ימי ליברמן

אביגדור ליברמן שפע חידושים ותירוצים בפגישתו עם החבר הדתי. הידיד מעבר ניסה בסך הכל להבין, איך זה שדווקא זולל הערבים, איש נוקדים והחברותא הרעיונית של גנדי, הוא שמתנדב להאריך את תוחלת החיים של ממשלת אולמרט בשנה נוספת, לפחות. "להציל את המדינה", הסביר איווט בתנועות ידיים גדולות. "האיראנים", הפליג לתסריטי האימה המוכרים והשחוקים עד דק. "לי אל תספר את הסיפורים הללו", סנט בו החבר, אבל איווט בשלו, התבצר בעמדת האזרחות למופת כמעין מהדורה מחודשת של 'לעשות בשביל מדינה', כפי שהיגגו העולים הראשונים, לפני שלושים שנה, בכבישים ובשדות.

ועדיין מוטיבציית ההצטרפות לוטה בערפל. סימן השאלה הזה רדף אחרי איווט בפתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע. בבת אחת הוסטו הזרקורים מאולמרט, מאיתן ומישי. אפילו נתניהו נחשב כמי שמנייתו הגיעה לשיא וכעת נגזר עליה לסגת אחורה. ליברמן הוא האיש שממקד היום את המספר המרבי ביותר של זוגות העיניים במערכת הפוליטית. הכל מנסים לנחש מה זומם הפוליטיקאי הערמומי ביותר, בעל פני המאבטח מהקניון הסמוך, שסקרי דעת הקהל מנבאים למפלגתו עשרים (!) מנדטים ויותר.

לו זה היה תלוי בשניים - ליברמן ואולמרט - הם כבר היו מעמידים חופה בשני האחרון. אלא שבמלחמת המוחות הנוכחית יש יותר מדי אנשים שמוכנים להתאמץ ולסכל את כניסת ליברמן לממשלה. כרטיס הכניסה שלו הוא שינוי שיטת הממשל? אין בעיה, כל התירוצים יצאו מהחורים כדי להסביר למה נמשלה החלפת השיטה לחורבן הארץ. ממש כך. ומי יכול על נתניהו הרהוט והמנומק שעמד בדוכן הנואמים בפתיחת המושב ושלף כל שטיק אפשרי מעולם הדימויים העשיר שלו, שיעמיד באור מגוחך את המתווה הרעיוני שמאחורי ברית הזוגיות בין ליברמן לאולמרט?

מן המפורסמות הן שבדיבורים אין על ביבי, ונאומו השבוע אכן היה בנוי לתלפיות. תקיף, רציונלי וקליט. מבטו סרק את היציע ונח על לינדנשטראוס המבקר, שהתנענע קלות והקשיב בצייתנות לכל מילה. בסופו של דבר גם השניים נמצאים בברית אלטרנטיבית משלהם, לפחות מול היריב. אחרי שריסק את טיעוניו של אולמרט, הוא עבר להטיף למנהיגי מדינות העולם, כמו בימים הטובים, וקינח בהישגיו הגדולים בכלכלה הישראלית.

חבריו הפוליטיקאים הקשיבו לנאום בפיזור נפש אופייני, להוציא אדם אחד שישב בראש השולחן. הוא מכיר את כל השטיקים של ביבי, אחד לאחד. במרוצת הימים, הוא רקח עמו תבשילים, הונה אותו, השלים ושוב רב אתו. על אף שהוא מכיר את האיש, הוא אינו יכול להישאר אדיש כשביבי יורה לעברו את צרור ההאשמות. לרגע אחד הוא משתדל לצחוק בקול רם עם רוני בראון, רגע שני הוא מצחקק עם פרס, וכשביבי מחליף בטעות את צפון קוריאה עם דרום קוריאה, הוא פורץ בצחוק גדול ומשוחרר.

