הדמגוגיה של "המנדט השישי"

את ימיו העליזים של המסבירן/חבר הכנסת לשעבר/הפובליציסט/השדר/העיתונאי (מחק את המיותר או הוסף את החסר) הרב ישראל אייכלר יש שדורשים לשבח ויש שדורשים לגנאי, אך דומה שאלו גם אלו יסכימו כי הפעם חוצה הדמגוגיה שיצאה תחת קולמוסו, את גבול הטעם הטוב.

תחת הכותרת "בדרך לדיקטטורה שלטונית", יוצא אייכלר בשצף קצף בטורו 'קול ישראל' המתפרסם במגזין 'משפחה', כנגד שינוי שיטת הממשל העומד על הפרק בימים אלו. אלא שתחת לבחון את הנושא לגופו ולהתמקד בכשלי ההצעה, אם ישנם, יורה אייכלר מכל הבא ליד ומערב בין הווה לעתיד, בסלט דמגוגי סר טעם.

ביומרנות של ח"כ לשעבר ובעתיד(?) תופס אייכלר את פוזת "הפרלמנטר יודע הכל" ותוקף את עקב האכילס של השיטה החדשה, זה שאיש מלבדו טרם הבחין בו ותהה על קנקנו.

"מעט אנשים", כותב אייכלר, "קראו את פרטי הצעת החוק לשינוי שיטת המשטר של ח"כ ליברמן וחבריו בכנסת. חושבים שהוא רוצה רק להעניק כוח לראש הממשלה כך שלא יהיה קשור לתמיכת חברי הכנסת. יודעים גם שעל ידי אחוז חסימה של 10% הוא מחסל את המפלגות החרדיות. יש אפילו מי שיברכו על כך.

אבל מה תאמרו על סעיף כזה: "ראה ראה"מ כי לא ניתן לכנס את הממשלה וכי קיים צורך דחוף וחיוני להתקין תקנות לשעת חירום, רשאי הוא להתקינן או להסמיך שר להתקינן (36א. וב.) "תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים. וכן להטיל או להגדיל מיסים או תשלומי חובה אחרים".

הבנתם את זה?

"לא יותקנו תקנות שעת חירום ולא יופעלו מכוחן הסדרים אמצעים וסמכויות, אלא במידה שמצב החירום מחייב זאת". מי יקבע שהמצב מחייב זאת? ראש הממשלה או הכנסת ובמקרה הצורך... גם בלי אישור הכנסת או הממשלה כמובן.

הציבור אינו מאמין היום שמנהיג פוליטי לא מסוגל להכריז על "מצב חירום" כשהוא רואה צורך לשלוט בהם. כבר למדנו על נשיאים ושרים וח"כים ופקידים, שאין דבר שהם לא מסוגלים. הם מסוגלים לעשות, אפילו דברים שאין להעלות על הכתב. לכן הענקת רשות לראש ממשלה לשלוט במדינה ללא מצרים זאת סכנה של סוביטיזציה מוחלטת של המדינה". (סוף ציטוט).

הנה כי כן, נחשפה המזימה הגדולה שנעלמה מעין כל ונתגלתה אודות למחקרו המעמיק של אייכלר: הסמכת ראש הממשלה להתקין תקנות לשעת חירום שנחבאת בין קפליה של השיטה החדשה, היא המוקש הגדול שעלול להקנות לראש הממשלה שליטה ללא מצרים, ו"מה תאמרו על סעיף שכזה"? שואל אייכלר, ללא מענה.

מענה אולי אין, אך טענות ומענות כנגד החשיפה המוזרה יש ויש. שכן, חזיז ורעם, הסעיפים אותם מציין אייכלר כסעיפים הבעייתיים של החוק העתידי, תקפים גם כיום, בשיטה הנוכחית.

וכך קובע סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה (סעיף קטן ב, ג, ה).

39. התקנת תקנות שעת חירום
(ב) ראה ראש הממשלה כי לא ניתן לכנס את הממשלה וכי קיים צורך דחוף וחיוני להתקין תקנות שעת חירום, רשאי הוא להתקינן או להסמיך שר להתקינן.
(ג) תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים, וכן להטיל או להגדיל מסים או תשלומי חובה אחרים, והכל זולת אם אין הוראה אחרת בחוק.
(ה) לא יותקנו תקנות שעת חירום ולא יופעלו מכוחן הסדרים, אמצעים וסמכויות, אלא במידה שמצב החירום מחייב זאת.

