'בין השורות' חוגג

את ארבעת עיתוני המגזר נטל כותב השורות כאגודה אחת, בניסיון חסר סיכוי להשתלט במהלך החג על נהרות הדיו שנשפכו שחור על גבי עיתון.

בלתי אפשרי להתעלם מההשקעה הניכרת בכל מוסף וגיליון, אך יחד עם זאת ואולי דווקא בגלל זאת, להימנע מביקורת בונה, אי-אפשר.

במוסף מיוחד, ובטיימינג מוזר, בחרו עורכי בקהילה בצעד 'מאיר פנים' להחניף לעשירי המגזר, ולארחם כאושפיזין במוסף חגיגי שכותרתו 'גביר לאחיך', אך תוכנו מקיים את מאמר הכתוב "וישתחוו לך בני אימך"...

המוסף שלא בא אלא לספק את יצר המציצנות הטבעי לעולמם של העשירים, ומקביל בתוכנו, אך לא בדביקותו, למוספים דומים מעברו השני של הכביש ולאו דווקא של שומרי אמונים, עוד היה עובר איכשהו, על אף שאנשי רוח כבנש"ק הרב צביקה יעקבזון היו 'מטיפים' מן הסתם, בנסיבות דומות, כי בחג שמהותו היא יציאה מדירת קבע לדירת ארעי, אין ראוי שיועלו על נס אותם אלו שמסמלים את היפוכו הגמור של המסר. אלא שבמחשבה שכמוה כהוספת חטא על פשע נעשה ניסיון לשוות למוסף המציצני והלקקני תדמית תורנית, באיצטלת 'אילי ההון של עולם התורה' ועטיפת הקדמה מצועצעת של 'דבר הרבנים', כביכול במוסף תורני עסקינן.

"הכל יודעים אילי הון למה נכנסו למוסף", והניסיון להדביק לכך תווית תורנית מתחסדת, אינו אלא "לעג לרש".

ובעוד שבפן החדשותי, דומה שמוסף החנופה הקהילתי אינו מחדש דבר, כשמעבר להספדתם של אילי ההון בחייהם, לא נחשף הקורא לאירוע מעורר עניין שמצדיק את קיומו של המוסף המיוחד, הרי שדווקא כתבתו הבודדת של יוסי אליטוב, בשבועון המתחרה, מספקת את הסחורה. תחת הכותרת 'לבייב בשחקים' מתאר אליטוב את רשמי המסע בן ארבעים ושמונה השעות במטוסו הפרטי של לבייב, ומביא שיחות על מחוזות ילדותו ותרומתו. להימנע מחנופה כנראה שאי-אפשר בנסיבות שכאלו, אך לכל הפחות נחשפים קוראי הכתבה לאייטם, גם אם חנופתי, אך לכל הפחות חדשותי, מזווית מעניינת שטרם נסקרה במחוזותינו.

בין מסר למוסר


'פרוייקט מיוחד' בן תשעה עמודים, ואף לא תובנה בולטת אחת, להתכבד בה. כך נראית השיחה המקיפה עם האדמ"ר מסערט-ויזניץ שממוקמת בפתיחת מגזין 'משפחה'. לזלזל חלילה באדמו"ר לא באנו, אך בצד הרכנת הראש אי-אפשר שלא לתמוה מה טעם ראו עורכי השבועון בהפיכתה של שיחת מוסר נעדרת תובנות חדשניות של ממש, לאייטם מרכזי. "הלקח מהמלחמה: עלינו לעקור את תחושת ה'כוחי ועוצם ידי' שפשתה במחננו" זועקת הכותרת, שחוזרת על מסר שכבר נשחק עד דק. גם הפן השיחתי/חדשותי נראה יותר כחזרה על מנטרת הסכנה האיראנית של תשדירי התעמולה של הליכוד, ערב הבחירות.

כנשוך נחש, נזעק גם דודי זילברשלג, שהראיון שנערך בשבועון המתחרה עם מורו ורבו היה אולי 'על דעת הקהילה', אך לא על דעתו. זילברשלג, שמבלי משים מעיד על כך ששיחה בין האדמו"ר לבינו היא "מאורע נדיר", מציין כי האדמו"ר "ביקש לפרסם את הדברים בשמו", (ציניקנים יוסיפו ויאמרו: כפי שניתן לראות בגיליון המתחרה) ויוצא גם הוא עם אותן תובנות, שמוסר אולי יש בהן, אך מסר של ממש - ממש לא.

