגלל שגפני ימצא כל תירוץ אפשרי ובלבד שעמיתו ח"כ רביץ לא יחזור למשרדו. עד כאן התיאוריה שעשתה לה כנפיים בין אנשי הלשכה.

לגופו של עניין מדובר כמובן בסתם השמצות פרועות וחסרות שחר . שגפני יטרפד לרביץ חזרה למשרד הרווחה? מה זה השטויות האלה? מזכ"ל תנועה מסור ונמרץ כמו גפני אין לו בעולמו אלא טובת התנועה בלבד. ואם זו מחייבת את כניסתו של הנציג הבכיר לממשלה, הוא יעשה כל מאמץ כדי שזה מה שיקרה ( גפני לבקהילה: ומי בכלל אמר שרביץ יקבל את התפקיד ולא אני). ואשרי מי שחושדים בו ואין בו.

אפס כי בלשכת ראה"מ חלשים מאוד בהלכות שמירת הלשון (זה מה שקורה כשלא מצטרפים למבצע של שתי הלכות ביום), ולפיכך לא ידעו שלשון הרע אסור לא רק לשומעה אלא גם לקבלה. הדברים נפלו על אוזן קשבת, ומכאן ועד להשתלחות הראשונה של אולמרט בגפני היתה זו רק שאלה של עיתוי בלבד. וזו כאמור נמצאה ביום שני שעבר במפגש מאחורי המליאה.

כה אמר המאמר


עם גפני יצליחו אנשי אולמרט להסתדר בדרך זו או אחרת. במיוחד לאחר שהוא עצמו דוחה על הסף את כל ההשמצות נגדו בנושא הכניסה לקואליציה. הסלע הקשה יותר לפיצוח הוא ח"כ הרב יעקב ליצמן שלא מחמיץ שום הזדמנות לחזור על עמדתו הידועה נגד כניסה לקואליציה הנוכחית. גם לא במחיר אפשרי של הדחתו מראשות ועדת הכספים. מה שידוע שכבר לא יקרה.

ולמען הסר כל ספק בעניין, כך נראה לפום ריהטא, נקט ליצמן בצעד בהחלט לא שגרתי של פרסום מאמר בשמו ובחתימתו בבטאון התנועה. על חשיבותו המיוחדת של המאמר, לפחות בעיניו של בעל המאמר, ניתנה לו ידיעה פותחת בעמוד ראשון שגלשה לעמוד שני, כאשר בעמוד השלישי מתפרסם המאמר עצמו. 'פרומו' כזה טרם זכור לנו בתולדות העיתון למאמר כלשהו (לפחות מאז שהתחלנו לקרוא אותו אי-שם בשנות השישים למניינם), ובטח שלא לדבר חבר כנסת זה או אחר. ללמדך עד כמה שהעניין הפעם חשוב ורציני.

בלשכת אולמרט קראו את המאמר בעיון נמרץ והמסקנה הראשונית שהסיקו ממנו היתה שבעצם אין על מה לדבר. ליצמן מזכיר שם ארבע דרישות מרכזיות במשנתה של יהדות התורה: החזרת הקצבאות; אי חקיקת חוק אנטי דתי לביטול יחודו של עם ישראל ( ברית הזוגיות י.ר); חוק חינוך חרדי; ותוכנית ההתכנסות.

לגבי הסעיף האחרון קובע ליצמן שהוא התפוגג מאליו בעקבות המלחמה. חוק החינוך החרדי ממילא הממשלה מחויבת לש"ס ובינתיים לא נעשה דבר וחצי דבר בעניין זה. ובאשר לחוק ברית הזוגיות שכבר לא יחוקק יותר בעקבות ההסכם עם ש"ס, אין ליצמן אומר בהמשך המאמר מילה וחצי מילה. כנראה כדי להתמקד בנושא המרכזי של החזרת קצבאות הילדים.

ליצמן מתמודד בהרחבה רבה עם הנושא המורכב. ובעיקר עם השאלה מדוע לא לקבל מה שנותנים. ובלשונו הוא : "מטיחים בנו כל יום שיהדות התורה נשארת באופוזיציה, אנו מונעים ממשפחות ברוכות ילדים לקבל את המעט שהקואליציה מוכנה לתת", ובמילים אחרות: תפסת מרובה לא תפסת. ועדיף לקבל קצת מאשר שום דבר.

ההתמודדות נעשית בשני מישורים. במישור המעשי טוען ליצמן שההבטחה לתוספת של תשע מאות מיליון שקלים הם בעצם אשליה חשבונאית. יען כי במקביל להבטחה הזאת עומדת הממשלה להקפיא את ההצמדה של הקצבאות ובכך יגרע סכום של כ-450 מיליון שקל. ובמילים אחרות: הממשלה בידה האחת מגישה לנו דלי של תשע מאות מליון שקל ובידיה השניה עושה בו חור של 450 מיליון שקל, ואני שואל האם זה רציני. וכן הלאה ברוח הדברים האמורים.

