יש חיים לאחר המוות

את תפילת "הנני העני ממעש" מוצא לנכון כותב השורות להקדים ולומר בכוונה יתירה שלושים יום קודם החג, בטרם ייטול הקולמוס בידו, ויעלה עלי כתב ו'בחדרי חרדים', את שטייחו כלאחר יד, אחד לאחד, לבלרי העיתונות החרדית.

העיתונות המגזרית, רובה ככולה, התגייסה השבוע בצו 10,000 להרצת קמפיין הערבות החדש מבית היוצר של קרנות הצדקה. מודעות פרסום הפכו לכתבות אובייקטיביות, כשהמטרה הראויה והכשרה העומדת מאחורי המגמה אחת היא - לעצור את תופעת קרנות החרפה. ציניקנים (לא אנחנו!) יאמרו, שתמימות דעים שכזאת כבר מזמן לא נראתה במחוזותינו, כשאחידות המסר זועקת מכל שורה: "טוב למות בעד קופתנו"...

אין חולק כי כל הדרכים כשרות בדרך להפסקת התופעה הכאובה, שנתנה לגיטימציה לרמיסת כבודם של משפחות אומללות בראש כל חוצות. אלא שבצד ההכרה הנכוחה והרכנת הראש בפני הסכמתם של גדולי ישראל, ואף אם נתעלם לרגע ממאבק האיתנים הבין-קופתי סביב מכתבי ההסכמה/הסמכה, הרי שהאמת 'לגופה של גוויה' – ותהיה כואבת ככל שתהיה - חייבת להיאמר: סדרי הערבות ההדדית המוצעים 'לכל בריא דכפין' מנציחים ומעניקים גושפנקא למציאות כאובה ובלתי הגיונית, ובאי-העלאתה של סוגיה בוערת זו לסדר היום, יש משום מעילה באמון הקוראים. לא פחות.

שהלא, במידה מסוימת, לא באה הערבות ההדדית וההכרה ברצפת הוצאה מינימאלית בסך עשרות אלפי דולרים לילד/ה, אלא לומר להם, לאותם אלפי ורבבות הורים, בני המגזר, שמתהלכים כ'מתים-חיים', מכונסים בתוך עצמם, ואינם יודעים היכן ואיכה להוליך את הבושה והמינוס --- מכירים אנו בצרכים הבלתי הגיוניים שהשיתה עליכם, כחוק בלתי כתוב, המערכת המגזרית עם הגיעכם לפרק 'האב מקדש', אך על-אף ההכרה, הפתרונות, אם בכלל, יסופקו בנדיבות לכל דורש 'אחרי מות', ולא רגע לפני... לאמור, מעתה ואילך, תדע כל אם עבריה דלפונה, מה האופציה הריאלית היחידה לשידוכי בתה - ערובה בת עולם הבא, שקרנה קיימת לעולם הזה.

קול המון כקול שד-י, רחשי הלב ותחושותיו הקשות של ציבור הולך וגדל, לא נעלמו מן הסתם מאוזנם הכרויה של לבלרי המגזר. בפעם הראשונה, משתקפת הכרה מערכתית רשמית בצורכי ההוצאות האסטרונומיות לחיתון 'ילדי ישראל'. אך תחת לנצל את ההזדמנות ולהעלות לסדר היום את השאלה המתבקשת, הבוקעת ועולה מגרונם הניחר של אלפי בנים, בנות, אבות ואמהות, שהוריהם/בני-זוגם הכורעים תחת הנטל, נותרו, נעבך, כאן בפרוזדור, מבכרת העיתונות החרדית שלא לשאול שאלות מיותרות, ותחת להציב זיכרון להולכים בדרך ללא מוצא, מהוללים ומקולסים, ללא מילת ביקורת, פתרונות קסם, המצויים מרחק של "שליחת יד", אי שם בטרקלין המהודר, אל מעבר לפרוזדור...