נשמע מוכר? לאייכלר כנראה שלא. שכן לדידו, אפשר וכחלק מכפירתו בחוקי כנסת המינים של "המשטר הרקוב, המורד בתורה ובחוקתה" (והס מלהזכיר את שאיפתו הלא כמוסה של הכותב להימנות על חבריה), אין כל משמעות לכך שהסעיפים אותם הוא מציג כעקב האכילס של השיטה החדשה, תקפים גם כיום, ככתבם וכלשונם.

מה נאמר ומה נדבר, אם זוהי רמתו החקיקתית של מי שמתיימר לחבוש את ספסלי כנסת המינים, אפשר והצדק עם אותו לבלר חד לשון ועט, שפקפק זה מכבר בדבר תרומתו הפוטנציאלית של "המנדט השישי". שהלא, יסכימו הכל, דמגוגיה לחוד ופרלמנטריזם לחוד.

קטגורם של גדולי ישראל?!


דמגוגיה רודפת דמגוגיה, וחבר פאנל 'פופוליטיקה' לשעבר, אינו חדל מלהוסיף ולהרביץ פופוליזם בהמונים.

וכך כותב האיש: "איראן טוענת שהיא רק נגד מדינה ציונית ולא נגד העם היהודי. השליט החילוני טוען שהוא רק נגד העסקנים החרדים ולא נגד הציבור החרדי.

"חלקם (של השליטים החילוניים) מספיק צבועים לומר שהם מכבדים את הרבנים וגדולי התורה יותר מאשר נציגיהם בכנסת. יש להם מספיק משתפי פעולה שמכניסים אותם אל הקודש פנימה אצל גדולי התורה ומצטלמים להוכחה, כי "יש לנו מהלכים אצל הגדולים, בלי הח"כים החרדים". הם בטוחים שהציבור החרדי טיפש, ויחשוב שגדולי התורה מעריכים אותם יותר משכיבדו את הפריצים שבאו לבקרם". (ס"צ).

וכאן שואל הבן: הייתכן כי הח"כ לשעבר מטיל דופי בגדולי ישראל ברומזו כי משת"פים למיניהם שולטים בהם? שהלא לדידו של הח"כ לשעבר, גדולי ישראל עצמם אינם מודעים למשמעות ביקוריהם של השליטים בביתם, ואינם מבחינים במטרתם הסמויה של המשת"פים המכניסים את "השליטים" לבתיהם על אף הנזק הציבורי שנגרם לכלל המערכת החרדית.

ממה-נפשך, אם נכונות טענותיו הקשות של אייכלר, מי לידינו יתקע שמעללי המשת"פים מתמצים בארגון ביקורי סרק בבתיהם של גדולי ישראל. למצער, אם אין דברים בגו, הכיצד מעז הח"כ לשעבר לדבר סרה בגדולי ישראל כביכול מונהגים הם, ולו בבדל של התנהלות, על ידי משת"פים למיניהם?

מי בוועד?


לעומתו של אייכלר המתלהם, נוקט דודי זילברשלג בטורו "על דעת הקהילה" בטון פשרני וענייני.

בצד החשש שמביע זילברשלג מהשלכותיה של השיטה החדשה, קורא הוא שלא להיחפז ו"לבחון היטב את השיטה המוצעת על כל היבטיה, לא לפסול אותה על הסף כמסורתנו, מימים ימימה. זעקות השבר, נוכח הבחירה הישירה דאז, הסתיימו כזכור, בהצלחה אדירה וגידול בכוחו של האלקטורט החרדי, נגד כל הסיכויים, ה"פן ירבה" טפח לכל משטינינו על פניהם וקבע "כן ירבה". לא בטוח שגם הפעם השיטה רק תיטיב עם מחנה שומרי המצוות. אולי הגדלת אחוז החסימה תאלץ את כל המחנה הגדול הזה, השווה לערך אלקטורלי של פעם וחצי מכוחו כיום, להתאחד, להתחזק ואחת ולתמיד לעשות מעשה ולפרוץ קדימה".

