'בין השורות' מוריד גנבים מהעץ

דומה שאין דבר מגונה יותר בעולמו של עיתונאי, מלבלר נחשב בעל חזות הגונה, שעושה קולמוסו פלסתר ומנצל את הקרדיט והאמון שנותן בו הקורא הישר על מנת להעתיק את הגיגיו של אחר, במסווה של כתיבה יצירתית עצמאית.

אם ראויים הדברים להיאמר כלפי כל עיתונאי "באשר הוא שם", על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיתונאי בעל טור מרכזי, ובפרט בכזה הנוהג לבקר דרך קבע את מחדליהם של נשואי כתבותיו.

אמת, אין זה סוד כי רבים מפרשני העיתונות החרדית שואבים השראה, בעיקר בעיתות 'מצוקה', מפרשנויות אחיהם פורקי העול, אך דומה שגם אלו ש'חוטאים' בכך, מבינים אל-נכון כי את 'השורה התחתונה' לפחות, עליהם לכתוב בכוחות עצמם.

אלא שדומה כי מה שידוע ונהיר לכל 'בר בי כתב', נעלם השבוע מעיניהם של שלושה מבכירי הכותבים בעיתונות החרדית. וכך, תחת לספק לקורא המשלם במיטב כספו תמורה אותנטית מפרי קולמוסם, השימו עצמם כאחרוני 'מעתיקי השמועה'...

אשר מדינה מ'בקהילה' בטורו 'מדעי המדינה' ומ. כרמלי מ'המודיע' בטורו 'דיווחים פוליטיים', שניהם יחד וכל אחד לחוד, מצטטים השבוע בטוריהם קטע פרשנות זהה המתייחס להתחזקות הימין, כשגם אריה זיסמן מ'יתד' בטורו 'מקור נאמן' (תרתי משמע...), מצטרף לחגיגה ובשינויים מינוריים, מצטט את אותו טקסט: "בכירים בליכוד" כותבים, מילה במילה, שלושת הפרשנים "הביעו שביעות רצון מנאומו של יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, וכן מתוצאות הסקר של רפי סמית, שהציג ירידה משמעותית בתמיכת הציבור בראש הממשלה, בשר הביטחון ובמפלגותיהם"... הטקסט המשותף ממשיך להתגלגל על פני שורות רבות, ולא היינו נמנעים מלצטטו במלואו, אילולא חששנו כי תיקצר היריעה ולא יקצר הטקסט הזהה – בן למעלה מ-200 המילים. לא פחות.

כשאנו יוצאים מנקודת הנחה כי אם נזרקה בהם בשלושה רוח, אין זו רוח נבואה אלא רוח שטות, פנינו למקורות ותרנו אחר אסמכתאות. וראו זה פלא: בדיקה קלילה העלתה שלשלושת החברים היראים, שותף רביעי, כזה הנמנה דווקא על ציבור אחינו התועים.

השמועה המועתקת, כך מסתבר, יצאה היישר מבית מדרשו של אטילה שומפלבי , הפרשן הפוליטי של אתר Ynet שכתב את הטקסט האמור בטורו הפוליטי, ביום שלישי.

ללא בושה, כשהם אפילו לא טורחים 'לטשטש עקבות' ולשנות פה ושם בקצוות, בחרו 'שלושת המוסקטרים' בדרך הקלה של 'העתק-הדבק", ומבלי לתת קרדיט כלשהו לכתבת המקור, הציגו את הפרשנות המועתקת, כפרשנותם שלהם.

עיון נוסף בטורו של אטילה ובטורים המקבילים של עמיתיו המעתיקים, מעלה, כי מעבר ל'טעם המשותף' שהביא את השלושה לצטט טקסט זהה, מצוטטים קטעים שונים נוספים בטוריהם של השלושה, איש-איש והקטע המועתק המועדף עליו.

"הגדיל לעשות" אשר מדינה, שהוכיח כי משימת תפיסת 'הבמה המרכזית', שהוטלה לפתחו עקב חופשתו של ריבלין ואילצה אותו להרחיב את היריעה, גדולה ממידותיו. מכל השלושה, ידו של מדינה, אוי לפאדיחה, הייתה הקלה ביותר על המקלדת, תחת הכותרת המתאימה לסיטואציה: "מניות בהתרסקות", מועתקות מטורו של אטילה לטור 'מדעי המדינה' - נוסח אוניברסיטת לטביה, לא פחות ממאתיים תשעים ושבע מילים... "איזו מדינה"...