האוטופיה המוחלטת נוסח 'פראבדה', אמנם הולמת ותואמת את סגנוננו של ביטאון מפלגתי, אך לא את זה של שבועון בלתי-תלוי. ובכל הנוגע לאותם שבועונים המשימים עצמם כשופרו של הציבור כולו, ולאו דווקא של 'בעל התוקע', דומה כי הוחמצה כאן הזדמנות לתקוע את תקיעתו של האזרח הקטן, ותקיעה גדולה...

כך יצא, שהן 'בקהילה' שסיקר את הנושא בכתבה נרחבת של יצחק יונגרייז, והן 'משפחה' בכתבתה של רוחמה פז (לעורכים של שניהם, אגב, ערבה, כך מסתבר, אותה כותרת: 'ערבים זה לזה'), לא רק שהתעלמו מחובתם העיתונאית ונמנעו מלדווח על הקרב הבין קופתי הניטש כתגרת ערבים ובעל חוב מן השוק, אלא גם, שלא לומר בעיקר, פספסו את ההזדמנות יוצאת הדופן שבהעלאת הנושא האמור לסדר היום. פז אומנם, כאילו כדי לצאת ידי חובה, תמהה, בסופו של ראיון עם אחד מאנשי 'קופת העיר': "ומה לגבי תכנית לקרנות מחתני הילדים המתמוטטים כספית"? אך מעבר לאזכור שולי זה, ההזדמנות הגדולה, להתריע בקול גדול 'המלך יתום', פוספסה לה, וספק אם תחזור.

ובעצם, במחשבה שנייה, עדיין לא מאוחר.

יש 'חיים' לאחר החופש


לאחר שסיימנו באווירת 'כל נדרי' לדון כאחרוני העבריינים, בנושאים העומדים ברומו של עולם, הגיעה השעה לפשוט את הקיטע'ל, ללבוש תחתיו טריינינג קליל, ולשוב ולעסוק בזוטות שבשגרה.

אחרי היעדרות קצרה שאילצה את כותב השורות להוציא לעיתים, מים מסלע, שבים לטורם שני הטאלנטים של שבועוני המגזר, וכמנהגם בקודש, מספקים את הסחורה.

בכל הנוגע לדידו של יעקב ריבלין, יקיר המדור, דומה שאין חדש תחת השמש (תרתי משמע...). ככל שהדברים אמורים כלפי השנינות הרבלינאית, ניתן בהחלט לומר כי לא כהתה מקלדתו ולא נס קולמוסו. אלא שבצד הסופרלטיבים, דומה, שאת פערי החופשה, בחר ריבלין להדביק על ראשם של קוראיו. וכך, לקורא הקהילתי המצוי, שציפה בכיליון עיניים לקריאת טורו המחודש של ריבלין במוסף 'בקהילה פלוס', נכונה האכזבה.

הטור, מתקבל הרושם, לא נכתב במהלך השבוע האחרון, אלא במהלך החופשה הארוכה. כך יוצא, שתחת שיתמקד הכותב השנון בתיאור חדשות ההווה - אירועי השבוע החולף, מבכר הוא לעסוק בחדשות האתמול – סיפור נפילתו של חיים רמון.

גם הכותב עצמו, מבחין, כך נראה, כי אין חדש תחת הריבלין, ובניסיון לא מוצלח בעליל, לשוות לכתבה מראה רענן וחדשותי יותר, הוא פותח את טורו בתיאור עכשווי של חסרונו הניכר של 'חיימק'ה שלו' בישיבת הממשלה השבועית.

שתיקת הכבשים


לכל היה ברור כי הצבעתו אינה מכרעת, וספק אם בכלל הייתה משפעת. לכל אמרנו, לבד מאחד, שלכל אורך הדרך, הפך את עמדת המיעוט השולית לחדשה הרת גורל, ולכל הגיג שיצא מפי השר נתן משקל כבד של 'דעת גנרל'. והנה, דווקא בעת שוך הקרבות, בעת שהצבעתו, אליבא דכולי עלמא, בכוחה להכריע גורלות, נעלם הגנרל מעל דפי העיתון, קולו לא נשמע עוד, בין שורות הביטאון.

