על 'דגים' ו'חכות'

שבועיים אחרי שהתבשמנו ממוסף הגבירים מדושן העונג, ושבוע אחר שהתבשרנו בראש חוצות, על חלוקת 'דגים' נוספת לנזקקים, מושלכת כלאחר יד לשולי הגיליון, ידיעה העוסקת בסילוקן של 'חכות' אל מחוץ למחנה.

אם תרצו, בצמד הידיעות דלהלן, כל אחת לפי כבודה ומעלתה כפי שהוענקו לה על גבי גיליון 'בקהילה', יש כדי להעיד על עיוותה של התמונה כולה.

חלוקת הכופתאות של קצבאות הילדים ומענקי הלידה, תופסת פרק מרכזי ב 'בקהילה', זה השבוע השני ברציפות. ספק אם העתונאי יעקב רייניץ, שחשף בשבוע שעבר את הידיעה על היוזמה הפרטית להשבת קצבאות הילדים, אכן מאמין באפשרות מימושה של האשליה. בין כך ובין כך, אין ספק כי החשיפה מעוררת עניין והבמה המרכזית שניתנת לה שחור על גבי עיתון, ראויה.

אלא שבצד ההתפעלות מהחשיפה, שלא פסחה גם על כתבי שבועונים מתחרים (ראה לקמן), אי-אפשר שלא לתת את הדעת על ידיעה שולית בעמוד נידח, של אותו כותב, תחת הכותרת "אברכים לא עובדים". וכך מספר רייניץ: "הצעה שהוגשה בשבוע שחלף למרן הגראי"ל שטיינמן, לפיה יקצה מקום עבודה חדש, שעות עבודה נפרדות לאברכים שיעבדו במקום בשעות הערב – נפסלה על ידו על הסף", מדווח רייניץ בקצרה, ובמחי פליטת קולמוס, סותם את הגולל על הנושא הבלתי רלוונטי.

זו לעומת זו, ניצבות להן שתי הידיעות של הכתב המוכשר. מחד, אופציה נוספת לחלוקת מנת ה'דגים' מבית היוצר של השנור החרדי, ומאידך אפשרות ריאלית ליצירת חכות, שנשללה על הסף בעודה באיבה.

להכניס ראשנו בין הרים ולהתיימר להכריע בסוגיה הסבוכה, לא באנו, אך דומה שיחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אי-אפשר שלא להימנע ממתיחת ביקורת על העברת ידיעה כה חשובה במהותה, לשולי השוליים של העיתון, בה בשעה שידיעה העוסקת בהנצחתו של השנור תופסת את הכותרות הראשיות.

אין ספק כי לגופו של אירוע, החדשה המרעישה בדבר תוכניתו של האדמו"ר מגור, ראויה לכותרת ראשית, אלא שבצד הכותרת המרכזית, מקום יש לתמיהה רבתא. וכי לא מן הראוי היה כי הכתב הנכבד, ולמצער עורכי עיתונו שטרם הוכרז רשמית כביטאון, יקצו פרק נכבד יותר לסוגיה החשובה והמהותית של הקמת מרכזי תעסוקה בעלי צביון חרדי, במעט יותר משולי השוליים של הגיליון.

שאלות כגון מה גדרה של הוראה זו, האם כל האברכים שווים בפני המקום, ומה יעשו אותם אלו ש"חשקה נפשם" ביציאה לעבודה וחפצי מסגרת חרדית הם - הנן שאלות בסיסיות ומהותיות שהשתיקה לא יפה להן.

לא בכל יום מוגשת הצעה ספציפית שכזו, העלולה לפתוח דרך להיחלצות ממלכודת העוני ומושבת ריקם (ראה מאמרו של בנציון כהנא במדור הדעות של 'בחדרי חרדים'). רגישות הנושא אינה סיבה מספקת להביא לדחיקתו לשולי החדשות. דווקא בשבוע בו מקודשת תרבות השנור, אך טבעי היה להעלות את הנושאים, זה לעומת זה: סילוק החכות, אל מול חלוקת הדגים.