אבל דווקא קטע זה הפיח אופטימיות מסוימת בלשכת ראה"מ. וזאת מהסיבה הפשוטה שהכל יודעים שהקפאת הקצבאות לא תעבור בכנסת ובוועדת הכספים, כמו שח"כ ליצמן עצמו הכריז מספר פעמים. ש"ס מתנגדת. הגימלאים מתנגדים. וכמובן גם מפלגת העבודה. ומול הקואליציה החברתית הזאת לא תעזור גם ההצטרפות של ישראל בתינו, שתתמוך בוודאי בעמדת הממשלה.

"האם ניתן להבין מכאן שאם במשא ומתן נצהיר על מתן של תשע מאות מיליון שקל נטו, בלי הקפאות וקיצוצים יסכים ליצמן להכנס לממשלה", תוהה באוזנינו אחד ממקורבי ראש הממשלה. בתשובה לכך הפנינו את תשומת ליבו להמשך המאמר בו טמון המוקש המרכזי: ההתנגדות האידיאולוגית העמוקה לכל מה שנעשה בתקופת ממשלת ליכוד-שינוי. האם יעלה על הדעת שואל ליצמן שלאחר שזכינו ובציות לגדולי ישראל גרמנו למחיקתה של שינוי מהמפה ניתן את ידינו לכך שמדיניותה תמשך. האם נסכים שהקואליציה תאמר לנו במדיניותה שאין היא רוצה במשפחות גדולות בעם ישראל. והתשובה המובאת בשורה התחתונה: בנסיבות הנוכחיות אין מקומינו בקואליציה.

גם בדגל התורה קראו בעיון את המאמר, ועל חלק ממנו הגיבו בדיון הסוער שהתקיים בנושא זה בישיבת הסיעה ביום שני. "יהדות התורה מעולם לא וויתרה בנושאים אידיאולוגיים", אומר לנו ח"כ גפני."אבל מאימתי ויכוח על היקף תקציב שנקבל מהממשלה הפך לאידיאולוגיה שאסור להתפשר עליה. שבת זה אידאולוגיה, חינוך חרדי זה אידיאולוגיה. כסף זה צורך חיוני שמנסים להשיג מה שניתן ולא יותר. תמיד ניהלנו מאבקים נגד הממשלה בנושאי תקציב ותמיד ידענו להתפשר כדי להציל מה שאפשר", טוען הנ"ל.

ובהקשר לכך הוא מאזכר שהוא וחבריו נתנו בשעתם את הסכמתם לקיצוץ בקצבאות הילדים כאשר התברר להם שבלי זה התוצאה היתה גרועה יותר. לדבריו, זה היה בתקופת כהונתו של סילבן שלום כשר אוצר בממשלת שרון הראשונה. "אני וליצמן ישבנו כאן במזנון הפנימי של הכנסת יחד עם סילבן שלום ונאלצנו להסכים לקיצוץ בקצבאות כדי למנוע פגיעה גדולה יותר בקצבאות וגם בתקציבי הישיבות. אחר כך הסכמנו לעוד קיצוץ של ארבע אחוז. ועכשיו פתאום עושים לי מלחמת קודש ומוכנים להפסיד חמש מאות שקל לכל משפחה רק בגלל שלא מוותרים על עקרונות?".

ועוד קושיה חמורה יש לו לח"כ גפני. "אם הממשלה הזאת כל כך גרועה מדוע הוא מודיע באותו מאמר עצמו שכל זמן שהוא יו"ר ועדת הכספים הוא ינהג ביושר ובהגינות כלפי האוצר. אדרבה שיתפטר מהוועדה ואז יוכל לנהל מלחמה נגד הממשלה כמו שנלחמנו בשעתו נגד ממשלת שינוי".

הוויכוח בין שתי הגישות ושני האישים עוד ימשך בישיבות הסיעה ובמאמרים ותגובות בעיתונים. דומה עם זאת שמעבר למחלוקת האידיאולוגית, אם בכלל ישנה כזאת, הרי שמוקד המחלוקת הוא בנושא הפרקטי. לדעתם של אנשי דגל מדובר ב"הזדמנות האחרונה" לקבל חזרה חלק מהקצבאות, ואשר על כן יש לחטוף מה שניתן לחטוף. לדעתו של ליצמן אפשר עוד לחכות לשעת כושר מתאימה כדי להחזיר את הגזילה. שעת כושר שאולי תגיע עם פרישה אפשרית של אחד משותפי הקואליציה במהלך השנה הקרובה (פריימריס בעבודה או תוכנית מדינית של הממשלה).

מה שהופך את הוויכוח למריר ועוקצני הוא העובדה שבעוד שליצמן ממתין לשעת הכושר בלשכה המרווחת של יו"ר ועדת הכספים, ההמתנה של אנשי דגל התורה היא על ספסלי האופוזיציה בתור ח"כים פשוטים. ואלו ואלו דברי פוליטיקאים חיים.

גפני מודה אמנם שעיקר הקיצוץ היה בתקופת ממשלת ליכוד– שינוי אבל גם זה לא סיבה לדבריו לדחות על הסף הצעה לקבל חזרה חלק מהגזל שנגזל. "אם גונבים לך כסף מהבית ואחר כך הגנב מתקשר ומוכן להחזיר חלק אתה תגיד לו שעם גנבים אתה לא מוכן לדבר? אין כזה דבר בעולם", בטוח ח"כ גפני.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!