בצד הביקורת לא מיותר לשוב ולציין כי כותב השורות לא בא חלילה לפגוע כמלוא נימה, בכבוד קדושתו של האדמו"ר. ויש שיאמרו אדרבה, היא הנותנת. עורכי עיתון שבוחרים להפוך שיחה מוסרית לסנסציה חדשותית הם שחוטאים ופוגעים בכבודו.

אם לאור האמור לעיל, יטען מי מהקוראים, כי מקומם של דברי המנהיגים הרוחניים במוספים התורניים בלבד ("רבנים לבתי הכנסת", אמר בשעתו מי שאמר...), מן הראוי יהיה להפנותו בתגובה, לראיון דומה שנערך בעיתון 'בקהילה' בעיצומה של המלחמה, עם האדמו"ר מבוסטון, ראיון שהיה גדוש תובנות, שנסקרו בשעתו במדור זה. ללמדך כי גם כשמדובר בדברי חכמים שומה על העורך הנבון, שבמקרה דנן לא שלח את המראיין הנכון, להפריד בין מוסר למסר.

בין מזלזל למזולזל


המרדף המגזרי אחר ראש הממשלה אהוד אולמרט נותן את אותותיו בהתייחסותו המזלזלת של ראש הממשלה למראייניו. יוסי אליטוב (וארי סלומון גם...) מבחין בכך ותולה את הדבר בחוסר המודעות למעמדו המיוחד כראש ממשלה, אך הקורא הישר אינו יכול שלא להבחין שיותר משיש כאן חוסר מודעות למעמדו של המרואיין, יש כאן חוסר מודעות בולט למעמדו של המראיין.

שלא כמו אליטוב, שמבכר להבליג לנוכח התגרויותיו של אולמרט, כשהוא מעז להשיב לו שלא בפניו על גבי העיתון בלבד, הרי שריבלין לעומתו (וליפקין גם...), אינו ירא מלהשיב למזלזל בשפתו שלו. כך, לדוגמא, לנוכח הטפת המוסר של אולמרט שמלגלג ואומר כי "הבעיה היא שיש יותר מידי אחדות בתוך המחנה החרדי", מטיח בו ריבלין מנגד: "כמו שיש בתנועת קדימה". וכל מילה נוספת מיותרת.

בכלל, דומה שבעוד שיוסי אליטוב מתמקד בעיקר במצבה של היהדות החרדית, הרי שריבלין לעומתו, מתמקד במצב הכללי, ומקדיש פרק נרחב ועיקרי למחדלי המלחמה.

גם הפתיח לראיון, שמתאר בפרוטרוט את מצבו הפוליטי העכשווי של ראש הממשלה, יוצר את הרושם של ראיון רציני גם אם ציני, אל מול הראיון החפיפניקי יחסית של אליטוב, שככל הנראה נותר בשחקים בעת עריכת וכתיבת הראיון.

בדק 'בית'


גם אם פתרונות לעת עתה אין, דומה שההתמקדות וההכרה בבעיה, ראויה לכשעצמה להערכה.
לראשונה, זה עידן ועידנים מכיר שופרה 'הנפוץ ביותר' של היהדות הנאמנה בסוגיית מצוקת הדיור של הציבור החרדי, ולא רק במסגרת פרסומת עקרה לקריית ספר וגלילותיה. "כיצד יוכלו אברכים לרכוש דירות לכל ילדיהם כ"י? מנין יהיה להם המימון? האם יש רעיונות חדשים?" מכיר הביטאון חסין הביקורת בבעיה. בניסיון למצוא לה פיתרון, הוא מכנס שישה מבכירי הנציגות המפלגתית המוניציפאלית בלשכתו של ראש עיריית ירושלים.

השאלות העולות נוקבות, אך התשובות, מה לעשות, מתחמקות. תחת להתמקד בבעיה סובבים הדוברים סביבה. בצד ההתפארות האישית של כל אחד ואחד מהמשתתפים בדיון בפועליו כבירי המעש, נמנעים כמעט כל המשתתפים מלרדת לשורשה של סוגיה. כמעט כולם אמרנו, לבד מאחד, ר' צבי הרבסט, מנאמני ביתו של הגראי"ל שטיינמן, שתחת ללכת סחור-סחור, תוקף חזיתית את השיטה, תוך שהוא מכוון את חיציו אל ליבה של הנורמה החברתית שרבים וטובים רואים בה ערך עקרוני ויסודי במשנתם של רבותינו מעתיקי השמועה, ולדידו של הרבסט, כך נראה, השתא הכא, בצוק העיתים, 'פשטה את הרגל', תרתי משמע...