באותה שעה, ליברמן יוצא ונכנס במליאה. עצבני מאי פעם. מישהו זומם לו, בפעם השנייה, לקחת ממנו את השררה. הוא לא ייתן את התענוג לאיש. עשרים הק"ג שהשיל מעליו בחודשיים האחרונים בתוספת חולצת התכלת הטרום ממלכתית שלבש, כיאה למי שרואה את עצמו כראש ממשלה שבדרך, מביעים גם הם מסר כלשהו. מה שלומך איווט?, זורקים לעברו חברי כנסת. גן עדן, הוא משיב להם במטבע לשון שכמעט רשום על שמו. אלא שגן העדן של ליברמן הוא הגיהינום של ביבי. זו בדיוק הסיבה מדוע המלאכים טובי הלב של הליכוד לא יאפשרו לו לבוא בשערי גן העדן.

אבק של אידיאלוגיה


איווט, הסביר לי השבוע אחד מחבריו הטובים, הוא בעיקר אדם של תנודות במצבי רוח. דבקות באידיאולוגיה? לא להיסחף. הוא מוכן להתפשר על אבק של אידיאולוגיה. הנחרצות שלו והאמירות הבוטות שקשורות בו, הן יותר עניין של סגנון אישי. ייתכן גם, מסביר החבר, שכשמעמידים את נאמנותו לדרך מול נאמנותם של מאיר שטרית ושאול מופז, הוא בהחלט נחשב לאיש שהתוכן ולא החומר הוא זה שמניע אותו.

כמה אירוני, שדווקא ציבור דתי גדול הלביש עליו את בגדי המאמין האחרון בימין באומרו כי עמידותו של צוק איתן, חזקה כמעט כמו איווט ליברמן. אלא שהתפכחות מאשליה אחת, מסתבר אינה מונעת בהכרח היסחפות לאשליה נוספת, ועוד אחת. אריק מלך ישראל - אכזב; צחי הבן יקיר - הפנה עורף; ביבי - הפר את כל הבטחותיו למתיישבים, ועדיין יש עוד נער אחד בימין שמוכן לייחס דבקות באמונה ובערכים ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, גם אם הוא חובש כיפה מעת לעת ופוקד את בית הכנסת בימים הנוראים. ליברמן, הוא נכון לשבועיים הקרובים, האריק של שנות התשעים, והצחי של שנות השמונים. בעוד שבועיים ייפתח מכרז חדש, ומי יודע, אולי אריה אלדד ייכנס לנעליו הגדולות של איווט? בסולם החלומות של הימין, כמובן.

לכן, אלו שלא משחו את ליברמן בשמן המלכות ולא תלו את כל יהבם בו כגבר האחרון בשכונה שידע איך לדבר עם הערבים ולא יאפשר להם לגעת בגרגיר אחד של מאחז בשומרון, הנידו השבוע את ראשם בהבנה, כשראו איך הרכבת של ליברמן דוהרת למשרד ראש הממשלה.

ומהי האמת? מדוע בוער לליברמן לזרוק את חבל ההצלה לאולמרט? ראשית, כמה שזה נשמע הזוי ובלתי מציאותי, ליברמן מעוניין להיות ראש הממשלה הבא אחרי אולמרט. חד וחלק. כל מי שמדבר עמו בחודש האחרון, שומע ממנו בצורה הברורה ביותר כי הגיע הזמן לשלוף את התכנית מהמגירה. הציבור כבר כשיר לזכות במנהיגותו. הסקרים האחרונים שמנבאים לו נסיקה מטורפת כלפי מעלה, לצד המחסור המשווע במועמדים סבירים לראשות ממשלה, הם אלו שהביאו אותו למסקנה כי גם הוא יכול לעלות ולשחק בליגה הלאומית ואפילו להצליח בתפקיד.