בכתבה יפה וממצה, מוכיח יוסי אליטוב, לאחר שבועיים של היעדרות כי 'היה שווה לחכות' וכי כל המחליפים למיניהם, לא ממש הצליחו לחקות.

תחת הכותרת 'רעידת אדמה ברחוב כרמיה', מתאר אליטוב תוך הוספת פרטים פיקנטיים כמיטב המסורת, את מצבו העגום של ראש הממשלה, תוך שהוא מבקר קשות את החלטתו למנות את 'ועדות הבדיקה' נטולות הסמכויות, ולא נחה דעתו עד שהוא נוקט, כי "עוד יכול להיות שהגילויים שעוד יחשפו מדרך המינוי של חברי הוועדה יסבכו את אולמרט יותר ממחדלי המלחמה. הקניינים שגייסו החברים, וההבנות שהגיעו עמם, עוד יכולים להיתפס כעוולה גדולה יותר עוד מזו של המלחמה".

דומה שלנוכח הדברים הקשים והחמורים העולים מטורו של העיתונאי הנכבד, אך טבעי שתישאל השאלה המתבקשת: מדוע נדם קולו של הגנרל המהולל? שהלא, לכל ברור כי אם היו ארבעת שריה של התנועה הקדושה מכריזים על תמיכתם ללא תנאי בוועדת חקירה ממלכתית, היה בכוחם, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, להשפיע רבות, ואולי, מי יודע, אף לשנות כליל את פני התמונה. והנה, חזיז ורעם, דווקא לעת הזאת, בה ניתן הכוח ליו"ר הסיעה הקדושה להוביל מהלך ולהשפיע ולא רק לשבת ב"חיבוק ידיים ואצבעות" ולהתריע, מבכר משום מה העיתונאי המהוגן, שיורק אש וגופרית על ראש הממשלה שהחליט על הקמתה של וועדת הבדיקה, שלא לשתף את הציבור בהגיגיו ובעמדותיו של הגנרל.

מגיעים הדברים לידי כך, שאליטוב, כ'יוסף המספר', נזקק להביא ממרחק לחמו ולגלגל על קצה טורו אמרת כנף חבוטה, בשמו של ח"כ אברהם רביץ, שמידת השפעתו הרבה על ההצבעה בממשלה בענייני הוועדה, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה.

ואם החרש יחריש אליטוב לעת הזאת, רווח ואינפורמציה יעמוד לקוראים ממקום אחר... את העשן הסמיך מפזר לא אחר מהקולגה המוערך שחושף ערום ועריה את 'הדיל הגדול'. במה שנראה כתרגיל מדיף ניחוחות, חושף ריבלין את שורת ההסכמות וההבנות אליהן הגיע ישי עם ראש הממשלה. "מבחינת ש"ס, מדובר בזכיה בפרס הגדול בלוטו", קובע ריבלין ומסביר: "מדובר בהסכם שהתגבש סופית השבוע על מינויו של השר ללא תיק, משולם נהרי, כשר נוסף במשרד האוצר. ולא כמי שאחראי על רצועת האלכסון או שוק ההון, אלא כמי שאחראי מטעם האוצר על כל תקציבי החינוך החרדי. ויש אומרים שאף על תקציבי המגזר החרדי"...

אכן נודע הדבר, לא דעת תורה יש כאן, וודאי שלא תבונת מלחמה, אלא עוד תרגיל קטן שפרסומו בראש חוצות, אינו מוסיף כבוד להוגיו, בלשון המעטה. את התרגיל הזה, כך מסתבר, העדיף אליטוב, וטעמיו עמו, להצניע, שלא לומר להדחיק.

מי יודע, בקצב הזה, תחזיתו של אליטוב כי "הקניינים שגייסו החברים, וההבנות שהגיעו עמם, עוד יכולים להיתפס כעוולה גדולה יותר עוד מזו של המלחמה", עלולה להתגשם בסופו של יום, בגנרל, פטרונו...