משבועון שאינו ירא מלהתמודד גם עם סוגיות סבוכות, היינו מצפים למעט יותר תעוזה. הבאת דעותיהם של גדולי התורה והחסידות, או לכל הפחות דיון מעמיק יותר בסוגיית "חרדים היוצאים לעבודה", שאי העסקתם במחוזות חרדיים עלולה לעמוד להם ולמשפחותיהם לרועץ, ופתיחתו של הנושא לדיון מעמיק קצת יותר, מעבר לציטוט - עבור לסדר היום, הם המינימום לו היינו מצפים. הידיעה, לדעת העורכים, חדשותית היא, ואין מדובר בהנחיה פרטית - זאת אנו למדים מהפומביות שניתנה לידיעה. משכך, הנושא ציבורי ונוגע בהווייתה של הציבוריות החרדית, ומיקום מרכזי יותר, אך מתחייב.

אך מסתבר, ולא בפעם הראשונה, (ראה ערך: הידיעה "העקרונית", לפני כשלושה חודשים...) כי הדרישה מוגזמת מידי. שהלא מדוע להסתכן ולהצטייר כחריגים, כשניתן באותה מידה, להתרפק על הקונצנזוס החמים ולהמשיך לייקר את חלוקת הדגים.

בעיות ה'זכרון' של ר. צביאלי


בחטא בו מאשים הכתב את נשוא כתבתו, חוטא הוא בעצמו, כשבלהטו להציג 'סיפור טוב', הוא אינו בוחל מלהטות את העובדות ולסלפם. על מזבח הידיעה השנונה.

תחת הכותרת "בעיות הזכרון של נתניהו" שם העיתונאי ר. צביאלי בטורו 'פוליטיקה' שב'יתד נאמן' את יו"ר האופוזיציה ללעג וקלס. ועל מה שמגיע לו ליו"ר האופוזיציה שמעד בלשונו ותיאר את ימי שבתו של גנדי בממשלתו – "ממשלת החלומות", מה לנו כי נלין.

אלא שבלהט היצירה, ותוך כדי השחזת הסכין, ממשיך צביאלי ומתאר את 'בעיות הזכרון' המתמשכת של האיש: "החשש שהבעיה כאן היא יותר מאשר רק בעיה של זכרון, נובע מכך שלא מדובר בפעם ראשונה ויחידה. למשל, בראיון שנתן נתניהו לעיתון 'ידיעות אחרונות' לפני מספר שבועות, התרפק יו"ר הליכוד על זכרונות מתקופת ילדותו, כשהוא מספר על החיילים הבריטיים שהוא זוכר כיצד הסתובבו להם ברחובות שכונת תלפיות בירושלים.

"והנה שוב רק בעיה קטנה. נתניהו נולד ב-1949, שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר כבר לא הסתובבו חיילים בריטים ברחובותינו. וגם אם נאמר שפה ושם אולי נותר לו איזשהו חייל בריטי בהיחבא, בוודאי שקשה לנתניהו לזכור פרטים משנת חייו הראשונה".

בא צביאלי לדבר על בעיית זכרון סלקטיבי, ומוכיח כי גם הוא עצמו ניחן באותה תכונה.

לא נעים לקלקל את 'העובדות', אך דא עקא והעיתונאי גדי בלום, כתב ידיעות אחרונות שערך את הראיון עם נתניהו, הבהיר לאחר מעשה כי לא נתניהו הוא זה שזכר את החיילים הבריטיים, אלא הכתב עצמו הוא-הוא שהעלה את הדברים על גבי הכתב, על אף שלא נאמרו בהקשר זה.

לא למותר לציין, כי באותו גיליון בו משתלח צביאלי, נוהג חברו לדסק החדשות בצורה שונה בתכלית. בטורו 'מקור נאמן' מציין אריה זיסמן אף הוא את התקרית (ולא כאן המקום לדון שוב בשאלת כפל הדיווחים במוסף, פעם בכתבות ופעם בטור האמור). זיסמן אף מוסיף משלו כהנה וכהנה, אך מציין בהגינות כי "עיתונאי ידיעות אחרונות לקח על עצמו את הטעות, ואמר כי מדובר ב'טעות סופר'").