אבל יש איש אחד שמאיים על הבכורה שלו בימין: בנימין נתניהו. מיד אחרי הבחירות השתוקק ליברמן להיכנס פנימה. הוא שיגר שליחים והפיץ ספינים, אלא ששיכרון הכוח של אולמרט הביאו אותו להעמיד את ליברמן במעבר של הממתינים ליום סגריר. מספר התיקים ואיכותם, היו למעשה תשובה שלילית מתונה מצדו של אולמרט. ליברמן בלע את הרוק, והפך את העלבון למאבק רעיוני. הוא התנפל על תכנית ההתכנסות, כיסח את חברי הכנסת הערבים, ונעץ את מלתעותיו בכל שר מזדמן. אולמרט הבין את הרמז: איווט אינו מופז, ובעצבים שלו, בטח לא בכבוד, מומלץ שלא לפגוע.

אלא שלמלחמת לבנון על קרבנותיה השונים הצטרף גם ליברמן. מנהיגותו של נתניהו, יריבו להנהגה, ששבקה חיים מאז הבחירות, קמה וגם ניצבה. ביבי לפתע הופך למועמד המוביל בסקרים, מה שאומר כי אם ממשלת אולמרט נופלת וניגשים לבחירות, ביבי הוא ראש הממשלה הבא. ישב ליברמן וחשב, איך הורגים את המועמדות שלו. המסקנה שלו הייתה אחת: מאריכים את תוחלת חייה של הממשלה בשנה אחת נוספת לפחות, ביבי בינתיים ימשיך להתייבש במדבר האופוזיציוני, וחזקה עליו שהשגיאות יופיעו בעתיד הלא רחוק, כיאה למי שהפך לאויב מספר 1 של עצמו.

דא ליברמן


לרצון של איווט למלוך תוסיפו גורם נוסף: הדם הרע שעומד בינו לבין נתניהו. מה זה דם רע? שנאה תהומית. כל מי שרואה את השניים חולפים זה ליד זה, יכול להבחין ברשפי האש שאוחזים בעיניהם. נתניהו אינו יודע מה קרה לשמש שהחליט להיות אדמו"ר, וליברמן זועם על אנוכיותו של ביבי. "לא להאמין", הוא סח בפני חבריו, "איך ביבי חושב רק על ביבי? לא מעניין אותו משום חבר או ידיד. מהיכן יש לו החוצפה?" שאל ליברמן לאחרונה. "למה הוא חושב שכולם צריכים להתנהל לפי האינטרסים שלו, ואין עוד מלבדו ביקום כולו?"

לכן, גם אם יבוא היום שבו יבצע ליברמן תפנית חדה ויגנוז את חלום ראשות הממשלה, את חלומו הגדול לקרקע את ביבי באופוזיציה לעוד שנים רבות הוא לא ינטוש. ביבי ראוי לכל הבוז הזה, מסביר חבר אחר של ליברמן. מבחינת הכישרונות, הכל יודעים שאין עליו. פשוט אין ראש ממשלה נוסף ברמת אינטליגנציה כמו שלו. אבל התחושה שהוא מעניק לאנשים שעובדים במחיצתו, כאילו הם שרתיו והוא אדוניהם, ואסור להם לחשוב לרגע אחד על טובתם האישית, היא זו שגורמת לכולם לברוח ממנו ולהפוך לשונאים מרחוק. ביבי אינו יודע לתחזק חברות, מסביר החבר. הוא צריך את כולם לידיו קטנים. ברגע שאתה מפסיק לחשוב על ביבי, מבחינתו סיימת את התפקיד.

זוהי אם כן תכניתו הסודית של ליברמן: בשלב ראשון הוא יצטרף לממשלה כשר יחיד שאחראי על הסיכונים הביטחוניים והאסטרטגיים של ישראל. הרווח הוא מיידי: במקום להציג קבלות בתחום של דיור ורווחה לציבור העולים ששלח אותו לכנסת, יהפוך ליברמן למר ביטחון המשוחרר מהצורך לספק תקציבים וחוקים, וישתחרר מהדמות המעיקה של הרוסי הגברתן. בשלב הבא, כשתבחר מפלגת העבודה מנהיג בחודשים הקרובים, סביר להניח שהעימותים שם יביאו לסיום כהונתו של פרץ במשרד הביטחון, ואז יאמר אולמרט דא לליברמן וימנה אותו לשר ביטחון, כשמקביל, כמה מחברי מפלגות יזכו בתיקים ראויים.