בניגוד לאייכלר, הרי שזילברשלג אינו נתפס לפופוליזם ומציע לבחון את הדברים בענייניות מבלי להיתפס לסמנטיקה של "שלטון הכופרים" ושאר סיסמאות. וכפי שמצטט בשם אביו ר' יצחק רביץ ב"מילון" של בנימין גרנות: "הכנסת היא ועד הבית של המדינה. מדובר במקום שמנהל את האינטרסים של האזרחים וככזה אנו מנסים להשפיע ולקבוע את הדברים הנוגעים לנו".

ואין המדובר רק בעמדתו הלעומתית והאנטי-ממסדית של זילברשלג, שכן אפילו עורכי ביטאון 'מעתיקי השמועה' מצאו לנכון לסקור את נושא כדאיות השיטה החדשה מנקודת מבט עניינית, יחסית, במסגרת כתבה נרחבת של ר. קולינס במוסף 'יתד השבוע' תחת הכותרת "הרפובליקה הישראלית החדשה".

מסתבר כי גם כשמדובר בעניינים אידיאולוגיים, הרי שבסופו של דבר השאלה אחת היא: "מי בוועד"?

קרדיט של מי...


לא רבות הן הפעמים בהן עולה ראיון בעיתון חרדי לראש סדר היום הפוליטי-מדיני-צבאי גם יחד, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקנה מידה לאומי של הדחת אלוף בצה"ל כתוצאה מפיצוץ פצצת מצרר תקשורתית. לא פחות.

בביקורת עיתוני החג סיקרנו אירוע שכזה ואף הכתרנו אותו, ובזכות, כ"ראיון השנה" בעיתונות החרדית. שבועיים אחרי ומסתבר, כי קשה היא מלאכת הפרגון, כל כמה שמדובר בקולגות בני המגזר.

וכך כותב חיים גרינבוים במדורו 'סוף ציטוט', תחת הכותרת "שבת של מי": "האלוף לשעבר יפתח רון-טל גם הוא שחרר לאחרונה הצהרות ביקורתיות שהרתיחו את צמרת המטכ"ל וגרמו להדחתו מהצבא. רון-טל אמר בראיון לעיתון מעריב כי ההתלהבות של הגורמים הצבאיים שהובילו את ההתנתקות והוציאו אותה אל הפועל, קשורה לכישלון הגדול של המלחמה בלבנון". (סוף ציטוט!)

גרינבוים מבכר לתת את הקרדיט לראיון הסנסציוני שהדליק את המדינה, לא לעיתון החרדי שיצא עם הראיון הבלעדי, אלא דווקא לעיתון חילוני שציטט את "הקטע הנבחר" מהשבועון החרדי.

גרינבוים עוסק במאמרו בשאלת "מה קדם למה, הביצה או התרנגולת", ולנו לא נותר אלא לתמוה, על זו הדרך, "מה קדם למה, צרות העין או מלאכת הלבלרות"...

כאילו דא?


בפרשיית השבוע, אחד מהשניים, אליטוב או ריבלין, ייאלץ, כמו קין, לנוע ולנוד כשאות קלון של 'פרשן נפל' במצחו.

את פישרה של מוטיבציית ההצטרפות של ליברמן לממשלת אולמרט, ניסו לפענח שניים מפרשני המגזר, ופרשנותו של אחד מהם בלבד, עלתה בידו.

תחת כותרת המשנה "ההתנהגות המוזרה של ליברמן" מפליג ריבלין בפרשנותו: "את פשר מהלכיו האחרונים של ליברמן לא מסוגלים אפילו המקורבים אליו להסביר. וישנן לא מעט תמיהות על פשר ההתנהלות שלו מאז הפגישה המתוקשרת עם ראש הממשלה. לא זו ההתנהגות המקובלת אצל מי שבאמת מעוניין להצטרף לקואליציה, וגם אם ליברמן אף פעם לא היה סמל להתנהלות מקובלת, בכל זאת לא מדובר באדם חסר חשיבה רציונלית".

