אין תמורה לאגרה

בשורות דלקמן, יש שיראו, מן הסתם, משום חיסול חשבונות על רקע חילול כבוד ה'משפחה', אך לקוראי השבועון, תגובה חריפה שכזו אך מתבקשת לנוכח הביזיון, עד כדי כך, שניתן לומר, כי לו היה מתפרסם טור זה ב'יום שלפני' רכישת העיתונים השבועית, היה מן הראוי לשקול הוצאתו של 'קול קורא' לרוכשי העיתונים והפיצוחים לאמור: הותירו את גיליון 'משפחה', ולו בשביל אקט המחאה, בדוכנים...

כחכמים שלאחר רכישה, אי אפשר שלא לתמוה ובקול גדול לפשר הסיקור השבועי הלוקה בחסר ממנו נאלצו לסבול השבוע קוראי השבועון. העיתונות החרדית כולה, על חינמוניה, ביטאוניה ושבועוניה, סיקרה השבוע נאמנה, את תמונת המצב הפוליטית-מדינית, מי פחות (דוגמת דיווחי הננו-טכנולוגיה ההזויים של הוזה המזרח התיכון החדש שמעון פרס, פרי עטו של מ. כרמלי ב'המודיע') ומי יותר (דוגמת הדיווח הפוליטי הממצה של קובי לוי ונועם זיגמן במוסף 'יום ליום'). העיתונות החרדית כולה אמרנו, לבד משבועון אחד ודווקא זה שמתיימר להוביל, על כל פנים, לפי מדד המחיר.

כאילו חיים להם עורכי העיתון בפלנטה אחרת, ביכרו עורכי השבועון להתעלם כליל מהמאורעות הפוליטיים-מדיניים של השבוע החולף. על ההתכנסות שירדה מהפרק, קשיי הקואליציה הצפויים בהעברת התקציב, הבוקה ומבולקה במערכת הפוליטית התזזיתית, על כל אלה ועוד, נאלץ הקורא ללמוד בשבועונים המתחרים 'בקהילה' ו'שעה טובה', בביטאונים 'המודיע' 'יתד' ו'יום ליום', ואפילו בחינמוני 'קו עיתונות דתית'.

ואילו ב'משפחה' – נאדה. אף לא טור אחד שעוסק בענייני השעה לא נמצא, כך נראה, כראוי להדפסה. הגיליון החדשותי כולו נראה במקרה הטוב כאוסף ידיעות מגזריות מנותקות או למצער כלקט מבזקי חדשות בני כמה שורות. החל מהכותרת הראשית על 'תכנית הגיור ההמונית', שראוי היה לה להיות מונחת אחר כבוד, במקומה – במסגרת הראיון הנרחב שעורך יוסי אליטוב עם ח"כ מאיר פורוש, עבור לכתבתו של אהרן גרנות 'חטיפה בשידור חי', שמתגלית כלא יותר מדיווח לאקוני יבש ומשמים בן חצי עמוד, וכלה בכתבה היחידה בעיתון שמתפרסת על יותר מעמוד אחד, כתבתה של רוחמה פז על פתיחת שנת הלימודים תחת הכותרת "הציון: מספיק (בקושי)", כותרת שמשקפת נאמנה את פני הגיליון השבועי, וראוי היה לה, לו הייתה נמרחת כתמרור אזהרה, על שקית הניילון השחורה שעטפה את השבועון, כחתול בשקית...

בקונסטלציה אחרת, נהוג לומר כי על מחדל שכזה מישהו צריך לשלם את המחיר, אלא שדומה כי במקרה דנן, את המחיר שילמנו אנו, רוכשי הגיליון, בדוכני העיתונים.

דני השגריר


את מאמר חז"לנו "כשהם יורדים, הם יורדים" מקיים השבועון המצוין לעיל לגנאי. ובהידור. תחת הכותרת "ארה"ב לא תאפשר לאיראן להתגרען. נקודה" מראיין ארי סלומון במדור 'עין שבועית' את שגריר ישראל בארה"ב דני איילון.