לקורא הנאמן, שמשקיע מידי שבוע ברכישת עיתוני סוף-השבוע, לא נותר אלא לעשות חושבים. שהלא, יסכים כל בר דעת, אין טעם להוציא ממון בסופו של שבוע על מוצר מזויף, בה בשעה שבעליו של המוצר המקורי מחלקו חינם לכל דורש באמצעו של שבוע, בבחינת "כל דכפין ייתי ויגלוש".

מעתיקי השמועה


בעוד שהשלישייה הלא נכבדה דלעיל ראויה לגינוי בכל פה, לנוכח גניבת הדעת שבהצגת הגיגיו של אחר כהגיגיה, הרי של'עורך המעתיק' בעיתון ב'קהילה' ראויה דווקא המחמאה, וזאת אם נתעלם לרגע מהעובדה, שאת תורת השקיפות עליה הוא אמון, לא עלה בידו להרביץ בלבלריו.

כחלק מהמגמה המתוארת לעיל, "מצטרף לחגיגה" גם המדור השבועי של 'דעות בקהילה', כשבין כתליו, לא מתארחים השבוע מאמרים של דעת תורה רבנית, או סתם פרשנות מגזרית דעתנית, אלא טורים המועתקים גם הם, ולא בפעם הראשונה, מדפי העיתונות החילונית, כשהפעם מככבים במדור טוריהם של ארי שביט ומשה ארנס שפורסמו ב'הארץ'.

בצד הגיחוך שבכותרת 'דעות בקהילה', שאינה משקפת את תוכן הפינה המציגה דווקא את דעות עמי 'הארץ', מוצא כותב השורות 'טעם לשבח' באומץ שבהבאת שני הטורים לעיניהם של הקוראים. אין ספק כי הקורא הממוצע יעדיף לקרוא את פרשנותם המפוכחת של שביט וארנס תוך ציון שמם המפורש, על פני גיבוב דעות המועתקות מן הגורן ומן היקב, ומוצגות בכחש כדעתו העצמית של הכותב. לעניין זה, כבר אמרו חז"ל: "חוכמה בגויים, תאמין", ואם בגויים אמרו כן, בחילונים, על אחת כמה וכמה...

ר' צבי בעל האיסורים...


באווירת האלול המתדפק על דלתנו, יוצא חוצץ הפוליטיקאי ו'איש הרוח' ר' צביקה יעקבזון , נגד הקמתה של וועדת חקירה, ולא נחה נפשו של מטיף המוסר עד שקובע הוא, כי "אסור להקים ועדת-חקירה שכן היא היפך ההשקפה הראויה... ה' ישמור ויציל".

איש הרוח אמנם מיטיב לתאר מדוע נדרשת בדיקה וחקירה, אך למרות זאת, מבהיר הוא הבהר היטב את גדרי האסור והמותר: "מותר לנו לחקור ולפשפש, להצביע על ליקויים ומעידות, לתקן ולשפר מעשינו ולמנוע הישנותם לעתיד. ברם מצדדי הוועדה תובעים לחקור את מהלכי העבר של זולתם, לבחון מדוע גרמו הם לכשלים, מי 'אשם' וללמד אותם לקח. הקב"ה, מבחינתם, אינו קיים כאן, ה' ישמור ויציל! וזה אסור---"...

את האמת המוסרית והשמימית, מנחית יעקבזון בנחיתת אונס לקרקע המציאות, כשאת הביקורת הלגיטימית על ההתעלמות התקשורתית מיד ה', הוא מוליך למחוזות חסרי פשר, עד שהוא קובע נחרצות כי הקמת וועדת חקירה – איסור היא...

בעיני רוחו, רואה מן הסתם איש הרוח, את עמיתיו לבית המוסר שבכנסת המינים, אצים רצים לבית הכנסת שבמשכן, כשהם נאחזים בקרנות הפרוכת של ארון הקודש, אפופי רושם ולקח של "מאת ה' הייתה זאת" לנוכח אי הקמתה של וועדת חקירה.

רק פרט אחד, שולי ומיותר, לא טורח איש הרוח לציין: על פי המתפרסם בגיליון השבועון המתחרה, הרי שחבר הקבינט ופטרונו הפוליטי של מזכיר סיעת התנועה הקדושה, שולל את הקמתה של וועדת חקירה, וטעמיו עמו...

לא מיותר לציין, כי מי מהקוראים שמקשר בין עמדת הפוליטיקאי למסקנת איש הרוח, עושה זאת על דעתו ואחריותו, אך דומה שבכל מקרה, לאור התמיהות העולות, מוטב לו לאיש הרוח שימשיך להתעסק בענייניה 'הגרעיניים' של שכונת גבעת שאול ומחוזותיה, ואת ענייני 'איסור והיתר', יותיר נא לראויים וברורים ממנו.