השלום ושיברו


בעוד שבעניינו של הגנרל וחזונו, נדם קולו של השבועון, הרי שבכל הנוגע לסכסוכי החינוך העצמאי, הופך הוא ללא יותר מ'ביטאון'.

"תכנית חדשה ל'שלום-בית' בחינוך העצמאי", זועקת הכותרת בעמוד השער של גיליון 'משפחה'. בעמוד פנימי יותר, תחת הכותרת "מסע ההצלה של קרליץ", כותב יצחק לביא: "בהנהלה הכללית של החינוך העצמאי נושבות רוחות של שלום, ובפעם הראשונה נראה שתכנית שלום אמתית עומדת לקרום עור וגידים". לביא ממשיך ומספר על האולטימטום שהציבה דגל התורה, ועל תשובתו המפתיעה של ליצמן שהודיע כי הוא עצמו יכהן בוועדה. החלטת התגובה המסתמנת עתה בדגל התורה היא לשלוח את ח"כ גפני כחבר בוועדה המצומצמת. בימים הקרובים מתכוונים גפני וליצמן להיפגש ולהציג תכנית סבירה של שלום בית שתובא לאישור גדולי ישראל.

לב מי לא יצהל לנוכח בשורה שכזאת – אל יקל בעיניכם לא בכל יומא איתרחיש "שלום ביתא" במשפחה מפולגת שכזאת, שדומה כי לא ידעה יום בלי דיונים מלווי השמצות הדדיות בבית הדין הרבני.

בימי הרחמים והסליחות מה הרואי יותר מצמד יריבים עזי-נפש המתגבר על משקעי העבר בדרך ל'שלום של אמיצים'? אליבא דהתיאור המרנין דומה שהשניים ראויים ל'פרס נובל'. לפחות.

אלא ששוב, מעשה שטן, מקלקל ריבלין את 'החגיגה המשפחתית'. תחת הכותרת "המהפך שנכשל" מנפץ הסכסכן לרסיסים את שלום הבית שנבנה בעמל וביזע, בגיליון השבועון המתחרה. "את המתח והדריכות בבית החינוך העצמאי אפשר לחתוך בימים אלו בסכין של קצבים", פותח ריבלין את כתבתו הנשכנית. המהלך שמוצג ב'משפחה' כ'שלום-בית', מתואר על-ידי ריבלין כתבשיל מהביל, שקורטוב של שלום, לא ניתן בו, וכולו נגוע באינטריגות ותככים. כך למשל, מצביעים מקורבי קרליץ על כך שהמהלך שהביא להחלטה למנות את צמד חברי הכנסת רודפי השלום "בושל בתקופה בה שהה קרליץ בחו"ל במסע לגיוס התרומות. במקרה גמור היו אז בחו"ל גם הרב חזקיה מישקובסקי והגר"י אפרתי - יש לנו תחושה, אומר אחד המקורבים, שההחלטה להריץ פתאום את מינוי ההנהלה החדשה בצורה אולטימטיבית נועד בעצם להביא להשתלטות הח"כים על הארגון".

וריבלין כמו ריבלין, עט על טרפו, נועץ את שיני מקלדתו ואינו מרפה עד שהוא מותיר את 'תוכנית השלום', שאך לפני רגע בעטה ונשמה על דפי השבועון המתחרה, כפגר שאין בו חפץ: "מול ההתנגדות הפנימית בדגל ובאגו"י (הגראי"ל שטיינמן, אנשי סיעת שלומי אמונים ועוד) היה חסר רק גורם חיצוני אחד שינחית את מכת החיסול האחרונה למהלך. ל'בקהילה' נודע כי גורמים באגו"י שוחחו עם בכיר במשרד המשפטים ושמעו ממנו כי לדעתו אין כל אפשרות חוקית לכך שחברי כנסת יוכלו להיות בעלי זכות חתימה בארגון המתוקצב על-ידי המדינה", מסיים ריבלין ובנונשלנטיות אופיינית, סותם את הגולל על 'שלום הבית' המהולל.