כמנהגם של ראיונות מצורפת לעמוד הפתיחה תמונת דיוקנו של השגריר המכובד. אלא שבניגוד לנוהג לצרף לראיון תמונה אותנטית של המרואיין בשעת הראיון, מופיעה 'משום מה' תמונתו של 'השגריר', המרואיין בעודו נמצא בארץ לרגל חופשה משפחתית, לא בארץ ובשעת ריאיון, אלא, בעודו מוקף במצלמות ובמיקרופונים, אי שם בנכר.

דא עקא, והתמונה המעטרת את מחצית העמוד של חזית הכתבה, היא אומנם תמונתו של "דני השגריר" המשמש כשגרירינו בארה"ב, אך לא דני היושב בשגרירות בוושינגטון, אלא דני אחר, ודווקא זה השוהה בבניין האו"ם בניו-יורק.

כן כן, למרות הכיתוב המטעה, לא תמונתו של דני איילון שגרירינו בארה"ב מוצגת לראווה, אלא זו של דני גילרמן, שגרירינו באו"ם.

הוא אשר אמרנו, כשמחפפים, נופלים, וכשנופלים, אוי לפאדיחה, חוטפים.

הספין הגדול


ספק אם בימיו הטובים של מדורו 'בית ספר לפוליטיקה' חשב ריבלין, כי דווקא מבין כותלי בית הספר שבניהולו, תיפתח אליו הספינולוגיה.

'הדיל הגדול'/התרגיל המסריח (מחק את המיותר, או הוסף את המיותם), שחשף ריבלין בשבוע שעבר וסוקר כאן בהרחבה, הופך השבוע, בין כותלי בית הספר, למשל ולשנינה. " כמעט כל ידיעה פוליטית שהתפרסמה החל מהשבוע שעבר, מתקבלת בציבור העיתונאים כעוד ספין מבית היוצר של אדלר וחבורתו", כותב יעקב אייכלר, תחת הכותרת 'הספינים חוזרים', ומשחיל: "נתחיל אולי בידיעה על אפשרות מינוי השר משולם נהרי כשר במשרד האוצר הממונה על תקציבי החרדים. ש"ס תצביע עם אולמרט נגד הקמת וועדת החקירה הממלכתית ותקבל בתמורה משרת שר במשרד האוצר, ידעו לספר כמה עיתונאים... יש כאלה ששמעו משהו על ספינים והם התייחסו לכך בהתאם. עד שזה יקרה, הם יודעים שנהרי יאלץ לדלג על משוכות רבות מדי בדרכו לתפקיד המפורסם. מי בלשכה זו או אחרת שהדליף את הידיעה על המינוי הצפוי, עשה זאת מוקדם מידי. אולי כדי לטרפד אותה בעודה באיבה, ואולי כדי להציג שוב את ש"ס המוכנה למכור עקרונות תמורת שררה".

על תקן "כמה עיתונאים" נאחז ריבלין בתגובה ב'ספינו', גם אם בקול ענות חלושה, כשהוא מתפתל ומסביר כי "עם הקיצוצים והגזירות האלה, ש"ס לא מוכנה לחיות. גם לא בתמורה לסמכויות נרחבות יותר לשר בלי תיק משולם נהרי"...

'יעקב החושף' אמנם נראה יותר כמחפש 'ספין מילוט' מה'דיל', שכפי הנראה לא היה יותר מספין, אך באופן מפתיע הוא מקבל חיזוק לא צפוי לגרסתו מכיוונו של 'גדול חשפני המגזר'.

כ"צוקרמן ועוד לקרא", תחת הכותרת "דיל: התנגדות לועדת חקירה תמורת שידרוג נהרי?" מחזק/ים ח. שיף ואורי פולק כתב/י 'שעה טובה', את תאוריית 'הדיל הגדול', של ריבלין על פני דיווחי 'הספין הגדול של אייכלר, ובכך יוצק/ים תוכן של ממש, לא כעקיצה בעלמא, במונח הערטילאי "כמה" עיתונאים...

בואו חשבון


לגוזמאות ולפערים שבין דיווחי השבועונים השונים התרגלנו, אך דומה שהפעם, כשמדובר ב'דיני נפשות', בהן כל יחיד בפני עצמו הוא עולם ומלואו, מן הראוי לתת את הדעת לפשר הפערים חסרי הפרופורציה שבין השבועונים.

