תקשורת בישלה דייסה

סמוך לחג-הסוכות שודרה בערוץ השני בטלוויזיה כתבה קשה על גן חב"ד בשכונת קטמון בירושלים. גם חסידי חב"ד, שצפו בהקלטת הכתבה, יצאו בתחושה מאוד לא-נעימה על צורת התנהגותם של כל מי שהיו קשורים לסיפור הזה. הוזמנתי לתכנית הזאת כדי להגיב על הכתבה, ואני רוצה לשתף אתכם, הקוראים, בתמונה המלאה, ואגב כך להפיק כמה תובנות על התנהגות התקשורת והדרך להתמודד עמה.

כך הוצג הסיפור בכתבה: אגודת 'יד ביד' מפעילה בשכונת קטמון בירושלים מועדונית לילדים במצוקה. בוקר אחד נדהמים אנשי האגודה לגלות כי המבנה נפרץ ולתוכו פלש גן של חב"ד. עכשיו לילדים המסכנים של 'יד ביד' אין איפה להיות. צוות התכנית שואל הורים בגן חב"ד אם זה בסדר לגנוב מ'יד ביד' את המבנה, והתשובות המתקבלות הן: "זה היה פעם שלהם", או "זה לא נקרא לגנוב אלא באים ולוקחים".

מנהל בית-חב"ד בקטמון, הרב תמיר קסטיאל, מסרב להגיב לכתבה ואומר לכתב: "אני לא פרצתי לשום מקום ואין לי מה לדבר איתך". המצלמה מגיעה לבית-חב"ד, מוצאת שם בחור תמים, וזה אומר שבגן של 'יד ביד' היו "רק כמה ילדים ספורים והוא לא היה כל-כך שימושי, ולכן אנחנו נכנסנו לשם". הכתבים מציגים מולו את מנהלת סניף 'יד ביד' בירושלים, וזו אומרת שהמקום בהחלט שימושי והיא דורשת אותו חזרה. בעירייה אומרים שזו היתה פריצה לכל דבר והם העבירו את הנושא למשטרה.

התמונה ברורה אפוא – פריצה אלימה של גן חב"ד למבנה של 'יד ביד', תוך גזילתו מילדים נזקקים. אין שום הסבר מניח את הדעת. הגורמים האחראיים מסרבים לדבר. הרושם הכללי קשה מאוד.

הצד השני של המטבע


הסיפור האמיתי שונה לגמרי. אכן, מדובר במבנה ששימש בעבר את 'יד ביד', אולם מתחילת השנה הוא עמד ריק, משום שהמועדונית של 'יד ביד' נסגרה, בהעדר ילדים. מנגד עומד גן חב"ד, שבו ארבעים וחמישה ילדים, תושבי השכונה, שאין להם מבנה מתאים. חשוב לציין שהגן הוא גן עירוני לכל דבר (רשת גני חב"ד בירושלים היא רשת עירונית מוכרת). ההורים משלמים שכר לימוד לעירייה, וזו חייבת להעמיד בעבור הגן את כל הדרוש. אולם העירייה אינה ממלאת את חובתה ושנת הלימודים נפתחת כאשר לילדים הללו אין מקום ראוי.

עוברים שבועיים מתחילת שנת הלימודים ושום פיתרון לא ניתן. מנגד עומד המבנה שניתן בשעתו ל'יד ביד', אבל בעצם זה מבנה השייך לעיריית ירושלים, והוא עכשיו ריק וללא שימוש. בינתיים מגיע מידע מתוך העירייה שיש כוונה למסור אותו לאגודה אחרת, שאף היא אינה משרתת את תושבי השכונה. בשלב הזה מחליטים ההורים שנמאס להם, והם נכנסים למבנה הריק ומתחילים להפעיל בו את גן חב"ד.

במשך כל הימים הבאים לא באה שום דרישה מצד 'יד ביד' להחזיר להם את המבנה. להפך, מאחר שהמועדונית שלהם נסגרה, הם פונים בפנייה רשמית, חתומה על-ידי מנכ"ל האגודה, לרשת גני חב"ד בהצעה שחב"ד תקנה מהם את הציוד המצוי בגן. העירייה אמנם כועסת על ההורים שעשו דין לעצמם, אבל זה עניין שבינם לבין העירייה, ולא מול 'יד ביד'.

פתאום נכנסת הטלוויזיה לתמונה ומספרת סיפור שונה לחלוטין, כאילו גזלו מ'יד ביד' את הגן. הרב קסטיאל העביר את העניין לטיפולי, ואני הבהרתי לצוות התכנית כי אין לנו שום כוונה ליטול משהו מ'יד ביד', אלא זה מאבק מול העירייה, ואם 'יד ביד' יבואו אלינו ויאמרו שברצונם לחזור ולהפעיל את המועדונית, נפנה אותה מיד, אלא שעד היום לא באה דרישה כזאת מהם, אלא להפך, הם מעוניינים למכור לנו את הציוד ולעזוב את המקום.