איך כותב צביאלי במשפט שכאילו נכתב על התנהגותו הוא? "הכל טוב ויפה דא עקא שקיימת רק בעיה 'קטנה' אחת...

גם ביבי...


כדאי הוא נתניהו לסמוך עליו בשעת הדחק, סבור הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין שנתלה, שלא כדרכו העצמאית, באילנא רברבא (תרתי משמע, ראה לעיל ערך: "גנדי וממשלת החלומות").

בשבוע שעבר סקרנו את תחזית הנפל של ריבלין שהתייחסה ל'מעשה איווט' כאל אחיזת עיניים. המציאות, כידוע, טפחה על פניו של הפרשן הנחשב וכמנהג מבקרים, הנחנו את הכובע לבליעה לפתחו של הפרשן.

שבע ייפול פרשן וקם, ושבוע אחרי מוכיח ריבלין כי הוא נוצר מהזן הנכון. זה שאינו ירא להתנצל ולומר טעיתי (שלא כאותו פובליציסט נכבד וח"כ לשעבר שטעה והטעה בדבר משנה ולא מצא לנכון להכיר בטעותו, שלא לדבר על התנצלות מכובדת).

וכך כותב ריבלין: "אין ספק שנתניהו הופתע לחלוטין מהכניסה המהירה וחסרת העכבות של ליברמן לקואליציה. כמו פרשנים פוליטיים רבים (וכותב השורות בתוכם) הוא העריך שהחלטת הממשלה על שינוי שיטת הממשל וההצהרות על צירופו של ליברמן לממשלה הן עוד ספינים מבית מדרשם של יועצי אולמרט (ולשעבר יועצי שרון) שנועדו להסיט את הכותרות מכל הצרות והכישלונות".

ריבלין אינו מרפה, ומוסיף להתנצל ובה בעת לכרוך את כישלונו בכישלון תחזיתו של יו"ר האופוזיציה: "ההיסטוריה של ליברמן הייתה צריכה ללמד (ושוב, גם אותנו) שהבחור הקשוח הזה מתכוון בדרך כלל למה שהוא אומר".

דורשי רשומות ריבלינאים, נזכרו מן הסתם בעת קריאת הטור, באמרתו המפורסמת של אריאל שרון: "גם ביבי, גם ביבי"...

וכמעשהו של בעל תשובה גמור "תוהה ריבלין על הראשונות" ולאחר שאך בשבוע שעבר פירשן כי "את פשר מהלכיו האחרונים של איווט לא מסוגלים אפילו המקורבים אליו להסביר", הופך ריבלין, שבוע אחרי, למסביר (האיחוד) הלאומי: "מה ייתן התיק הזה לשר הבודד בממשלה?" תמה ריבלין ומשיב מיניה וביה: "הרבה מאוד". (סוף ציטוט! ואידך זיל קרא, בטור הקהילתי).

תוקעים 'יתד'


בשבוע בו עוסקים השבועונים בנושאים הפוליטיים הבוערים, או לחילופין מרחיקים נדוד למחוזות היסטוריים נידחים, מן הראוי לציין ולשבח את סדרת הכתבות במוסף 'יתד השבוע' שעוסקות בנושאים אקטואליים מעוררי עניין, ולאו דווקא חדשותי.

כתבתה של ט. כץ תחת הכותרת 'סכנה נראית לעין', העוסקת בתופעה של "שיעור הולך וגדל של מרכיבי עדשות מגע, בייחוד צעירים, שמגיעים לבית החולים עם פגיעה קשה בעין כתוצאה מזיהום, עד כדי אובדן ראיה", מעוררת עניין ויפה לעין הקורא (על אף האסוציאציה הבלתי מוצלחת).

גם כתבתו של יחיאל סבר, תחת הכותרת 'מלכי הכביש', העוסקת בתופעת נהגי האוטובוסים המסכנים את חיי הנוסעים ויורדת לשורש האחריות ודרכי האכיפה, ראויה לכל שבח, על רקע הבצורת הכללית שתקפה את עיתוני סוף השבוע.