"עד לשלהי חודש אב היו 300 בנות ירושלמיות שלא סודרו בסמינרים. נכון לאמש, יום רביעי, נשארו יותר מ-100 בנות שאינן מסודרות בסמינרים, קרוב למחציתן אשכנזיות", מדווחת שלומית כהן ב'משפחה'. על השאלה החשבונאית המרתקת הכיצד מסתדרת עובדת היותן של "קרוב למחציתן אשכנזיות" - הוי אומר פחות ממחציתן, עם הכותרת המטעה "רוב הבנות שלא סודרו – אשכנזיות", עוד ניתן היה לעבור בדוחק לסדר היום, אם לא שבשבועון מקביל מופיעים נתונים שונים בתכלית: "140 בנות סודרו "רק" 60 נשארו", מעטרת הכותרת ה'מרגיעה' את כתבתו של בנימין הורביץ בגיליון 'שעה טובה'.

אם 'חשבון הנפש' שעורכים (אם עורכים) מנהלי הסמינרים, שווה לרמת ה'חשבונאות' של כתבי השבועונים, אין פלא מדוע נראית המציאות העגומה בשטח, כפי שהיא נראית...

למי תודה, למי ברכה


"ערבים גם לחיים" זועקת כותרת מגזין 'שעה טובה', "תוכנית חתונה – דרך אחרת שתיתן מענה לא רק ליתומים אלא גם לרבבות האחרים שנופלים קרבן ל"טורף הגדול": הדיור לזוגות צעירים, ותמנע אסונות", מרים השבועון את הכפפה ומשמש כשופר נאמן לאזרח הקטן שקולו לא נשמע.
בניגוד לשבועונים המתחרים שמתענגים על חמימות הקונצנזוס ויראים מגשת אל הבעיה הכאובה, הרי ש'שעה טובה' בעל הדעות העצמאיות, במקרה דנן לטוב, אינו דופק חשבון ומעלה את הנושא, בכתבה נרחבת בת שישה דפים, לראש סדר היום.

"תוכנית ערבים היא גם הזדמנות יוצאת דופן 'לעשות חושבים' על כל דרכי הגישה וההתייחסות של הציבור החרדי לבעיה התפקודית העיקרית הניצבת מולו: השאת הילדים. כי גם לאחר התיקון הגדול והחשוב, עדיין ההתייחסות היא לתוצאות המרות של תנאי החיים הלא נורמאליים שלנו. עדיין חושבים על תשובות למשפחות שהוכו, ועדיין אין תשובה לכלל רבבות המשפחות החרדיות בארץ ישראל שמתמודדות עם אותה בעיה עצמה", פותח דוד ברמן את הכתבה, ומוכיח שלא פסה ביקורת עצמית מקרב מחננו.

ואצל צוקרמן כמו צוקרמן, מאום לא מטואטא אל מתחת לשולחן. סוגיית העדר השקיפות, הניהול הלא ישר, 'הרוצח הגדול' שבהותרת אנשים בחיים, כשחייהם אינם חיים - כל אלו עולים לדיון מעמיק ונוקב, שמקומו לא יכירנו אל מעבר לכביש, בעיתונות הממסדית והממסדית למחצה.

בעידן בו הפחד מפני חשש 'מה יאמרו' גובר על ההיגיון הבריא שבשאלת 'מה צריך לומר', ראוי אומץ הלב שבהעלאת הנושא הפרובלמאטי לראש סדר השבועון, לפרגון כפול ומצול"ש.

בין הקופות


בה בשעה ש'שעה טובה' נוטל יוזמה ומוביל את האג'נדה ללא מורא, בשני השבועונים המקבילים, עסקים כרגיל, כאילו כלום לא קרה.

"שניים אוחזין בצדקה", זועקת הכותרת בעמודו הראשון של גיליון 'משפחה' ומבטיחה את הבאת "הסיפור המלא מאחורי תכנית הערבות ההדדית". אך ברוח הגיליון השבועי המאכזב, הבטחות לחוד ומציאות לחוד.