דבר אלי בתמונות


בימים של שממון יצירתי באה כתבתו של אליעזר שולמן במגזין 'משפחה', כמים קרים לנפש עייפה.

בכתבה ויזואלית מבריקה תחת הכותרת "לבנון 1982-2006" מגיש שולמן לפני הקורא את עלילותיהן של שתי 'מלחמות לבנון'. בחיבור בין עבר להווה, משווה שולמן, שלב אחר שלב, בין השתלשלות מהלכי שתי המלחמות, כשבין שורות המידע האינפורמטיבי של שתי התקופות, הוא משלב את פרשנויותיהם של מומחים והיסטוריונים, אז כהיום.

הפן הוויזואלי שבכתבה הוא המיוחד ביותר. במקוריות ראויה לציון נערכת הקבלה בתמונות בין שתי המלחמות. התמונות המדהימות בזהותן, מציגות את אותו סיפור: התותחים הרועמים להרחקת איום המחבלים הם אותם תותחים, טורי הטנקים בדרכם ללבנון הם אותם טורים, ואפילו החייל העטוף בטלית בצידי הדרך הלבנונית, הוא אותו חייל – בהפרש קל של עשרים וארבע שנה, שמתבטא בהצגת התמונות דאז בשחור-לבן, אל מול התמונות הצבעוניות דהיום, כשגם הקורא שאינו אמון על קריאת טקסטים ארוכים, יהיו מרתקים ככל שיהיו, קולט את המסר 'בין התמונות'.

פינת הצל"ש השבועי


'היום שאחרי', מספק לכתבי ארבעת העיתונים המסוקרים, את אותה 'תחמושת', ובכל הנוגע ל'יתד' ו'משפחה', אף את אותה תמונת שער וכותרת, כשתמונת החיילים השבים מלבנון והכותרת 'היום שאחרי', תופסות את מקומן בעמודי השער של שני העיתונים.

ההתעסקות הצפויה בפליטי הצפון "השבים לגבולם" משותפת גם היא לכל העיתונים, אך בצד קווי הדמיון ניכרות 'תכונות אופי' שונות, שמעידות על שינוי מגמה, ובניגוד לעבר, מזכות הפעם דווקא את 'בקהילה' ו'יתד' בצל"ש הנכסף.

הן 'המודיע' בכתבתו של מאיר גולד 'השקט שאחרי הסערה', והן 'משפחה' בשלוש כתבות, שהטובה שבהן, כתבתו של מוישה גוטמן תחת הכותרת "השגרה תופסת את מקום המשגרים", עוסקים בעניינם של פליטי הצפון החרדיים מחיפה, חצור, ומירון השבים לבתיהם, "מי לשטיבע'לו ומי לישיבתו", כש'משפחה', כחלק מפריסת הכתבים הרחבה, מביא במסגרת 'פרויקט מיוחד' את דבר רבני הקהילות החרדיות, המדברים על מלאכת השיקום.

אלא שלמרות הפריסה הרחבה והמרתקת, ואולי דווקא בגלל כך, מוצא כותב המדור טעם לפגם, באספקלריה המגזרית המצומצמת, כביכול רק שומרי תורה ומצוות עשו השבוע את הדרך צפונה.

בניגוד למגמה ששלטה בראשית המלחמה, הפעם, דווקא 'יתד' ו'בקהילה' יוצאים וידם על העליונה. ב'יתד' אחראית לכך מ. חברוני שתחת הכותרת 'היום שאחרי' משלבת בין סיפור השיבה הביתה למקרר המקולקל בקריה החסידית בחצור, לבין סיפור הג'קוזי ששרד את ההתקפות בקריית שמונה, והרמזורים המהבהבים ששבו לפעול בשדרות הגעתון בנהריה.

ב'בקהילה' עושה זאת דן שביט שתחת הכותרת "אבן מקריה תזעק", מביא בהרחבה את סיפורם הקשה מכל של 25,000 תושבי קריית שמונה שספגו במהלך השבועות האחרונים מטחים של למעלה מאלף קטיושות שחוררו בתים, כבישים, חנויות וקניונים.

ובימים בהם 'המשחית' אינו מבחין בין "קודש לחול" ובין הפגזת שטיבע'ל לאיצטדיון, דומה כי כל 'המשחית' את דיו קולמוסו אף על מצוקותיהם של אלו שאינם נמנים על בני המגזר דווקא, הרי זה מצול"ש.

קישורים:
עוד בין השורות? לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!