מכאן ואילך מרחיב ריבלין בסימני "אי השפיות" בהתנהגותו של ליברמן. ומסקנתו מפתיעה ומרתקת: "התשובה ההגיונית והמסתברת ביותר היא שליברמן, אשף ידוע של קריאת מפה פוליטית, יודע את מה שאולמרט ועוד רבים וטובים בכנסת יודעים, שבעצם הכול דיבורים. אולמרט לא מתכונן ולא מעוניין לזעזע את הקואליציה באמצעות הכנסת שותף חדש ומאיים כמו ישראל ביתנו. אין אפשרות להושיב יחד את פרץ וליברמן, ואין כל סיכוי להעביר בכנסת את חוק שינוי שיטת הממשל. ועל ברית הזוגיות אי אפשר אפילו לחלום".

מכאן ואילך קצרה הדרך אל המסקנה כי אין מדובר אלא במשחק ב'נדמה לי' שלכל המעורבים בו יש רווח ישיר ומיידי מעצם העובדה שבכלל מדברים על מהלך כזה.

לדידו של ריבלין, אין כל סיכוי שליברמן יצטרף לממשלה, ומדובר בסך-הכל בהפרחת בלון שמשרתת את שני הצדדים. "מתי יצא האוויר מהבלון הזה, מוקדם עדיין לדעת. אולמרט יכול להמשיך ולהפיח בו אוויר לפחות עוד חודש. עד אז ימשך התוהו ובוהו במערכת הפוליטית ורק רוח הספין תמשיך לרחף על פני המים העכורים", מסיים ריבלין את תחזיתו הנכוחה.

ריבלין בדידו, ואליטוב בדידו. "מהי האמת? מדוע בוער לליברמן לזרוק את חבל ההצלה לאולמרט?", שואל אליטוב בטורו 'המטבחון' תחת הכותרת "ימי ליברמן" (בפרפראזה לספרו של נחום ברנע: "ימי נתניהו"), ומשיב מיניה וביה: "ראשית, כמה שזה נשמע הזוי ובלתי מציאותי, ליברמן מעוניין להיות ראש הממשלה הבא אחרי אולמרט. חד וחלק. כל מי שמדבר עמו בחודש האחרון, שומע ממנו בצורה הברורה ביותר כי הגיע הזמן לשלוף את התכנית מהמגירה. הציבור כבר כשיר לזכות במנהיגותו. הסקרים האחרונים שמנבאים לו נסיקה מטורפת כלפי מעלה, לצד המחסור המשווע במועמדים סבירים לראשות ממשלה, הם אלו שהביאו אותו למסקנה כי גם הוא יכול לעלות ולשחק בליגה הלאומית ואפילו להצליח בתפקיד.

"אבל יש איש אחד שמאיים על הבכורה שלו בימין: בנימין נתניהו. למלחמת לבנון על קרבנותיה השונים הצטרף גם ליברמן. מנהיגותו של נתניהו, יריבו להנהגה, ששבקה חיים מאז הבחירות, קמה וגם ניצבה. ביבי לפתע הופך למועמד המוביל בסקרים, מה שאומר כי אם ממשלת אולמרט נופלת וניגשים לבחירות, ביבי הוא ראש הממשלה הבא. ישב ליברמן וחשב, איך הורגים את המועמדות שלו. המסקנה שלו הייתה אחת: מאריכים את תוחלת חייה של הממשלה בשנה אחת נוספת לפחות, ביבי בינתיים ימשיך להתייבש במדבר האופוזיציוני, וחזקה עליו שהשגיאות יופיעו בעתיד הלא רחוק, כיאה למי שהפך לאויב מספר 1 של עצמו".