הירידה לשטח ולא רק לשטח הארכיוני, התחקור והרחרוח, ולא רק בנושאים שאבד עליהם הכלח, ראויים למילה טובה ולקורטוב של שבח וברכה.

לבלרי הגשם


"בגשם הזה כבר היינו", ביקרנו בשבוע שעבר את 'פסטיבל הגשם' שהביא להקפצת הגיגי החקלאים, על ראש שמחתו וכותרתו של המגזין המשפחתי.

שבוע אחרי, וכאילו כדי להוכיח שאפשר גם אחרת, באה כתבתו של משה מיכאל צורן ב'תוספת' של 'המודיע'. תחת הכותרת 'מה עניין שמיטה ל'פריחה'?' מלמד צורן את קוראיו לקח, ואחר הפתיחה בכבוד אכסניה, במעשיותיהם של חקלאים חרדים, לא חדל צורן מלהמטיר גשם של מידע על קוראיו.

עניין תרדמת העצים והתעוררותם בעונת הפרי, מאזני עונות הגשמים, מחקר מרתק אודות ההשפעות של תופעת 'הים החם' על מזג האוויר בכלל, דו"ח האו"ם בנושא משבר המים האזורי, נושא מאגרי מי התהום בסביבה, דירוג איכות המים של ישראל, עניינו של 'חוק המים' המגדיר את מימי ישראל כמשאב לאומי שחלוקתו חייבת להיות שוויונית, ואפילו שינוי בצורת איסוף נתוני הגשמים באמצעות שימוש בטלפונים הסלולריים לניטור התוצאות המדויקות של הגשמים שירדו. כל אלה ועוד, מוגשים לפני הקורא בכתבה ממצה ומקיפה.

מסתבר, כי כשיוצאים מהקונספט, וחושבים בכיוונים יצירתיים, גם מהסלע הזה של עונת הגשמים, ניתן להוציא מים, בדמותה של כתבה עיתונאית מרתקת ומשובחת.

שעה טובה – עין רעה


את מלאכת הביקורת השבועית, על תקן 'יבקרך זר', נוטל השבוע שלמה הלפרין בעמודו הראשון של השבועון 'שעה טובה' (קרדיט מס' 1: 'היום_הזה').

"כבר בעבר כתבתי על ביקורת בכל הקשור עם מה שנקרא 'העיתונות החרדית'. חשבתי כמי שבא 'מבחוץ' בעיקר מול התופעות המופלאות שאני מזהה מעת לעת (או מעט לעט) בתקשורת זו שעל פניו אמורה לפעול למען היהדות והציבור החרדי.

"השבוע צפיתי מקרוב בעוד עליית מדרגה.

"בשבוע שעבר הגיעה לשולחן המערכת ידיעה על מאמצים שעושים גדולי תורה ובראשם האדמו"ר מגור וכן אישים פוליטיים כמו הרב הלפרט למצוא פתרון עוקף לבעיית הקצבאות על ידי העברת כסף יהודי גדול מחו"ל שיכוון ליהודים בלבד.

"היה ברור כי הסיכוי היחיד של המהלך הוא בחסימת 'עיניים רעות', ואלה יש כידוע הרבה ככל שמדובר בסיוע לחרדים, כאשר ההמשך הוא גם 'עינא בישא' של בג"ץ. בהתייעצות עם הוועדה הרוחנית של העיתון ('?' א.מ.) ועם גדולי תורה ('??' א.מ.) הוחלט לוותר על הידיעה ולהסתפק ברמז קל ('???' א.מ.) שמופיע מתחת לכותרת הראשית של 'שעה טובה' ובו מדווח על מאמצים למצוא פתרון ל'בעיות משפטיות'.

"והנה ביום חמישי בבוקר אני מגלה כי עיתון המתקרא חרדי ('בקהילה', א.מ.) מפרסם את הסיפור במלואו על כל משמעויותיו.