כתבתה של חנה אפיק, המתפרסת על עמוד פלוס, מהווה לא יותר מחזרה רבת מלל על כתבתה של רוחמה פז בשבוע שעבר. ההבטחה להבאת הסיפור המלא מאחורי הקלעים, מתבררת כלא יותר מאחיזת עיניים, שכן מאבק האיתנים הניטש 'בין הקופות', כמו גם טענתו של הוגה התוכנית ל'גניבת הרעיון', העדר השקיפות, וכל שאר קטעי הביקורת העניינית המוזכרות ב'שעה טובה', אינם מוזכרים, אף לא ברמז.

וכאילו עשו השבועונים יד ממסדית אחת כנגד השבועון האמיץ שאינו צועד בתלם, מצטרף לו גם חיים גרינבוים, איש 'בקהילה', למלאכת הטיוח וההכחשה. תחת הכותרת "הארנונה של ועדת הצדקה" מותח גרינבוים ביקורת קטלנית על "הטיפוסים הללו", מותחי הביקורת, ומגדיר אותם כ"אגואיסטים החולים במחלה קשה מאוד". גרינבוים, כל הדרך לקונצנזוס הנכסף, בוחר לירות את החץ ורק אחר-כך לסמן את המטרה.

תחת להתמודד עם ביקורת עניינית, לא כנגד הפרויקט לכשעצמו, אלא אל-מול הטיוח שבהזנחת עשרות אלפי ראשי משפחות הכורעים תחת הנטל ומסתובבים כ'מתים מהלכים', מבכר גרינבוים ללעוג ולהתחמק: "אתם יכולים לראות אותם במקוואות ובבתי הכנסת, צוחקים ואומרים בידענות בוטחת: 'אתה לא יודע מה היה שם באמת...' . הם תמיד מספקים את כל הפוליטיקות מאחורי הקלעים, את הלכלוך שהיה או לא היה. הם לא יעזבו אתכם עד שתהיו משוכנעים שכל הגבאים רמאים וכל העסק זה ביזנס אחד גדול. הם יסבירו לכם בפרוטרוט מי חתם פה ומי לא חתם שם – ומדוע. הם ידווחו לכם בדקדקנות על ה'קרב' בין הקופות. זו דרכם של זבובים: רק הלכלוך מעניין אותם".

הנה כי כן, מוצא גרינבוים את הדרך הקלה והעקלקלה לבריחה מההתמודדות נוקבת עם ביקורת עניינית וממוקדת. על רגל אחת, זו דרכו ומשנתו של עיתונאי ה'ספין'. אם אינך מסוגל לענות למבקרים בענייניות, הכה בהם. הצג אותם כאגואיסטים, כנה אותם בענייניות 'זבובים', לגלגל, הכפש, הטל דופי – כשכל הדרכים כשרות, בדרך למטרה הנכספת של הסתופפות תחת כנפי הקונצנזוס והעסקנים.

וראו זה פלא, באותו גיליון מוצא לנכון הכוכב החדשותי של העיתון יעקב ריבלין למתוח ביקורת קטלנית על 'שלוחא דרבנן', נציגינו הנאמנים בכנסת המינים. תחת הכותרת "למי תודה, למי ברכה", הופך ריבלין, בשנינות יתירה, את עסקני היהדות החרדית הנאמנה, רדופי ורודפי הקרדיטים, למשל ולשנינה.

אלא שכאן שואל הבן: מאי שנא האי מהאי? מדוע כשמדובר בזן האחד של עסקנות פוליטית, הותרו חרצובות הלשון, ואילו כשמדובר בעסקנות חשובה לא פחות, הנוגעות לממונם ולרווחתם של עמך ישראל, הפותחים את כיסם ואת ליבם, נופלים המבקרים, המצביעים על שורת מחדלים, ליקויים ותככים, 'בין הקופות' במקרה הטוב, או היישר לתוך מלתעותיו של סופר המותחנים, במקרה הרע.

אם נתקיים בו בגרינבוים 'דע מה שתשיב', יואיל נא להתמודד בענייניות ובהוגנות עם המבקרים וביקורתם. ואם לאו - אל יזרה חול בעיני הציבור ויתעלם מהמציאות, בסדרת הכפשות, שיותר משהיא מזלזלת בנשואיה, היא מביישת את כותבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!