לכן, ה'ספתח' למימוש תכניתו של ליברמן עובר באמצעות קידום החוק למשטר נשיאותי ובנטילת חלק בהכנת המולדת לסכנה האיראנית. אולמרט, שהוא שותף מלא לתכנית של ליברמן, נתן ביטוי בנאומו בכנסת לדגלים החדשים של ליברמן. לראש הממשלה, התברר לפתע, יש עכשיו עניינים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם: שינוי שיטת הממשל, הנהגת חוקה וחיזוק יציבות המערכת הפוליטית. כל העניינים האלה אינם מוזכרים אפילו ברמז בקווי היסוד של ממשלת אולמרט, וגם לא נכללו בנאום ההכתרה. תפנית בעמדתו נבעה מהמו"מ הקואליציוני עם אביגדור ליברמן. ואם איווט מתעקש על שינוי המשטר, אז זו הבעיה הבוערת ביותר שמחייבת טיפול כבר במושב הנוכחי של הכנסת.

זו הסיבה לכך שאולמרט החמיר את התייחסותו לאיום הגרעיני מאיראן. בנאומו הוא דיבר על "איום קיומי לישראל ואיום קיומי לשלום העולם". ברוח דומה החריף אולמרט את תביעתו מהקהילה הבין-לאומית, שתמנע מאיראן נשק גרעיני, והבטיח שהסוגיה תעמוד במרכז פגישותיו הקרובות עם נשיאי רוסיה וארה"ב. מה לא עושים בשביל לשרוד שנה נוספת?

"התייעצתי עם האדמו"ר"


אריה דרעי ישב בביתו בימי חול המועד ושמע ברדיו על עוד מהלך מבריק של דרעי: הצטרפות ליברמן לממשלה. אחרי הידיעות הגיעו גם הקלישאות המוכרות על דרעי שמנהל את המדינה, מצד אחד מסייע לרמון במשפט, ומהצד האחר מצרף שרים חדשים לממשלה.

הפעם, חס דרעי על כבודו. הוא חייג למכשיר הטלפון של ליברמן. "תגיד לי איווט, אתה לא מתבייש? כולם מתקשרים ואומרים לי שאני האדריכל, המתכנן וקבלן הביצוע, ואתה אפילו לא טורח לספר לי?"

"אמרתי לכולם", השיב לו בליברמניות מחוספסת, "שהתייעצתי עם האדמו"ר. כולם יודעים מי האדמו"ר שלי. זה אכפת לך?".

"תעשה מה שאתה רוצה", אמר דרעי. "רק תעדכן לפחות".

והוא עדכן אותו. שעה קלה לאחר שעזב את הצימר של אלי ישי בצפון. ישי כבר ידע מאולמרט, בערב חג הסוכות, שליברמן הוא הדבר הבא. הם נפגשו לשיחה בלשכתו בירושלים. "אני רוצה את ליברמן בממשלתי", הפתיע אולמרט. ישי הבין שזה לא פוליטיקלי-קורקט לנאום בפני אולמרט כמה הצטרפותו של ליברמן מזיקה לש"ס, ומחלישה את מעמדה כלשון מאזנים בממשלה רעועה. לכן, הוא העדיף לדבר על ברית הזוגיות. "איווט לא יצטרף בלי ברית הזוגיות", נימק. "אנחנו לא נהיה שם רגע אחד אם החוק הזה יאושר".