"הייתי רוצה לגעת בנקודה שונה לחלוטין מכל מה שקודמי דיברו", פותח הרבסט ומסביר: "לדעתי הדגש לא נמצא במקום הנכון. הציבור החרדי חייב לקום ולהפנות מפה קריאה לכל הציבור בתמיכתם של מרנן ורבנן גדולי התורה שליט"א – שלא יתכן שזוג הורים ירכשו 10 דירות. זה דבר שלא עולה על הדעת. חלקו הגדול של הציבור החרדי, הוא ציבור של אברכים שבמקרה הטוב הוא מצליח בצמצום גדול לגמור את החודש, ואם כן מנין שהוא יקח בתקופה של עשר חמש עשרה שנים בין חצי מיליון למיליון דולר למשפחה של כעשרה ילדים? הדבר הוא בלתי הגיוני לחלוטין. אני לא רואה חשיבות אם דירה תעלה 80,000 דולר או 110,000. זה כבר דבר שתלוי ביכולתו של כל אחד, אם כל צד צריך לארגן 40,000 דולר או סכום דומה. זה חסר כל משמעות. זה נושא כאוב אבל חייבים להעלות אותו לדיון על השולחן", יורה הרבסט וממשיך להצליף בסגנון שטרם נשמע במחוזותיו של הביטאון, שלראשונה מרים את הכפפה ומפנה את חיצי הביקורת גם לתוככי הבית פנימה, בשפה ברורה שמתריסה כנגד מצדדי התזה השלטת של 'אסור לשנות', שמסרבים להכיר בבעיה, שלא לדבר על להתמודד עימה.

ככה מסכמים שנה


בשעה ששבועוני המגזר והביטאון המתחרה, עסקו ערב יום הדין בסיכומה של שנה, בחרו במערכת המודיע להתרווח ולהמתין בסבלנות.

והסבלנות, כך נראה, משתלמת.

יאמרו נא הקוראים מהו המועד הראוי יותר לסכם סדר יום אזרחי של שנה, האם בגיליון ראש השנה, או שמא כפי שביכרו לעשות זאת במערכת המודיע במוסף חג הסוכות? לדידו של כותב השורות, על כל פנים, המקוריות שבסיכום עם תום המועד של 'בין כסה לעשור' ראויה לכל שבח, מה עוד שכפי הנראה קלה היא מלאכתם של המסכמים לאחר הסיכום ודבידנדים בצידה , ראה ערך הסיכום השנתי הפוליטי של מ. כרמלי, שנעזר לא מעט במה שליקטו וערכו קודמיו בגיליונות ראש השנה.

ב'יתד נאמן' לעומת זאת, לא מצאו לנכון לסכם שוב את שסוכם, וכך הפך גיליון ערב חג הסוכות לפרוייקט מיוחד ומעורר עניין שתחת הכותרת 'איפה הם היום' משלב בין עבר להווה, בין נוסטלגיה לאקטואליה, וחוזר לאחור אל הפוליטיקאים, העסקנים, הגבאים, הסופרים, הזמרים של אז, במשקפיים של היום.

קצרים:


• פותחים בכבוד אכסניה, לימדונו חז"ל, ואי אפשר שלא לציין לשבח את המוסף המיוחד 'מסע אל העבר' ואת צילומיו של מאיר הלטובסקי, שמלל ראוי אך קצר בצידם, המתעדים את תמונת המצב של מרכזי התורה והחסידות במזרח אירופה, אז כהיום.

• הראיונות הרבים שנערכו בעיתונים השונים, עם ראש הממשלה (ראה לעיל), הרב מרדכי קרליץ (מעניין אך דביק), אפי איתם ויוסי ביילין (בעימות הזה כבר היינו), לא הותירו את חיתומם כמו ראיון אחד, בשבועון שעד כה טרם נסקר במחוזותינו. השבועון 'כפר חב"ד' והראיון הסנסציוני עם האלוף יפתח רון טל, קוטפים בהליכה את תואר 'ראיון השנה' בעיתונות החרדית.

• עם כל הכבוד והיקר לראש הישיבה הגאון הגדול רבי ניסים טולדאנו שליט"א, מותר להם לקוראיו הנאמנים של איש הרוח צביקה יעקבזון לתמוה בקול, אימתי יזכו הם לחשיפת גדולים נסתרים שלא זכו לדור במחזות ילדותו של איש הרוח. עם כל הכבוד, ויש כבוד, כאמור, גיליון 'בקהילה' טרם הוכרז כמקומון הרשמי של באר יעקב, או לחילופין של שכונת גבעת שאול וישיבותיה (פרשבורג, כבר אמרנו?). ומשכך, מן הראוי כי לעיני הקוראים יובאו לא רק הגיגיהם של אלו שמציינים לפני המראיין בכל מילה שנייה "אביך מו"ר ז"ל רב היישוב"...