תקשורת בישלה דייסה


יצויין, כי אינני יכול לשפוט אם הצעד של ההורים היה נכון וחכם, אבל זה מאבק מול עוול והזנחה מצד העירייה, ובמאבק עושים לפעמים צעדים שאינם בדיוק 'לפי הספר'. לפעמים דווקא צעדים דרמטיים כאלה מוציאים את הרשויות מאדישותן. בין כך ובין כך, אין כאן שום גזֵלת מבנה מילדים נזקקים.

הכתבה התעלמה לחלוטין מכל העובדות הללו. לא רק אני אמרתי להם זאת, אלא גם ההורים, אבל הם בחרו לגזור מדבריהם משפטים שהציגו אותם כאטומים, כוחניים ומתעלמים מצורכי הזולת.

מאחר שבכל-זאת חלה על התקשורת להביא תגובה, סוכם איתי שאבוא לאולפן כדי להציג את הצד שלנו. התכנית משודרת מהרצליה, והתכוונתי להגיע למקום במכונית שברשותי, אבל הם התעקשו לבוא לקחת אותי במונית. חצי שעה לפני תחילת התכנית עליתי על המונית בכפר-חב"ד, ויצאנו לדרך.

הייתי משוכנע שהנושא יועלה רק כאשר אגיע לאולפן, אך להפתעתי אני מקבל פתאום טלפון מעיתונאי ידיד, שמספר לי על כתבה איומה ונוראה שמשודרת עכשיו בטלוויזיה. ביקשתי ממנו שישאיר אותי על קו הטלפון כדי שאוכל לשמוע את הנאמר בכתבה, ואני שומע שהמגישים אומרים שאנשי חב"ד סירבו להגיב, אבל הם נותנים לנו הזדמנות נוספת ומשגרים את מונית הספיישל שלהם לכפר חב"ד כדי להביא אותי להגיב על הדברים. אני כבר קולט איזו דייסה מתבשלת שם.

כמה דקות אחר-כך אני כבר בבניין השידור, ממתין לכניסתי לאולפן, אבל עדיין אין מכניסים אותי. במקום זה הם פונים מדי כמה דקות בשידור חי לעורך המשנה של התכנית, המצוי כביכול במונית, וזה מספר שאנחנו בדרך ועוד מעט נגיע. זאת, כאמור, כשאני כבר ממתין בפתח האולפן...

אני מוכנס לאולפן בדקות האחרונות של התכנית, ועכשיו עומדות לפניי שתי אפשרויות: לומר למגישי התכנית לעיני הצופים עד כמה התנהגותם נבזית, או לנסות להיות מאיר פנים ולהסביר שאם 'יד ביד' מעוניינים להפעיל את המועדונית, אנחנו יוצאים משם מיד, אבל הם מעולם לא ביקשו זאת מאיתנו.

בחרתי בדרך השנייה. פניתי למגיש, גיא מרוז: "שאלת אותי לפני עשרה ימים, מה יהיה אם 'יד ביד' יחליטו לחזור ולהפעיל את הגן', מה עניתי לך?". הוא התבלבל לרגע: "תזכיר לי?". הזכרתי לו: "אמרתי לך, ברגע שהם חוזרים להפעיל את הגן, אנחנו מחזירים מיד את המקום".

ניסיתי לומר עוד כמה משפטים, אבל המגישים מיהרו לקטוע את דבריי בטענה שהתכנית מסתיימת. ברוב טובם ניאותו להצהיר כי עכשיו יפעלו כדי שהעירייה תפתור את הבעיה של העדר מקום לגן חב"ד.

עצה טובה


בצאתי מהאולפן אני מקבל מיד טלפון מאותו ידיד עיתונאי: "שמע, לא הצלחתי לקלוט מה בדיוק הסיפור, אבל הבנתי שיש צד שני למטבע ולא נתנו לך לדבר". עניתי לו: "בדיוק בשביל זה היה שווה לבוא לאולפן".

זה בעצם הסיפור בהתמודדות מול התקשורת. היא תמיד חזקה יותר. העוצמה בידיה. היא תמיד יכולה לערוך כתבות במגמתיות, להוציא דברים מהקשרים, להציג חצאי אמיתות. ואנחנו פועלים בתוך מציאות קשה זו.

כך מתמודדת ההסברה הישראלית מול תקשורת עולמית עויינת, שמציגה את הערבים כקרבנות אומללים ואותנו כקלגסים אכזריים. אבל טעות היא לחשוב שבמצב זה צריך לנתק מגע עם התקשורת. גישה זו אולי נוחה יותר, אבל התוצאה תהיה תמיד חמורה יותר. אין מנוס מלהתמודד ומלנסות להיאבק בתוך המציאות הבלתי-אפשרית הזאת, בשאיפה להשיג מה שאפשר.

ורק עצה טובה אחת לכל מי שזוכה לפנייה של עיתונאי: לעולם אל תאמר אינני רוצה לדבר איתך. במקום זה אמור שאתה עכשיו עסוק, בקש את שמו, מספר הטלפון שלו וכלי-התקשורת שאותו הוא מייצג, והבטח לשוב אליו בעוד שעה. בינתיים אפשר להתייעץ ולהיערך נכון, ואני עומד לשירותכם בדיוק במצבים האלה. חורף בריא.

הטור פורסם במדור 'לא סוד בברוד' בעיתון ´כפר-חב"ד´

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!