"למה אתה אומר כך?" שאל אולמרט במתקתקות. "אתה יודע כמה אנחנו מיודדים ושותפים לדרך. ההסכם בינינו ברזל. לא? אני אומר לך כאן, כל מה שיסוכם עם איווט, לא יבוא על חשבונכם".
ישי יצא מחדר כשהרדארים שלו הופעלו על הדרגה הגבוהה ביותר. הרבה דברים אפשר לומר על יו"ר ש"ס, אבל מה שיש לו, ובמינון גבוה זה ערמה או ערמומיות, איך שתקראו לזה, נוסף על פנים מחייכות, חפות מכל יכולת לבצע תעלול כלשהו. מכאן נולדה הפגישה בצימר. ליברמן רצה לחבק אותו, אבל די מהר הבין שנפל למלכודת. ההבנה שנולדה בין קורות הצימר הייתה: ליברמן ירד מברית הזוגיות, וש"ס תתמוך בחוק מצומק לשינוי שיטת הממשל.

"הגעתי לסיכום עם ישי", דיווח ליברמן לדרעי בשמחה בצאתו מהצימר. חלפו כמה שעות ואז הבין ליברמן שאין לו ביד לא את ברית הזוגיות ולא את שינוי שיטת הממשל. במסע נדודים אצל רוב ראשי המפלגות בכנסת חידד ישי את הסכנות בשינוי השיטה כשהוא מנופף בעיקר בסכנת אחוז החסימה שיוצב, על פי החוק החדש, על עשרה אחוזים.

לא תאמינו למי מיוחס הציטוט הבא: "עם כל הכבוד, לא אתן את ידי למחיקת המפד"ל. מדובר במפלגה חשובה מאוד שצריך להבטיח שלא תיעלם מהמפה הפוליטית". לא טעיתם. אלי ישי, הוא האיש. הוא מיהר להסתער על חברי הכנסת וישב למפגש ארוך עם ליצמן. כשליברמן הגיע לכנסת ביום שני האחרון, הוא הבין שסגרו עליו מכל עבר. חוץ מגרעין של חברי כנסת מ'קדימה', כולם, אבל כולם מתנגדים לשינוי השיטה, או יותר נכון, מעוניינים מאוד בהישארותו בחוץ.

נכון לסוף השבוע, חידוש המגעים בין אולמרט לליברמן צפוי לאחר שובו של ראש הממשלה מרוסיה. במהלך יום רביעי העלה ליברמן את הצעת החוק הפרטית שלו למשטר נשיאותי, אולם הכנסת תצביע עליה בשבוע הבא. ההערכה היא שליברמן לא יצליח לגייס רוב להצעתו, ולכן ישהה את ההצבעה. ההצבעה תתקיים בצמידות להצבעה על הצעת 'קדימה' לשינוי שיטת הממשל. בסביבת אולמרט מעריכים כי ליברמן יצטרף בשבועות הקרובים לממשלה למרות העיכובים, ומציינים כי בינו לבין ראש הממשלה סוכם לוח זמנים בסיסי לקראת ההצטרפות.

כמו במעשיות


לאחר נתק של שלושה חודשים ישבו שניים בסוכה הגדולה של ראש הממשלה ברחוב בלפור 1. השיחה בין השניים הייתה שיחת רעים שוטפת, אם כי שרידי המשקעים נראו גם נראו. דרעי ואולמרט, הידידים הטובים מאמצע שנות השמונים, כמעט לא החליפו מילה ביניהם, כיאה לראש ממשלה שאיבד את אחרון חבריו בימיה הקצרים של הממשלה.

אבל רגע לפני שהספקולנטים יוצאים ויוצקים תוכן בפגישה, חשוב להרגיע ולומר: הם לא סגרו ביניהם דבר. הם אפילו לא מוכנים לאשר את קיום המפגש, וככל הנראה דרעי לא ימונה לשגריר ישראל בוושינגטון וגם לא יהפוך לשר על בממשלתו של אולמרט. אולמרט מצדו ימשיך לבצע את הטעויות המוכרות שלו, חרף עצות החברים, ופרשנינו? הם ימשיכו לספר איך דרעי לא מפסיק לנהל את המדינה. מצד שני, כמו בפשרה המוכרת על מעשיות הבעל שם טוב, האם כל המעשיות שנקשרו לשמו נכונות? ממש לא. אבל מי שיאמר כי אחת מהמעשיות הללו לא יכלה להתרחש, אינו יודע מה הוא שח.

המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!