"האומנם אינטרסים מרכזיים של הציבור נרמסים כאשר מדובר בעוד 'סקופ'? האומנם אנשים שוכחים שגם להם יש בני משפחה שעשויים להיפגע מחשיפה מוקדמת של התוכנית". (סוף ציטוט, לעת עתה).

הנה כי כן, לא רק שהכותב הנכבד תוקף בחמת זעם מהולה בנהי, עיתון לא לו, אלא שמיניה וביה הוא משים את דבריו ללעג וקלס. שהלא ממה-נפשך, אם יש כאן מידע חדשותי שהשתיקה יפה לו, רמז זה שנכתב שחור על גבי גיליון מה טיבו, שהלא גלוי וידוע לכל כי אין כמו רמז גס, לפענוח ידיעה במלואה.

הדעת נותנת כי יותר משיש כאן דאגה כנה מחשש ל'עינא בישא', יש כאן 'צרות עין' על סקופ שחמק למחוזות אחרים.

גם סופו של המאמר אינו מלבב. "כאשר מדובר בתופעה כזו קשה", חותם הלפרין את המאמר המתלהם, "כבר קשה להתייחס לתופעה שהיא רק מוזרה, של עיתון שאין לו כבוד מקצועי ומרשה לעצמו לפרסם ראיון שערך יהושע מאירי עם הרבנית קנייבסקי, שבוע אחרי שהדברים פורסמו ב'שעה טובה', או בעבר לפרסם ראיון עם יוסל'ה שוחמאכר הנודע כמה שבועות אחרי שהוא התראיין על פני 10 עמודים בעיתון 'שעה טובה', ולהציג את הראיון כסקופ". סוף ציטוט. נאום 'האיש שבא מבחוץ'.

ואפרופו 'ביקורת עיתונות חוץ', מסתבר כי אין זה העיתון היחיד שמותקף השבוע על ידי השבועון הצוקרמני. "עיתונות חרדית מסויימת", כך לדברי כתב העיתון שמעון שרף במגזין 'שעה טובה', "דאגה להכחיש בכל מיני צורות את עצם קיומו של ניסיון החטיפה שאירע לפני כחודש בקריית ספר. מה שמעורר חשד שקיים מישהו שיש לו עניין שעובדות ביטחוניות לא סימפטיות לא יתפרסמו. הכל כנראה על בסיס קונספציה שמישהו מוליך, שלפיה אירועים ביטחוניים לא קיימים. כמו למשל גניבת רכב מתוך הישוב בידי ערבים".

ואנו אומרים, תיתי להם לעורכי וכתבי העיתון הנכבד בדידם. יתרכזו נא במחדליהם הם. את מלאכת הביקורת על פגמי קולגותיהם, יותירו נא בידי ציבור הקוראים, או לכל הפחות בידי המבקרים הבלתי תלויים.

שומרי האתרוג


ידיעה קטנה שהופיעה בסוף השבוע במבזקי אתר 'בחדרי חרדים', דיווחה כהאי לישנא: "בנימין כהן, מנהל האגף לחינוך חרדי בעיריית ירושלים, מסיים את תפקידו, לאחר שתלויה ועומדת נגדו חרב העמדה לדין בהאשמות קשות, של חריגות תקציביות במיליונים, הפרת חוקים שיטתית, אי מסירת מידע, שימוש בלתי חוקי במבנים והעברת כספים רבים למוסדות פרטיים. כהן, הוא חבר עירייה מטעם 'דגל התורה' סיעתו של ראש העיר, אורי לופוליאנסקי".

במסגרת זהה בגודלה אך לא בתוכנה, הופיעה הידיעה גם בשבועונים 'משפחה' ו'בקהילה'. ידיעה זהה אמרנו? בשינוי אחד קטן: כהן, כך על פי האמור בשבועונים, "מסיים את דרכו בעיריית ירושלים ופונה לתפקיד ממשלתי". על פי הדיווח ב'משפחה' נחשב כהן ל"אחד מידידיו הטובים ומהאישים המוערכים על ידי ראש הממשלה עוד מתקופת כהונתו כראש עיריית ירושלים. ככל הנראה הוצע לו כעת תפקיד ממשלתי ניהולי, במקביל לכניסה האפשרית של יהדות התורה לממשלה, או ללא קשר אליה. עצם כניסתו לתפקיד עשויה להצביע על קיומם של מגעים לכניסה לקואליציה".