לפרשנותו של אליטוב שותף גם אריה זיסמן מ'יתד' בטורו 'מקור נאמן' וגם עמיתו של ריבלין למערכת, אשר מדינה, בטורו 'מדעי המדינה' שואל-קובע "האם ליברמן בפנים? זה סופי? נראה שכן". (ורק גישייד ב'המודיע' נמנע מלהתייחס לנושא, כשהוא נותר "תקוע" ברשמי "ראיון ימי המנדט", שנערך עם נתניהו במוסף שמחת תורה של 'ידיעות'. מה לעשות, וככל הנראה בעת שכתב גשייד את טורו טרם ניתנה הדעת במוספי 'ידיעות' לנושא ליברמן... לא נורא, אולי בשבוע הבא.) אולם דומה שיותר מכל יש כאן מלחמת ראש בראש בין השניים שמטיבים לבטא את עמדותיהם טוב מכל. אלא שאחד מהם, ואחרת אי-אפשר, פישל בפרשנותו ובגדול.

ריבלין אומנם מותיר פתח מילוט של "עד חודש ימים", אולם ההסכם הקואליציוני שנחתם בין אולמרט לליברמן מנפץ הרבה יותר מוקדם את התזה הרבלינאית, אל קרקע המציאות המוצקה, בדרך אל "אות הקלון" הבלתי נכספת.

אליטוב, לעומת זאת, יוצא ופרשנותו על העליונה. לפחות הפעם הוא הוכיח, שבקריאת מפה, אין שני לו במדיה החרדית.

קצרים


• חשב נא – וכך כותב אשר מדינה בטורו 'מדעי המדינה': "ליברמן יעניק לאולמרט את הממד הימני והקשוח בתוספת נדוניה נאה של 12 ידיים". אין ספק. ליברמן היה קונה את היד הנוספת שמעניק לו מדינה 'במחי יד', בשתי ידיים...

• אחרי החגים – הניסיון שנעשה במוספי סופה"ש של השבועונים להוציא 'מים מסלע', לא עלה יפה. "אחרי החגים" והעבודה הרבה שהשקיעו בגיליונותיהם, לקו שני השבועונים ברפיון שבא לידי ביטוי בתוכן "מעורר העניין" שבמוספים. אולם עלתה על כולנה "כתבת הגשם" הבנאלית שתפסה את שער מגזין 'משפחה', והביאה, בפעם המי יודע כמה את 'דבר החקלאים' המייחלים לכל טיפה. בגשם הזה כבר היינו.

• עיתון מהסרטים – לוועדה הרוחנית של 'יתד' זה לא היה קורה. את הכתבה על "מסתורי הכוכבים" שהופיעה ב'תוספת' של עיתון 'המודיע', עיטרו כותרות הסרט וסדרות הטלוויזיה האמריקאיות: "מסע בין כוכבים", ו"מלחמת הכוכבים". בסרט הזה כבר היינו...

• חתול בשק – גם להתנצל כראוי, צריך לדעת. אהרון גרנות (גרנביץ נייט), מוכיח ולא בפעם הראשונה, שהוא עיתונאי וג'נטלמן. גרנות מתנצל בפה מלא על הידיעה שפרסם , כאילו נפטרו ראש הישיבה ובחור בישיבת 'הישוב החדש' כתוצאה ממגיפה שהגורם לה היו גורים מתים שהומלטו במערכת האוורור של הישיבה. יצא גדול.

• המעוררים – לא בכל יום קם עיתונאי מתוך המערכת ומותח ביקורת על התנהלותה. צביקה יעקבזון עשה זאת השבוע ולא בפעם הראשונה: "לדידי", כותב איש הרוח בטורו 'פתיתים', "לא היה ראוי ליתן לחילוני פתחון-פה בעיתון חרדי של ערב חג". וביקורת ראויה שראינו, רשמנו.

• מחוץ לתחום – אפרופו יעקבזון, והפעם מזווית אחרת. בשבוע שעבר התאונן כותב השורות כנגד מנהגו של יעקבזון שלא לצאת מתחומי 'באר יעקב' ושכונת 'גבעת שאול' וישיבותיה. שבוע אחרי, ואיש הרוח הרחיק נדוד וסיקר בטוב טעם, תוך טיבול בדברי תורה, ללא הטפות מוסר (ותוך שבירת שיא שלילי של הזכרת המשגיח דישיבת 'באר יעקב' פעם אחת בלבד), את אירועי "שמחת בית השואבה" של ישיבת 'תפארת חיים' בשכונת הדר-יוסף בתל אביב. כשרוצים ויוצאים (מתחומי השכונה), מוצאים!!!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!