היסטוריון בע"מ


"אוי לו למי שאומנותו בורסקי", אמרו חז"ל וידעו את שאמרו.

האווירה העכורה סביב פרשת הנשיא קצב, השפיעה, כך נראה, גם על אחד מהאמינים שבכותבים בעיתונות החרדית, שבא לסקר ונמצא משקר.

תחת הכותרת "שושלת בית הנשיא", מסכם אליעזר שולמן במגזין 'משפחה', את מסכת חייהם ולאו דווקא פועלם, של נשיאי המדינה, מאז ועד עתה. אלא שכאן, כטירון חפפן, משנה שולמן כלאחר יד, עובדות 'היסטוריות' שאירעו אך לא מכבר: "הקרב על הנשיאות בעקבות התפטרותו של וייצמן נראה כמי שהוכרע מראש", כותב שולמן "הימים – ימי ממשלת אריאל שרון, אך מפלגת העבודה הציגה את מועמדותו של שמעון פרס"...

"הימים - ימי ממשלת אריאל שרון"? אז זהו, שלא ממש. הימים – ימי ממשלת אהוד ברק! אריאל שרון שכיהן אז כיו"ר הזמני של תנועת הליכוד, נראה היה לכל כאפיזודה חולפת שלא באה אלא לשמר את התנועה עד לשובו של 'הקוסם'. לשרון, כיו"ר אופוזיציה, הייתה זו הצלחה ראשונה וכבירה. כחכמים שלאחר מעשה טוענים פרשנים רבים, כי בחירתו של קצב, איש האופוזיציה, כנגד כל הסיכויים, זרעה במוחו של איש החווה את האמונה שגם הוא יכול.

אך שולמן, אוי לבושה, אינו מסתפק רק בתיקוני תאריך, וכהמשך למסכת החרטטת, הוא ממשיך ומתאר את שלא אירע: "קצב עשה חריש עמוק בין חברי הכנסת והצליח לעורר בקרבם את השנאה האישית שיש להם לפרס. בסיבוב הראשון היה תיקו בין השניים 60:60", מזכיר שולמן נשכחות... מדוייק? גם הפעם, ממש לא... עיון קל ב'דברי הימים' של כנסת המינים, מגלה כי בתום הסיבוב הראשון קיבל קצב 60 קולות לעומת 57 קולות שניתנו ליריבו, שמעון פרס. שני המועמדים הלכו לסיבוב שני, לא בשל התיקו שלא היה, אלא אך בשל העובדה שקצב לא הצליח להשיג רוב של 61, הדרוש בחוק.

מה נאמר ומה נדבר, בהכירנו את האיש ואת אמינותו, מובטחנו כי בפעם הבאה, הוא ייצא טוב יותר – ב'סיבוב השני', לכשיבוא.

פינת הצל"ש השבועי


כשבגיליון 'קולות' המתחרה נמשך 'פסטיבל ההערצה', והפעם בכתבתו של יצחק הורוויץ תחת הכותרת "על מפתן הישיבה", שנראית יותר כסקיצה של פרוספקט רב רושם (ומלל) לישיבת 'עטרת ישראל' ולעומד בראשה, מוכיח לעומת זאת נתן וייס, במגזין 'משפחה', כי איכא אלול אחרינא.

תחת הכותרת הקולעת "ישיבת עסקים" מביא וייס את סיפור התופעה הייחודית של אנשי עסקים, העוזבים את עבודתם בימי האלול ונודדים להיכלי הישיבות, שם הם מסתגרים עד לאחר יום הכיפורים.

הנה כי כן, מסתבר, כי ניתן לסקר את נושא האלול גם מזווית פחות טרחנית ובאספקלריה עיתונאית חדשותית.

קישורים:
לטורים קודמים של בין השורות - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!