הכיצד מתיישבת 'כתבת הקידום' עם הסיבות המפרגנות פחות שהופיעו באתר הבלתי משתפן? אמנם ככל שזה נוגע ל'ממשלת התיקים' של אולמרט אין בהכרח סתירה בין השניים, אך יחד עם זאת אי-אפשר להימנע מלתמוה בדבר מידת האובייקטיביות של שני השבועונים הבלתי תלויים. וכל מילה נוספת, מיותרת.

קצרים


• כפל כותרות: הכותרת הראשית בשני שבועוני המגזר זהה לחלוטין, מילה במילה: "ההזדמנות האחרונה", זועקות הכותרות ב'בקהילה' וב'משפחה'. אותה כותרת בשינוי אדרת.

• קרב חסידי: ( קרדיט מס' 2: 'טוקטוקים') תחת כותרת המשנה "אלפי מנות קרב" מתאר העיתונאי דוד דמן בגיליון 'משפחה' את אלפי "מנות הקרב" שנועדו לעומדים על הפארענצע'ס בחתונת סאטמר. ולנו הקוראים לא נותר אלא לתמוה: היכן הוצב צבא האוייב? במונסי?
• 'בית' נאמן: בשבוע שעבר סקרנו את ה'כותרות מהסרטים' שעיטרו את גיליון 'המודיע'. השבוע הגיע תורו של הביטאון המפלגתי המתחרה. ר.גיל ( או שמה עשו זאת בעריכה) ציטטה בכתבתה שפורסמה ב'יתד השבוע', באחת מכותרות המשנה שלה, את אחד משיריה של "הזמרת החסידית" דפנה דקל: "מי יציל את הבית שלי"...

• ביקורת בגרוש: אליבא דארי סלומון בטור השבועי 'עין שבועית' ב'חדשות משפחה', הצליח אולמרט לטרפד את סכנת ועדת החקירה הממלכתית שיכלה להגיע מהכנסת. חברת הכנסת אסתרינה טרטמן היא אולי יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, אבל היא גם חברה נאמנה ב'ישראל ביתנו'. סלומון מסביר כי טרטמן כיו"ר הוועדה תטרפד את נושא ועדת החקירה הממלכתית. ולצורך כך "לא צריך אפילו את הניחושים האסטרולוגיים של הבזוקה". (ציטוט נאמן למקור). דא עקא, שכל מי שמסקר את התחום הפוליטי צריך לדעת את שידוע לכל בר בי פרשן: תפקיד יו"ר הוועדה לביקורת המדינה הוא אחד משני תפקידי יו"ר הועדות, שמסורתית, נמסרים לסיעות האופוזיציה. טרטמן, מטבע הדברים, לא תוסיף לשמש כיו"ר הוועדה, ואידך זיל גמור.

• שגריר נאמן: בטורו 'מקור נאמן' חוגג אריה זיסמן על מתיחת המהרישי, שנעשתה לשדר "התחנה הצבאית" (את השם המפורש רזי ברקאי, הס מלהזכיר), "שנפל בפח כשדיווח כי סלי מרידור הולך להודיע כי הוא מוותר על תפקיד שגריר ישראל בוושינגטון לאחר שנפגש עם המהרישי"... זיסמן נתלה בפרשה ומזכיר נשכחות: "מה שברור הוא שהנפילה עם סיפור השגריר בוושינגטון, מאפילה ומגמדת את סיפור 'שגרירנו בעיראק', שגם היא לא היתה ולא נבראה. כל כלי תקשורת והטעות שלו". אלא שפרט אחד שוכח זיסמן לציין, ולא במקרה, מי הוא כלי התקשורת הנוסף, מעבר לגל"צ שנכשל ב"פנטזיית שגרירנו"? למהרישי פתרונים.

קישורים:
לטורים קודמים ש 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!