• בניגוד לפרומו המטעה בשבוע שעבר אין מדובר ב'מסע מצולם ובלעדי', שכן עיתון 'יום ליום' כבר חזר זה מכבר, לחורבות גוש קטיף שהפכו למעוזי החמאס. אף בצד התיקון שבסמנטיקה לבלעדיות שאינה, ראויה כתבתו המרגשת והעשויה היטב של רובי דויטש במוסף 'קולות' של בקהילה לכל מחמאה.

• "עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא מפיו דבר מגונה" לימדונו חז"ל, ובדרכם שלהם גם עורכי העיתון החרדי "הנפוץ ביותר". תחת הכותרת "החיים ללא מקרופונים" מגולל אריה זיסמן את סיפורם של אלו שנדם קולם. מטבע הדברים ניצבים במוקד העניינים רבים מפליטי "התרגיל המסריח" הידוע, אך ב'יתד' כמו ב'יתד', לא יקראו לילד בשמו. פעם מכונה התרגיל כ"תרגיל המריח", פעם כ"התרגיל" ופעם כ"התרגיל המפורסם", והכל על מנת שלא להעלות על הכתב את המילה שגם אם אינה מגונה, ריח של סירחון נודף הימנה.

• ובאותו עניין, משעשע להיווכח כיצד את שאפשר לומר כשמדובר באישי ציבור מצידו השני של המתרס, אי-אפשר לבטא כשמדובר באישי המגזר. השוואה בין כתבתו של זיסמן העוסקת באישי ציבור חילוניים שאבד עליהם הכלח לבין כתבתו של בצלאל קאהן, באותו מוסף, שנוגעת לעסקני הציבור החרדי, מבטאת יותר מכל את ההבדל בין טיוח לדיווח. כך יוצא שבעוד שאישי הציבור החילוניים מופשטים עירום ועריה, מטופלים העסקנים החרדיים בכפפות של משי. כך, לדוגמא, פרק שלם בהיסטוריה של העסקן הדגול הרב מנחם פורוש נמחק, כמו גם פרק לא מרנין בעברו של העסקן הרב דוד זיכרמן, כשהיד המשווה בין האי להאי, נטויה בשלל דוגמאות...

• בשבוע שעבר היה זה סיפורו רב הרושם של זלמן רודרמן במוסף 'קולות' שחזר על עצמו, שבוע אחר שבוע. הפעם, 'הבוחע'ר-הזעצ'ר' לא המתין אף לא שבוע, ובאותו גיליון, במקום לסיים כמתוכנן את כתבתו של בצלאל קאהן במוסף 'יתד', שכפל הנער, עמוד אחר עמוד, את כתבתה של ט. כץ תחת הכותרת "וכחלום יעוף". מישהו, כך נראה, חלם קצת יותר מידי.

• ובנימה אישית קימעא: בשבוע שעבר נערך באלעד, עיירת מושבו של כותב השורות, מצוד ממושך אחר מחבל מתאבד שחדר ליישוב. לכותב השורות התגלגלו תמונות של צלם מקומי ש'חרף את נפשו' וחרף הסכנה האורבת, נצמד כל העת לאנשי כוחות הביטחון ותיעד את האירוע. התמונות הועלו לפורום המקומי, ולבקשתם של עיתונאים בעיתונות החילונית הכתובה והאינטרנטית אף נמסרו בחפץ לב, ללא תמורה, מעבר למתן קרדיט. אלא שבאורח פלא, מה שהבינו האחים הטועים, כתבי המגזר החילוני, נעלם מעיניהם של כמה מעיתונאי המגזר החרדי, אלו האמונים על טוהר המידות.

וכך, תוך הפרת זכויות יוצרים הועלו התמונות בעיתונים 'יתד' ו'בקהילה', ללא בקשת רשות מינימלית או לכל הפחות מתן קרדיט. הנה כי כן, מסתבר, כי בעוד שעיתונאים חילוניים נוהגים כמנהגם של אנשים הגונים, הרי שמקביליהם החרדיים, מטיפי המוסר הצדקניים, עושים כבשלהם בזכויותיהם של אחרים, שהלא, מדוע לבקש כשניתן באותו מחיר לגנוב?

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!